1. בפני תביעה שטרית לאכיפת תשלום שיק על סך 200,000 ₪ ז.פ. 14.5.2000, תובענה זו

החלה דרכה בבקשה לביצוע שטר ובעקבות התנגדות שהתקבלה עברה לפסים של תביעה אזרחית.

א) טענות התובע

2. התובע הינו איש עסקים.

3. לטענת התובע, ביום 14.5.00 נכרת הסכם הלוואה, בעל פה, בינו לבין בעלה המנוח של הנתבעת, מר דב קפלן ז"ל (להלן: "המנוח").

4. על פי תנאי ההלוואה התובע הלווה למנוח סכום של 200,000 ₪, לתקופה בלתי מוגבלת, בכפוף לתשלום ע"י המנוח של ריבית חודשית. להבטחת פירעון ההלוואה, מסר לו המנוח שיק בטחון שנמשך מחשבון הנתבעת, הנושא את חתימתה, בסכום של 200,000 ₪ (להלן: "השיק").

5. המנוח שילם לתובע ריבית חודשית בראשיתו של כל חודש קלנדרי.

6. עם פטירתו של המנוח, בשנת 2001, הודיע בנו, מר קפלן ניר לתובע, (להלן: "ניר") כי אין באפשרותו לפרוע את סכום הקרן וכי הוא נוטל על עצמו את התחייבויותיו של אביו המנוח. ואכן, ממועד פטירתו שילם ניר לתובע ריבית חודשית בראשית כל חודש.

7. המנוח שימש כבעלים של חברת "קפלן שיווק בשר", העוסקת בייצור ובשיווק מזון, שימורים, בשר ועופות. לאחר מותו, ניהל ניר את החברה.

8. בשנת 2009 הוציא בית המשפט המחוזי צו כינוס נכסים זמני לחברה, לבקשת בנק דיסקונט, ומונתה לה כונסת נכסים.

9. בחודש אוגוסט 2009 הפסיק ניר לשלם את תשלומי הריבית, וכשפנה אליו התובע הודיע לו ניר כי בעקבות קריסת העסק המשפחתי אין ביכולתו להמשיך ולשלם את הריבית כפי שהתחייב.

10. התובע החליט לאכוף את פרעון השיק. התובע פנה אל הנתבעת טלפונית ואף הגיע לדירתה וביקש את פרעון השיק אולם זו הודיעה לו כי אי באפשרותה לפרעו, וכי חשבון הבנק ממנו נמשך השיק, נסגר זה מכבר.

11. במצב דברים זה, ולאור הודעת הנתבעת כי חשבון הבנק נסגר זה מכבר, לא היה טעם, לטענת התובע, בהצגת השטר לפירעון, וזה לא הוצג, ביום 15.9.09 פתח תיק הוצאה לפועל לגביית השטר.

12. כן טוען התובע כי פטור הוא ממתן הודעת חילול לנתבעת שכן זו הודיעה לו מפורשות כי החשבון סגור וממילא השיק יחולל.

13. התובע הגיש מטעמו חוות דעת מטעם עו"ד יונתן נפתלי, מומחה בגרפולוגיה משפטית, אשר קבע כי החתימה על השיק הינה חתימת הנתבעת זאת כיוון שקיימת זהות כמעט בכל תכונות הכתב בהשוואה בין החתימה שבמחלוקת ובין דוגמאות החתימה שהמציאה הנתבעת, ואלו שערכה בהכתבה בפניו.

14. התובע הסתייע גם בתצהיר מטעם מר עזרא גבריאלי (להלן: "גבריאלי") לפיו היה עד למסירת השיק ולמסירת סכום ההלוואה לידי המנוח.

15. עוד, הוסיף גבריאלי כי ניר הודיע לו באופן אישי כי הוא נוטל על עצמו את התחייבויותיו של אביו המנוח.

16. לדבריו, השיק נשוא התביעה לא היה השיק הראשון בו השתמש המנוח בשם רעייתו.

17. כן העיד מטעם התובע מר שלמה חלי כי שימש כמנהל חצרות יפו העתיקה, עד לסגירת האולם בחודש אפריל 2009 (להלן: "חלי").

