ע"י ב"כ עוה"ד דן בן נר ואח'

3. כפר אז"ר, מושב עובדים להתיישבות חקלאית

שיתופית בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד רמי אבידע ו/או ירון אילן ואח'

כללי

בפני תביעה לדמי שימוש ראוי, סילוק יד, הריסה ומתן צו מניעה קבוע, בעניינם של מקרקעין הידועים כמגרש 180 בחלקה 239 גוש 6177 בכפר אז"ר, שהינם בבעלותה המלאה של הקרן הקיימת לישראל. תובענה זו הנה איחוד של שתי תביעות שהוגשו על ידי מינהל מקרקעי ישראל כנגד הנתבעים, ב- ת.א 19158-10-09 וב- ת.א 32707-04-10.

התובעת, הנה מדינת ישראל/מינהל מקרקעי ישראל. הנתבעים 1 ו-2, הנם חברי האגודה החקלאית השיתופית כפר אז"ר, ובעלי זכויות בנחלה שבחלקה 242 בכפר אז"ר, והמחזיקים במקרקעין כברי-רשות מטעם הנתבעת 3. הנתבעת 3, הינה האגודה השיתופית כפר אז"ר, הרשומה אצל רשם האגודות השיתופיות. המקרקעין האמורים, נמסרו לנתבעת 3 כחלק מהסכם משבצת שנחתם עמה, וכאשר האחרונה, העבירה את זכות השימוש בהם לנתבעים 1 ו- 2 כברי רשות.

טענות הצדדים

התובעת טוענת כי ביום 17.06.2003, נערכה ביקורת במקרקעין ונמצא כי חממה חקלאית, שופצה והוסבה על ידי הנתבעים 1 ו-2, לשם הפעלת בריכות דגים מסחריות, אחסון דגים, אריזתם ומכירתם בחנות הנמצאת במקום.

נטען כי חרף מכתבי התראה ששלחה התובעת לנתבעים 1-3, בהם נדרשו, להפסיק את השימוש החורג תוך הריסת הבניה הבלתי חוקית, לא הופסק השימוש החורג עד למועד הגשת כתב התביעה. התובעת טוענת כי שלחה לנתבעים 1 ו-2 דרישה לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש האמור, לתקופה שמיום 01.01.2004 ועד ליום 01.01.2007, כתנאי לחידוש חוזה החכירה בחלקה 242, ואלו נענו לדרישה, וביום 28.01.2007 שילמו לתובעת סכום זה, אך לא הסדירו את השימוש במקרקעין בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 949, שהיתה בתוקף באותה עת. ביום 12.05.2008, הודיעה הנתבעת 3 כי אינה מסכימה להסדרת השימוש בהתאם להחלטת המועצה, בעקבות זאת ובעקבות עמדת משרד החקלאות, ביום 17.11.2008 הודיעו הנתבעים 1 ו-2 , כי לא יהיה באפשרותם להסדיר את השימוש המסחרי. כמו כן, הודיעו הנתבעים 1 ו-2 על כוונתם לחסל את הפעילות המסחרית במקום עד ליום 31.12.2008 לכל המאוחר. לטענת התובעת, בביקור שנערך במקום ביום 20.07.2009, עלה כי הפעילות המסחרית האמורה לא הופסקה, ובשטח חוות הדגים ממשיכה לפעול חנות דגים מסחרית.

התובעת טוענת כי חוזה המשבצת מהווה פונקציה של תקן הנחלות של האגודה, שנקבע על ידי משרד החקלאות, ומהווה הסדר גג שקובע גם הוראות חוזיות באשר להתנהלות חברי האגודה והשימוש המותר במקרקעי המשבצת ובנחלות. נטען כי תשלום דמי השכירות, משקף את הכוונה והתמריץ לשימוש חקלאי במקרקעין המושכרים. התובעת טוענת כי לנתבעים 1 ו-2 אין זכות ישירה ועצמאית במקרקעין ולכל היותר הנם ברי רשות האגודה, ועל פי הוראות חוזה המשבצת. נטען כי חוזה המשבצת האחרון שנחתם עם האגודה הנו מיום 12.12.2001, ותוקפו פג ביום 30.09.2003, וכאשר לא נחתם חוזה חדש, בין היתר, בשל שימושים חורגים המבוצעים על מקרקעי המשבצת על ידי האגודה וחבריה. התובעת טוענת כי משהמקרקעין הנם בחזקתה ושימושה של האגודה, מוסיפים לחול הוראות חוזה המשבצת האחרון גם על התקופה הנוספת.

התובעת טוענת כי השימוש החורג שתואר לעיל, החל ללא ידיעתה, וללא הסכמתה וחרף התנגדותו להמשך הפעילות במקרקעין. נטען כי הנתבעים הפרו את הוראות חוזה המשבצת הפרה יסודית, וכי הנתבעים 1 ו-2 עושים עושר ולא במשפט, תוך שימוש במקרקעי ציבור למטרת עסק מסחרי, ללא הרשאה, ללא חוזה וללא תשלום. התובעת טוענת כי השימוש שעושים הנתבעים 1 ו-2 במבנה שעל המקרקעין חורג מהתכנית החלה על מקרקעין אלו, וכי לא ניתן כל היתר להסבת המבנה או לשימוש החורג על ידי מוסדות התכנון.

התובעת טוענת כי הנתבעת 3 הפרה את חובתה לנקוט באמצעים סבירים לאכיפתו של חוזה המשבצת, או לכל הפחות למנוע את הפרתו. נטען כי משבוצע השימוש החורג, היה על הנתבעת 3 ליידע את התובעת, ולפעול למניעת הנתבעים מלבצע שימוש חורג במקרקעין. משהרשתה הנתבעת 3 את קיומו של השימוש החורג, הפרה הנתבעת 3 את התחייבויותיה החוזיות כלפי התובעת באופן יסודי, ועל כן הדבר מהווה עילה לביטולו של חוזה המשבצת, ולהשבת הקרקע, בה מבוצע השימוש החורג, לידי התובעת.

התובעת טוענת כי על הנתבעים להפסיק השימוש החורג, להרוס ולפנות על חשבונם כל מבנה ו/או מתקן המשמש מטרה זו, לסלק ידם מהמקרקעין, לרבות כל מי שנמצא עליו ו/או עושה בהם שימוש מכוחם או ברשותם. נטען כי על הנתבעים לשלם לה, ביחד ולחוד, דמי שימוש ראויים עבור התקופה בה נעשה שימוש מסחרי/עסקי, מיום 01.01.2007 ועד להפסקת השימוש בפועל. התובעת אף עותרת לשמור על זכותה להגשת תביעה לדמי שימוש ראויים בגין השימוש החורג במקרקעין, ומשכך, עותרת התובעת למתן היתר לפיצול סעדים.

