1. בפני תביעה כספית ע"ס 71,371 ₪ שהוגשה ע"י התובע (להלן גם: "הבנק"), בגין יתרת חוב בגין הלוואה שנטל הנתבע מהתובע. המדובר בהלוואה שנטל התובע לצורך רכישת רכב מסוחר רכב בשם גילי בן מובחר (להלן: "בן מובחר"), אשר ניהל חברה למכירת רכבים (להלן: "המוכרת").

התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ולאחר דיון בבקשת רשות להתגונן שהגיש הנתבע ניתנה לו רשות להתגונן בטענה אחת בלבד. הרשות ניתנה רק בהתייחס לטענת הנתבע כי לא חתם על ההוראה להעברת כספי ההלוואה למוכרת וכי מאחר שהכספים הועברו ללא הסכמתו ובטרם אישר העברתם למוכרת נגרם לו נזק קצוב בגובה סכום ההלוואה:

"בשל הסיכוי ולו הדחוק שהמבקש יצליח להוכיח בדיון עצמו, כי החתימה על אישור העברת הכספים, אינה חתימתו, הרי שאין לדחות על הסף טענתו, כי יש לו הגנה מפני התביעה וכי בגין רשלנות המשיב אשר העביר את כספי ההלוואה מחשבונו בטרם ניתנה הסכמתו, נגרם לו נזק בשווי סכומים אלו...".

ובהמשך הובהר כי הרשות ניתנה רק: "בדבר רשלנות המשיב והנזק שגרם למבקש בגין העברת כספי ההלוואה למוכרת ללא אישורו וללא הסכמתו של המבקש". מתוך ההחלטה מיום 12.4.10.

דיון:

2. בתאריך 7.11.11 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, על פיה ימונה מומחה בתחום השוואת כתבי יד לשם בחינת זהות החותם על מסמך "העברה עבור מימון רכב". הצדדים הסכימו כי הכרעת המומחה באשר לזהות החותם על המסמך תהיה מכרעת, אם כי קבעו שלכל צד תישמר זכות לטעון לעניין משמעות הקביעה.

עו"ד יונתן נפתלי מהמכון לזיהוי כתב יד גרפולוגיה משפטית בע"מ, אשר מונה כמומחה מטעם ביהמ"ש (להלן: "המומחה"), קבע בחוות דעתו כי "קרוב מאוד לוודאי שחתימת המחלוקת אמיתית".

ב-ע"א 5293/90 בנק הפועלים נ. רחמים פד"י, מז (3), 240, עמד בית המשפט העליון על הצורך לעיתים תכופות לעשות שימוש בחוות דעתו של גרפולוג על מנת לבסס טענה בדבר אמיתות חתימה על מסמך.

"בסוגיה זו הלכה היא מלפנינו, כי בית המשפט רשאי להיזקק לעדויות מומחים בעניינים בהם דרושים 'ידע והתמצאות מדעיים או טכניים' (ד"נ 20/85 בחרי נ. פלדון, פד"י לט (4), 463, 465), ובהם עדות גרפולוג המומחה לניתוח כתב יד. על מקצוע הגרפולוגיה נאמר כי 'הגיע לדרגת מדע שימושי ממש' (ע"פ 352/71 טל נ. מ"י פד"י כו (2), 107, 112) ולכן מותר – ולעיתים קרובות אף רצוי – לעשות שימוש בחוות דעתו של גרפולוג על מנת לבסס טענה בדבר אמיתותה (או אי אמיתותה) של חתימה. מובן כי בכך אין כדי להעביר לגרפולוג את כח ההכרעה לעניין אמיתות החתימה, ובכל מקרה בית המשפט הוא זה המחליט אם לתת אמון בחוות דעתו של המומחה, איזה משקל – אם בכלל – יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות דעת זו עם שאר הראיות שבתיק (ראה: ע"א 46/77 בוכוולד נ. בנק ברקליס דיסקונט בע"מ פד"י לג (1), 715, 719)".

3. עיון בחוות הדעת מצביע על כך שהינה מנומקת ומבוססת וניתנה לאחר ניתוח תכונות הכתב כגון: לחץ, כתיבה, עיצוב ספציפי, ריווח, מיקום יחסי, מבנה קווי, קווי פתיחה וסיום ופרופורציות פנימיות (סעיף 4 לחוות הדעת).

