התובע הגיש נגד הנתבע תביעה כספית בה עתר לפצותו בתשלום סך 1,260,000 ₪. ביסוד ההליך ניצבה טענת התובע כי הנתבע, עורך-דין במקצועו, התרשל עת ערך בשנת 1995 הסכם להעברת ידע וזכויות מן החברה אנרגטור טכנולוגיות בע"מ לחברה עופר אנרגיות בע"מ; ביטויה של הרשלנות שיוחסה לנתבע בכך שלא דאג להחתים את התובע על ההסכם, ולמעשה ערך אותו מבלי שהתובע נתן את הסכמתו לעסקה הגלומה בו. נזקי התובע שבעטיים הוגשה התביעה יוחסו לרשלנות זו. התביעה הוגשה באוקטובר 2009; בהחלטת ביניים נקבע שמרבית עילותיה התיישנו, ויש להכריע בשאלה אם ביחס לרשלנות שיוחסה לנתבע הופסק מרוץ ההתיישנות עקב הודאת הנתבע שניתנה בהליך קודם שהתנהל בתביעת התובע נגד צד שלישי ובו נשמע הנתבע כעד. הדיון בהקשר זה התמקד בתנאים להפסקת מרוץ ההתיישנות על-פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

א. ההליך והצדדים לו

1. התובע, אדם פרטי, פיתח במחצית הראשונה של שנות ה-90 במאה החולפת שני מכשירים להפקת זרם חשמל מאלטרנטור המותקן ברכב: מכשיר להפקת זרם ישר (שכונה D.C.) ומכשיר להפקת זרם חלופין (שכונה A.C.). בגין המכשירים הוגשו בקשות לרישום פטנט.

כדי לעשות את המכשירים למוצרים בני-קיימא שיפותחו, ישווקו ויימכרו נזקק התובע להון שלא היה ברשותו; הוא חַבָר למשקיע, מר יחיעם פייג (להלן פייג), כדי שהלה יזרים את ההון הדרוש לפעילות ואף ינהלה. ביחד עם פייג הקים התובע את החברה אנרגטור טכנולוגיות בע"מ (להלן אנרגטור או החברה). לשם יסוד החברה והסדרת יחסיהם חתמו התובע ופייג על הסכם מייסדים נושא תאריך 19.1.1991 [נספח א' לתצהיר התובע ת/4; להלן הסכם המייסדים]. אנרגטור נוסדה ונרשמה בתאריך 29.1.1991 כשהתובע ופייג בעלי-מניות בה. לנתבע לא הייתה מעורבות בהכנת הסכם המייסדים או בהקמת החברה.

לימים הצטרף לאנרגטור שותף נוסף, מר יואל אקרמן (להלן אקרמן) שאף לו ניתנו מניות בה. אקרמן פעל בחברה כמנהל הכספים והרכש.

2. ביום 8.3.1995 נחתם הסכם שכותרתו 'חוזה להעברת זכויות' בין אנרגטור וחברה נוספת – אנרגטור תעשיות בע"מ, מזה לבין החברה עופר אנרגיות בע"מ (ביסוד) מזה (להלן עופר אנרגיות). הסכם זה (להלן הסכם ההעברה) הוכן על-ידי הנתבע שפעל כעורך-דין מטעם אנרגטור. בקליפת-אגוז, העניק הסכם ההעברה לעופר אנרגיות זכויות יצור ושיווק בלעדיות של מכשיר ה- D.C. ומכשיר ה-A.C.. על הסכם ההעברה חתמו מטעם אנרגטור פייג ואקרמן; אין מחלוקת על כך שהתובע לא חתם על ההסכם.

3. טענת התובע שניצבה ביסוד התובענה דנן ואשר עומדת לדיון והכרעה היא כי לפי הסכם המייסדים נדרשה גם חתימתו שלו על הסכם ההעברה; הנתבע, שלא דאג לקבלה, התרשל בכך כלפי התובע וכפועל יוצא פגע בזכותו של התובע לקבל מאנרגטור סכום של 50,000 דולר שנקבע בהסכם המייסדים כמוניטין לממציא, שלל את זכות התובע לקבל מאנרגטור הלוואת בעלים שהעמיד לה התובע בסך 165,000 דולר, וקיפח את זכות התובע למיצוי הרווח שטמון במכשירים – סכום שהועמד לצרכי התביעה על 100,000 דולר.

4. הנתבע התגונן מפני התביעה בטענה כי עילותיה התיישנו זמן רב טרם הגשתה וכן בטענות לגוף המחלוקת. טענת הנתבע בדבר התיישנות התקבלה בחלקה כבר בשלב מקדמי של הדיון, תוך הגדרת השאלה העומדת לבירור – בסוגיית ההתיישנות ובכלל [ר' להלן בחלק ב']. לשם תמיכת התובענה נשמעה עדותו של התובע [תצהירו סומן ת/4]; מן העבר השני של המתרס נשמעה עדות הנתבע [תצהירו סומן נ/1]. עד הנתבע מר שריה עופר, מנהל עופר אנרגיות, נפטר בטרם נשמעה עדותו. הפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון, זולת אם צוין אחרת.