18. לגרסתו של חלי, הוא נכח הוא פעמים רבות שעה שניר עצמו או באמצעות שליח העביר כספים לידי התובע. כמו כן, לעיתים השאיר ניר אצלו מעטפות כספים עבור התובע.

19. למיטב ידיעתו, הסכום ששולם לתובע מדי חודש הוא 3,000 ₪.

ב) טענות הנתבעת:

1. הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע השיק.

2. לטענתה, לא מסרה את השיק לתובע ולא לאדם אחר, ולא הוציאה אותו מרשותה.

3. כמו כן, כל הפרטים הרשומים בשיק לא נרשמו על ידה, ואין לה כל ידיעה מי כתב אותם, ואף החתימה על גבי השיק אינה חתימתה, וכי לא הרשתה לאדם כלשהוא למשוך שיקים מחשבונה.

4. חשבון הבנק ממנו נמשך השיק נסגר לפני למעלה מעשר שנים.

5. עוד, טוענת היא כי זמן הפירעון הנקוב על השיק הינו 14.5.00, ועל כן, התביעה על פי השיק התיישנה זה מכבר.

6. משלא עשה התובע שימוש בשיק משך שבע השנים מזמן פירעון השיק, הרי שהתביעה התיישנה, כאמור בסעיף 96 (א) לפקודת השטרות.

7. לטענת הנתבעת בהינתן כי השיק לא הוצג לפרעון ולא ניתנה הודעת חילול, דין התביעה המתבססת על השיק עצמו להידחות שכן הצגה לפרעון ומתן הודעת חילול מהווים תנאי מוקדם לחבות המושך על השיק.

8. לטענת הנתבעת גם אם נלך לשיטת התובע ונניח כי המועד בו יכול היה לעשות שימוש בשיק הגיע רק בשנת 2009, המועד בו התקיים התנאי המתלה במסירה על תנאי, הרי אין בידו להיפרע בעילה שטרית על פי השיק, מאחר שעילת התביעה בהליך השטרי התיישנה.

9. הנתבעת העידה כי התובע אכן הגיע לביתה אולם לא הציג בפניה את השטר אלא רק שאל אותה היכן בנה.

10. עוד העידה כי לה ולבעלה היו קיימים חשבונות בנק נפרדים, ובעלה המנוח לא עשה שימוש כלשהו בשיקים שמשוכים על חשבונה.

11. התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את גרסתו בדבר התמורה לשיק דהיינו כי מסר לבעלה המנוח הלוואה. התובע נמנע מלהציג מסמכים בנוגע לפירעון ההלוואה, דפי חשבון או הוכחה לכך כי מסר למנוח את הסכום הנטען.

ג) דיון וממצאים:

1. טענת ההתיישנות

1.1. כאמור לעיל התביעה שבפני החלה בהגשת שטר לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, אשר הוגשה כנגדה התנגדות ועל כן הועברה לפסים של תביעה רגילה.

1.2. לכאורה התביעה התיישנה שכן מדובר עסקינן בתביעה שעילתה היא השיק, בו נקוב מועד פירעון, שהינו 14.5.00, ועל כן, משהוגשה לביצוע ביום 15.9.09, בחלוף למעלה מתשע שנים ממועד הפירעון, הרי שהתביעה התיישנה.

1.3. לעניין זה קובע סעיף 96(א) לפקודת השטרות כדלקמן:

"תביעה נגד מושך השטר מתיישנת כעבור שבע שנים מן המועד שבו נולדה לראשונה לאחוז עילת התובענה".

1.4. עם זאת, לטענת התובע מדובר בשיק שניתן לביטחון בעסקת הלוואה, ועל כן, תחילת מועד ההתיישנות נולדה מהיום בו הופסקו תשלומי הריבית, קרי, בשנת 2009. משכך, דחיתי את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבעת כטענת סף בהחלטתי מיום 29.7.10.

2) נטל השכנוע

2.1. מושכלות יסוד הן שהנטל להוכחת התביעה והנטל להבאת הראיות מוטלים על התובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה".