הנתבעים טוענים כי הנתבעת 3 חתומה על הסכם המשבצת, ומכוחו הושכרו המקרקעין לנתבעת 3 לתקופה של 3 שנים ובאופן המתחדש מדי 3 שנים. הנתבעים 1 ו-2 חברים בנתבעת 3 במשך עשרות שנים, ומכוח זאת כך ניתנה להם הזכות לעשות שימוש בחלק ממקרקעי המשבצת כברי רשות. נטען כי הנתבעים 1 ו-2 מחזיקים בחלקה א' עליה בנוי בית מגוריהם, בחלקה ב', ששטחה כ- 8 דונם, והיא החלקה נשוא התובענה, ובחלקה ג', ששטחה כ-8 דונם ועליהם מעובדים גידולי שדה. הנתבעים 1 ו-2 טוענים כי מתוך שטח של כ-8 דונם של חלקה ב', כ- 6.5 דונם משמשים לעיבוד גידולי שדה וב- 1.5 דונם הוקמה חוות גידול הדגים. נטען כי כחלק מפעילותה של חוות הדגים מתבצעת מכירה של דגים לצדדי ג', באזור מוגדר ומצומצם הנמצא בסמיכות לבריכות הדגים. הנתבעים 1 ו-2 טוענים כי בנוסף לגידולים האמורים, פעילותם החקלאית מתפרסת גם על גידול חקלאי ב- 64 דונם נוספים, השייכים לחברים אחרים באגודה.

באשר לטענות התובעת משיבים הנתבעים כי הפעלת חנות ששטחה כ- 75 מ"ר מתוך שטח כולל של 16 דונם, המוקצים אישית לנתבעים, הנה טענה סתמית, וכי שיווק הדגים בשטח זה, הנה שיטת שיווק של תוצרת חקלאית וככזו מדובר בפעילות חקלאית לכל דבר.

הנתבעים טוענים כי על פי מכתבה של התובעת מיום 08.01.2007, עולה כי השימוש החורג, לשיטתה של האחרונה, הנו באשר לעמדת המכירה בלבד, וכי עצם גידול הדגים בחוות הדגים אינו שימוש החוטא למטרת השכירות. נטען כי מכירת הדגים, הינה פועל יוצא ונלווה לפעילות חקלאית של גידול דגים, ומכירת הדגים במקום, הינה לכל היותר שיווק תוצרת חקלאית. הנתבעים טוענים כי התובעת מתנגדת לעשיית שימוש הנתבעים 1 ו-2 במקרקעין, שלא בהתאם למנגנון שנקבע במסגרת החלטת מועצת המנהל מס' 949, שכותרתה "החכרת קרקע למטרות תעסוקה במשבצות ישובים חקלאיים".

הנתבעים 1 ו-2 טוענים כי יש ליתן פרשנות שונה למונח "שימוש מסחרי" לעניין חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, לבין השימוש שעשו במקרקעין שניתנו להם מכח הסכם המשבצת. כלומר, נטען כי יש להפעיל מבחן שונה כאשר בוחנים את טיב השימוש ב"עמדת המכירה" כחלק בלתי נפרד מחוות גידול הדגים או כאשר בוחנים את הפעלתה על פי ההגדרות והתנאים הקבועים בחוק רישוי עסקים. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי בשנים האחרונות גברה ההכרה בזכותם הקניינית של חברי האגודה במקרקעין, וההתחבטות בעיקרה הנה באשר לאופן הביטוי המשפטי של הכרה זו.

בסיכומיהם חוזרים הצדדים על עיקר טענותיהם כפי שהובאו בכתבי הטענות. התובעת טוענת כי תשלום הנתבעים עבור דמי השימוש והגשת הבקשה למתן היתר לשימוש חורג, מהווה הודאה או השתק לגבי עצם השימוש החורג ומשכך, על הנתבעים לשלם את דמי השימוש. נטען כי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, זכאית התובעת לסעדים ואף מכוח סעיף 24 לחוק המקרקעין. לעניין השימוש בחנות למכר הדגים, טוענת התובעת כי פסק הדין שניתן בעניין ת"א (י-ם) 18262/99 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' פטורי יצחק בהקשר דומה, הנו שגוי ובלתי מחייב, מאחר ואינו משקף את עמדת המנהל, ואף לא את עמדת הפסיקה, כפי שנתגבשה לאורך השנים בעניין שימושים חורגים. כמו כן, נטען כי יש לאבחן את פסק הדין בעניין פטורי, שם נקבע כי הפעלה וניהול מסעדה במקום, במובן של הספקת מזון ומצרכים אחרים, הינו אכן שימוש החורג מן השימוש החקלאי, ואינו טפל או משני או נלווה לשימוש החקלאי, ולהבדיל מהכנת מזון והדגים על ידי הדייגים באתר.

התובעת, טוענת בסיכומיה כי פסיקות בתי המשפט לעניין שימוש חקלאי, העניקו פרשנות מצמצמת ודווקנית למונח זה. התובעת טוענת שעל הנתבעים לשלם דמי שימוש ראויים בגין השימוש החורג ובסך של 45,469 ₪, נכון ליום 07.04.2010, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ובצירוף מע"מ כחוק. כמו כן, נטען שעל הנתבעים להפסיק את השימוש החורג במקרקעין, תוך הריסת המבנה המשמש למטרה זו, ולהשיב את המקרקעין לשימוש חקלאי או להשיבם לידי המנהל.

הנתבעים 1 ו-2 טוענים בסיכומיהם כי המונח "שימוש חקלאי" התפתח ברבות השנים יחד עם התפתחות הטכנולוגיה והמציאות, ועל כן ההלכה שנקבע בעניין לפני שנים, אינה מתאימה למציאות הקיימת בימינו אנו. עוד נטען כי פסק הדין שניתן בעניין פטורי עומד על מכונו, בהתחשב בכך שהתובעת לא הגישה ערעור על פסק דין זה. משכך, נטען כי כלל השימושים, לרבות מכירת דגים לעוברים ולשבים, הינם בגדר שימוש חקלאי או המשכו הטבעי של ההליך החקלאי, שהינו טפל לשימוש החקלאי, למעט ניהול מסעדה. הנתבעים 1 ו-2 מוסיפים וטוענים בהקשר זה, כי התובעת כגוף ציבורי, אינה רשאית לנקוט במדיניות אכיפה שונה בין שני חקלאים, כאשר עובדות המקרה זהות. לאור האמור, נטען כי פסק הדין בעניין פטורי מהווה השתק פלוגתה ומעשה בית דין כלפי התובעת גם בענייננו. לעניין טענת התובעת בדבר תשלום דמי השימוש כהודאת הנתבעים, נטען כי משטענה זו לא הועלתה בטרם הסיכומים, מדובר בהרחבת חזית אסורה.