5. דין התביעה להידחות בשל כל אחד מן הטעמים הבאים: עילת התובענה התיישנה, ולא חל עליה החריג הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות; לא הוכחה התרשלות של הנתבע שהוא יחוב בגינה כלפי התובע; נזקו הנטען של התובע אינו נובע מחתימתו של הסכם ההעברה ואינו בגדר תוצאה של הסכם זה. סוגיות אלה ידונו כעת.

ב. סוגיית ההתיישנות

1. האירועים המהותיים שביסוד התובענה התרחשו קודם ליום 25.10.2002. כתב-התביעה לא הוגש אלא ביום 25.10.2009. מאחר שעסקינן בתובענה שאינה במקרקעין, על-פי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1985 (להלן חוק ההתיישנות או החוק), התיישנה עילת התביעה עוד קודם למועד הגשתה. טענה על-אודות התיישנות התובענה הועלתה על-ידי הנתבע במועד.

2. התובע לא כפר במועד התרחשותם של האירועים שעליהם נסמכה התובענה ובכלל זה גם מועד חתימתו של הסכם ההעברה. אין מחלוקת שבין האירועים הללו לבין יום הגשת ההליך חלפה תקופה שעלתה על שבע שנים. את יכולתו להגיש את התביעה סמך התובע על עדות שמסר הנתבע בהליך אחר, קודם, בו התבררה תביעת התובע נגד אקרמן [ת"א (של' ת"א) 62577/99 מגדל נ' אקרמן; להלן ההליך הקודם או התביעה נגד אקרמן]. נטען שבהליך הקודם שהתברר לפני כב' השופט ד"ר אזר ז"ל, בעת שנשמעה עדותו של הנתבע, הופנה הלה להוראותיו של הסכם המייסדים ועומת עם טענה כי ההסכם הצריך חתימה של התובע לשם העברת זכויות מאנרגטור לעופר אנרגיות – ואזי השיב הנתבע: "יכול להיות שלא הייתי ער לסעיף הזה". לשיטתו של התובע, יש בדברים הללו משום הודאה של הנתבע בזכות של התובע, במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות ובאופן שיש בו כדי להפסיק את מרוץ ההתיישנות ולסלול את הדרך להגשת התובענה בתוך שבע שנים מן המועד בו נשמעה עדותו זו של הנתבע [ר' סע' 21 בכתב-התביעה].

3. הנתבע עתר לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנותה. בהחלטה מיום 16.3.2010 נקבע כך: ראשית, השאלה אם יש בעדות הנתבע בתביעה נגד אקרמן משום הודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות, אם לאו, טעונה בירור עובדתי. במסגרת הבירור יהיה מקום לבחון את מכלול הסוגיות שעמדו לדיון והכרעה בהליך הקודם, את מלוא עדות הנתבע שנמסרה בו וכיוצא בהם עניינים שמשליכים על הבנת משמעותה של עדות הנתבע ביחס להליך הנוכחי. שנית, ביחס לכל עילה נוספת שעליה נסמכה התובענה דנן ושאינה קשורה בחסרונה של חתימת התובע על הסכם ההעברה, אין בנמצא הודאה לכאורה בקיום זכות שיש בה כדי להפסיק את מרוץ ההתיישנות, וכל עילה כזו חשופה לטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע.

נוכח הדברים הללו נקבע כי "התובענה התיישנה, למעט בהתייחס לעילה שלגביה עשויה עדותו של הנתבע כפי שנמסרה בהליך [הקודם] להיחשב, בסופו של יום, כהודאה בקיום זכות של התובע. ככל שהדברים אמורים בעילה זו, ניתן יהיה לקבוע אם חלה לגביה התיישנות רק לאחר קיומו של בירור עובדתי לגופו של עניין. על כן מצריכה עילה זו בירור לגופה, ואין מקום לסילוק התובענה בגינה על הסף" [שם, בסע' 10-7].

4. במתן עדותו ובהגשת סיכומיו לא דקדק התובע בהחלטה זו. הוא ניסה להעלות מן האוב גם עילות שדרכו להישמע בהן נחסמה מחמת התיישנות. כך באשר לטענה כי בהכנת הסכם ההעברה פעל הנתבע תוך ניגוד עניינים כשהוא מייצג את אנרגטור ואת עופר אנרגיות גם יחד; כך באשר לטענה כי הסכם ההעברה ביטא 'עוקץ' שננקט נגד התובע על-ידי הנתבע, שאף חבר לשם כך לפייג ואקרמן, שותפיו של התובע; כך באשר לטענה כי הסכם ההעברה היה על-פי תוכנו הסכם מקפח ורע; וכך גם באשר לטענה כי בהכנת הסכם ההעברה ובהחתמת הצדדים עליו חטא הנתבע בגרם הפרת הסכם המייסדים כלפי התובע. כול העילות הללו חורגות מגדרה של הפלוגתא אשר נקבעה לדיון והכרעה בהחלטה מיום 16.3.2010, ואין צורך להידרש אליהן. עדות הנתבע בהליך הקודם אינה עשויה לפתוח פתח לדיון אלא בעילה אחת ויחידה – היא העילה שביטויה בטענה כי בעריכת הסכם ההעברה התעלם הנתבע מזכויותיו של התובע לפי הסכם המייסדים, התרשל בכך כלפי התובע והסב לו את הנזק הנטען (להלן עילת ההתרשלות). עילת ההתרשלות, היא לבדה עומדת להכרעה ורק לה יוקדש הדיון [ר' גם התנגדות הנתבע להרחבת גדר המחלוקת בסע' 3 ל-נ/1 ובעמ' 6 ש' 15-13].

