זוהי תביעה לתשלום דמי השכרת רכב שהשכירה התובעת לנתבעת 1 וכן לתשלום בגין נזקים שאותרו ברכב בהתאם לבדיקת שמאי בסכום כולל של 11,963 ₪.

הצדדים לתביעה

התובעת הינה חברת ליסינג אשר נרשמה בעבר בשם "הד קאר השכרת רכב בע"מ" ולימים שינתה את שמה ל"אדיר בסט (1986) בע"מ".

הנתבעת 1 הינה שוכרת הרכב .

הנתבע 2 הינו אביה של נתבעת 1 (יכונו, להלן ולמען הנוחות: הנתבעת והנתבע).

טענות התובעת

החל מיום 22.6.08 שכרה הנתבעת את הרכב לפי הסכם השכירות מס' 10105/08 אשר צורף לכתב התביעה. במעמד זה מסרה הנתבעת את פרטי כרטיס האשראי של הנתבע, אביה. לטענת התובעת פרטים אלו נועדו להבטחת תשלום התחייבות השימוש ברכב בכפוף להסכם השכירות האמור.

עוד טוענת התובעת כי סעיף 3.1 להסכם השכירות קובע את התחייבות השוכר, הנהג או בעל כרטיס האשראי לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, במועדים הקבועים בהסכם את החיובים שיחולו עליהם.

בהתאם לסעיף 1.3 בנספח חוזה ההשכרה התחייבה הנתבעת לשמור על הרכב ולעשות בו שימוש סביר, לבדוק את תקינות הרכב בעת קבלתו באופן שלא תוכל לטעון כי קיים בו פגם או ליקוי במועד קבלתו. לפי סיכום התובעת מול הנתבעת, ביום 13.7.09 הרכב המושכר נאסף על ידי נציג התובעת ישירות מביתה. לאחר השבת הרכב, התובעת בדקה את הרכב ומצאה כי קיימים בו נזקים רבים הכוללים פגיעות פח רבות, חסרה צלחת קישוט לגלגל ימני קדמי צלחת נוספת שבורה , חסר סמל הרכב מלפנים וקיימים קרעים בכיסא הנוסע מלפנים.

התובעת בדקה את הרכב המושכר באמצעות שמאי מומחה מטעמה שהעריך את הנזקים שנמצאו בסך של 2,600 ₪ ועלות חוות דעת 291 ₪.

מתוך תצהיר עדות ראשית של התובעת טוען מנהל התובעת מר גיא בן גל, כי במהלך תקופת ההשכרה שילמה הנתבעת את התחייבויותיה, אם כי לא באופן סדיר. לכן, נפגש עימה במקום עבודתה וזאת לסכם כי עם השבת הרכב השכור על ידה וכדי שייערך חשבון סופי. לאחר השבת הרכב השכור, נודע לו כי הנתבעת 1 נקלעה למצוקה כלכלית . לפיכך, שלח את עובד התובעת , עידו רבינוביץ, להיפגש עם הנתבעים ולהחתים אותם על חוזה שכירות ממוחשב.

טענות הנתבעים

הנתבעת לא הגישה כתב הגנה, למעט תצהיר שבו טענה כי לא מסרה את פרטי כרטיס האשראי של הנתבע במעמד השכרת הרכב , וכי לאחר שהנתבע שוחח עם נציג התובעת, הוא שילם 3,000 ₪ כמתנה עבור הנתבעת. הנתבעת הכחישה את טענות התובעת ביחס לנזקים שנגרמו לרכב המושכר בעת השבתו לתובעת.

הנתבע הגיש שני תצהירים. האחד מתאריך 7.8.13 במסגרת בקשה לביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד (ביום 17.3.10) והתצהיר השני מתאריך 28.10.14 .