הנתבעת 3 טוענת בסיכומיה כי לא מתקיימת יריבות בינה לבין התובעת, ולאור עמדתה כפי שנפרסה בכתב ההגנה, אין מקום לחייבה בסעד ממשי כלשהו. נטען כי השימוש במקרקעין נעשה ללא אישורה, וכי לא היתה שותפה לתקבולים הנובעים מהשימוש במקרקעין, ובמקרים דומים, בהם נדרשה על ידי התובעת, פנתה הנתבעת 3 אל החבר פלוני, ודרשה את הפסקת השימוש החורג הנטען. נטען כי לתובעת אין בסיס משפטי שמכוחו יכולה לבוא בדרישה אופרטיבית, היות וחוזה המשבצת האחרון, אינו בתוקף, ומשכך, חיוביה ויריבותה המשפטית עם התובעת פקעו, וגם אם לאו, חובות הזהירות מכוח חוזה זה, נוגעות לתחומים אחרים אך לא רלוונטיים לשימושים שנטען לגביהם בכתב התביעה. נטען כי לנתבעת 3 אין את המשאבים והאמצעים לנטר בכל רגע נתון, מי מחזיק ואילו שימושים נעשים בפועל במקרקעי המשבצת, ואף אין הנתבעת 3 סוברנית להחליט או לדון בשאלות הנוגעות להגדרת מתחם "השימוש החקלאי". לבסוף, נטען כי על התובעת, להפעיל את כוחותיה המשפטיים בתום לב, תוך יישום המדיניות המשפטית באופן שוויוני כלפי כלל האגודות.

דיון והכרעה

לאחר שמוצו ללא הצלחה ניסיונות להסדר מוסכם, והגם שהצדדים פעלו כראוי למיצוי העניין, הוגשו ונשמעו הראיות בתיק. מטעם התובעת הוגשו תצהיר הגב' גליה יפרח, עוזרת מנהל מחוז תל אביב בתובעת, וכן תצהיר מר ניקי פרנקו, מפקח מחוז תל אביב אצל התובעת, כן צורפה לתביעה חוות דעת השמאית ר. קראוזה לעניין דמי שימוש ראויים שנתבעו. מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע 1, בדיון נחקרו הגב' יפרח , הנתבע וכן מר אבישי קרפובסקי מטעם הנתבעת 3.

ליבת הסכסוך מתמקדת בשימוש שעושה הנתבע לאורך השנים בשטח של כ- 75 מ"ר, בו הוקמה חנות המשמשת לממכר התוצרת החקלאית, המופקת מבריכות הדגים הפועלות בשטחיו החקלאיים. עם השנים, ראה הנתבע כי טוב, שכלל ושיפר את דרכי הממכר בחנות כך שלקוח הקצה יכול לבחור את הדגים אותם הוא מעוניין לרכוש, באופן סטרילי ולאחר שעברו תהליך של ניקוי ועיבוד הולם כנדרש על פי חוק. לצד מכירת הדגים בחנות זו, אישר הנתבע כי מוכר, גם מוצרים משלימים, כמו, תבלינים מתאימים ומתכוני בישול. משכך, טוענת התובעת כי השימוש האמור, שעושה הנתבע, הנו שימוש החורג מן המנדט שהותר לו מכוח הסכמי המשבצת, הנהלים והחוק החל. הנתבע לעומת זאת, סבור כי פעילותו במקום אינה מהווה שימוש חורג.

ביום 12.12.2001 נחתם בין התובעת ובין הנתבעת 3 ההסכם האחרון וממנו ניתן להסיק על מטרת השכירות. סעיפים 3 ו-4 להסכם קובעים כי:

"3. מטרת השכירות היא:

א. ניצול השטח העליון של הקרקע לצרכי חקלאות בלבד;

ב. הקמת מבנים משקיים ושימוש בהם למטרה חקלאית בלבד;

ג. הקמת יחידות מגורים ומגורים בהן;

ד. הקמת מבני ציבור ושימוש בהם;

4. האגודה מתחייבת בתקופת השכירות:

א. להמשיך בהקמה, בביסוס ובפיתוח של ישוב חקלאי על שטח המשבצת.

ב. לגרום לכך שהישוב יהיה וימשיך להיות מאוכלס על ידי מתיישבים חקלאיים שיהיו מאוגדים באגודה.

ג. לגרום לכך שהמשבצת תעובד או שתהא מיועדת לעבוד, בשלמותו על ידי זריעה, נטיעה והקמת מבנים למשקים חקלאיים, בעצמה ו/או ע"י חברי האגודה.

ד. לגרום לכך שכל שהאמור בסעיפים א'-ג' יהיה בהתאם לתכניות שיוצגו על ידי האגודה למשכיר ושיאושרו על ידי המשכיר".

הסכם השכירות אינו משתמע לשתי פנים, וממנו עולה, כי התכלית שאותה הוא נועד להגשים הנה ביסוס ופיתוח הישוב החקלאי, תוך אכלוסו במתיישבים חקלאיים. ההסכם נולד על בסיס רעיוני מסוים, ויונק את עקרונותיו והגיונו מן החקיקה המסדירה את ענייני ההתיישבות החקלאית ואת הליכי התכנון והבניה.

חוק ההתיישבות החקלאית(סייגים לשימוש בקרקע חקלאות ובמים), תשכ"ז-1967, קובע כי:

"1. בחוק זה-

"קרקע חקלאית" – קרקע שנועדה לשמש לייצור תוצרת חקלאית, לגידול פרחים, למשתלה, לגידול בעלי חיים או להחזקתם או למרעה להם, או להחזקת ציוד חקלאי או מלאי חקלאי;

"שימוש חורג", לענין קרקע חקלאית – שימוש שהוגדר כך בתוספת הראשונה.

2. המחזיק או הזכאי להחזיק קרקע חקלאית ממקרקעי ישראל כמשמעותם בחוק יסוד: מקרקעי ישראל – על פי הסכם חכירה או על פי רשות (להלן – מחזיק), לא ינהג בקרקע שימוש חורג אלא על פי היתר בכתב מאת שר החקלאות או מאת מי שהשר הסמיכו לכך ברשומות, ובלבד שאם סירוב להתיר שימוש חורג ניתן על ידי מי ששר החקלאות הסמיכו כאמור, יהיה המחזיק רשאי לבקש עיון מחדש על ידי השר עצמו".