הנתבע לא ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו והיא לא נסתרה.

לאור האמור ובהתאם להלכה הפסוקה, אני מוצאת לאמץ את דעת המומחה ולקבוע כי הוכח ברמה הנדרשת (העומדת במשפט האזרחי על 51% בלבד), כי הנתבע חתם על ההוראה להעברת כספי ההלוואה, נספח ב' לתצהיר התובע.

בעניין זה אציין כי ההלכה הינה שברגיל יאמץ ביהמ"ש את ממצאי המומחה שמונה על ידו, וזאת כל עוד לא הוטל בהן ספק:

"המומחה ממונה לחוות דעתו בעניינים מקצועיים שלבית המשפט אין המומחיות והידע המקצועי לגביהם (אורי גורן ועופר דרורי: "עדויות מומחים – היבטים דיוניים ומהותיים",

וכן ראה ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ. תשלו"ז השקעות והחזקות 2010:

"יחד עם זאת והגם שעדות מומחה, אינה שונה מכל עדות הבאה בפני בית המשפט, יש להניח כי משהחליט בית המשפט למנות מומחה מטעמו בכדי שיביא בפני בית המשפט נתונים מקצועיים רלוונטיים להכרעה בסכסוך שבפניו, יאמץ את ממצאי המומחה בהעדר סיבה משמעותית ובולטת שלא לעשות כן".

עוד אוסיף כי גם הנתבע הודה במהלך חקירתו כי אינו עומד עוד על הכחשת החתימה וכי הינו "מקבל" כי המדובר בחתימתו (עמ' 21 שורות 1-3).

לאור האמור ומששוכנעתי כי הנתבע חתם על אישור העברת הכספים, יש לקבל את התביעה, שכן נדחתה הטענה היחידה בגינה ניתנה לתובע רשות להתגונן.

4. למרות האמור מצאתי להוסיף: טענות שהעלה הנתבע בתצהירו ואשר חרגו מהטענה כי לא חתם ולא אישר העברת כספים, חרגו מהרשות שניתנה, מהווים הרחבת חזית ומשהתובע התנגד מפורשות להעלאת טענות אלו, אין לדון בהן. המדובר בטענות שהעלה הנתבע בתצהירו, כגון: מעין "קנוניה" בין הבנק לבין בן מובחר בגינה הסכים התובע ליתן הלוואה ללא בטחונות (סעיף 6 לתצהיר), התחייבות של בן מובחר לשעבד את הרכב (סעיף 7 לתצהיר), אי ידיעה, או הבנה, או העדר הסבר על מה חתם (סעיף 8, 9 לתצהיר – כשבדיון בבקשת רשות להתגונן הכחיש התובע בכלל שחתם על טופס העברת הכספים) וכן טענתו כי היה בטוח שלא ניתן יהיה לעשות שימוש בכסף עד שהרכב ישועבד (סעיף 10 לתצהיר) – כל אלו טענות המהוות הרחבת חזית.

אדגיש כי חלק מהטענות נדחו במפורש בהחלטה שניתנה בבקשת רשות להתגונן (ראה פירוט בהמשך) וחלק כלל לא הועלו. לפיכך, משהתנגד התובע מפורשות להעלאת טענות אלו (עמ' 12 שורות 21-28 לפרוטוקול), יש לדחותן על הסף (הגם, רק למען תנוח דעת הנתבע, אתייחס בתמצית לחלקן!).

אם לא די בכך שהנתבע העלה בתצהירו טענות לגביהן לא ניתנה רשות להתגונן ואשר מהוות הרחבת חזית, הרי שבסיכומיו אף הוסיף הנתבע טענות שכלל לא עלו בתצהירו. סיכומיו של הנתבע מתבססים למעשה על טענות לפגמים בכריתת חוזה כגון הטעיה, טעות וחוסר תום לב בניהול משא ומתן. אולם,מלבד הטענה כי הנתבע היה "בטוח" שלא ניתן לעשות שימוש בהלוואה עד אשר ישועבד הרכב (סעיף 10 לתצהירו)- טענה אשר גם היא כבר נדחתה במפורש בהחלטה למתן רשות להתגונן (ראה סעיף 7 להלן), לא העלה הנתבע בתצהירו כל טענה בדבר הטעיה או חוסר תום לב של התובע.