הנתבע טוען בכתב הגנתו כי רק בתחילת חודש יולי 2013 נודע לו דרך פקיד הבנק על עיקול חשבון הבנק שלו בסך 23,126.64 ₪ מלשכת הוצל"פ בבאר שבע, וכי הוא לא התחייב בהסכם שכירות עם התובעת. עוד הוא טוען כי כתב התביעה לא הומצא כדין ולא הגיע לידיו כלל, מאחר והתובעת טעתה בכך ששלחה את כתב בי דין לכתובת ישנה של הנתבע . לטענתו בכתובת זו לא התגורר ב- 10 השנים האחרונות, ולמרות שהינו מתגורר מזה שנים רבות בכתובת הרשומה במרשם האוכלוסין. לכן הנתבע לא יכול היה להתגונן במועד הקבוע התקנות והתובעת הצליחה לגבות מחשבונו את מלוא סכום העיקול מבלי שלטענתו ניתנה לו הזכות להתגונן ו/או להשמיע את טענותיו.

עוד הוא טוען כי שוחח עם נציג התובעת והבהיר לו כי כרטיס האשראי נמסר רק לצורך תשלום חד פעמי. לאחר כשנה ממועד שיחה זו, הבחין הנתבע בחיוב נוסף ממקור שלא ידוע לו. היות ולטענתו לא הכיר את מקור החיוב , ביקש מחברת האשראי לבטל את החיוב. כן הוא טוען כי רק ביום 9.4.14 נשלח לו העתק מהסכם השכירות הנחזה להיות חתום על ידו. הסכם שכירות זה לא צורף לכתב התביעה.

עד כאן טענות הצדדים.

מאחר ופסק הדין כנגד הנתבעת שריר וקיים, נותר להכריע בשאלה האם על הנתבע לשאת בתשלום החוב של הנתבעת בגין השכרת הרכב ,לרבות הנזקים ?

תשלום חוב השכרת הרכב

מחקירתו של עד התובעת, מר בן גל, על תצהירו, עלה כי החלק העיקרי בהתקשרות עם הנתבעים התקיים עם נציג התובעת שהלך לעולמו, החל מחתימת על טופס ההשכרה, הוצאת הרכב ממשרדי התובעת וכלה בהשבתו.

בנוסף, טען כי במקרה של השכרת רכב התובעת פועלת לפי נוהל שמחייב לקבל את פרטי כרטיס האשראי משוכר הרכב או מבעל כרטיס האשראי בכדי שפרטים אלו ירשמו בחוזה ההשכרה, ולמעשה הם משמשים בטוחה לתשלום החיובים החלים על השוכר בגין השימוש ברכב התובעת לרבות חתימת השוכר ובעל כרטיס האשראי על גבי חוזה ההשכרה.

במקרה דנן, הנתבעים הוחתמו פעמיים: בפעם הראשונה במעמד השכרת הרכב כאשר בטופס ההשכרה הופיע השם הקודם של התובעת, "הד קאר בע"מ " ובפעם השנייה לאחר שחוב הנתבעת הצטבר לכדי אי תשלום של שני חודשי השכרה. לכן, נציג התובעת נשלח להחתים את הנתבעים שוב על טופס ההשכרה העדכני הן לגבי גובה החוב והן לגבי שם החברה העדכני "אדיר בסט 1986".

זאת ועוד, סעיפים 3.1 ו- 3.5 המופיעים בתנאי הסכם השכירות [עם חברת הד קאר בע"מ ] קובעים באופן מפורש כי האחריות החלה על בעל כרטיס האשראי זהה לאחריות שוכר הרכב . כלומר, בעל כרטיס האשראי חייב ביחד ולחוד עם שוכר הרכב כלפי התובעת.

אף בחוזה ההשכרה הממוחשב [ עם חברת אדיר 1986 בע"מ] קיימים מס' סעיפים המתייחסים לאחריות בעל כרטיס האשראי: סעיף 2 קובע את הסכמתו של בעל כרטיס האשראי למתן הרשאה לתובעת להשתמש בכרטיסו לתשלום כל התחייבות שוכר הרכב וסעיף 6 לחוזה ההשכרה קובע כי בעל הכרטיס יהיה מנוע מלטעון כל טענה לגבי העדר חתימה על הסכם נוסף, ככל שכזה הסכם ייחתם, וכי הסכם נוסף כזה ייחשב כחלק בלתי נפרד מההסכם החתום הראשון. במילים אחרות : נתבע 2 חייב לשלם על כל התחייבות נתבעת 1 כלפי התובעת. מתוקף האחריות החוזית, מוקנית לתובעת ההרשאה לגבות מכרטיס האשראי של נתבע 2 כל חיוב של נתבעת 1 לרבות נזק שייגרם לרכב.

