ע"י ב"כ עו"ד שלמה כרוב

בפני תובענה כספית על סך 217,000 ₪, שעניינה מחלוקת בדבר הסכם לביצוע עבודות פירוק.

התובעים הם קבלנים פרטיים העוסקים, בין היתר, בביצוע עבודות פירוק ופינוי. נתבעת 1, אלקטרה בע"מ, היא חברה העוסקת בתחום מיזוג האוויר (להלן – הנתבעת). נתבע 2, מר אילן שוורץ (להלן – שוורץ) הוא מנהל סניף הנתבעת במחוז תל אביב והמרכז ונתבע 3, מר שלמה בודגזד, משמש כסגן מנהל הסניף.

הנתבעת התקשרה עם המרכז הרפואי "אסף הרופא" לביצוע פרויקט החלפת תשתיות מיזוג אוויר במרכז האנרגיה – בניין עליזה בגין (להלן – הפרויקט). במסגרת ביצוע הפרויקט היה על הנתבעת לפרק מערכת מיזוג אוויר קיימת.

בין הצדדים נערך מסמך על פיו, תובעת 2, "דוד פלאח פירוקים", תבצע עבור הנתבעת את עבודות הפירוק (להלן – העבודות). עוד נכתב באותו מסמך, כי תובעת 2 תשלם לנתבעת סך של 50,000 ₪ בתוספת מע"מ ובתמורה לכך תובעת 2 תקבל את הציוד והצנרת וכל מה שנתבעת 1 תורה לפרק וכי כל עלויות הפירוק, עובדים, מנופים, ביטוחים וכו' יחולו על תובעת 2. כמו כן נקבע, כי הפירוק יבוצע בשלבים על פי דרישת בית החולים, עד ליום לחודש מרץ 2008. על המסמך נרשם, כי "הסיכום הנ"ל כפוף לאישור הנהלת אלקטרה".

התובעים מסרו לשוורץ המחאה לפקודת הנתבעת על סך של 50,000 ₪ בתוספת מע"מ, בסך 57,750 ₪. כנגד ההמחאה הפיקה הנתבעת חשבונית מס.

אין מחלוקת, כי המועד לתחילת העבודות נקבע ליום 28.10.2007 וכי ביום 29.10.2007 הודיעה הנתבעת לתובעים, כי החליטה להעביר את ביצוע העבודות לידי קבלן אחר בשם "ח'לף מיזוג אויר בע"מ" (להלן – ח'לף).

על פי טענת התובעים, המסמך אשר נערך ביום 08.10.2007 הוא הסכם הזמנת עבודה. לטענת התובעים, הוסכם בינם לבין הנתבעים, כי עבודות הפירוק יחלו ביום 28.10.2007 ויסתיימו ביום 30.03.2008. לטענתם, ממועד ההתקשרות, עמדו הצדדים בקשר שוטף באמצעות שיחות טלפון, פגישות, תיאומים וסיורים בשטח לצורך הכנת כל הנדרש לתחילת ביצוע העבודות בשטח במועד המוסכם. בנוסף, נערכה ביום 24.10.2007 פגישה בין הצדדים בשטח, במרכז הרפואי.

לטענת התובעים, על מנת לעמוד בסיכום הדברים ולאור בקשת הנתבעים לעמידה מדויקת בלוח הזמנים, החלו בהכנות לקראת תחילת העבודה. לטענתם, הזמינו מנופים, הזמינו כוח אדם, הזמינו משאיות לפינוי מתכות ופסולת, ערכו פוליסת ביטוח, הקצו ציוד מתאים לחיתוכים, תכננו שינוע והגעה והכינו תכניות עבודה לצוותים.

התובעים טוענים, כי להפתעתם, ביום 27.10.2007 בשעה 21:00 לערך, הודיעו הנתבעים לתובעים, כי על אף שתחילת העבודה הייתה מתוכננת ליום המחרת, ובשל קיומן של מספר בעיות קטנות, לא תחל העבודה ביום 28.10.2007 כמתוכנן, אלא ביום 30.10.2007. ביום 29.10.2007 זומן תובע 1 לפגישה עם מר שוורץ, אשר הודיע לו לתדהמתו ובמפתיע, כי העבודה הועברה לצד ג'. זאת מבלי שנתן כל הסבר לכך.