2.2. בתביעה המוגשת עפ"י שטר נטל ההוכחה מתהפך- כאשר התובע אוחז בשיק משתנה נטל ההוכחה ומועבר למושך השיק, שכתב את השיק חתם עליו.

2.3. נקודת המוצא היא, כי נטל ההוכחה על מושך השיק לסתור כי השיקים נמסרו ללא תנאי כאמור בסעיף 20(ג) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: פקודת השטרות) שכותרתו "חזקה במסירה":

"שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך, או קבל או מסב, חזקה שנמסר על ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר".

2.4. סעיף 22(א) לפקודת השטרות קובע לא ניתן לחייב אדם בפירעון שיק במידה והוא לא חתם על השטר בתור מושך, מקבל או מסב.

2.5. סעיף 23(א) לפקודה קובע כי חתימה מזויפת על שיק, או חתימה על המחאה אשר נחתמה שלא בהשראתו של האדם שהחתימה נחזית כשלו, דינה להתבטל. לא ניתן לרכוש זכויות בנוגע לשטר על בסיס חתימה מזויפת או חתימה שניתנה ללא הרשאה.

2.6. על פי סעיפים אלו, לא ניתן לחייב אדם להביא לפירעונו של שיק מסוים כאשר החתימה שלו על השיק זויפה או ניתנה ללא הרשאה. דהיינו, תנאי מוקדם לקבלת תביעה המבוססת על שטר הינה כי החתימה של הנתבע על השיק הינה אותנטית ואמיתית.

2.7. במקרים בהם מוצג שטר עליו מתנוססת חתימה שנויה במחלוקת, נטל הראיה מונח לפתחו של הצד הטוען לכשרות החתימה. דהיינו, עליו לשכנע את בית המשפט ואת הגורמים הרלבנטיים כי החתימה הינה מקורית, אותנטית ומקימה את הזכות הנטענת.

2.8. בענייננו כפרה הנתבעת באמיתות החתימות על גבי השיקים. כפירה זו הקימה פלוגתה בין בעלי הדין שעניינה אמיתות ואותנטיות החתימות. במצב דברים זה נקבע כי כאשר הנתבע כופר בחתימתו, נטל הראיה מוטל על התובע .

לעניין זה ראו: ע"א 268/56 נוי ואח' נ' עיריית חדרה ואח', פ"ד יב 353, 358; ע"א 355/63, קרסניצקי ואח' נ' נאמן בפשיטת רגל של שאול וינרב ואח', פ"ד יח(4) 324; ע"א 232/77 רוזנברג נ' אברהמוף, פ"ד לב(2) 197, 201.

כן נקבע בע"א 316/79 חמדאן נ' ליאני ואח', פ"ד לד(2) 309, 315 (1979) נקבע כדלקמן:

"... דווקא לעניין חתימה על מסמך, לרבות שטר, אין לנהוג בחומרה יתירה, שכן די אם הנתבע כופר בחתימה כדי שעול ההוכחה שזו חתימתו, כחלק מרכיבי התביעה, יהא מוטל על התובע. ... עמוד התווך של התובענה, לפני כל שאלה של סדר דין זה או אחר, הוא המסמך החתום בידי הנתבע, ואם אין הנתבע מודה בחתימה, עניין הוא לתובע להוכיח את קיומה ואמיתותה".

זאת ועוד: בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ ואח', פ"ד מז(3) 240, 261-263 (להלן: "פרשת רחמים") נקבע, כי:

"... כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע. ... כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוואנטי- כמו כתב הערבות בענייננו- חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על-פי המסמך, והיא בגדר "עמוד התווך של התובענה"... . לאור כלל זה היה על הבנק לשכנע, כי החתימה על כתב הערבות ת/4 היא אמנם חתימתה של המשיבה השלישית".

כן ראו לעניין זה ספרו של המלומד זוסמן, דיני שטרות, (מהדורה שישית, 1983) בעמ' 50 כדלקמן:

"כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זויפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה, שכן על יסוד חתימה אמיתית בלבד יוכל להוציא מחברו".

