בעניין: בקשת רשות להתגונן

המבקש מתגונן בפני תביעת המשיב נגדו, בגין ערבותו לה"ה רחנייב איגור ודינה (להלן: "החייבים"). המבקש הינו אחד משני ערבים, ונגד הערב השני, נתבע מס' 2, גריגורי אמירוב, ניתן ביום 19/4/10 פסק דין בהעדר הגנה. כתב הערבות נחתם ע"י המבקש והנתבע מס' 2 ביום מתן ההלוואה לחייבים, 4/12/98. החייבים לא עמדו בתשלומי ההלוואה, הדירה נמכרה בכינוס נכסים, ונותרה יתרת חוב בסך מעל רבע מיליון ₪. התובעת העמידה את סכום התביעה נגד שני הערבים יחד על הסך 175,000 ₪. החייב עזב את הארץ והחייבת נפטרה, על כן הוגשה התביעה נגד הערבים.

המבקש הגיש בקשה לדחייה על הסף, עקב מתן פסק הדין נגד הנתבע מס' 2, והבקשה נדחתה ע"י כב' השופט א. רובס ביום 23/7/10.

לאחר מסירת מסמכים ע"י המשיב לפי החלטותיי, הגיש המבקש בקשת רשות להתגונן מתוקנת, בה כלל עתירה לדחייה על הסף בטענות התיישנות ואי התקיימות התנאים להגשת תביעה נגדו כערב מוגן. הבקשה לדחייה על הסף נדחתה ע"י כב' השופט ר. חדיד בהחלטתו מיום 4/8/11. את טענת ההתיישנות דחה כב' השופט לגופה, ובעניין הזכות לתבוע את הערב, דחה השופט את הטענה כטענת סף, וקבע כי פטירת החייבת מהווה מיצוי הליכים בעניינה, אך קבע כי בשאלה האם החייב יצא את הארץ לצמיתות, והאם המשיב עשה מאמצים סבירים לאיתורו או למימוש המשכנתא על הנכס המשועבד, יש לברר את השאלה העובדתית במסגרת שמיעת הראיות (עמ' 4 להחלטה מיום 4/8/11).

הדיון בבקשה נשמע לפניי ביום 14/11/11, הצדדים הסכימו להמשיך לנהל מו"מ ואף לפנות בעניין המבקש לועדה הבין משרדית, אך לאור הגשת סיכומי שני הצדדים, אני מסיקה כי הנסיון לא התגבש להסדר.

טענות ההגנה של המבקש

1. הבנק התרשל במתן ההלוואה לחייבים ובנקיטת ההליכים נגדם. המבקש מציין כי החייבים הינם סבתא ונכד, כאשר החייבת היתה בת 71 שנה ביום קבלת ההלוואה, אשה מבוגרת שאינה עובדת, ועוד לשני החייבים אזרחות כפולה. בכך נטל המשיב סיכון גדול במתן ההלוואות, והעמיד את הערבים בסיכון מוגבר.

בנוסף, המבקשים החלו לפגר בתשלומי ההלוואות עוד בשנת 1999, זמן קצר לאחר קבלת ההלוואה, עד שבשנים 2002-2003 הפסיקו להעביר כל סכום עבור ההלוואות. אף על פי כן רק בסוף שנת 2004 העמיד המשיב את ההלוואות לפרעון מיידי, ובכך לא הפעיל את שיקול דעתו בצורה סבירה, תוך החמרת מצב הערבים, הגדלת החוב ופגיעה ביכולת גביית החוב. לטענת המבקש המשיב לאור ההפרות המיידיות של הסכמי ההלוואה ונסיבות החייבים, יכול היה לצפות נסיון ליציאה מן הארץ, ולא מנע זאת. גם הבקשה למימוש הנכס הוגשה באיחור, והנכס הושכר במהלך השנים ע"י החייבים לצד ג'. יצויין כי החייבת נפטרה רק ביום 17/6/09 (נספח ד2 לכתב התביעה), והמבקש טוען כי פעולה מהירה יותר היתה מביאה לפרעון גם ממנה.