5. על-מנת שיהא בעדותו של הנתבע בהליך הקודם כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות ולהביא לבירור את עילת ההתרשלות במסגרת ההליך שלפני, נדרש התובע להראות שהתקיימו כול תנאיו של סעיף 9 בחוק ההתיישנות. הוראת חוק זו מורה כך:

הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, 'הודאה' - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות.

התקיימות תנאיו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות היא תנאי שאין בלתו לדיון לגופו של עניין בעילת ההתרשלות; אם לא התקיימו התנאים, לא הופסק מרוץ ההתיישנות ולא התחדש, כך שדרכו של התובע להביא לבירור את עילת ההתרשלות חסומה מחמת התיישנות – ודין עילת ההתרשלות כדינן של העילות האחרות שנכללו בכתב-התביעה שהוגש בהליך זה. לאחר עיון מעמיק בטענות הצדדים, יש לקבוע שסעיף 9 לחוק ההתיישנות לא חל בענייננו. כמה סיבות לכך, מהן משפטיות-כלליות ומהן עובדתיות וספציפיות להליך דנן.

6. סעיף 9 לחוק דן בהודאת נתבע משני סוגים: האחת, הודאה בכתב – והיא אינה רלוונטית כאן; השניה, הודאה בפני בית-משפט, מן הסוג שלקיומה טען התובע. הודאה כזו הוא ביקש לראות בעדות הנתבע שניתנה בתביעה נגד אקרמן. מנגד גרס הנתבע כי הודאה בפני בית-משפט אינה יכולה להיות אלא הודאת נתבע שנמסרה באותו הליך שבו הוא נתבע, ואילו דברים שאמר עד בהליך שבו הוא אינו בעל-דין אינם יכולים לכונן את ההודאה הנדרשת לצרכי סעיף 9 לחוק.

בעניין זה יש לקבל את עמדת הנתבע.

7. מושכלות יסוד בשיטתנו המשפטית הן שאין נתבע נדרש להתגונן אלא מפני טענות סדורות ומבוררות שהועלו נגדו בכתב-תביעה. תחילה שוטח התובע את טענותיו שיש בהן כדי לכונן את עילת התביעה לפני בית-המשפט, ורק לאחר מכן נדרש הנתבע להשיב עליהן בהגשת כתב-הגנה. גדר המחלוקת הטעון בירור והכרעה מצטייר מתוך הפער שבין טענות התובע לבין טענות הנתבע; טענה שהנתבע הודה בה אינה עומדת עוד לבירור, בעוד שכל טענה אחרת – על התובע להרים את הנטל לגביה ולהוכיחה (למעט חריגים שלגביהם חל היפוך נטל הראיה; הם אינם רלוונטיים כאן). נובע מכך שנתבע עשוי להודות בטענה שהופנתה נגדו ואשר מכוננת עילת תביעה שמקימה זכות לתובע רק לאחר שהוגש נגדו כתב-תביעה ומעמדו הוא מעמד נתבע [ודוק: הדברים אמורים רק בהודאה בבית-משפט ולא בהודאה בכתב, שאינה נושא לדיון כאן].

אין מדובר בדקדוקי עניות פורמאליים. הודאה שבאה מפי נתבע ושסעיף 9 לחוק ההתיישנות דן בה אינה הודאה על דרך הסתם; עסקינן בהודאה בקיום זכות התובע. לשון אחר, מדובר בהודאה במסכת עובדתית מסוימת אשר מקימה לתובע זכות משפטית כלפי הנתבע. על-מנת שתבוא מפיו של נתבע הודאה בזכות של זולתו יש ליתן לו הזדמנות הולמת להיוודע לא רק למסכת העובדתית הנטענת אלא גם לעצם היותה נטענת כלפיו – במובן זו שהודאתו בה תקנה לאחר זכות משפטית כלפיו שסעד בצידה. במציאות בה מגיש תובע כתב-תביעה נגד נתבע מתמלאת דרישה זו; לנתבע נהיר וברור כי אם יאשר עובדה פלונית שנטענה נגדו, הוא עשוי להודות בכך לא רק באותה עובדה אלא גם בנפקות המשפטית הנודעת לה ובזכות התובע שנצמחת כלפיו לסעד בעטיה. על כן הודאת נתבע שניתנה בבית-משפט, כשמעמדו הוא מעמד של נתבע ובהיותו ער להשלכות האפשרויות של הודאתו, עשויה לכונן הודאה בקיום זכות של התובע מן הסוג שסעיף 9 לחוק עוסק בו.