אדגיש כי אף בבקשת הרשות להתגונן טען הנתבע בעיקר כי מדובר ברשלנות של התובע, או פעילותו של התובע בחוסר סבירות, אולם את ההטעיה ייחס הנתבע לבן מובחר וראה בסעיף 10 לבקשת רשות להתגונן (סעיף 12 לתצהירו שם): "לאחר שעברו כ-4 חודשים הגיע המבקש לכלל הבנה כי יתכן שנעקץ, נגנב והוטעה ע"י סוחר הרכב וזאת באמצעות, או תחת רשלנות, חמורה מאין כמותה של הבנק..." הנה כי כן, המדובר בטענות שהועלו כנגד בן מובחר ולא כנגד התובע.

5. למעלה מן הצורך ולמרות שכאמור, דין יתר הטענות שהעלה הנתבע בתצהירו ובסיכומיו להידחות על הסף בהיותן הרחבת חזית, אתייחס אליהן בתמצית:

טענת הנתבע כאילו לא ידע, או לא הוסבר לו על מה הינו חותם, לא רק שמהווה הרחבת חזית אסורה, אלא גם אין בה ע"פ הפסיקה להקים הגנה. כבר נקבע כי חזקה על אדם שחתם על מסמך כי היה מודע למסמך עליו חתם וכי לא ישמע בטענה שלא ידע על מה חתם ולמה התחייב.

הנתבע טען בחקירתו שלא קרא את המסמכים עליהם חתם (עמ' 21, 31), ועל כך אין לו להלין אלא על עצמו, שכן חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן של המסמך אשר יהא. (ע"א 325/88 טוויל נ. בית מנוחה לזקנים בני-ברק; ע"א 6645/00 עו"ד ערד נ. אבן פד"י נו(5) 365).

צודק התובע בטענתו בסיכומיו כי טענת הנתבע, כאילו המדובר במסמך אחד מתוך מקבץ גדול של מסמכים ולכן לא הבחין בתוכנו, אינה מתיישבת עם כך שהמדובר במסמך בודד, עמוד אחד, הממולא בכתב יד. אין המדובר במסמך שבו מלל רב או אותיות קטנות. יודגש כי רק כאשר עומת הנתבע עם העובדה שמדובר במסמך אחד ברור וקריא, העלה גרסה חדשה כאילו הוחתם על טופס ריק.

עוד אוסיף, כי גם התנהלותו של הנתבע בהמשך, מעידה על כך שהיה מודע והסכים להעברת הכספים, שאחרת מדוע המשיך לשלם את ההלוואה כסדרה במשך מס' חודשים ולא פנה מידית בטרוניה לתובע כיצד העבירו את הכספים?! מדוע לא מחה ודרש לראות על בסיס איזה מסמך (שהרי לטענתו לא היה מודע למסמך זה) העבירו את הכספים?!

יודגש כי בסעיף 12 לתצהירו הודה התובע כי כבר מס' ימים לאחר פתיחת החשבון נודע לו על העברת הכספים, לטענתו, מבלי שנתן הסכמתו המודעת. מדוע אם כך כאמור, לא נקט בכל פעולה שהיא, אלא המשיך לשלם את ההלוואה?!

6. ניסיונות בא כוח הנתבע למצוא פגמים בהתנהלות התובע, או בהסתמכותו על חתימת הנתבע על אישור העברת הכספים, לא רק שאף היא בגדר הרחבת חזית, אלא שאין בה ממש כדי להקים הגנה לנתבע.

המצהירה מטעם התובע הבהירה כי מאחר שבעת החתימה על מסמכי ההלוואה לא ניתן היה להקים טכנית את ההלוואה והיה צורך להמתין לאישור לביצוע, ועל מנת שהתובע לא יצטרך לסור פעם נוספת לבנק, החתימה את התובע על הוראה ידנית להעברת הכספים לחשבון המוכרת, הוא נספח ב' לתצהירה. לאחר שהושלמה הקמת ההלוואה, באותו יום הועברו הכספים. על הטופס המודפס להעברת הכספים (נספח ג' לתצהירה) – מופיעה חתימת המצהירה כשבמקום חתימת הלקוח נרשם "מצ"ב" וצורף נספח ב' (ראה עדות בעמ' 13 שורות 1-2 לפרוטוקול).