ובהמשך, בעמ' 337, מציין הוא כי:

"נתבע הטוען טענת זיוף אינו חייב להוכיח שחתימתו זויפה אלא התובע חייב להוכיח שהנתבע חתם על השטר, שכן רק על פי חתימתו האמיתית זכאי הוא להוציא מחברו".

כן ראו האמור בספרם של י' יערי וד' תמיר, דיני שטרות בפסיקת בתי המשפט, (הוצאת רותם, 1997) בעמ' 276, כדלקמן:

"כאשר מכחיש הנתבע, כי החתימות או החותמת שעל השטר מחייבות אותו, מוטלת על התובע החובה להוכיח כי אכן הנתבע נתחייב בחתימות שעל השטר וחובה זו מוטלת גם על אוחז כשורה. ... לא ניתן להישען על החזקה שבסעיף 29(ב) כאשר הנתבע מכחיש את חתימתו, שכן כפירה בחתימה אינה טענה של פגם בזכות הקניין אלא היא כפירה ביצירת הקניין- והחיוב הצמוד אליו- בכללותו".

2.9. העולה מן המקובץ הוא, כי התובע נושא בנטל השכנוע להראות כי החתימה המופיעה על גבי השיק הינה חתימתה של הנתבעת או שנכתבו בידי אדם אחר, בהרשאתה של הנתבעת.

2.10. בפרשת רחמים דלעיל, בעמ' 261-262, עמד ביהמ"ש העליון על שלוש דרכי הוכחה מקובלות לשם עמידה בנטל השכנוע להראות כי חתימת שטר הינה אמיתית ואותנטית. ואלה ההם דבריו:

"קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה- היינו עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה ... . השנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן ... והשלישית, על ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון... . המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו. הווי אומר, כאשר מתגלעת מחלוקת בכגון דא, אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם כדי להרים את הנטל האמור".

3) האם עמד התובע בנטל הראייה?

3.1. משקבעתי כי נטל השכנוע מוטל על התובע, אבחן כעת באם הוכיח הוא את תביעתו. מושכל ראשון אציין כי גרסתו "הגרעינית" של התובע לפיה מאחורי השיק מסתתרת עסקת יסוד דהיינו הלוואה שנתן למנוח – לא הוכחה כלל ועיקר, עסקינן בגרסה המועלית כנגד אדם שנפטר וממילא מחייבת נטל ראייה מוגבר יותר. גרסתו של גבריאלי לפיה היה עד למתן ההלוואה נסתרה משהודה בחקירתו הנגדית כי לא ראה את התובע מוסר כסף למנוח (עמ' 10 שורות 1-9) גבריאלי אף הודה בחקירתו כי לא היה עד לסיכום "תנאי ההלוואה" (קצה עמ' 11 ותחילת עמ' 12).

3.2. טענת הזיוף

3.2.1. כאמור, טוענת הנתבעת כי חתימתה זויפה, בלא שנתנה לאיש לעשות שימוש בשיק או לחתום בשמה.

3.2.2. משהועלתה על ידי הנתבעת טענת הזיוף, היה על התובע, כאמור, להוכיח את אמיתות חתימתה של הנתבעת על גבי השיק. התובע עמד, לטעמי, בנטל זה.

3.2.3. התובע הציג בפני חוות דעת מטעם הגרפולוג המשפטי עו"ד יונתן נפתלי על פי קרוב מאוד לוודאי כי מדובר בחתימה של הנתבעת על גבי השיק.

3.2.4. המומחה בדק את החתימה המופיעה במסמך המקור מול חתימות מקוריות של הנתבעת על מסמכים שונים. נבדקו תכונות התנועה והמהירות, הגודל, המרחקים, נקודות התארגנות וסימנים נוספים. מסקנת המומחה היא כי קיימת זהות בכל תכונות הכתב הניתנות לבדיקה בין חתימת המחלוקת לבין חלק הדוגמאות. הזהות האמורה קיימת גם בתכונות הכתב להן הכותב אינו מודע או הקשות לחיקוי. מסקנתו הינה כי קרוב לוודאי שחותם הדוגמאות חתם את חתימת המחלוקת.

3.2.5. המומחה נחקר על חוות דעת, ומסקנתו לא נסתרה.