לא-זו-אף-זו, הודאת נתבע שניתנה במסגרת זו – קרי, בהליך בו המודה הוא נתבע שיודע מה קשת הטענות שמופנית נגדו על-ידי הצד האחר – אינה שוללת מן הנתבע את הכוח לנקוט הודאה שטענת התיישנות בצידה. יש לשים אל לב שהודאה שהיה עמה טיעון התיישנות, לאו הודאה היא לצרכי סעיף 9 לחוק ואין בה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות או לחדשו לאחר שהסתיים. ודוק: סעיף 9 לחוק מכיר בזכותו של נתבע להשמיע הודאה שטענת התיישנות בצדה. פרשנות הסעיף צריכה להתיישב עם זכות זו, באופן שיאפשר את מימושה ולא בדרך שתביא לשלילתה.

8. אמות-המידה הללו אינן מתקיימות במי שהוא עד ובדברי עדות שמסר עד בבית-המשפט, בהליך בו הוא עצמו אינו בעל-דין וממילא גם לא נתבע. כך דרך כלל, וכך גם בהתייחס לעדות הנתבע שניתנה בהליך הקודם.

הנתבע זומן להעיד בתביעה שהגיש התובע נגד אקרמן, מי שהיה פעיל יחד עמו באנרגטור וכמותו היה בעל-מניות בה. בתביעתו של התובע נגד אקרמן לא הועלתה כל טענה לזכות כלפי הנתבע דנן. לנתבע לא ניתנה הזדמנות הוגנת להיוודע, טרם מתן מענה לשאלות שהופנו אליו בעמדו על דוכן העדים, לקיומה של טענה כזו, או לכך שאישורו עובדה פלונית שתוצג לו במהלך עדותו עשויה לכונן הודאה שלו בקיום זכות של התובע, כמשמעה בסעיף 9 לחוק ותוך חשיפת הנתבע לסיכון שבהגשת תביעה נגדו על-ידי התובע, זאת לאחר שבעת מתן עדותו בהליך הקודם כבר התיישנה תביעה זו, שכן ביום העדות (29.10.2003) חלפו כשמונה שנים ומחצה מאז נכרת הסכם ההעברה.

נתבע רשאי להכחיש עובדה או טענה; משמעות ההכחשה אינה כפירה באמיתותן אלא עמידה על זכות הנתבע כי התובע, מי שטוען להן, יוכיחן. לעד אינה שמורה חירות כזו. מחובתו ליתן תשובה לכל שאלה שמופנית אליו ועליו להשיב תשובת אמת שהולמת את המציאות לאשורה. הוא נדרש להשיב רק לשאלות שמי שחוקרו בוחר להפנות אליו; אין לעד שליטה על היקף השאלות ותוכנן. המסגרת של מתן עדות בבית-משפט לא מאפשרת לעד לפרוש את מלוא רוחב היריעה של התמונה הצריכה לעניין, ודאי ככל שהיא חורגת מן המחלוקת שעומדת להכרעה באותו הליך בו הוא נקרא להעיד. לנתבע, בהיותו עד בתביעה נגד אקרמן, לא ניתנה הזדמנות להציג את כל רוחב היריעה של המסכת העובדתית שנגעה לעריכתו וכריתתו של הסכם ההעברה. אף לא ניתנה לו הזדמנות להציג את חלקו של התובע בכך, ואת חלקו של התובע אל-מול חלקה של אנרגטור – לקוחתו של הנתבע בעריכת ההסכם. במצב דברים זה, התייחסות למשפט יחיד שהשיב הנתבע ככזה שמקים הודאה מן הסוג שסעיף 9 לחוק דן בו כרוכה בקיפוח יכולתו של הנתבע להתגונן כדבעי.

המעמד של מתן עדות בהליך אחר בו מתבררות טענות של פלוני נגד אלמוני, ולא טענות המופנות נגד העד, אף אינו מציע מסגרת דיונית שתגן די הצורך על זכותו של נתבע ליתן הודאה שיש טענת התיישנות בצדה. קשה להלום שבעומדו על דוכן העדים, ובהיותו נדרש להתמודד עם השאלות שמופנות אליו ולדייק בתשובתו להן, ישכיל עד לדקדק ולהבחין כי בין השיטין נשזרו גם שאלות שמתן תשובה להן עשוי להוות הודאה שלו בקיום זכות של אחר – ועל-מנת להגן על עצמו שומה עליו להשיב על השאלה אגב העלאת טענת התיישנות (מקום שזו קיימת מצד הדין). העמדת עדים במצב כזה טומנת בחובה סיכון ממשי לפגיעה באותנטיות ובספונטניות של העדות, וכפועל יוצא בערך של בירור האמת שלשמו ולמענו נשמעים עדים בבתי-המשפט. תפישה על-פיה "יש להגן על העדים שיתנו את עדותם באופן חפשי ללא פחד מפני התנכלות להם על-ידי סיבוכם במשפטים" היא בין הטעמים בגינם נקבע שהדין הקיים איננו מתיר הגשת תביעה אזרחית נגד עד בשל נזק שנגרם מחמת עדות שקר שנתן, ויצירת אפיק של תביעה כזו בדרך שיפוטית תחטא לתקנת הציבור [ע"א 572/74 עו"ד רויטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד כט(2) 57, 74 (1975)]. הבטחת מסירתה של עדות גלויה, כנה ומלאה – ללא מורא של העד מפני סיבוך עצמו בהליכים עתידיים אגב כך – היא אפוא שיקול בעל ערך ציבורי, ויש להתחשב בו בפרשנות סעיף 9 בחוק ההתיישנות.