התוספת הראשונה לחוק זה מונה את הפעולות בקרקע חקלאית המהוות שימוש חורג והן:

"1. העברה או הקנייה של כל זכות שיש למחזיק בקרקע או בחלק ממנה או שעבוד הזכות; ואולם עיבוד הקרקע על ידי שכירים או על ידי מי שקיבל על עצמו את העיבוד בקבלנות ועל חשבון המחזיק לא יראו כשימוש חורג.

2. יצירת שותפות בקרקע או ביבול, מלבד אם השותפות היא בין תושבי אותו ישוב והשותפים עובדים במידה שווה.

3. הקניית זכות אריסות בקרקע או ביבול.

4. הקנית זכות רכישת היבול בשדה (דמאן).

5. שעבוד היבול, למעט שעבוד שנעשה על פי הוראות פקודת המלוות לזמנים קצרים על יבול (ערובה) 1935, או שעבוד שתנאיו מנעו מהנושה את הטיפול ביבול.

6. הקניית זכות מגורים".

חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, מתייחס גם כן למטרות האמורות וקובע כי:

"156(א) לא ישתמש אדם בקרקע חקלאית אלא בהתאם לאמור בתוספת הראשונה".

סעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבנייה מגדיר את הגבלות השימוש בקרקע ולפיו:

"(א). לא יינתן על ידי מוסד תכנון היתר לבניה או לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית אלא בהתאם לתכנית שנתמלאו בה הדרישות של סעיף 6 או אם הסכימה לכך הועדה.

(ב). "מטרה לא חקלאית", בסעיף זה – בניה או שימוש בקרקע שאינם דרושים במישרין לייצור חקלאי, לעיבוד חקלאי של האדמה או לגידול בעלי חיים.

(ג). שימוש חורג בקרקע חקלאית טעון אישור הועדה ואישור הועדה המחוזית".

נשאלת אם כך השאלה ,האם השימוש בו עושה הנתבע במקרקעין הנו חורג מן השימושים שהותרו על ידי המחוקק, והנו בגדר שימוש למטרה שאינה מטרה חקלאית. אני סבור כי התשובה לשאלה זו הנה בעיקרה שלילית, ובנסיבות הקונקרטיות והספציפיות שבפניי.

ההלכה המנחה, שנקבעה עוד על ידי כב' הנשיא בדימוס, מ' שמגר, בעניין ר"ע 30/86 פ.א.ב. שרותים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 249, דנה בעסק לאחסון חומרי הדברה לחקלאות, שהופעל על חלקת אדמה שהיא קרקע חקלאית, ושם נקבע כי:

"ההגבלה שנקבע בסעיף 7 שצוטט לעיל, היא חלק מהותי ממערך הסמכויות שבא לשמר ייעודיה החקלאיים של הקרקע שהוכרזה כחקלאית... הווה אומר, המחוקק מסר לידי הוועדה, אשר לה יוחד לפי התוספת – בין היתר לפי סעיף 11 שבה – תפקיד השמירה על ייעוד הקרקע החקלאית ועל ניצולה החקלאי, את הסמכות הבלעדית להתיר כללית (בתכנית) או במקרה ספציפי, את השימוש הלא-חקלאי בקרקע חקלאית".

כפי שניתן לראות, הן פסק הדין בעניין פ.א.ב (שם) והן פסקי הדין שבאו אחריו ואמצו אותו, נדרשו לבחון האם בנסיבות המקרה, מוגשמת ומיושמת התכלית אותה ראה המחוקק לנגד עיניו, עת העניק את אדמות המדינה לחקלאים לשם עיבודם. בין המקרים שהובאו לפתחם של בתי המשפט ניתן למצוא דיון בשאלה האם הקמתה וניהולה של חווה לרכיבה על סוסים, על אדמות חקלאיות, מהווה שימוש חורג (ע"פ 3051/03 (מח-חיפה) מדינת ישראל נ' עופר ברא"ז, (פורסם בנבו) וכן רע"פ 4594/04 עופר ברא"ז נ' מדינת ישראל, (פורסם בנבו); וכן, האם שימוש בכלבייה לצורך פנסיון לכלבים, הנו שימוש מותר על קרקע חקלאית, ראה ה"פ (מרכז) 52471-01-12 שמואל אמיר פלדשטיין נ' מינהל מקרקעי ישראל, (פורסם בנבו).

יש לזכור כי העמידה והעיסוק בשאלה האם שימושו של חקלאי פלוני או אלמוני, הנו שימוש החורג מן השימושים המותרים, הנה שאלה עקרונית, שבבסיסה עומדות הצדקות שונות וביניהן העובדה כי המדינה העניקה לחקלאים את האדמות בתנאים מסוימים ולשם מטרה ממוקדת, של עבודה חקלאית ולא בכדי שיעשו בה שימוש מסחרי שאינו חקלאי, ותוך שהם נהנים מנכסים שהופקדו בידיהם על ידי המדינה ובעוד אזרחים אחרים, אינם זוכים ואינם נהנים מתנאים דומים. עניינים אלו של הקצאת האדמות למושבים וקיבוצים, מעוררים שאלות הנוגעות לצדק חלוקתי, הקצאת משאבי המדינה ושאלות הנוגעות במדיניות האכיפה של המדינה. כמו כן, יש לזכור כי לאורך השנים, חלו שינויים באופיו של המגזר החקלאי, הקיבוצי והמושבי, שינויים אלו נבעו מסיבות שונות, חלקם פנימיות וחלקם חיצוניות אך כוללים הם את ירידת קרנה של החקלאות. קצרה היריעה מלהכיל סקירה מקיפה של התמורות שחלו בהתיישבות הקיבוצית והחקלאית בארץ ישראל מקום המדינה ועד ימינו אנו, אך יש לתת את הדעת לכך שפני החקלאות במדינתנו אינו כתמול שלשום (ראה לעניין זה בבג"צ 1027/04 פורום הערים העצמאיות נ' מועצת מקרקעי ישראל, (פורסם בנבו).

בפני, נתבע המתפרנס עשרות בשנים מעבודה חקלאית, והנו מגשים בעמל כפיו ובאורח חייו, את התכליות אותם ראו האבות המייסדים לנגד עיניהם, עת העניקו לחקלאים אדמות אלו. עיסוקיו החקלאיים של הנתבע כוללים, גידולי שדה וגידול דגים בבריכות הדגים הנמצאות בשטחיו החקלאיים. ברבות השנים, פתח הנתבע חנות, ששטחה כ-75 מ"ר, בה מעמיד את הדגים, שהנם תוצרתו החקלאית למכירה לכל החפץ בהם, וכדרך משלימה ונוספת לממכר תוצרתו. בחנותו, מציע הנתבע לממכר גם שני מוצרים משלימים לתוצרתו החקלאית, והם תבלינים ומספר ספרי בישול.