3.2.6. הנתבעת, משיקוליה שלה, נמנעה מהגשת חוות דעת מטעם מומחה לכתב יד אשר עשויה היתה לאשש את טענת הכחשת החתימה.

3.2.7. המומחה אומנם קבע כי קרוב לוודאי כי זוהי חתימתה של הנתבעת, ברם, לטעמי, לא נשללה האפשרות לפיה בעלה המנוח הקרוב אליה , המכיר אותה ואת חתימתה, זייף את חתימתה, ומשכך, לא ניתן לקבוע בוודאות כי היא זו שחתמה על השיק.

3.2.8. לעניין זה העידה הנתבעת בחקירתה הנגדית כדלמן:

"ש. מציג בפניך את השיק נשוא התביעה, ביססנו את התיזה שזו החתימה שלך, האם את מזהה את מי שרשם את התאריך, ז.פ של השיק, האם זה כתב ידו של בעלך המנוח?

ת. יכול להיות שכן, אני לא יודעת. זה נראה לי דומה.

ש. את הסכום של 211 אלף ₪ את מזהה את כתב ידך של בעלך המנוח?

ת. לא, זה לא נראה לי כתב ידו של בעלי המנוח. התאריך דומה. ה 022 אלף ₪ לא נראה לי שזה כתב ידו. המילה אלף דומה לכתב ידו. הש"ח לא כל כך דומה, אולי. עוד פעם, לא בטוחה, זה נראה לי כמה כתבי יד.

ש. על גבי השיק רשום המילים, ברוך פריד שטר לבטחון זה כתב ידו של בעלך המנוח?

ת. אני לא חושבת שזה בכתב ידו של בעלי. זה נראה לי כמו 4 כתבי יד."

(ראו: פרוטוקול בעמ' 31 שורות 6-14).

3.2.9. לעניין אימוץ חוות דעת גרפולוג על ידי בית המשפט נקבע בפרשת רחמים:

"מובן כי בכך אין כדי להעביר לגרפולוג את כוח ההכרעה לעניין אמיתות החתימה, ובכל מקרה בית המשפט הוא זה המחליט אם לתת אמון בחוות דעתו של המומחה, איזה משקל- אם בכלל- יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות דעת זו עם שאר הראיות שבתיק... . בית המשפט הוא גם זה המחליט אם- בנסיבות העניין- חיוני לשמוע עדות מומחה, שהרי אין חובה גורפת על בית המשפט להיזקק לעדות כזו... ובית המשפט רשאי להשוות בין החתימות בעצמו".

3.2.10. משפסקתי כי התובע נושא בנטל הראייה בסוגיה זו, אני קובע כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הנתבעת היא זו שחתמה על השיק.

4) טענת ההרשאה

4.1. סעיף 92 (א) לפקודת השטרות קובע כי:

"מסמך או כתב הטעונים לפי פקודה זו חתימתו של אדם, אין צורך שיחתום עליהם בידו הוא אלא די להם בחתימתו שנכתבה בידי אדם אחר בהרשאתו או על פיה או בחותמו שהוטבע עליהם ביד עצמו או בהרשאתו".

לאור האמור בסעיפים 23 ו - 92 (א) לפקודת השטרות, ניתן לחייב אדם בפירעון שיק גם במקרה שלא חתם עליו בעצמו וזאת אם נתן לאחר הרשאה לחתום בשמו.

4.2. ההלכה הפסוקה החילה את דיני השליחות על דיני השטרות, כך ששולח עשוי לחוב חבות שטרית בתוקף פעולתו של שלוח, גם אם לא חתם פיזית על השטר.

ראו: ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"נ נגד ורד הלבשה, פד"י מ"ח(5) 799, 805 בו נקבע כדלקמן:

"יש להבחין בין מספר מצבים עיקריים בהטלת חבות שטרית במסגרת הרשאה, דהיינו – בטלת חבות על ראובן, אם כי, מבחינה פיזית, ראובן עצמו לא חתם על השטר. המקרה הראשון: אם שמעון, שלוחו של ראובן, חותם על השטר "ראובן", הרי שמכוח סעיף 92(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] מוטלת חבות שטרית על ראובן כל עוד פעל שמעון במסגרת ההרשאה."

