1. לפנינו תביעתו של התובע, מר רוני חלבי, להכיר באירוע מוחי שאירע לו ביום 4/9/2008 כ"תאונת עבודה". תביעתו של התובע נדחתה על ידי הנתבע, מן הטעם שלא הוכח קיומו של "אירוע חריג" כלשהו שאירע תוך כדי ועקב עבודתו ואשר הביא לאוטם שהתפתח ביום 4/9/2008; עוד ציין הנתבע כי האוטם התפתח כתוצאה ממצב של קרישיות יתר כרוני מולד (ר' מכתב הדחייה מיום 4/5/2009).
2. בעניין החלטה זו הוגשה התביעה שלפנינו.
3. אלה העובדות החשובות לענייננו:
   1. התובע, יליד שנת 1969, עבד כמנהל משמרת בחברת תמה תעשיות פלסטיק, בקיבוץ משמר העמק, החל מיום 16/10/2005 ועד לקרות האירוע המוחי. מפעל תמה הינו מפעל לייצור מוצרי פלסטיק. כמנהל משמרת היה התובע אחראי על מכונות הייצור, 13 במספר, וכן על שני עובדים מתחתיו. עבודת התובע הייתה עבודת משמרות, בוקר, צהריים וערב.
   2. ביום 4/9/2008 כאשר התובע עבד במשמרת ערב יחד עם שני עובדים נוספים, מר ספא מריח ושלומי, חש לפתע שלא בטוב. האח התורן ממרפאת הקיבוץ נקרא אל התובע במפעל והפנה אותו לבית החולים בני ציון.
   3. התובע פנה לבית החולים בני ציון בחיפה ביום 4/9/2008 והתקבל בשעה 2:55, שם אובחן שהוא סובל מאירוע מוחי. התובע אושפז בבית החולים למשך 7 ימים (ר' מכתב שחרור מחדר מיון מרכז רפואי בני ציון חיפה, וכן מוצג נ/6) .
   4. מאז לא חזר התובע לעבודתו.

טענות הצדדים

1. התובע טוען כי ביום 4/9/2008 עבד במשמרת עם מר ספא מריח, שהיה עובד חדש ולא מיומן, ועובד נוסף בשם שלומי. כתוצאה מכך לא עמדו העובדים בקצב העבודה והתובע החל לצעוק על ספא ועל שלומי להגביר את קצב העבודה. בסמוך לאחר מכן, טוען התובע החל לחוש שלא בטוב וחווה אירוע מוחי. לטענת התובע מדובר ב"אירוע חריג" בעבודתו ואלמלא נאלץ לעבוד באותה משמרת עם שני עובדים בלתי מיומנים שהאטו את קצב העבודה ואף עלולים היו לגרום לנזקים, לא היה נלחץ, צועק עליהם ולוקה באירוע מוחי.
2. מנגד טוען הנתבע, כי התובע לא הוכיח קיום "אירוע תאונתי חריג" שאירע לו תוך כדי ועקב עבודתו. הנתבע מוסיף וטוען כי אין קשר סיבתי בין האירוע הנטען לבין האירוע המוחי בו לקה התובע, שכן האירוע המוחי אירע כתוצאה ממצבו התחלואתי הטבעי של התובע.

דיון והכרעה

1. אמות המידה בפסיקה להכרה באירוע מוחי כתאונת עבודה דומות לאלה שבאוטם שריר הלב. על התובע להוכיח בשלב הראשון, קיומו של "אירוע חריג" או "מאמץ בלתי רגיל" בעבודתו, בעת קרות האוטם או בסמוך לו.

רק אם ישכיל התובע להוכיח כי אירע "אירוע חריג" – ימונה, בשלב השני, מומחה/יועץ רפואי למתן חוות דעת בשאלת הקשר הסיבתי בין ההתרחשות החריגה בעבודה לבין המחלה ממנה סובל התובע.