כפי שכבר נקבע, על נספח ב' חתם הנתבע כשהפרטים המופיעים שם מפורטים וברורים ובהם: חשבון המוכרת אליו יועבר התשלום וכן הערה ברורה: "העברה עבור מימון רכב". הנתבע הודה בחקירתו כי אין בטופס דבר שאינו ברור (עמ' 21 שורות 26-27). אין המדובר בטופס ארוך ומסורבל המלא בפרטים, באותיות קטנות וכיו"ב. המדובר בטופס קצר, ברור ופשוט, בו צוין במפורש סכום של 85,000 להעברה עבור מימון רכב, לחשבון המוכרת. כשבפני עדות ישירה של המצהירה בפניה חתם הנתבע על הטופס ואף עדות של הנתבע עצמו, כי מדובר בחתימתו (לאחר שנאלץ להודות בקביעת המומחה), לא מצאתי כל פגם בכך שמדובר בטופס שמולא באופן ידני ולאחר מכן הועבר ע"י המצהירה לטופס מודפס. ראה הסבר המצהירה "דלפק זה אצלי. הנתבע היה אצלי, בנספח ב' הוא היה אצלי, לאחר שרשמנו את כל הפרטים הוא חתם – לא היה לי אישור לביצוע. לא נתתי לו לחכות, מה שהייתי צריכה לעשות זה רק לבצע וזה נספח ג'" (עמ' 14 שורות 4-6).

אציין כי המדובר בעדות ממי שהחתימה את התובע על הטופס ועדותה, בניגוד לעדות הנתבע, נמצאה מהימנה בעיני. לעניין מהימנות הנתבע אציין, כי לא רק שהסתבר כי בניגוד להכחשתו בדיון בבקשת רשות להתגונן, עתה הודה הנתבע כי חתם על אישור העברת הכספים, אלא שהסתבר כי גם בעניינים נוספים לא מצא למסור פרטים נכונים. כך לדוגמא, התעקש הנתבע כי יום העברת ההלוואה היה באותו יום שהגיע עם בן מובחר לפתיחת החשבון (עמ' 20 שורות 12-15) וכך אף המשיך לטעון בסיכומיו, בעוד שהסתבר הן מעדותה של נציגת התובע והן מהמסמכים בתיק, כי יום פתיחת החשבון היה ביום 4.8.08 (ת/2), בעוד שיום העמדת ההלוואה היה יום לאחר מכן, 5.8.08.

7. גם טענת הנתבע בסעיף 10 לתצהירו כאילו היה בטוח שלא ניתן לעשות שימוש בכספים עד לשיעבוד הרכב, הינה טענה שכבר נדחתה על ידי מפורשות בהחלטה בבקשת רשות להתגונן שם כבר נקבע:

"עיון בכתב ההתחייבות להחזרת ההלוואה, אשר צורףף הנספח א' לכתב התביעה, מעלה כי אמנם מטרת ההלוואה צוינה במפורש: למטרה "קניית רכב". יחד עם זאת, ההתחייבות להחזר ההלוואה לא הותנתה בבטוחות כלשהן לרבות שיעבוד הרכב. גם אם המבקש הסתמך על מצג נציג המוכרת – בן מובחר, כי הרכב ישועבד על ידי המשיב לטובת החזר ההלוואה, הרי משלא נטען כי נציג המשיב הוא זה שהבטיח כי הרכב ישועבד, או כאילו המבקש הוטעה ע"י מצג מטעם המשיב דווקא, אין די בהטעייתו הנטענת על ידי אותו מר בן מובחר.