פניות התובעים לנתבעים לא נענו ומכאן התובענה.

על פי טענת התובעים, נגרם להם נזק בסך כולל של 117,000 ₪, כתוצאה מביטול התחייבויותיהם כלפי ספקי הציוד וכוח האדם וכן נזק בסך של 450,000 ₪ בגין עבודות אחרות אשר בוטלו או נדחו. לצרכי אגרה, התובעים מעמידים נזק זה על סך של 100,000 ₪ וסך הכל 217,000 ₪.

הנתבעים טוענים, כי בין הצדדים לא השתכלל הסכם מחייב וכי כל ההסכמות בין הצדדים היו כפופות לאישור הנהלת הנתבעת. כמו כן, לטענתם, הובהר לתובעים, כי המצאת פוליסת ביטוח כנדרש היא תנאי סף להבאת העסקה לאישור הנהלת הנתבעת. מאחר והתובעים לא המציאו פוליסת ביטוח כנדרש והתנהלו בבוטות ובגסות באופן שאינו תואם עבודה בסביבה רגישה כדוגמת בית החולים, הוחלט שלא להתקשר עמם בהסכם.

דיון

בפתח הדברים ייאמר, כי התובעים וויתרו בסיכומים על התובענה נגד נתבעים 2 ו-3, כך שנותרה רק התובענה נגד נתבעת 1.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, לאחר שבחנתי את הראיות ושמעתי את חקירות העדים שוכנעתי, כי בין התובעים לבין נתבעת 1 השתכלל הסכם מחייב, ממנו נסוגה הנתבעת. גרסת הנתבעת אינה עומדת בקנה אחד עם חומר הראיות והיא לא נמצאה מהימנה. הרושם המתקבל הוא, כי גרסת הנתבעת היא ניסיון להצדיק בדיעבד את התנהלותה.

בין הצדדים הועבר "מסמך" אשר מתאר את ההסכמות בין הצדדים. אין מחלוקת, כי על המסמך נרשם, כי תוכנו כפוף "לאישור הנהלת אלקטרה". על פי הנתבעת, אישור כאמור לא ניתן.

על פי גרסת הנתבעת, כפי שהצהיר עליה מר שוורץ, התקבלו אצלו "רשמים שליליים ביותר בנוגע להתנהלותם של גניש ושל אנשי 'דוד פלח פירוקים'" (סעיף 13 לתצהיר).

על פי תצהירו של מר בודגזד, ביום 08.10.2007 נערך סיור לתובעים במסגרתו הוסברו לתובעים, על ידי מר לאון אסיף (מנהל העבודה בפרויקט), השלבים השונים של העבודות והציוד הנדרש. לאחר סיור זה נערך הסכם מותנה בין הצדדים. מר בודגזד הצהיר, כדלהלן:

"למחרת היום, ביום 09.10.2007, התקשר אלי לאון. בשיחה בינינו הבהיר לי לאון, כי גניש ואנשיו אינם מתאימים, לדעתו, לביצוע העבודות. תוכן השיחה ביני לבין לאון הוא כמפורט בתצהיר העדות הראשית של לאון, המוגש במסגרת תובענה זו. בסיום השיחה, וכמפורט בתצהיר העדות של לאון, הודיע לי לאון, כי הוא אינו ממליץ שגניש ואנשיו יבצעו את העבודות".

מר ליאון אסיף הצהיר, כדלהלן:

"8. במהלך הסיור, התוודעתי לראשונה לסגנון התנהלותם של עובדי התובעת 2. אלה התנהגו בבית החולים בגסות ובבוטות, באופן שאינו הולם עבודה בסביבה כל כך רגישה ומוקפדת (בסמוך לחדרי ניתוח, טיפול נמרץ, צינורות דיאליזה ומחלקת צנתורים).