ל"אירוע חריג" – יחשב דחק נפשי בלתי רגיל בחיי העבודה, למשל – התרגזות, או - מאמץ גופני יוצא דופן. הקביעה בדבר חריגות הדחק הנפשי או עצמת ההתרגזות תיבחן סובייקטיבית אצל האדם בו מדובר, אל מול עבודתו השגרתית והרגילה של המבוטח. אולם, הבחינה הסובייקטיבית לדחק הנפשי טעונה, לכשעצמה, ראיות אובייקטיביות זאת "משאין ביה"ד לצערו, בוחן כליות ולב ואין הוא יודע המתרחש בנפש האדם, אף הבחינה הסובייקטיבית להתרגזות בעוצמה חריגה טעונה ראיות אובייקטיביות ואין די לעניין זה בעצם אמירת המערער, כי התרגז התרגזות חריגה" (ר' עב"ל 458/99, פלבסקי מאיר - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 13/2/2002).

1. עוד נפסק כי בימינו חיי עובד אינם מתנהלים על מי מנוחות וכי דחק נפשי הוא שגרתי ומנת חלקם של העובדים; חיי העבודה רצופים לעיתם קרובות בתסכול, רגשות קיפוח התרגזות וכעס, ברם על מנת שדחק נפשי יוכר כ"אירוע חריג" יש להוכיח מימד המעצים אותו באורח משמעותי לעומת דחק נפשי שגרתי:

"חיי אדם עובד בן זמננו אינם מתנהלים, בדרך כלל, על מי מנוחות. הוא אינו נתון בסביבה "סטרילית", חפה ממוקדי חיכוך ומתח ובעיקר כל אימת שמדובר ביחסי עבודה היררכיים בו כפוף העובד להוראות הממונים עליו, שלא תמיד ישביעהו נחת. קיום הרמוניה מושלמת ביחסי העבודה-הוא מטבע הדברים חיזיון בלתי נפרץ, וחיי העבודה רציפים לעיתים מזומנות בתסכול, רגשות קיפוח, התרגזות וכעס, ברמה זו או אחרת.

על מנת שיוכר דחק נפשי כ"אירוע חריג" במשמעות ההלכה הפסוקה, צריך שיהא לו מימד המעצים אותו באורח משמעותי לעומת דחק נפשי שיגרתי שהוא מנת חלקם של עובדים במערכות העבודה"

(ר' דב"ע נד/0-203 שלמה אברהמוביץ –המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, ניתן ביום 8/11/1994).

בנוסף, בהוכחת האירוע יש לייחס משקל רב לאמנזה, רישומי בית החולים וקופת החולים, מתוך ידיעה, שהיא פרי ניסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדויקים (ר' דב"ע מב/0-160 אבו ערב עלי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו עמ' 281), שכן יש להניח כי אדם המאושפז בבית החולים ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון (ר דב"ע מט/0-23 המוסד לביטוח לאומי - שמעון הירשהורן, פד"ע כ' עמ' 349).

1. השאלה העומדת, אפוא, להכרעה בשלב זה היא, האם הוכיח התובע קיומו של "אירוע חריג" בעבודתו ביום 4/9/2008.

מטעם התובע העידו התובע בעצמו, ומר ספא מריח. מטעם הנתבע העידו מר יוסי דומב, מנהלו של התובע.

1. נקדים ונאמר כבר בשלב זה, כי לאחר שבחנו את החומר שהונח לפנינו ואת טענות הצדדים, לא שוכנענו כי אירע לתובע "אירוע חריג" בעבודתו. טעמינו יובאו להלן.
2. ראשית נציין כי מהעדויות עולה שמשמרתו של התובע בעבודתו בתמה החלה ביום 3/9/2008 בשעה 22:00. לפי דברי התובע בשעה 23:00 הוא חש ברע כלומר בשעה זו אירע האירוע המוחי (ר' עדות התובע בעמ' 6 לפרוטוקול ש' 24-23; סעיף 7 לתצהיר התובע -מוצג ת/1, וכן מכתב השחרור מהמחלקה הנוירולוגית - מוצג נ/6 בעמ' 1 ו- 4). התובע התקבל בחדר מיון במרכז רפואי בני ציון ביום 4/9/2008 בשעה 2:55.
3. בהודעתו לחוקר המוסד מיום 7/1/2009 תיאר התובע את התרחשות הדברים עובר לקרות האירוע המוחי:

"קיבלתי את המשמרת שלי בעבודה ממנהל המשמרת שסיים את עבודתו כך זה כול יום. זה נהוג ורגיל. קיבלתי את המשמרת ללא שום בעיה והתחלתי לעבוד. במשמרת אנחנו 3 עובדים אני הסגן שלי ועובד נוסף. הסגן שלי ספא מריח מדלייה היה עובד חדש. העובד הנוסף ממוצא אתיופי שמו שלומי לא יודע שם משפחה. מריח ספא התחיל לעבוד במפעל יומיים לפני האירוע שלי. נתתי הוראה לשלומי ולספא לעבוד והם התחילו לעבוד רגיל. שראיתי אותם שהם לא מספיקים לעבוד על כול המכונות התחלתי לצעוק עליהם חזק שירגישו שיש לנו לחץ בקו ושיזיזו עניינים כי אם לא הייתי צועק אז המוצרים יפלו על הרצפה. ויהיו פסולים והמנהל לא יהיה מרוצה. ראיתי את ספא שהוא אדיש בעבודה עובד לאט לאט והמשכתי לצעוק עליהם לתת גז ותוצאות. לאחר שהם לא הספיקו לעבוד אני הפסקתי את העבודה של 2 מכונות כי הם לא מספיקים. ואז הלכתי לשתות קפה להירגע וספא בא אחרי ושלומי נשאר לעבוד על הקו. היה פחות לחץ כי הפסקתי מכונות. ספא בא לשתות מים ואני שתיתי קפה. ברגע שהתחלתי לדבר עם ספא על המכונות הרגשתי שאני מגמגם והתחלתי להרגיש שיתוק בצד שמאל והפנים שלי זזו ספא אמר לי מה קרה לי והיה בהלם."

(ר' מוצג נ/2).

בהמשך ציין התובע:

"אם היה לי עובדים לא חדשים שמבינים את העניינים לא הייתי צריך לצעוק ולהיכנס ללחץ ולדאוג שהמוצרים לא יפלו ובגלל שהיה עובדים חדשים אז הייתי בלחץ. במשמרת לילה זו היתה הפעם הראשונה שלי שאני עם סגן חדש שעובד לילה בתחילת עבודתו במפעל וזה היה הלחץ הגדול שהיה לי וגרם לי לצעוק חזק והרבה ולדאוג לעבודה.".

התובע חזר על גרסתו זו בתצהירו ובעדותו לפנינו וכך ציין בעדותו בנוגע לתפקידו כמנהל משמרת:

"התפקיד שלי שאני אחראי על המכונות אם המוצר ייצא שרוף. צריך לבדוק את המוצרים תמיד. צריך לעבור ממכונה למכונה... צריך לבדוק אם הוא מתאים למוצר שיצא ושהוא תקין, שלא חסר חומר גלם במכונה. גם התפקיד הוא למלא צבע במכונה ולבדוק כל מוצר שנמצא על המכונה. יש לנו כמו שזכור לי כמעט 14 מכונות שאני אחראי עליהם. כולן עובדות בבת אחת ואני צריך להתרוצץ ממכונה למכונה וצריך להשגיח על העובדים אם הם לא עובדים כמו שצריך."

(ר' עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 19-13).

עוד ציין התובע לפנינו כי באותו יום היו הרבה יותר הזמנות והעבודה הייתה צריכה להיעשות מהר יותר (ר' עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 16).