9. ראיית עדות שניתנה בבית-משפט על-ידי מי שאינו בעל-דין אלא עד גרידא כמקור אפשרי להודאת נתבע מן הסוג שסעיף 9 לחוק עוסק בה כרוכה אפוא בפגיעה כפולה: ראשית בעד, שבא למלא חובת מתן עדות וסופו שסיבך את עצמו במתן הודאה מבלי שניתנה לו הזדמנות הולמת לעמוד על קיומה של טענה נגדו ועל הנפקות שתהא להודאתו, ומבלי שניתנה לו אפשרות ראויה לכרוך את ההודאה בטענת התיישנות. שנית, בערך הציבורי הנודע לשמיעת עדים בהליך משפטי על-מנת להגיע לחקר האמת, שכן עד שיש לו נגיעה לעניין שעליו הוא נשאל – וכאלה הם מרבית העדים – ימנע ממתן תשובה מלאה וגלויה בשל חששו שמא בתשובתו יסלול את הדרך להגשת תביעה עתידית נגדו, בה יִטַעֵן כי בעדותו הייתה גלומה הודאה בקיום זכות לתובע כלפיו.

בפסק-הדין שניתן בע"א 2125/00 INTERNAIONALE MUSIKVERLAGE HANS SIKORSKI נ' רשות השידור (2005) ונזכר בטיעוני הצדדים אין דיון חזיתי, מפורש, בשאלה אם עדותו של עד עשויה לכונן הודאת נתבע לצרכי עצירת מרוץ ההתיישנות על-פי סעיף 9 לחוק. ככל שגלומה בפסק-הדין הנחיה נורמטיבית, היא מצדדת בקביעה כי עדות איננה מקימה הודאת נתבע בקיום זכות לתובע ולא ניתן לבסס עליה תביעה עתידית תוך 'עקיפת' טענת התיישנות. בפסק-הדין מושא הערעור [ת"א (מח' י-ם) 1088/98 INTERNAIONALE MUSIKVERLAGE HANS SIKORSKI נ' רשות השידור (2000)] נקבע כי עדותו של עד פלוני, שעליה השליכו המערערות יהבן ככזו שכללה הודאה בזכותן ולכן הפסיקה את מרוץ ההתיישנות, "[...] איננה יכולה לשמש 'הודאה' לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות בעבורן, שכן זוהי 'עדות' ולא 'הודאת בעל דין' [...]" [ע"א 2125/00 בעמ' 7]. בית-המשפט העליון ציטט קביעה זו של הערכאה הדיונית בלי שראה לנכון להתערב בה, ולכאורה יש בכך כדי ללמד על קיומה של הבחנה בת-תוקף בין עדותו של עד לבין הודאת נתבע מן הסוג שסעיף 9 לחוק ההתיישנות עוסק בה.

10. טעמים נוספים מצדדים בקביעה כי תנאי סעיף 9 לחוק לא מתקיימים בעילת ההתרשלות שעל-יסודה ביקש התובע להיפרע מן הנתבע. אפילו אישר הנתבע, במסגרת עדותו בתביעה נגד אקרמן, כי לא היה ער לזכויות של התובע על-פי הסכם המייסדים בעת שערך את הסכם ההעברה בין אנרגטור לבין עופר אנרגיות – אין בכך די כדי לכונן הודאה מן הסוג הדרוש לעצירת מרוץ ההתיישנות או לחידושו, אם כבר הסתיים כשנאמרו הדברים.

בית-המשפט נדרש לשאלה מהי אותה אמירה שיש בה כדי להוות הודאה בקיום זכות של התובע. נקבע כי "הודאה שיש בה כדי לעצור את תקופת ההתיישנות, חייבת להיות מפורשת ומלאה. נדרש לצורך כך, כי הנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות אלא גם בקיום הזכות" [ע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול, פסקה 8 (1996)]. בתוך כך נעשתה הבחנה בין זכותו המהותית של התובע אשר ניצבת ביסוד עילת התביעה לבין הסעד שנגזר ממנה: זכות התובע עליה צריכה לבוא הודאת נתבע לשם עצירת מרוץ ההתיישנות היא הזכות הראשונית-המושגית שמכוננת את עילת התביעה; אם הודה הנתבע בקיומה של זכות זו יחול סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ואין צורך שהלה יודה גם בזכות התובע לסעד מסוים שנובע מן הזכות הראשונית-המושגית [ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פסקות 30, 34 (2012)].