9. ביום 09.10.07 הבחנתי באנשי התובעת 2 מסיירים באתר העבודות. מייד התקשרתי למר שלמה בודגזד, שהיה סגן מנהל סניף אלקטרה במחוז תל אביב והמרכז, ושימש מנהל הפרויקט נשוא תובענה זו. הבהרתי למר בודגזד כי לדעתי התובעים אינם מתאימים לביצוע העבודות. הסברתי למר בודגזד כי התובעים – כמו כל גורם שהינו קבלן פירוקים במקצועו, ותו לא – אינו מתאים לביצוע העבודות. אופי העבודות דורש ביצוען על ידי בעלי מקצוע שונים, שכל אחד מהם מתמקצע בתחום אחר. לפירוק הצינורות דרוש צנר. לפירוק רכיבי החשמל נדרש חשמלאי, וכיו"ב. בסיום שיחה זו, חזרתי והודעתי למר בודגזד, כי איני ממליץ שהתובעים יבצעו את העבודות".

ראשית יש לציין, כי בחקירתו הנגדית, נדמה היה שמר ליאון אסיף, אינו שם דגש על האמור בסעיף 8 בדבר התנהגות לא נאותה מצד התובעים ומתמקד באמור בסעיף 9, כי סבר שמבחינה מקצועית לא יהיה זה נכון להעסיק קבלן פירוקים ואף אישר בעמ' 87 לפרוטוקול, כי לא פסל את גניש כגניש, אלא את עצם ביצוע העבודות על ידי קבלן פירוקים אחד. רק כאשר נשאל על כך בחקירתו החוזרת, חזר על האמור בסעיף 8 לתצהירו. יצוין, כי מר אסיף מאשר, כי בסופו של יום, הקבלן אשר ביצע את העבודות, ח'לף, ביצע אותן בניגוד להמלצתו האמורה בסעיף 9 וכפי שהתובעים היו אמורים לבצען (עמ' 87-88 לפרוטוקול).

שנית וזה העיקר – ככל שהתנהגות לא נאותה מצדם של התובעים ומי מטעמם היא הבסיס ל"אי-אישור" ההסכם, הרי שהדבר היה ידוע לנתבעת כבר ביום 09.10.2007 ולא ברור אם כן מדוע, גם לגרסתה, הודיעה לתובעים רק ביום 29.10.2007 על כך שההסכם לא אושר. בהקשר זה יש לזכור, כי הצדדים שבו ונפגשו גם ביום 24.10.2007.

בנוסף, אין זה מתקבל על הדעת, שכבר ביום 09.10.2007 ידעה הנתבעת, כי התובעים אינם מתאימים לביצוע העבודות, ובכל זאת, קיבלה לידיה מספר ימים לאחר מכן המחאה מידי התובעים ואף הוציאה בגין כך חשבונית (ביום 16.10.2007).

הנתבעת מבקשת להיבנות מכך שניהלה משא ומתן במקביל עם קבלנים נוספים. הנתבעת לא הראתה, כי נחתמו הסכמים על תנאי גם עם קבלנים אחרים, כי קבלנים אלה העבירו לידה המחאה וכי הוצאה חשבונית כפי שנעשה עם התובעים. ניסיון הנתבעת להציג את ההמחאה שניתנה לה כ"מעין ערבות ביצוע", לא נמצאה אמינה.

ביחס לסוגיית הביטוח ייאמר, כי לא שוכנעתי בגרסתה העובדתית של הנתבעת. מר גניש נשאל על כך בחקירתו הנגדית:

"ש: מפנה לנספח ט' לתצהירך. לפני זה נדנדו לך המון פעמים להביא פוליסת ביטוח?

ת: לא. ביקשו ממני פעם אחת להביא פוליסת ביטוח, והבאתי להם את הפוליסה הזאת, עשיתי זאת יומיים שלושה לאחר שהתבקשתי, הוא ביקש ממני יומיים שלושה או שבוע לפני תחילת העבודה.