הנתבעת הודתה בתצהירה כי שכרה את הרכב מהתובעת ועשתה בו שימוש כשנה. קרי , מחודש 6/08 ועד חודש 7/09 , וכי התשלומים החודשיים לא שולמו על ידה לתובעת בעקביות ,אלא לפרקים. קרי, אינה מתכחשת כלל לגבי החוב שטוענת התובעת כלפיה.

הנתבע הודה בתצהירו כי הסכים לשלם רק 3,000 ₪ עבור השכרת רכב. לטענתו, ניסיון התובעת לחייב את כרטיס האשראי שלו בפעם השנייה נעשה בניגוד להסכמתו, מאחר ונתן הרשאה טלפונית לחיוב כרטיס האשראי באופן חד פעמי.

לעומתו טוענת התובעת כי ניסתה לחייב את הנתבע רק לאחר שחתם על טופס ההשכרה. מה גם שנציג התובעת החתים את הנתבעים על המסמך השני , שמופיע בו במפורש כי בעל הכרטיס הוא הנתבע המוסר את הרשאתו לתובעת להשתמש בכרטיס האשראי, לתשלום כל התחייבות שוכר הרכב. כלומר, כל עוד הנתבעת נהגה ברכב התובעת במסגרת הסכם השכירות ולא שילמה את התחייבויותיה על הנתבע לשאת בכל תשלום שלא שולם המגיע לתובעת כדין.

זאת ועוד: בתצהירו הראשון של הנתבע נטענה טענה שאינה מתיישבת עם ההגיון ולפיה הוא הסכים לשלם לבתו סך של 3000 ₪ על חשבון חוב. זו הטענה הראשונה של הנתבע להגעת פרטי כרטיס האשראי אל התובעת. דא עקא שאין שום הסבר הגיוני כיצד מתיישבת גרסה זו עם העובדה כי כבר ביום השכרת הרכב הגיעו אותם פרטי כרטיס לתובעת: הרי ביום הראשון להשכרה טרם נצבר חוב, ולכן אין הגיון כי כבר ביום הראשון ימסור הנתבע כרטיס לתשלום חוב שטרם נולד... מדובר בסתירה מהותית שהעד לא יכול היה להסביר.

נראה כי המסקנה ההגיונית והבלתי נמנעת היא כי פרטי הכרטיס נמסרו לתובעת במסגרת הסכם ההשכרה הראשון, בהתאם לנהלי התובעת,כפי שפירט היטב עד התובעת בעדותו בבית המשפט, כדי להבטיח את התחייבויות שוכר הרכב (הנתבעת).

הנתבע גם סתר את טענתו בתצהיר שהוגש בבקשה לביטול פסק הדין ביחס לטענה בכתב הגנתו. טענה זו מתייחסת לחיוב הנתבע עבור יתרת החוב של הנתבעת באמצעות כרטיס האשראי שלו. בתצהירו מיום 7.8.13 בסעיף 7.4 טען כי חיוב התובעת לא צלח מסיבה שפג תוקף הכרטיס, ומנגד טוען בסעיף 9 לכתב ההגנתו: "היות ולא הכיר את התשלום , ולא את הגוף המחייב ......חשב שמדובר בטעות של חברת האשראי ולא אישר את התשלום ". מכאן, עולה סתירה שכן אילו כרטיס האשראי לא בתוקף הרי שברור כי התובעת לא תוכל לחייב את הנתבע, וטענה זו לא מתיישבת עם הטענה כי הוא ביקש לבטל תשלום שכבר חוייב בכרטיס.