ובהמשך נקבע:

"נקודת המוצא של דיני השליחות הכלליים, הקבועים בחוק השליחות, הינה, כי חריגה מהרשאה איננה מחייבת את השולח (סעיף 6(א) לחוק השליחות). השולח רשאי לאמץ את פעולת השלוח, אולם בהיעדר אימוץ של פעולת השלוח, הרי שסיכון החריגה מהרשאה מוטל על הצד השלישי. הקצאת נטל הסיכון העקרוני זהה אפוא בין דיני השליחות הכלליים ודיני השליחות השטריים. היקף הנטל המוטל על הצד השליי מותנה בידיעתו של הצד השלישי אודות החריגה מהרשאה. אם הצד השלישי ידע על אותה חריגה או היה עליו – כאדם סביר – לדעת על כך (סעיף 18לחוק השליחות), הרי שהוא כפוף לרצונו של השולח. רוצה השולח – מאמץ את פעולת השלוח ויוצר יחס ישיר עם הצד השלישי; רוצה השולח – מותיר את המצב על כנו, שאז אין יחס ישיר בין השולח לבין הצד השלישי, והצד השלישי רשאי להיפרע את נזקו מהשלוח על-פי דיני הנזיקין. אם הצד השלישי לא ידע על החריגה מההרשאה ולא היה עליו לדעת עליה, הוא "רשאי לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו" (סעיף 6(ב) לחוק השליחות). העיקרון בדיני השליחות הכלליים הוא שחריגה מהרשאה איננה יכולה להקים חבות של השולח כלפי הצד השלישי. הצד השלישי איננו יכול לכפות את תוצאות הפעולה המשפטית על השולח, מקום בו השלוח חרג מהרשאתו (או פעל בהיעדר כל הרשאה), אפילו היה השולח רשלן ואפילו הצד השלישי איננו רשלן. במקרה זה (רשלנות שולח) יכול הצד השלישי להיפרע מהשולח את נזקיו במסגרת דיני הנזיקין, אולם אין הוא יכול לכפות על השולח את היחס המשפטי הישיר ביניהם."

4.3. מהאמור לעיל ניתן ללמוד כי מתן הרשאה יכול שתהיה מפורשת או משתמעת ואין הכרח שתהיה מגובה במסמך בכתב. עם זאת, יש לבסס קיומה של הרשאה בהוכחות מספקות ואין די בטיעונים בעלמא ובמסקנות ערטילאיות.

4.4. מן הכלל אל הפרט: על התובע היה להוכיח כי קיבל את השיק מאת בעלה המנוח והדבר נעשה בהרשאתה ואף בידיעתה של הנתבעת. הנתבעת טענה בתצהירה כי הגם שהשיק נחזה להיות חתום על ידה, היא לא חתמה עליו ולא הוציאה אותו מרשותה. הנתבעת אף טענה במפורש כי לא הרשתה לאדם כלשהוא למשוך שיק שלה.

4.5. אומר כבר כעת, כי לא שוכנעתי, כי חתימת השיק ומסירתו נעשו בהרשאתה של הנתבעת או בידיעתה ועדיפה עלי גרסת הנתבעת כי לא ידעה אודות השיק, לא היתה צד לעסקה כלשהי עם התובע, וכי לא ידוע לה על עסקת הלוואה בין התובע לבין המנוח. גירסת הנתבעת לא נסתרה.

4.6. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא אף בעדות התובע עצמו, לפיה לא ראה את הנתבעת חותמת על השיק, אינו יודע מי חתם על השיק, או באם מסרה את השיק למנוח. אף העדים מטעמו התובע לא שפכו אור אודות נסיבות החתימה.

4.7. לאחר שעיינתי ושקלתי את הראיות אשר הובאו בפני, הגעתי למסקנה כי התובע לא הציג ולו בדל של ראיה להוכיח כי אכן נתן למנוח הלוואה. נסיבות החתימה נותרו עלומות. כמו כן, התובע לא הביא אסמכתאות לכך כי אכן שולמו לו תשלומים שונים על חשבון ההלוואה, וטענות אלו נטענו בעלמא.