1. יוטעם כי גרסתו של התובע איננה מתיישבת עם עדותו של עד הנתבע, מר יורם דומב, מנהל מחלקת הפלסטיק במפעל תמה. לדבריו לא היה הבדל מבחינת העבודה ביום האירוע הנטען. מר דומב ציין כי: "לא היה הבדל. אנו מדברים על מכונות הזרקת פלסטיק שפולטות בקצב אחיד את המוצרים. אין לחץ שעולה או יורד כי המכונה עובדת כל הזמן באותו קצב. מהירות העבודה לא משתנה אלא רק סוג המוצר משתנה. הקצב שהמוצרים נוצרים ונופלים על שולחן האיסוף לא משתנה" (ר' עמ' 13 לפרוטוקול ש' 4-1); וכן: "לא כל הזמן עובדות 13 מכונות אבל המקסימום שיכולות לעבוד הן 13. יכול להיות שעובד נעדר מהייצור וגרם לעובד השני לעבוד יותר קשה אבל הפעולות מאוד פשוטות וזה לא קשור למיומנות" (ר' עמ' 13 לפרוטוקול ש' 8-6). לשאלת בית הדין השיב מר דומב: "זה תמיד אותה עבודה. אין לחץ משתנה. זה לחץ מאוזן פחות או יותר, עומס מאוזן ולא קשור באיזה מוצרים מדובר." (ר' עמ' 13 ש' 11-10); ובהמשך: "מה שנדרש מהפועלים זה לפנות את המוצרים שנעשים על ידי המכונה ומצטברים על שולחן הפינוי. אם הם לא מפנים הם מתחילים ליפול על הרצפה והם יכולים להתלכלך או להתעוות. אם מוצרים שנפלו על הרצפה ניזוקו, אז הם עובדים לגריסה ואז נוצר מחזור. באותו יום של האירוע, לא ידוע לי על מוצרים שנפלו או על משהו שלא היה בסדר. לא מעדכנים אותי על כל מוצר שנופל, זה לא פרמטר שמתבקש. יכול שנפלו מוצרים ואני לא ידעתי" (ר' עמ' 13 ש' 24-18).

באשר למהות עבודתו של מנהל משמרת ציין מר דומב כי: "בניהול משמרת האחריות יותר גדולה, לדעת מה צריך לעשות, איך צריך לרשום את המשטח שהתמלא ולארגן את העבודה, להביא את המיכלים הריקים, את החומרים שצריך." (ר' עמ' 14 לפרוטוקול ש' 32-31, עמ' 15 לפרוטוקול ש' 1). בהודעתו לחוקר המוסד ציין מר דומב כי מנהל משמרת אחראי יותר ארגונית ופחות מול המכונות (ר' מוצג נ/8).

בנוסף העיד מר דומב בחקירה נגדית:

"ש. אם הייתה בעיה כלשהי במשמרת ונהרסו מוצרים האחריות היא על מנהל המשמרת?

ת. או על הפועל שגורם לזה. מנהל המשמרת צריך למסור לי דו"ח למה זה קרה. אם מנהל משמרת יגיד לי שזה עובד ספיציפי, אני ניגש לעובד לשאול למה זה קרה.

ש. ואם התקלה נובעת מזה שספא עובד חדש, תאשים את ספא?

ת. כן. אני אאשים את ספא."

(ר' עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 7-3).

עוד ציין מר דומב בחקירתו הנגדית, כי בתקופה הרלוונטית לתביעה לא היה רישום ומדד של מוצרים פגומים, הספקים ותפוקות; כמו כן כל עובד קיבל את שכרו ללא כל קשר לכמות המוצרים התקינים המיוצרים במפעל (ר' עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 22-17; עמ' 16 ש' 29-28).