ש: מנסה לרענן זכרונך – הפעם הראשונה שמסמך זה הגיע לאלקטרה, היה במכתב של עורך דינך מיום 4.11.07?

ת: מה פתאום?! הם קיבלו את הביטוח שבוע – שבועיים, יומיים שלושה לפני תחילת העבודה" (עמ' 15 לפרוטוקול).

מר שוורץ נשאל בחקירתו הנגדית, מתי קיבל את ההודעה משלמה בודגזד, שאין ביטוח ולא הצליח להשיב על השאלה. התשובה שנתן הייתה מתחמקת:

"ש: ...עכשיו תגיד לי, מתי קיבלת את ההודעה משלמה שאין ביטוח?

ת: זה,

ש: אין ביטוח אני מתכוון אין אותה פוליסת ביטוח שאמרת שעכשיו הבנו אותה.

ת: זה היה, זה היה תהליך. כל פעם.

ש: אתה הבנת שאין אותה שאתה מבטל את אותו סיכום. מתי הבנת שאין אותה?

ת: לא, לא זה מה שאמרתי.

ש: אז תסביר.

ת: אמרתי שהחלטתי לבטל, החלטתי לא לאשר את הסיכום בגלל שתי סיבות. אחת מהם זה היה נושא הפוליסה, ונושא שני זה שחשבתי שהם לא מתאימים לביצוע העבודה בבית החולים" (עמ' 30 לפרוטוקול).

בהמשך נשאל שוב מר שוורץ, מתי החליט שלא לאשר את ההסכם, ושוב לא ענה על השאלה (עמ' 31 לפרוטוקול).

מהאמור עולה, כי גם מר שוורץ אינו בטוח בגרסתו שלו. כאשר נשאל, מתי הבין שאין פוליסת ביטוח וכי לא ניתן לאשר את ההסכם, הוא מתחמק וחוזר לטענה בדבר התנהגות לא נאותה של התובעים. אך הסבר זה גם הוא חסר, שכן, ככל שהייתה זאת התנהגות לא נאותה של התובעים או מי מטעמם, הרי שגם על פי גרסת הנתבעת ידעה על השגותיה עוד בטרם קיבלה את התשלום מהתובעים ולא טרחה לומר דבר במשך כעשרים ימים לפני שהודיעה לתובעים, כי לא יבצעו את העבודות וגם הודעה זו ניתנה לתובעים לאחר המועד המתוכנן לתחילת ביצוע העבודות. לעניין זה אין זה משנה, האם במועד התחלת הביצוע תוכננו עבודות בהיקף מצומצם או רחב.

די באמור לעיל כדי לערער את גרסת הנתבעת ולשכנע, כי בפועל לא הצליחה להראות סיבה וטעם, מדוע לא אושר אותו "הסכם על תנאי" כטענתה.

יתרה מכך, שוכנעתי, כי בין הצדדים השתכלל הסכם מחייב. במהלך חקירתו הנגדית של מר שוורץ, בתשובה לאחת השאלות, ובניסיון להסביר מדוע בחרו בסופו של יום קבלן אחר, אישר מר שוורץ, כי תובע 1 הוא האיש עמו "נסגרה עסקה", בניגוד לטענת הנתבעת, כי העסקה מעולם לא נסגרה: "... מה שהטעה אותנו זה שבסופו של דבר האיש שאיתו סגרנו, גניש, זה לא האיש שהיה שם באתר..." (עמ' 36 לפרוטוקול; הדגשה הוספה). דבריו אלה מפריכים את גרסת הנתבעת, כי לא התחייבה כלפי התובעים, שהרי בדבריו הוא מאשר שהאיש איתו "סגרו" – הוא גניש. גם העובדה, שהנתבעת קיבלה לידה המחאה עבור התשלום מידי התובעים והוציאה חשבונית מעידות על כך, שבין הצדדים השתכלל הסכם מחייב.

המסקנה מכל האמור לעיל היא, כי בין הנתבעת לתובעים השתכלל הסכם, אותו ביטלה הנתבעת, מטעמיה שלה, מבלי שהוכיחה שעשתה כן בשל מחדל או פעולה או הפרה של התובעים. משמע, הנתבעת הפרה את ההסכם ופעלה בחוסר תום לב.