על-מנת להצליח בתביעה שיסודה בעילת ההתרשלות רובץ על התובע הנטל להראות כי הנתבע חב כלפיו חובת זהירות מושגית – זאת בנפרד ובמובחן מחובתו של הנתבע כלפי אנרגטור, וכי מכוח חובה זו היה על הנתבע לערוך את הסכם ההעברה תוך התחשבות בזכויות התובע שעוגנו בהסכם המייסדים. עוד היה על התובע לשכנע כי בעריכת הסכם ההעברה כפי שנערך ונחתם, הפר הנתבע חובת זהירות כלפיו. מאחר שעילת ההתרשלות התיישנה, ומן הנמנע להפיח בה רוח חיים אלא באמצעות הודאת נתבע על-פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, על התובע להראות כי עדות הנתבע לפיה לא היה ער לזכויות התובע על-פי הסכם המייסדים ביטאה מניה וביה הודאה בקיומה של חובת זהירות מושגית שחלה על הנתבע כלפי התובע, בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובע שחלה על הנתבע בעריכת הסכם ההעברה, ובהפרתן בהכנת הסכם ההעברה בנוסחו הקיים. עדות הנתבע בהליך הקודם אינה עשויה לכונן הודאה כזו; אמות-המידה שהותוו בפסיקתם של בתי-המשפט לא מתקיימות בה. היא אינה הודאה מפורשת ומלאה שמקיפה את היסודות המכוננים של עילת הרשלנות ואף לא הודאה בזכות ראשונית-מושגית של התובע שתקים לו תביעה בעילה זו.

11. הדברים הללו יפים מקל וחומר כאשר מדקדקים בעדותו של הנתבע שניתנה בהליך הקודם. בית-המשפט (כב' השופט ד"ר אזר ז"ל) שאל שם את הנתבע אם לפי הסכם המייסדים צריך היה התובע לחתום על הסכם ההעברה, אם לאו ["אז כן כתוב הוא צריך חתום או לא חתום. אתה עו"ד של החברה. אז מכאן השאלה"]; על כך ענה הנתבע בזו הלשון: "יכול להיות שלא הייתי ער לסעיף הזה" [ת/2 עמ' 13 ש' 11-9]. עסקינן בתשובה שסויגה במילים 'יכול להיות'; אמירה כזו חסרה במובהק את התוכן והאיכות הנדרשים מהודאה שסעיף 9 לחוק ההתיישנות מדבר בה. קביעה זו, לפיה אִמְרָתו של הנתבע במהלך עדותו בהליך הקודם אינה מקימה הודאת נתבע לצרכי עצירת מרוץ ההתיישנות, תתחדד ותקבל משנה תוקף אגב דיון בסוגיית החבות.

12. לבסוף, מעדות התובע עלה כי טענתו הממשית נגד הנתבע היא כי בהכנת הסכם ההעברה עשה הלה יד אחת עם שותפיו של התובע באנרגטור – פייג ואקרמן, חבר אליהם במטרה לנשל את התובע מזכויותיו בחברה במהלך 'עוקץ' ועל-רקע זה בחר להתעלם ביודעין ובכוונה מזכויותיו של התובע לפי הסכם המייסדים. ברוח זו, העלה התובע טענות על-אודות מרמה וגזל שייחס לנתבע [סע' 17 ו-21 ב-ת/4]. על-רקע הדברים הללו, אין מנוס מלקבוע כי עילת ההתרשלות לא הועלתה כטענה אותנטית; היא באה לעולם על-מנת לאנוס את טענותיו של התובע למסגרת שתהלום את ה'הודאה' שייחס לנתבע, הודאה שבלעדיה לא היה התובע עשוי לטעון לחידוש מרוץ ההתיישנות. מאחר שבעדות הנתבע שעליה השליך התובע יהבו ננקטה לשון שאינה מצדדת בהתעלמות מכוונת של הנתבע מהסכם המייסדים, ודברי הנתבע היו עשויים ללמד לכל היותר על רשלנות שביטויה באי-הפנמתו של הסכם המייסדים אל-תוך הסכם ההעברה, באה לעולם עילת ההתרשלות בכתב-התביעה. עדות התובע מלמדת על כך באורח גלוי ומפורש [עמ' 8 ש' 17-13]:

ש. [...] מה אתה טוען שלא עמד לעיני עו"ד ליבנה כאשר הוא ערך את ההסכם עם שריה עופר?

ת. אני טוען שזה כן עמד לנגד עיניו והוא התעלם מזה.

ש. ועשה עוקץ?

ת. כן.

ובמקום אחר העיד התובע כך [עמ' 25 ש' 22-19]:

ת. [...] אני לא אמרתי שהוא לא היה ער, אני אומר שבכוונה תחילה הוא עשה את זה. זה שהוא ענה שהוא לא היה ער זה הוא ענה לשופט במענה לשאלה של השופט.

ש. מבחינתך אתה ידעת על זה שהוא במתכוון התעלם מהסכם המייסדים?

ת כן.