1. בשים לב לחומר שהונח לפנינו, לא שוכנענו באמיתות גרסת התובע בדבר קרות "אירוע חריג" בעבודתו במשמרת ב- 3-4/9/2008 ועדויותיהם של התובע ומר ספא מריח אינן אמניות ואינן מהימנות עלינו. מאידך גיסא עדותו של מר דומב עשתה עלינו רושם אמין ומהימן ואנו מקבלים אותה. מעדותו של מר דומב עולה, כי גרסתו של התובע בדבר לחץ בעבודה, צעקות או התרגזות, אינה סבירה ואינה אמינה. זאת ועוד, המשמרת החלה בשעה 22:00 והתובע העיד כי החל להרגיש ברע בשעה 23:00 כאשר הלך לשתות קפה, ואין זה סביר שבמשך שעת העבודה הראשונה במשמרת יתפתח לחץ חריג בעבודה, כפי שטען. יתרה מכך, עצם העובדה שהתובע הלך בשעה 23:00 לשתות קפה ומר ספא מריח הגיע לשתות מים, מלמדת שלא היתה כל בעיה ולא היה כל לחץ בעבודה באותה משמרת. לא זו אף זו, מר ספא מריח העיד כי לאחר שהתובע פונה לבית החולים הוא המשיך בעבודתו במשמרת עד הבוקר ואיש לא הגיע להחליף את התובע בעבודתו (ר' עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 15-14). מר דומב העיד באשר ליום האירוע הנטען (3-4/9/2008) כי לא ידוע לו על מוצרים שנפלו או שהיה משהו לא בסדר בעבודה (ר' עמ' 13 לפרוטוקול ש' 22). הנה כי כן, העובדה שלאחר שהתובע פונה לבית החולים, מר ספא מריח ושלומי המשיכו בעבודתם במפעל עד לסיום המשמרת, ללא תקלות או בעיות ומבלי שהגיע מחליף לתובע, אינה מוכיחה כי מדובר בעובדים בלתי מיומנים דוקא (כטענת התובע) או שהיו בעיות כלשהן בעבודה באותה משמרת. בנסיבות אלה שוכנענו כי מלבד שהתובע לא חש בטוב בשעה 23:00, לא אירע דבר חריג אחר באותה משמרת, לא לחץ חריג בעבודה, לא נפילת מוצרים על הרצפה ולא צעקות והתרגזות.
2. המסמכים הרפואיים גם הם אינם תומכים בגרסת התובע. אין במסמכים הרפואיים כל אזכור של "האירוע החריג" הנטען. במכתב השחרור של התובע מבית החולים צוין כי התובע התקבל בשל אירוע פתאומי של כאבי ראש משמאל (ר' מוצג נ/6). במכתב ההפניה של האח התורן בקיבוץ משמר העמק אל בית החולים צוין "בזמן עבודה חש רע, הרגיש חולשה בצד אחד של הגוף, צד שמאל..." (ר' מוצג נ/5). בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה בתיאור התאונה צוין "במהלך העבודה הרגיש סחרחורת" (ר' מוצג נ/4). כך צוין גם בטופס בל 250 שמולא על ידי המעסיק (ר' מוצג נ/3). גם בביקוריו של התובע אצל רופא המשפחה, לאחר שחרורו מבית החולים, אין כל אזכור ל"אירוע חריג" בעבודתו.

יתרה מכך, גם בתביעתו למוסד לביטוח לאומי ציין התובע בתיאור הפגיעה "אירוע מוחי פתאומי", ללא כל אזכור של אירוע כלשהו במהלך העבודה (ר' מוצג נ/1).

מר דומב העיד לפנינו כי לאחר ששמע כי התובע התאשפז בבית חולים, התקשר אליו ושאל אותו מה קרה, והתובע השיב לו שהוא הרגיש לא טוב ופנה לבית חולים (ר' עמ' 14 לפרוטוקול ש' 10).

1. הנה כי כן, בשים לב לכל האמור לעיל, לא שוכנענו באמיתות גרסתו של התובע באשר לקרות "אירוע חריג" בעבודתו במשמרת ב- 3-4/9/2008.
2. משהתובע לא השכיל להוכיח כי אירע לו "אירוע חריג" ב- 3-4/9/2008 - התביעה נדחית.
3. משמדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי - אין צו להוצאות.
4. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.
5. המזכירות תסרוק מוצגים נ/1 - נ/8.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ו בחשון תשע"ג, (11 בנובמבר 2012), בהעדר הצדדים.