1. המשך התרשלות המשיב בשיהוי בהגשת תביעה ביחס ליתרת סכום החוב. המבקש טוען כי למרות שהנכס נמכר באישור ראש ההוצל"פ ביום 5/4/06, (נספח 4 לבקשה) ולמרות שהמשיב ידע כבר בנובמבר 2004 כי החייב יצא את הארץ (נספח 3 לבקשה, סעיף 2 לדו"ח כונס בתיק המימוש), הוגשה התביעה נגד החייבים בגין היתרה רק ביום 6/8/08 (נספח 6 לבקשה).
2. הגשת התביעה נגד "ערב מוגן" למרות שלא ניתן אישור ראש ההוצל"פ על מיצוי הליכים. המבקש טוען כי אין בפטירת החייבת ויציאתו מן הארץ של החייב ביום 30/7/01 כדי למלא אחר התנאי, שנקבע בסעיף 27 (ב)(1) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967: "החייב... יצא מן הארץ לצמיתות". המבקש טוען כי התייחסות המשיב לכך בכתב התביעה סתמית, ואף לא נטען כי החייב יצא לצמיתות. לטענת המבקש המשיב לא עשה דבר לאתר את מקומו של החייב, נכסים שלו בארץ, ולא הוכיח העדר זיקה שלו לארץ.
3. פגמים בחובת בגילוי לערב. המבקש טוען כי לא נמסר לו מסמך גילוי, כדרישת החוק, כי פקיד המשיב לא העמידו על אחוז המימון הגבוה (95%) שקיבלו החייבים, ולא על הסיכון שהוא נוטל, על אף שהיה עולה חדש בעצמו, וכל ההסבר שקיבל הינו כי הוא ערב להלוואה לרכישת דירה, וכי אם לא יעמדו החייבים בתשלומים תמומש הדירה.
4. חיובי ריבית שלא לפי חוק הערבות.
5. אי משלוח הודעות מהמשיב לערב בעניין החוב ואי הזמנה להליך ההוצל"פ. המבקש טוען כי למעט המכתב מיום 29/4/03 ועד למכתב מיום 8/8/08 לא קיבל כל הודעה מהמשיב. המבקש טוען כי לא הודע לו דבר בעניין הליכי מימוש הדירה, אלא רק בדיעבד נמסר לו ביום 8/8/08 כי הדירה כבר נמכרה.
6. בשולי הדברים טוען המבקש כי תמוה שהבנק לא תבע את עזבונה של החייבת המנוחה, כי מצבו הכלכלי קשה ביותר, וכי הוא הציע הצעות פשרה תוך מאמץ לגייס כספים להפטרתו מהחוב.

עדות המבקש

בדיון, שהתקיים לפניי ביום 14/11/11, נחקר המבקש נגדית. התברר כי ביום 4/10/98 חתם כערב למשכנתא למשפחה נוספת, משפחת שמילוב (מש/1), וכי הוא עצמו נטל הלוואת משכנתא בבנק הפועלים לפני כשש שנים, ללא ערבים. עוד התברר כי לאחר שהמבקש קיבל את מכתב ב"כ המשיב מיום 29/4/03 (מש/2), יצר קשר עם משרד כ"ב המשיב, ולא השיב ישירות לשאלה אם מסר לב"כ המשיב כי החייב אינו בארץ. המבקש אישר כי הוא יודע שהחייב עזב את הארץ בשנת 2001 ומאז לא חזר, וכי הוא אינו יודע על כך שהחייב חזר, וכי היה איתו בקשר טלפוני. עוד התברר כי אביו של המבקש קיבל עבורו מכתב מהמשיב בשנת 2007 (מש/3), והמבקש דיבר עם משרד ב"כ המשיב מחו"ל בעקבות המכתב. המבקש גם אישר ששלח מכתב לב"כ המשיב ביום 13/3/08 (מש/4) ודיבר עם ב"כ המשיב בעניין הפטרתו מהחוב ביוזמתו פעמים רבות. המבקש חזר על נסיבות ההחתמה בבנק ואמר כי הפקידה היתה דוברת רוסית, והסבירה לו כי הערבות היא לקניית בית, ואם החייבים אינם משלמים "הבית הולך לבנק" כלשונו. המבקש טוען כי הפקידה הרגיעה אותו שחתימתו הינה פורמלית, ואינו זוכר אם נעשה בירור אודות מצבו הכלכלי, אלא זכר רק כי נדרש להביא תעודת זהות (פרוטוקול, עמ' 4, שורות 11-25). המבקש חזר ואמר כי פקידת הבנק אמרה לו כי לא יצטרך לשלם (שם, עמ' 5, שורות 1-16). בחקירה החוזרת אמר המבקש כי הוא דיבר עם החייב, והלה אמר לו שהוא עובד וחוסך כסף על מנת לסגור את החוב במשכנתא, אבל לא אמר מתי יחזור, אלא שהוא רוצה לחזור (שם, שורות 18-20).