4.8. לא זו בלבד שהתובע לא הביא עדות ישירה של מי שהיה עד לחתימת הנתבעת על השיק או לחתימת אדם אחר המורשה מטעמה אלא שלא הוצג ע"י התובע מסמך או קבלה כלשהי התומכת בגרסתו בדבר קבלת תשלומי ריבית לאורך זמן ארוך מן המנוח ולאחר מכן – מניר.

4.9. הלכה מושרשת היא עימנו כי: "מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו"

ראו: ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760.

4.10. עוד, אציין, כי אף לאחר פטירת המנוח, כאשר, לטענת התובע, פנה אליו בנו וביקש להמשיך בביצוע תשלומי הריבית החודשיים, הרי שגם במועד זה, לא ביקש התובע לעגן את ההלוואה במסמך בכתב.

הנה כי כן העיד התובע:

" ש. אתה טוען שהיה שיג ושיח בינך לבין בנה של הנתבעת לאחר פטירת המנוח?

ת. היה שיח, דיבור ביני לבינו.

ש. הדיבור הזה בינך לבין ניר, למה בכלל התקיים?

ת. או לקבל חזרה את הכסף או שניר ימשיך לשלם את הריבית.

ש. פנית לניר לאחר פטירת המנוח ודרשת ממנו לשלם את הקרן או להמשיך לשלם את הריבית?

ת. כן.

ש. אתה יכול להציג אסמכתא כל שהיא בכתב לגבי הסכם ההלוואה הנטען?

ת. בכתב אין לי. יש לי רק את השיק. אני מפנה לסעיף 2 לתצהירי.

ש. איך מסרת למנוח את סכום ההלוואה הנטענת?

ת. בשיק של ההורים שלי, היתה להם תכנית חיסכון, פרעתי להם את החיסכון ונתתי למנוח שיק של ההורים.

ש. אתה יכול להציג על אסמכתא של פירעון תכנית חיסכון, צילום השיק?

ת. אם צריך אני יכול לחפש בבנקים ובמקומות שצריך. "

(ראה: פרוטוקול בעמוד 13 שורות 21-30, ובעמוד 14 שורות 1-4).

4.11. בחקירתו הנגדית הכחיש ניר גרסה זו מכל וכל:

" ש. אתה יודע שאביך לקח מהתובע 200 אלף ש"ח?

ת. אני לא יודע על כך.

ש. אתה יודע שאביך שילם לתובע סכום ריבית חודשי?

ת. שחיכיתי פה בחוץ נודע לי ששוני טוען שאבא שלי שילם לו. אני לא ידעתי את זה.

ש. אתה לא הבאת את תשלומי הריבית האלה לתובע באופן אישי?

ת. לא. אנחנו בתור ספקי מזון סיפקנו מוצרי מזון לאולמי אריאנה ששם הבעלים הוא שוני ועובד שם גם ברוך והיתה התקשרות בין שתי החברות.

ש. היו הזדמנויות שאתה נתת לתובע כסף?

ת. לא. "

4.12. כאמור, התובע אף נמנע מלהציג אסמכתא כלשהיא המעידה על העברת סכום ההלוואה למנוח בשיק של הורי התובע (עמוד 14 שורות 1-3). טענתו לפיה לא הנפיק ולו קבלה אחת הינה בלתי סבירה על פניה (עמוד 15 שורות 19-24) הוא הדין בטענת התובע לפיה לא שם לב לעובדה שהתאריך הרשום בשיק כזמן פירעון הוא מועד מתן ההלוואה (שורות 23-33). משכך גרסת ההלוואה תלויה על בלימה שעל פניה בתיעה עפ"י השטר התיישנה.

4.13. כמו כן, הגעתי למסקנה כי התובע כשל בהרמת נטל השכנוע להראות כי השיק נחתם על ידי הנתבעת או בהרשאתה. לטעמי, התובע גם לא הניח תשתית ראייתית ראויה להוכחת טענתו כי הנתבעת חתמה על השיק.

5) סוף דבר

5.1. אני דוחה את התביעה.

5.2. התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 ₪.

הודעה זכות ערעור.

ניתן היום, 03 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.