אני סבור כי חנותו של הנתבע, ופעילותו בה, אינה חורגת מן השימוש המותר, ואף אינה שונה באופיה וברוחה, מן הימים בהם העמיד החקלאי את מרכולתו בכיכר העיר, כמו כן, אינני סבור כי בענייננו ישנה הצדקה כלשהי לערוך הבחנה בין מכירה סיטונאית למכירה קמעונאית לצורך בחינת השימוש החורג. אציין כי יש כמובן, לתת את הדעת לכך שהחקלאי אותו רואה בית המשפט לנגד עיניו, אינו חקלאי המנהל משק אוטרקי ומתקיים מתוצרתו החקלאית, אלא בחקלאי העובד ומתנהל במאה העשרים ואחת, ועל פי כללים אחרים, המוכתבים על ידי הזמן, המקום והטכנולוגיה. אני סבור כי הנסיבות שבפניי, הנן מובהקות באופיין, ונכנסות לגדר התכלית אותה ראה המחוקק לנגד עיניו עת העניק את אדמות המדינה לחקלאים בכדי שאלו יעבדו וישביחו אותן. חנותו של הנתבע הנה אמצעי למכירת תוצרתו החקלאית, הדגים לאחר שעברו ניקוי וטיפול, כמצוות המחוקק ובהתאם לדרישותיו, אין מדובר במסעדה או במסעדת דגים המתבססת על חומרי גלם אותם מגדל הנתבע, אלא בחנות לממכר התנובה החקלאית.

בענייננו ניתן לשאול האם יש לתחום את הגבול באי מכירת מוצרים, שאינם חלק מהתוצרת החקלאית, כדוגמת תבלינים, או שמא יש להתיר מכירת תבלינים, אך להגבילם לכאלו שהנם טפלים לתוצרת החקלאית, כמו תבלינים לתיבול דגים בעוד שמכירת תבלינים אחרים תיאסר. מהו אם כן, טפל לעיקר אותו נתיר ומהו זה שייאסר. באופן דומה, ניתן לשאול מהו אותו היקף מכירות של מוצר, המוביל למסקנה כי מדובר במוצר טפל לעיקרי ואשר מנקודה זו ייחשב לעיקרי, כל אלו הן רק מקצת מן השאלות שיכול ויעלו. מנגד, האם קביעה ופרשנות דווקנית לפיה ,על החקלאי להימנע ממכר מוצרים אחרים, שאינם חלק מתוצרתו החקלאית אינו סותר מציאות בה החקלאות והחקלאים נאלצים להתמודד עמה, והאם אין בדרך זו משום מתן עידוד ותמיכה מסויימת מול השתנות החקלאות והתאמתה להיום. סבורני כי אין לקבוע מסמרות בעניין, ויש להימנע מקביעות כלליות ופשטניות שאינן מתחשבות בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הספציפי, וכאשר המסגרת החקיקתית, פורשה באופן מסוים בפסיקה שהובאה ונסקרה בפסק דין זה, וכאשר למחוקק נתונה הסמכות לבצע את ההתאמות הנדרשות בחקיקה, לאור השינויים וההתפתחויות שחלו לאורך השנים באופיה של החקלאות.

בתובענה שבפניי, עולה בבירור כי עיקר עיסוקה ופעילותה של החנות הנה ממכר דגים, ואילו ממכר התבלינים וספרי הבישול, הנו טפל לעיסוק העיקרי, ומהווה עניין מינורי וזניח ומשלים לפעילות העיקרית של ניקוי ומכירת דגים שגודלו במקום.

כאמור, הצדדים הפנו את בית המשפט לפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט ר. שטראוס ב- ת.א(י-ם) 18262/99 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' פטורי יצחק, (פורסם בנבו), שם נדון קיומו של שימוש חורג בשטח בריכות הדגים, במושב טל שחר. בעניין פטורי נטען כי סככות שיועדו לשרת את בריכות הדגים, הוסבו לשימוש לצורך מסעדה ולצורך השכרת ציוד דייג. כך שבעניין פטורי, לצד פעילות גידול דגים בבריכות המיועדות לכך, הפעילו הנתבעים את המקום במתכונת של פארק דייג, כך שהציבור יכול היה לבוא ולדוג בעצמו בבריכות הדגים, וכאשר נגבים דמי כניסה לאתר, שבעבורם היו רשאים לקבל במקום ציוד דיג, לדוג את דגיהם ואף לבשל את הדגים ולסעוד במקום. יודגש כי בפרשת פטורי, פעלה במקום מסעדה במתכונת כפולה, שאפשרה לדייגים להכין לעצמם את שהעלו בחכתם, ובנוסף אפשרה לדייגים להזמין ולאכול במקום כבכל מסעדה.

כב' השופט שטראוס פסק כי:

"ברור בעיני שלב ליבו של האתר הינו אכן גידול הדגים. זהו ללא ספק שימוש חקלאי - ואף התובע איננו חולק על כך וכאמור אף אישר שימוש זה.

העובדה שהדייג מתבצע בחלקו ע"י זרים הבאים להנאתם איננה גורעת, לדעתי, מהשימוש העיקרי שהוא כאמור חקלאי. השאלה מי וכיצד ידוג את הדגים וכיצד יגיעו מהנתבעים – המגדלים – אל הצרכנים היא שאלה שיווקית ואיננה גורעת בעיני מהעובדה כי מדובר בשימוש חקלאי. אינני רואה, בכל הכבוד, מה ההבדל – בהיבט השימוש החקלאי – אם משווקים הדגים המוצאים מאותן בריכות באופן מרוכז לסיטונאי דגים הבאים אל האתר(או שהדגים מובלים אליהם) או שמדובר בצרכנים בודדים הבאים אל האתר כל אחד לרכוש איש איש דג או מספר דגים. אף אינני רואה את ההבדל בין מצב שבו מבוצע הדייג במרוכז ע"י בעל המקרקעין לבין ביצוע מלאכת הדייג ע"י הצרכנים עצמם – כל אלו, לסברתי, היבטים של אופן שיווק התוצרת החקלאית אך אינם גורעים מן העובדה שמדובר בשימוש חקלאי".
[...]

..אינני רואה כל פסול כפי שציינתי לעיל, בדרכי השיווק של הדגים אותם מגדלים הנתבעים בנחלתם, אינני רואה פסול גם בשירותים אותם מספקים הם לבאים לדוג בבריכות כגון הספקת ציוד דייג וכיוצ"ב אשר הם בגדר שירותים נלווים וטפלים לשימוש העיקרי.