אין לך דברים ברורים ומפורשים מאלה. התובע חזר עליהם שוב ושוב, תוך הצהרה כי הנתבע "עשה את הכל בכוונה" וכשהוא שולל את האפשרות כי 'הנתבע לא היה ער' להסכם המייסדים ומציג אותה כדברי שקר וכזב [עמ' 23 ש' 7, עמ' 25 ש' 16-14, עמ' 26 ש' 18-14]. בכך כפר התובע במו פיו בתוכנה של אותה 'הודאה' שעל-יסודה ביקש להגיש את התובענה נגד הנתבע בחלוף תקופת ההתיישנות. אין בנמצא הודאה של הנתבע בעילתו הממשית של התובע, עילה שהוסוותה כרשלנות אך כיוונה למעשי גזל ומרמה מכוונים. בעדות התובע שחשפה את הפער בין עילתו הנטענת לבין עילתו הממשית יש כדי ללמד על היות התביעה בגדר ניסיון להוציא מים מן הסלע לאחר שכל מעיינותיו של התובע נמצאו אכזבים, והדיבור יורחב על כך בהמשך. יש פגם ופסול במבוקשו של התובע לכפות על ההליך עילת תביעה שאינה הולמת את טענותיו הממשיות, והכול כדי להתאים את העילה ל'תזת ההודאה' שבלעדיה נדונה התביעה לדחייה עקב התיישנות. ביטוי למורת הרוח שמעוררת התנהלות דיונית כזו ינתן בפסיקת הוצאות ההליך.

ג. סוגיית החבות

הוכח כדבעי כי לטענת ההתרשלות שעל-יסודה ביקש התובע להיפרע מן הנתבע אין יסוד. לא עלה בידי התובע להראות כי הנתבע חב כלפיו חובת זהירות וכי בעריכת הסכם ההעברה הפר חובה זו.

1. אנרגטור חוותה קשיים מרגע היווסדה; בגינם נבצר ממנה לממש את המצאותיו של התובע, לפתחן ולשווקן. אף התובע לבדו לא היה עשוי לממש את הפוטנציאל שהיה גלום במכשירים; הוא נזקק למשקיע-שותף לשם כך, ועל-רקע זה חבר לפייג והקים עמו את החברה [סע' 6-5 ב-ת/4]. אלא שבשותפותם של התובע ופייג לא היה די; הם נאלצו לצרף אליהם את אקרמן כשותף-משקיע נוסף. הסכום ששילם אקרמן לתובע ולפייג עבור מניות החברה הושקע בחברה כהלוואת בעלים [סע' 24 ב-ת/4]. גם לאחר הצטרפותו של אקרמן לחברה היה ברור כי נדרש לה הסכם עם גוף חיצוני שיעשה את הדרוש לשם פיתוח המכשירים ושיווקם, נוכח היעדר יכולת של אנרגטור לעשות כן בדלת אמותיה. על תהליך החיפוש אחר משקיע שהיה נחלתה של אנרגטור ועל טעמיו עמד הנתבע, ועדותו לא נסתרה [נ/1 בסע' 13-8; ר' גם סע' 13 ב-ת/4].

הסכם ההעברה עם עופר אנרגיות נערך כמוצא אחרון לאנרגטור שהייתה נתונה בקשיים כלכליים עצומים, חבה חובות לצדדים שלישיים לרבות שריה עופר עצמו ועמדה בפני חדלות פירעון [עדות הנתבע שלא נסתרה ב-נ/1 סע' 17-16, ובעמ' 30 ש' 24-13]. תימוכין לכך יש בכול אלה: ראשית, בהסכם ההעברה, שם הוצהר כי "[...] אנרגטור אינה יכולה לממש את הפונציאל הגלום לדעתה במוצר והיא מצוייה בקשיים כספיים כבדים המונעים ממנה את יכולת תיפקודה" [נספח ג' ב-ת/4]. שנית, במסמך עליו חתם התובע ביום 14.1.1994, בו אישר כי אנרגטור חבה לצדדים שלישיים סך כולל של כ-2,200,000 ₪. התובע לא כפר בחתימתו על המסמך אך טען שהיא הושגה בשל מרמה שנקטו כלפיו שותפיו והנתבע [עמ' 10 ש' 30-24]. התובע אישר שחרף טענת המרמה שבפיו, ואף שהיה מיוצג בידי עורך-דין מטעמו (עו"ד ליבוביץ), לא נקט כול פעולה ממשית בעטיה בזמן-אמת. אף שהתובע טען כי מצב החברה לא היה כפי שהוצג במסמך שעליו חתם, הוא לא ידע לתאר את מצבה דאז לאשורו [עמ' 10 ש' 31 עד עמ' 11 ש' 1; עמ' 11 ש' 6 עד עמ' 12 ש' 5]. בהפרחת טענת מרמה שאינה נתמכת בראיות ושהועלתה מן השפה ולחוץ אין כדי לאיין את תוכן המסמך שעליו חתם התובע ואשר מעיד על מצבת חובותיה של אנרגטור עובר לחתימתה על הסכם ההעברה.