דיון

בראשית הדברים, וטרם שאסקור את טענות המבקש, אני מציינת, כפי שלמיטב זכרוני ציינתי בפני הצדדים בתחילת הדיון, כי החלטת כב' השופט חדיד מיום 4/8/11 כוללת יותר מרמזים על כך שדין בקשת הרשות להתגונן להתקבל (למעט בטענת ההתיישנות, שנדחתה לגופה). די אם אפנה לדברים: "טענות נתבע מס' 1 לפיהן התובע פעל, כביכול, בשיהוי אינם טעם מוצדק לסילוק התביעה בטענת ההתיישנות ולכל היותר מהוות הן הגנה מפני התביעה (שם, עמ' 3, שורות 12-13) וכן: "למען הסר ספק מובהר בזאת כי אין בתוצאה אליה הגעתי לעיל כדי לחסום את דרכו של המבקש מהעלאת טענותיו כנגד התובע ביחס לשיהוי הנטען בנקיטת הליכים נגד החייבים העיקריים. עסקינן בטענת הגנה לגיטימית שיש לדון בה במסגרת התביעה וככל ותתקבל הבקשה ..." (שם, עמ' 4, סעיף 8 להחלטה). דברים דומים נקבעו גם בעניין הטענה לאי מיצוי הליכים: "בין הצדדים מחלוקת האם יציאתו הינה לצמיתות אם לאו. כמו כן, בין הצדדים מחלוקת האם התובע עשה מאמצים סבירים לאיתור החייב העיקרי או למימוש המשכנתא על הנכס המשועבד. המחלוקת בעניינים אלה הינה עובדתית במהותה ויש לדון בה במסגרת שמיעת הראיות במשפט, וככל שתינתן לנתבע מס' 1 רשות להתגונן מפני התביעה" (שם, פסקה אחרונה), ואידך זיל גמור.

הלכה פסוקה היא, כי בחינת בקשת המבקש בהליך של סדר דין מקוצר, אינה מצריכה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של המבקש, אלא רק לבחון האם יש בטענות לכאורה כדי להצדיק את בירורן.

לעניין זה ראה ע"א 2418/96 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133, ובספרו של כב' השופט אורי גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", (מהדורה עשירית), בעמוד 403:

"בדיון בבקשת רשות להתגונן, ביהמ"ש אינו צריך להשתכנע שהטענות בתצהירם של המבקשים נכונות הן; עליו לצאת מן ההנחה, שיש אמת בדברים ואין לו צורך לבחון את מהימנותו" (ע"א 356/85 משה מגן נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מא(3) 319, 321ז).

ועוד נפסק:

"בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן. לפיכך, די אם הנתבע הראה, ולו קצה חוט של טענת הגנה, כדי להצדיק, בהתמודדות בין האינטרסים השונים (האינטרס של מתן הגנה לתובע שזכותו עפ"י התביעה שהגיש אינה מוטלת בספק ואינטרס ציבורי בקידום יעילותה של המערכת השיפוטית ביחס לתביעות שתוצאתן האופרטיבית מתבקשת מאליה), את ההכרה בזכותו להתגונן" (כב' השופטת א. פרוקצ'יה בע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, 15.6.2009, מופיע בנבו).

ברוח דברים אלה, אין מקום להגיע למסקנות על סמך מהימנות העדות, כפי שביקשה ב"כ המשיב בסיכומיה. ואני מוצאת כי רוב העובדות שבבסיס טענות המבקש אינן דורשות הוכחה, על כן ידונו הטענות כסדרן בקצרה, כראוי בהליך זה.