[...]

השימוש היחיד שאכן חורג לדעתי מן השימוש החקלאי ואף אינו טפל או משני או נלווה לשימוש החקלאי הוא ניהול המסעדה במובן של הספקת מזון ומצרכים להבדיל מהכנת המזון והדגים ע"י "הדייגים" באתר;

בשימוש זה נחצה הגבול בין שיווק תנובת הנחלה, לבין פעילות מסחרית שאין בה כל ייחוד חקלאי וכל קשר לגידול חקלאי".

הצדדים טוענים טענות שונות בדבר הרלוונטיות של פסק הדין בעניין פטורי לענייננו, ומשמעות העובדה שהתובעת לא ערערה על פסק הדין והשלכותיו לענייננו.

אני סבור כי רוחו של פסק הדין, רלוונטית לענייננו אנו, וזאת על אף כי ראוי לאבחנו מן הנסיבות בתובענה זו, ובשל מספר סיבות. ראשית, בתובענה שבפניי הנתבע אינו מנהל מסעדה, ואף לא מתקיימת במקום פעילות כלשהי של הסעדה, הכנה או בישול של מזון, הן מצד הלקוחות והן מצד הנתבע. שנית, בענייננו אין מדובר בעסק הגובה דמי כניסה או המספק ציוד דיג אלא, בחקלאי המנהל את בריכות הדגים שבבעלותו, וכן חנות לממכר דגים, בה נמכרים דגים בצורתם הגולמית. משכך, אני סבור כי המסקנה שאליה הגעתי, מתיישבת עם הפסיקה שהובאה לעיל, ובכלל זה גם עם שנפסק בעניין פטורי. אני סבור כי מכירת הדגים של הנתבע במסגרת החנות אינה מהווה שימוש החורג מן השימוש החקלאי, אך עליו להימנע בעתיד ממכר מוצרים ו/או מצרכים אחרים מלבד הדגים, וזאת לצורך הימנעות מאותו "מדרון חלקלק" אפשרי הכרוך בעניין, והגם שמדובר במכר פריטים הטפלים לשימוש העיקרי.

ב- ת.א (ת"א) 59250/05 מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל נ' עיון יצחק, (פורסם בנבו), דחה כב' השופט הבכיר, דן מור, את הטענות בדבר שימושים חורגים, של משתלה, עסק לשכירות פרחים, מחסן לאיחסון מוצרים, כעציצים הקשורים לעסק המשתלה, ועסק לליטוף חיות הגדלות ומוחזקות במקום וקבע כי:

"המינהל התיר בניית מבנה חממה במקום, דהיינו, המינהל מכיר בחממה כמבנה חקלאי. מבנה זה שימש לגידול צמחים ומכירתם. אין חולק כי גידול צמחים ופרחים היינו שימוש חקלאי, שהרי אין כל הבדל בין גידול צמחים כירקות פירות או חיטה ובין גידול צמחי נוי... הרי באם היו הנתבעים מנהלים במקרקעין רפת, האם השימוש החקלאי מפסיק להיות כזה באם השיווק החלב אינו סיטונאי לתנובה, אלא שהמכירה נעשית קמעונאית לעסקים עצמאיים או אף לפרטים. ההקשר שנעשה על ידי נציג המינהל בין השיווק לבין טיב העיסוק אינו במקומו. ממילא העיסוק המודרני בחקלאות הופך לתעשייה ממש, ואם מבקש המינהל למצוא את קו הגבול בין שימוש כזה או אחר, וספק אם יעמוד במשימה שכזו, עליו לטרוח ולשנות את ניסוח הסכמי המשבצת. וברור שאינו יכול לחפש ולמצוא את הקו המפריד רטרואקטיבית, על דרך הפרשנות של לשון חוזים שנחתמו שנים רבות קודם לכן.

[...]

כפי שרפת או אורוות סוסים הינה בגדר עיסוק חקלאי, כך גם מקום לגידול והחזקת חיות מסוגים שונים, שהפקת ההכנסות מגידולם הינו כ"גן ליטוף". אם השפנים, העגלים ושאר בעלי החיים היו מוחזקים במקרקעין לשם שיווק בשרם, לאחר שחיטתם, הייתה נחה דעת נציגי המינהל, אך כשהפקת ההנאה מהחיות הינה בליטופם על ידי ילדים ונוער – הדבר חורג מהמותר? האם זכאי המינהל להכתיב למתיישבים את הדרך בה ינסו להתפרנס מעצם גידול חיות הבית, כשמעשה הגידול בוודאי שאינו חורג מתחום החקלאות? התשובה לכל, לדעתי חייבת להיות שלילית.

[...]

המינהל אינו רשאי, מחד, להותיר בחוזי המשבצת הגדרה רחבה וחסרת גדרות ל- "עיסוק חקלאי" ומאידך, חדשות לבקרים, ולתבוע סילוק יד ממגדלים שעיסוקם נראה לנציגיו כבלתי רצוי, ובעיקר בדרך שיווקם את התוצרת החקלאית".

אציין כי אין הנסיבות בענייננו עולות או דומות, לאלו שהובאו בפסק הדין של כב' השופט מור, אך יש בהן כדי להמחיש את מתחם המקרים שאליהם נדרש בית המשפט, ואת מלאכת האיזונים בה נוקט, עת מפעיל את הדין הקיים על נסיבות אלו. על פסק דינו של כב' השופט מור, הוגש ערעור בו הוחלט להחזיר את התיק לבית המשפט קמא בכדי שידון בתביעותיו הכספיות של מינהל מקרקעי ישראל ובקביעת חבותו הכספית של כל אחד מהמשיבים. כב' השופטת כרמלה האפט פסקה בעניין עיון יצחק(שם) כי הפעילות בחוות הליטוף נערכה שלא לצורך ייצור חקלאי במישרין אלא, מסיבות אחרות, לרבות חינוך וליטוף, הפתוח לקהל הרחב בכפוף לתשלום דמי כניסה, ומשכך אין לראות בו שימוש חקלאי אלא שימוש מסחרי במקרקעין. לעניין המשתלה, הבחינה בין מכירת הייצור החקלאי במשתלה באופן סיטונאי לבין מכירה קמעונאית.

לדידי, בנסיבות שבפניי אין מקום להידרש להבחנה זו שבין מכירה קמעונאית לסיטונאית, ואף סבורני כי אין דמיון בין נסיבות בג"צ 315/88 אורי דולב נ' ראש המועצה האזורית אפעל, פ"ד מג(1) 98, אליו הפנתה כב' השופטת כ. האפט, לנסיבות כאן. בעניין דולב עמד רשיון שניתן לעותר ולעסק שהחל כחנות למכירת פרחים והורחב מעבר לכך:

"להיות מקום למכירת אביזרי גינה וריהוט גינה, צמחי בית, מכסחות דשא, בריכות שחייה, מערכות השקיה, מרססים, גדרות, סולמות, מוצרי קרמיקה ומתנות, וזאת בנוסף למכירת אבטיחים, תות שדה ואגוזים".