יש לציין, כי אף אם לא הייתי מגיע למסקנה, כי בין הצדדים השתכלל הסכם מחייב והייתי מקבל את גרסת הנתבעת, כי מדובר בהסכם על תנאי, הרי שעדיין שוכנעתי, כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב, שכן לא הציגה טעם ראוי לאי אישור ההסכם. בנוסף, טרחה להודיע על כך לתובעים רק לאחר המועד המתוכנן לתחילת העבודות. מר שוורץ בתצהירו ובעדותו מאשר, שתחילת העבודה נקבעה ליום 28.10.2007, ושההודעה לתובעים על כך העבודה לא תבוצע על ידם, אלא על ידי אחר, נמסרה להם ביום 29.10.2007 (עמ' 31 לפרוטוקול).

מששוכנעתי, כי הנתבעת פעלה כלפי התובעים בחוסר תום לב, יש להכריע בסוגיית הפיצויים. ייאמר כבר עתה, כי התובעים לא הוכיחו את מלוא הנזקים הנטענים על ידם.

על פי טענת התובעים, ספגו נזק ממון בגין ביטול ודחיית עבודות אחרות בסך של 450,000 ₪, אשר הועמד על 100,000 ₪ לצרכי אגרה. טענתם בדבר סכומים אלה לא פורטה כדבעי ולא גובתה בראיות כנדרש, לא בכתב התביעה ולא בתצהיר תובע 1 ועל כן לא ניתן לקבלה.

באשר לטענות התובעים בדבר הוצאות שהוצאו על ידם בסך של 117,000 ₪, גם כאן לא השכילו התובעים להוכיח סכומים מדויקים. התובעים אמנם הביאו מסמכים אשר תומכים לכאורה בטענותיהם בדבר הסכמים ודמי ביטול, אך בפועל, אין בידי התובעים הוכחות בדבר סכומים שהוצאו על ידם וביחס לחלק מההסכמים אישרו התובעים, כי פיצו את הספקים באמצעים אחרים, כגון עבודות וסחורות. התובעים הגישו את תצהירו של מר משה שלי, המנהל והבעלים של חברת שלי מתכות בע"מ, אשר התקשרה עם התובעים לצורך ביצוע עבודות הפירוק בפרוייקט. מר שלי אישר בתצהירו, כי קיבל מהתובעים פיצוי באמצעות סחורות בשווי 50,000 ₪ וכן נחקר על כך בחקירה נגדית. יש לציין, כי מר שלי אישר כי לא הוציא חשבונית בגין פיצוי זה (עמ' 19 לפרוטוקול).

כמו כן, מנהל הפרויקטים בחברת יקיר לין, אשר הייתה לכאורה אמורה לספק כוח אדם לתובעים בגין הפרוייקט, אישר בתצהיר עדות ראשית, כי קיבל פיצוי בגין ביטול ההסכם בין הצדדים, במסגרת פרויקטים אחרים, אך לא הסביר באיזה אופן.

מאידך, לאחר שהגעתי למסקנה, כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב ולאחר שההודעה על ביטול ההסכם וביצוע העבודות על ידי התובעים ניתנה להם לאחר המועד המוסכם לתחילת העבודות, ולאחר ששוכנעתי, כי התנהלות זו של הנתבעת גרמה נזק לתובעים, אך שיעורו המדויק לא הוכח במלואו, לא ניתן לדחות את התובענה ואת התובעים בלא כלום. על כן, מצאתי לנכון לפצות את התובעים על דרך האומדנא ולהורות לנתבעת לשלם לתובעים פיצויים בסך כולל של 30,000 ₪.

סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובעים סך של 30,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

הנתבעת תשלם לתובעים סך של 30,000 ₪ בגין הוצאות משפט וסך של 7,500 ₪ עבור שכ"ט עו"ד.

ניתן היום, ו' טבת תשע"ג, 19 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.