1. לא נסתרה טענת המבקש, שעובדותיה עולות מהמסמכים, לפיה מתן הלוואה לחייבים בנסיבותיהם האישיות לא היה סביר, והבנק התרשל. אין חולק כי החייבת היתה בת 71 שנה בעת קבלת ההלוואה, שני החייבים היו עולים חדשים עם אזרחות נוספת, וההלוואה שניתנה להם מימנה 95% מערך הדירה.

בנסיבות אלו גם אי העמדת ההלוואה לפרעון מיידי עם תחילת הפרת ההסכם ע"י החייבים, או לפחות נקיטת צעדים משפטיים בגין הפיגורים, שימנעו יציאת מי מהם את הארץ, מהווה לכאורה התנהגות רשלנית של המשיב. העובדה כי רק בתחילת שנת 2003 נשלחה דרישת חוב והוחל בניהול מו"מ עם החייבים והערבים, ולמרות זאת רק בספטמבר 2004 הועמדה ההלוואה לפרעון מיידי והתבקש מינוי כונס נכסים על הדירה, לאחר מכן הדירה נמכרה ביום 22/3/06, אך רק ביום 30/10/07 נשלחו מכתבי התראה בגין יתרת החוב אחרי המכירה, כל אלה מספיקים בשלב זה על מנת להניח תשתית עובדתית לטענת שיהוי ורשלנות בנקיטת ההליכים ע"י המשיב.

בפעולותיו אלה אפשר שהמשיב הביא לאי קיום הערבות והחמרת מצב הערבים.

1. התביעה נגד החייבים הוגשה רק בשנת 2008 לאחר שהמשיב ידע כבר משנת 2004 כי החייב עזב את הארץ (נספח 3 לבקשה וראה גם פסק הדין של כב' הרשמת (בדימוס) פומרנץ מיום 6/11/08, בו נמחקה התביעה נגד החייב, נספח ג2 לתגובת המשיבה לבקשת הסף). גם בכך יש ראיה לכאורה להתרשלות ו"גרירת רגליים" של המשיב, שנים חלפו ללא פעולה, והנפגעים מכך הם הערבים.
2. הטענה לפיה החייב לא יצא את הארץ לצמיתות הינה טענה קלושה ביותר. אין חולק כי החייב יצא את הארץ בשנת 2001, ולא חזר לפחות עד מועד הדיון בחודש נובמבר 2011. אין הדבר דומה למקרה שהיה בפני בית משפט השלום בת.א. (חיפה) 6127/02 הבנק הבינלאומי נ' רגף, 13.4.2004, מופיע בנבו, אליו הפנה ב"כ המבקש בסיכומיו. שם נעדר החייב מהארץ במשך שנתיים. כאן נעדר המבקש, בעל אזרחות ישראלית אך גם זרה, כבר 10 שנים. הטענה לבדה, שעלתה לראשונה בחקירה חוזרת, לפיה החייב אמר למבקש בשיחת טלפון כי הוא רוצה לחזור לארץ אך לא אמר מתי אינה מספיקה כדי להוכיח את ארעיות השהות בחו"ל.

הטענה תתקבל רק מהטעם שהמשיב בכתב התביעה לא טען כלל כי החייב "יצא מן הארץ לצמיתות" כדרישת החוק אלא רק: "הלווה רחנייב איגור יצא מהארץ בתאריך 30/7/01 ומאז טרם שב" (סעיף 6 לכתב התביעה). אם המשיב לא טען את הטענה לא המבקש צריך להוכיח אחרת, ויש בטענה זו כדי להקים לו הגנה ראוייה כלפי עצם הגשת התביעה ללא קבלת אישור על מיצוי הליכים.

1. הטענה לפיה המבקש לא קיבל מהמשיב את ההסברים טרם חתימתו על הערבות הינה טענה, שנדחתה בפסיקה.

"הכלל הוא (ע"א 413/79, אדלר נ' מנצור, פ"ד לד(4) 29, 38 שהטענה האמורה אינה עומדת "... למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים". עיון במובאה יעלה, שהיא מגלמת בתוכה שני יסודות עיקריים: הטענה לא תעמוד למי שאינו טורח לקרוא ולהבין את תכנו של המסמך שעליו הוא חותם; הטענה לא תעמוד למי שמודע לטיבו של המסמך שעליו הוא חותם" (ע"א 779/87 בליט נ' לאומי, פ"ד מד(3), 304).