בעניין זה יודגש, כי בסעיף 4 לבקשה ציין המבקש מפורשות כי המשיב הסכים להעמדת ההלוואה ללא כל דרישה, או תנאי מוקדם. כלומר, אין המדובר בהפרת התחייבות, או הטעיה, או מצג שווא מצד המשיב, לעניין שיעבוד הרכב. לא ניתן לקבל את טענת המבקש כאילו הבנק שנעתר לבקשתו של המבקש עצמו, להעמדת ההלוואה על סמך התחייבותו לעמוד בפירעונה, התרשל בכך שנתן אמון במבקש, כי ישיב הלוואה זו.

המבקש חתם על התחייבות להחזר הלוואה אשר לא הותנתה ולא הוגבלה בקיום תנאי כלשהו. זאת ועוד, עיון בכתב ההתחייבות מעלה, כי אף אם היו ניתנות למשיב בטוחות נוספות, הרי אין כל תלות בין הבטוחות להתחייבותו של המשיב לפרוע את ההלוואה ולזכותו של המשיב להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי במקרה של הפרת התחייבות זו (ראה סעיף 12, 13 לכתב ההתחייבות)."

הנה כי כן, כבר נקבע כי אין המדובר במצג של התובע, או בהטעיה מצידו של התובע וכי משלא נטען כלל בבקשת רשות להתגונן, כי נציג התובע דווקא (ולא בן מובחר) הבטיח או הטעה את הנתבע לסבור כי השימוש בכספים יותנה בשעבוד הרכב, לא מתקיימות ממילא העילות לפגמים בכריתת חוזה, להן טען הנתבע לראשונה בסיכומיו.

8. הנתבע טען כי נפל קרבן למעשה נוכלות מצד בן מובחר, אשר הציג עצמו כבעל סוכנות לרכבים, הציע לנתבע לרכוש ממנו רכב והבטיח "לסדר" לו מימון אצל התובע. עוד טען כי התובע שיתף פעולה עם בן מובחר וכספי ההלוואה הועברו לבנק על חשבון החוב של בן מובחר לתובע. כאמור, המדובר בהרחבת חזית וחריגה מהרשות להתגונן שניתנה. מעבר לכך, אציין כי לא ברור לי כיצד אותו אדם ש"עקץ" את הנתבע ושיתף כביכול פעולה עם התובע הסכים לשמש כעד הגנה מטעמו של הנתבע, ואף נאות לחתום על תצהיר בעבורו, אף כי לבסוף לא העיד מטעם הנתבע.

שנית, מנספח ג' לתצהיר התובע עולה כי כספי ההלוואה הועברו לחשבון בנק ע"ש החברה המתנהל בבנק לאומי (קוד בנק מס' 10). לכן אין בסיס לטענה כי כספי ההלוואה שימשו לכיסוי חוב של בן מובחר (או של החברה) לתובע.

עוד תמוה הוא שהנתבע לא הגיש תלונה במשטרה נגד בן מובחר על אשר לכאורה מעל בכספיו, או לחילופין לא הגיש תביעה כספית או הודעת צד ג' בהליך זה כנגד בן מובחר.

בהערת אגב אוסיף כי הרושם המתקבל מחקירת הנתבע, הן בבקשת הרשות להתגונן והן בדיון עצמו, הינו כי היה במערכת עסקית כלשהיא עם בן מובחר, שכן אין המדובר במכונית בודדת שרכש מהחברה (ראה עדות הנתבע בדיון מיום 6.4.10 בעמ' 1 שורות 13-16, 30 ,עמ' 2 שורות 1-2 וכן בפרוטוקול מיום 17.12.12 בעמ' 20 שורות 2-11).

גם העובדה שהנתבע הודה כי השיב את הרכב לבן מובחר מבלי שקיבל את כספו בחזרה ומבלי שקיבל רכב אחר וזאת למרות שכבר ידע שכספי ההלוואה הועברו לחשבון החברה, מעוררת תמיהה ודי בהעלאת תמיהה זו מבלי שאוסיף ואפרט את החשד העולה ממנה.

9. לאור כל האמור, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סכום של 71,371 ₪ בתוספת הפרשי ריבית פיגורים כמפורט בסעיף 13 לכתב התביעה וזאת מיום הגשת התביעה ועד היום.

בנוסף, יישא הנתבע בהוצאות התובע, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 7,000 ₪.

ניתן היום, ז' סיון תשע"ג, 16 ,מאי,2013 , בהעדר הצדדים.