בנוסף, בעניין דולב פעילות העסק גרמה למפגעים תעבורתיים חמורים, עודדה עסקים דומים בקרבתו תוך גרימת הפרעות בתנועה. בנסיבות מעין אלו, בהן העסק עבר כברת דרך, מתחילתו כחנות למכירת פרחים, ועד לאופיו כפי שתואר לעיל, ובהתחשב בתופעות הלוואי השליליות שהביא עמו, מתבקש הדבר כי יפסק רשיונו ויקבע כי רשיון שניתן בעבר אינו מהווה זכות קנויה לחידוש הרשיון או להענקת רישיון חדש לעסק במתכונתו הנוכחית. אציין כי אין בפסק הדין בעניין דולב, שניתן באשר לנסיבות מסוימות, בכדי להעניק אבחנה כללית, התקפה לענייננו ובוודאי שלא בעניין קו הגבול שבין מכירה קמעונית לסיטונאית ורלוונטיות של זה לענייננו.

לאחרונה ניתן פסק דין של בית המשפט העליון בעניין עע"ם 4487/12 אביחי סטולרו נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה דרום השרון, (פורסם בנבו), בפסק דינו של כב' השופט ע' פוגלמן, נדון שימוש במקרקעין חקלאיים במושב גבעת חן, לצורך מחסן מרכזי למיון ולשיווק ביצים למאכל, שישמש משקים רבים מיישובים שונים. לעניין "שימוש לחקלאות" בית המשפט פסק כי:

"בענייננו התכנית אינה כוללת הגדרה של התיבה "שימוש לחקלאות", ולכן יש לפרש תיבה זו בהתאם לעקרונות פרשניים מקובלים. להשקפתי, במצב שבו התכנית נוקטת במונח "שימוש לחקלאות" אך אינה מפרשת או מגדירה למה הכוונה, עקרונות של הרמוניה חקיקתית מוליכים למסקנה שלפיה תהא לתיבה זו המשמעות שניתנה לה בחוק התכנון והבנייה – שהוא הנורמה המרכזית העומדת בבסיסם של הליכי התכנון. אכן, "ראוי ככל הניתן, ליישם כלל של הרמוניה חקיקתית המיישבת את הפירוש הניתן למונח מסוים בהוראת חוק ספציפית, עם הפירוש לאותו מונח עצמו גם כאשר הוא מופיע בחיקוק אחר" (ע"א 1321/02 נוה בנין ופיתוח בע"מ נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשייה, מחוז המרכז, פ"ד נז(4) 119, 131 (2003); ראו גם בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 766-765 (1993)).

[...]

בבחינת התכלית האובייקטיבית של תכנית יש לתת משקל מתאים – כנדבך פרשני נוסף – גם לעקרונות היסוד של דיני התכנון והבנייה. הענקת היתר בנייה למבנה רחב היקף ועתיר פעילות, חרף היעדרו של עיגון בתכנית הכולל התייחסות ברמת פירוט מתאימה, "חוטאת לתכליות דיני התכנון והבנייה, לרבות עקרונות השקיפות של הליכי התכנון ושיתוף הציבור בהליכים אלה" (עע"ם 6555/11 אדם טבע ודין נ' ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז מרכז, [פורסם בנבו] פסקה 25 (15.9.2013); ראו גם עניין פז; עע"ם 7171/11 העמותה למען איכות חיים וסביבה בנהריה בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה נהריה [פורסם בנבו] (12.8.2013)).

[...]

כפועל יוצא של שיקולים פרשניים אלה, השאלה אם מדובר ב"שימוש לחקלאות" כהגדרתו בתכנית שלפנינו תוכרע לפי שני תנאים מצטברים: האחד נוגע לאופי הפעילות – זו נדרשת לקיים זיקה ישירה והדוקה לפעילות החקלאית; השני נוגע להיקף הפעילות ולהשלכתה על הסביבה החקלאית – ככל שמדובר בהיקף רחב יותר שעשויות להיות לו השלכות תכנוניות, הכף תיטה לקבוע שאין מדובר בשימוש חקלאי".

אני סבור כי פעילותו של הנתבע על כ- 75 מטר מרובע מכלל השטח בחלקה ב', אליהם מועברים הדגים מבריכות הדגים לצורך מכירתם, עולה לגדר שימוש לצורך חקלאות ואין היא דומה בגודלה או בהיקפה, לזו שתוארה בעניין סטולרו, שם נדרש בית המשפט למחסן רחב היקף למיון ושיווק ביצים ממשקים שונים. עניין היקף הפעילות הנו שיקול רלוונטי כמובן בסדרי גודל גדולים לאור ההשלכות שיש להן, בין היתר, על הסביבה והמושב, בענייננו שונה המצב העובדתי לאור העובדה שמדובר במבנה קטן ממדים ושמיועד להציג את תוצרתו החקלאית של הנתבע בלבד שמגדל בעצמו ולמוכרה בין אם למשתמש הקצה, הצרכן, או באמצעות מכירה סיטונאית.

בתיק תו"ב (רמלה) 43231-12-10 ועדה מקומית לתכנון ובניה עמק לוד נ' י.ל.ת. – שווק בע"מ ואח', כב' השופטת ר. גלט, מיום 31.12.2013, תוך אזכור עת"מ מחוזי תל-אביב, 2827-08 תנובה – מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ ואח' נ' רשות הרישוי באמצעות עיריית פתח תקווה ואח', מפי כב' השופטת רובינשטיין, דן בית המשפט בהקשר של פרשנות המונח "שימוש חקלאי", במבחן הזיקה (אינטגרטיביות), שבין מקום הגידול החקלאי למקום העסק של בית אריזה נשוא הדיון באותו מקרה. וכן במבחן ההכרחיות לקיומו של המבנה – בית האריזה, דווקא בתוך השטח החקלאי. נקבע שם שהנאשמים מפעילי בית האריזה אינם עומדים במבחן הראשון, מבחן הזיקה באשר הגידולים המטופלים באותו בית אריזה מובלים לשם מרחוק, ולא מגודלים במקום. בענייננו ברור וכפי שנקבע הדגים מגודלים מטופלים ונמכרים במקום, בחלקת הנתבעים. הקושי הרב יותר הינו בהקשר של מבחן ההכרחיות שצויין, שיש לבדוק בשלב השני, ומשהנתבעים עומדים במבחן הזיקה. לעניין זה דעתי שככלל קשה למצוא כיום גידול חקלאי שלא ניתן לגדל במקום אחד ולמכור במקום אחר שאינו דווקא מקום הגידול, יחד עם זאת, בהקשר הקונקרטי של גידול ומכר דגים כפי שנעשה כאן, וכפי שהיה מקובל על בית המשפט בעניין פטורי, אני סבור שהנתבעים עומדים גם במבחן זה, והדגש לא צריך להיות על איסור המכר הקונקרטי, אלא על ביצועו התקין והמידתי וכאשר ככל שישנה השבחה בקרקע, לדעת גורמי התכנון בשל כך, הפתרון הוא במישור כספי ותנאי בינוי/הפעלה של המקום, ולא בעצם האפשרות להפעלתו במתכונת שנקבעה.