המבקש היה מודע לטיב המסמך, עליו חתם, ערבות להלוואות בסכום גבוה, מובטחות במשכנתא, אך אין בכך כדי לשלול ממנו את האפשרות להוכיח את הטענה להטעייה ואי גילוי פרטים מהותיים בעניין הערבות. המבקש פירט את ההסבר שקיבל מפקידת הבנק, שהמעיטה בחשיבות הערבות, הרגיעה אותו כי הדירה תשמש בטוחה, ולא הסבה את תשומת לבו לאחוז הגבוה של המימון, שמשאיר אותו חשוף בפני סיכון גבוה שמכירת הבית בהליך מימוש לא תספיק לסילוק ההלוואה. המבקש העיד בעניין בצורה מפורטת, ולא ניתן יהיה להכריע בטענה ללא שמיעת עדויות. אם תוכח הטענה, יוכל המבקש להיפטר מערבותו, שכן חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 אוסר הטעייה "במעשה או במחדל". ראה גם ע"א 1570/92 בנק המזרחי נ' פרופ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369, 385.

1. הטענה בעניין חיובי הריבית לא הועלתה בפירוט הראוי מבקשת רשות להתגונן ככלל ומטענה בעניין חיובי ריבית שגויים בפרט. בע"א (מחוזי חיפה) 88/96 אגבריה נ' בנק ערבי, תקדין-מחוזי, כרך 96(4), 431 נקבע:

"בנושא הריבית, למשל היה עליו לפרט בתצהירו מה בדיוק סוכם בינו לבין פקידי הבנק לגבי שיעור הריבית, הו במסגרת האשראי והן לגבי משיכות היתר ובמה חוייב ומה ההפרש שביניהם".

לחובת הפירוט בסדר דין מקוצר ראה ד. בר אופיר "סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה", מהדורה תשיעית (2008), עמ' 193.

ממילא לאחר שהמשיב תבע סכום נמוך בהרבה מיתרת החוב בספריו, לא תהיה לטענה זו משמעות מעשית, ואין ליתן בגינה רשות להתגונן.

1. הוכח בדיון כי המבקש היה מודע לחוב משנת 2003, דרך שנת 2007 ועד שנת 2008, עת הוגשה התביעה נגד החייבים. במהלך השנים ניהל המבקש גם מו"מ עם המשיב, ושב והציע הצעות להפטרתו (פרוטוקול, עמ' 2, שורות 26-31, מש/2 ומש/4). על כן אין לקבל את טענתו כאילו הבנק לא הודיע לו אודות אי עמידת החייבים בהלוואות.

לא נסתרה הטענה לפיה המשיב לא עדכן את המבקש בהליכי המכירה, והטענה נטענה כבר בתצהיר המבקש בסעיף 84 ואני דוחה את טענת המשיב בסיכומים (סעיף 43) לפיה מדובר בהרחבת חזית. העובדה שהוצגו מכתבים רק בשנים 2003, 2007 ו-2008, מחזקת אף היא את טענת המבקש כי לא עודכן בהליכי המכירה, שהתנהלו מנובמבר 2004 עד המכירה בשנת 2006.

1. הטענות הכלליות בעניין אי תביעת עזבון המנוחה מצטרפות לטענות המבקש בעניין אי מיצוי ההליכים נגד החייבים, והטענות בעניין מצבו הכלכלי מצטרפות לטענות בעניין התרשלות המשיב שגרמה נזק לערבים.

הסיכום הינו כי למעט הטענה בעניין הריבית, שנדחתה, ניתנת למבקש רשות להתגונן בכל טענותיו, כפי שפורטו לעיל.

המדובר בהגנה מבוררת, מעבר לרף המזערי הנדרש בשלב זה, כאשר רוב העובדות נתמכות במסמכים או בהעדרם, ויתר הטענות דורשות בירור בשמיעת עדים.

בקשת הרשות להתגונן מתקבלת ברובה המכריע.

התצהיר יהווה כתב הגנה בטענות שהתקבלו.

המשיב ישלם למבקש הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין הבקשה בסך 2,000 ₪ ללא התנייה בתוצאות פסק הדין.

המזכירות תשלח החלטתי זו לב"כ הצדדים ותעביר את התיק לסדר דין רגיל.

ניתנה היום, ט' אלול תשע"ב, 27 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.