בנוסף, הנתבע מצהיר בסעיף 9 לתצהירו מיום 28.10.14 ,כי החתימה שמתנוססת בהסכם השכירות אשר הועבר אליו על ידי התובעת אינה חתימתו . אם וכאשר החתימה אינה של הנתבע, כנטען, היה עליו להוכיח טענה זו. משלא עשה כן למעט הכחשה סתמית את חתימתו, אין די בה כדי לסתור את טענת התובעת. כידוע, טענת זיוף היא מסוג הטענות שנטל השכנוע מוטל על הטוען אותה. המדובר בטענה כבדת משקל המטילה דופי באדם לו מיוחס הזיוף או התרמית. נטל ההוכחה של טענת זיוף ו/או תרמית הוא נטל הוכחה מוגבר [ראו למשל: ע"א 1237/13 קונין נ' גפני (ניתן ביום 7.4.2013); ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי (ניתן ביום 11.4.2013)].

מעבר לכך, לאור הסתירה שלעיל בגרסאות הנתבע, הרי שגם ללא צורך להדרש לשאלה האם הנתבע אכן חתם על ההסכם, או שעשתה זו הנתבעת בשמו, הוכח כי פרטי כרטיס האשראי שלו הגיעו בידיעתו לתובעת, עוד בתחילת ההתקשרות, ובמיוחד כאשר התרשמתי כי הנתבע הסתבך בגרסאותיו הסותרות, כמנותח לעיל.

התרשמתי ושוכנעתי כי הנתבע הבין מה מהות ההסכם ומה מהות ההתחייבות, ונסיונו להתמם לא צלח. עוד חשוב לציין כי כאשר נדרשה הנתבעת להשיב לשאלות הנוגעות למהימנותה (מעילה בכספים, מאסר, תביעות בגין נטילת כספים שלא כדין לכאורה) לפתע נתקפה זעם, צעקה וזעקה באולם והתנגדה בכל תוקף להשיב לשאלות ב"כ התובעת . התנהגות זו, הותירה רושם כי לנתבעת יש ככל הנראה מה להסתיר וכי לא בכדי נגעו שאלות אלו בעצב רגיש מאד מבחינתה עד כדי הימנעותה התקיפה וההחלטית ממתן תשובות.

הרושם המצרפי העולה מהנתבעים הוא כי הנתבעת מסובכת מבחינה כלכלית (היא הודתה כי באיחוד של עשרות תיקים בהוצאה לפועל); אחרת, אין כל הסבר מדוע היא לא טורחת להגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן כנגדה בהעדר הגנה. אך בד בבד היא מתייצבת להגן בתקיפות על אביה, שאינו חדל פרעון, שכן ברור כי גביית פסק הדין ממנה קשה עד בלתי אפשרית.

יתרת החוב

התובעת צירפה לכתב התביעה פירוט חוב מסודר. הנתבע לא התייחס בסיכומיו כלל לפירוט החוב ולתחשיב שצורף, ועל כן יש לראות בכך זניחת הטענה בסיכומים, ומשמע, שהתובעת עמדה בנטל להוכיח את יתרת החוב.

הנזק שנגרם לרכב המושכר

חוות דעת השמאי מיום 14.7.09 אשר צורפה לכתב התביעה קבעה כי הנזקים שנמצאו ברכב, לאחר בדיקתו, היו במגן קדמי ימני ואחורי, בדלת אחורית בכנף קדמית שמאלית, סמל חזית ובמושב ימני. עלות הנזקים הסתכמה בסך של 2600 ₪. חוות דעת זו לא נסתרה על ידי הנתבעים הם לא הציגו חוות דעת נגדית ולא ביקשו לחקור את השמאי על חוות דעתו. לפיכך , חוות דעת השמאי מהווה ראיה יחידה ומספיקה להוכחת גובה הנזק ברכב.

נוכח כל האמור לעיל - דין התביעה להתקבל.

אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת בתוך 30 יום סך 11,963 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.10.09 בתוספת אגרת משפט כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪.

ניתן היום, י"ח אב תשע"ה, 03 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.