התובעת, הפנתה את תביעתה לסילוק גם אל הנתבעת 3, כמי שחתומה מולה על הסכמי המשבצת וכמי שנושאת באחריות מכוחם. לאור הכרעתי כי לא קיים שימוש אסור במכירת הדגים על ידי הנתבעים, מתייתר הצורך להכריע בעניין אחריותה של הנתבעת 3. אציין כי על פניו, ומבלי לקבוע סופית בעניין, אני סבור כי טענת הנתבעת 3 לפיה, עקרונית אין היא נושאת באחריות כלשהי בדבר שימושים חורגים, בעייתית במידה מסויימת, וזאת לאור היותה צד להסכם המשבצת עם התובעת ומכוח תניות ההסכם, וכאשר יש לתת את הדעת, כמובן, למידת היקף אחריותה וחבותה של אגודה פלונית בנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה (ראה: ת.א (ת"א) 57469-07 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' רייכנברג חגי, (פורסם בנבו), סעיפים 26-27 לפסק דינו כל כב' השופט ישי קורן).

לעניין דמי השימוש הראויים, הוגשה חוות דעת מומחה מטעם התובעת, של שמאית המקרקעין ומנהלת נכסים הגב' קראוזה רחל ולפיה,

"השימוש בקרקע מסחרי שלא לצורכי הייצור החקלאי בלבד, מהווה שימוש חורג ללא היתר. עפ"י העקרון של "שווי בשימוש", חוו"ד נערכה כאלו הותר השימוש החורג. דמי השימוש הראויים נגזרו משווי הקרקע בבעלות, עפ"י השימוש שמתבצע בפועל".

שומת דמי השימוש שנקבעה על ידי הגב' קראוזה, הנה בהתבסס על 6% מגובה שווי קרקע לחנות בשטח של כ-75 מ"ר, אציין כי אינני מוצא להטיל ספק בקביעותיה של הגב' קראוזה לעניין גובה דמי השימוש כאשר אלו מתבססים על ההנחות לעיל. ואולם, משקבעתי כי עיקר פעילותו של הנתבע בשטח המדובר הנה לממכר דגים, שמגדל במקום ואינה בגדר שימוש אסור, כמשמעות המונח "לצרכי חקלאות", בהסכם המשבצת, אין מקום גם לקבלת ההנחה שבבסיס דרישת דמי השימוש בגין השימוש החורג.

יחד עם זאת, ניתן לראות בשומת הגב' קראוזה, קביעת דמי שימוש ראויים וסבירים למצב בו, הגם שהשימוש אינו חורג, מחוזה המשבצת, עדיין בעל הקרקע התובע זכאי בצד קביעתי לחובתו, לעניין התאמת השימוש לתקופתנו, להתאמת, עדכון, דמי השימוש, ובקשר לחלק הקרקע – החנות נשוא דיוננו, באופן שבקשר אליה ישולמו דמי שימוש ראוי, כנדרש בשומה, ובתביעה, לעניין זה, ושלא נסתרו.

לסיכום

כל שימוש יש לבחון לנסיבותיו. בתיק שבפני שוכנעתי כי פעילותו של הנתבע למכר דגים שמגדל, הינה לגיטימית ומתחייבת נוכח שינוי העיתים וצרכי הפרנסה, שלשמה נמסרה לרשותו הקרקע, בסופו של דבר, אין מדובר בפעילות מסחרית בלתי פרופורציונלית, או ראויה, שאותה יש לגדור בנסיבות מתאימות אחרות.

בענייננו, המכר המבוצע במקום, הינו המשך ישיר טבעי ומידתי של הגידול החקלאי שלשמו נמסרה הקרקע, לפרנסת החקלאי, ועל כך אין חולק. לא ראיתי שבהסכם השכירות/רשות השימוש ו/או דין אחר, יש בהם להגביל הפעילות בהיקף ובמימדים שעלו כאן, ואין מקום להבחין בין חוות הגידול, לבין החנות. יצוין גם שבמהלך הדיון ניתנה הסכמת האגודה, הנתבעת 3, לשימוש שנעשה במקום ע"י הנתבע, מה שמלכתחילה לא היה, וכן יצוין, לעניין המבנה בו מבוצע המכר, בחוות דעתה של השמאית גב' ר. קראוזה, כי וועדת התכנון שעוסקת בהיבטים חשובים אחרים של הפעילות במקום, אישרה את השימוש שנעשה במקום (ראה בסוף עמ' 7 לחוות הדעת). הגם שלא ראיתי לקבוע שהנתבע מנוע מלכפור בדרישות התובע ביחס לשימוש ו/או לעניין התשלום, ובשל תשלום בגין שימוש חורג שביצע לשנים קודמות ו/או הודעתו בדבר חיסול העסק מיום 17.11.08, באשר הנתבע התייחס לעניין בעדותו, עמ' 14 שורות 10 ואילך, ודבריו מהווים מענה מספק בעניין, עדיין ולגופו, כפי שנקבע לעיל, עליו לשלם את דמי השימוש הראויים הנתבעים, וכנגד התאמת השימוש שנקבעה.

סוף דבר

נוכח האמור אני מחליט:

1. לדחות את תביעת התובעת בתיק 19158-10-09.

2. לקבל את תביעת התובעת בתיק 32707-04-10, וביחס לנתבעים 1 ו- 2, ולעניין הסכום שנדרש בסעיף 31, ומשכך על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 45,469 ₪, ובתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

כן ניתן צו המאפשר הגשת תביעה לגבי שימוש המאוחר למועד הגשת התביעה. לעניין זה ברי שמן הראוי שהצדדים יבואו בדברים ויסדירו העניין בהסכמה קודם לכן.

3. נוכח התוצאה כאמור, אני מחליט שכל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ח' כסלו תשע"ה, 30 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.