שלישית, בפסק-הדין שניתן בתביעה נגד אקרמן נקבעו ממצאים על-אודות עסקיה וחובותיה של אנרגטור טרם חתימתה על הסכם ההעברה עם עופר אנרגיות; הם מחייבים את התובע, שהיה צד להליך בו ניתן פסק-הדין, ויוצרים כלפיו השתק פלוגתא. כך נקבע שם: "החברה היתה במצב כלכלי דחוק, וככל הנראה לא היה מי שהיה מוכן לשלם כספים עבור מוצרי החברה וההסכם עם חברת עופר לא נעשה אלא כדי למנוע תביעות של חברת עופר. טענה זו לא נסתרה. [...] עדי ההגנה ובראשם עו"ד לבנה, שכנעו אותי כי החברה שקעה בהפסדים וחובות [...]" [ת/3 בעמ' 20 ש' 9-7, 13-12]. כשעומת התובע עם קביעות פסק-הדין טען שתוכנו לא זכור לו [עמ' 12 ש' 11-9]. על הזיקה בין הסכם ההעברה לבין חובות אנרגטור בכלל וחובותיה לשריה עופר בפרט עמד גם הנתבע בעדותו לפני [עמ' 29 ש' 27-21 ועמ' 32 ש' 28-24]. מאחר שהתובע מושתק על-ידי קביעות פסק-הדין בסוגיה זו, הוא אינו עשוי להישמע בטענה נגד עדות הנתבע באותו עניין.

נובע מכך שלאנרגטור היה אינטרס אמיתי, לגיטימי, בעסקה עם עופר אנרגיות כביטויה בהסכם ההעברה. טענות התובע שכוונו להיותו של ההסכם האמור רע ומקפח אינן עומדות לדיון מחמת התיישנות; הן לוקות בהתעלמות מן המציאות הממשית שניצבה ברקע ההסכם ואשר השפיעה על עמדת המיקוח של אנרגטור. הערכת העסקה שביטויה בהסכם ההעברה, צריך שתעשה לא בחלל ריק ובתנאי מעבדה אלא על-רקע המציאות הקונקרטית שבה הייתה אנרגטור נתונה בתקופה בה גובש ההסכם [ור' עדות הנתבע, שלא נסתרה, באשר ליתרונות שהיו גלומים בעסקה לחברה: עמ' 29 ש' 27-19, עמ' 34 ש' 30 עד עמ' 35 ש' 3].

2. לטענת הנתבע, היה התובע מיוּדַע ומעודכן באורח שוטף באשר למהלכים ומגעים למכירת החברה, הן ביחס למשקיעים אחרים שהתקשרות עמם עמדה על הפרק והן ביחס לעסקה עם שריה עופר, עובר לכינונה של עופר אנרגיות ולכריתת ההסכם ההעברה עמה [נ/1 עמ' 3 בפסקות 9-8 ובסע' 20; עמ' 33 ש' 28-21]. אמר על כך הנתבע: "אם שלחתי לו מכתב אני לא חושב ששלחתי לו מכתב מה שכן התובע צלצל אליי הרבה פעמים לאורך כל אותם תקופות, יום אחד היה לנו טענות, יום אחד היה לנו תשבוחות, יום אחד הוא כתב לנו דברים קשים, יום אחד הוא חזר מהם, יום אחד הוא הסכים לחתום עם אחים עופר ויום למחרת לא, וכך גם עם וגנר, וכך היה גם עם עופר שהוא שמע ממני וידע והוא מה שעניין אותו זה העבודה שלו במסגרת החדשה, היה לו ברור שאי אפשר בלעדיו, מה שהוא רצה אני לא אשכח את זה זה תואר ורכב, חוץ כמובן ממשכורת. [...] הרי הוא כתב לי מכתבים כן לחתום, לא לחתום אז כן היה ממשק איתו, וליבוביץ כתב לי מכתבים וליבוביץ צלצל אלי [...]" [עמ' 35 ש' 18-7].

הנתבע שב והטעים: "לי היה ברור גם מעצמי וגם מהם, גם מהשיחות שלי עם התובע וגם עם שיחות שלי עם בעלי מניות השליטה שהם שוחחו איתו, הוא ער ומודע לחתימה עם שריה עופר שזה הפתרון הטוב ביותר והנכון ביותר למצבם" [עמ' 36 ש' 10-8; ר' גם עדות הנתבע בעמ' 37 ש' 24-21, בעמ' 38 ש' 4-3 ובעמ' 41 ש' 22-4]. ידיעת התובע על-אודות ההסכם המתגבש עם עופר אנרגיות, תוך הבנה כי מן הנמנע להשיג עסקה טובה יותר במציאות עסקיה של החברה, משליכה על טענתו בדבר התעלמות ההסכם מזכויותיו כלפי אנרגטור.

אפילו נקבע כי התובע לא ידע על העסקה המתגבשת עם עופר אנרגיות בתקופה שקדמה לכריתתו של הסכם ההעברה, יש לקבוע כי בהתנהגותו הוא אשרר למפרע את ההסכם עם עופר אנרגיות. במה הדברים אמורים?

1. דבר קיומו של הסכם ההעברה וחתימתו נודעו לתובע, כך לשיטתו, ביום 4.4.1995 – קרי, זמן קצר מאוד לאחר שנחתם ההסכם ותוך פחות מחודש ימים מרגע כריתתו. התובע הודה בכך, לא לפני שמסר עדות מתחמקת ומתפתלת שלא תאמה דברים מפורשים עליהם עמד בתצהירו [השוו סע' 16 ו-20 ב-ת/4 לעמ' 12 ש' 31-12 ולעמ' 13 ש' 2-1, 19-14]. נמצא כי ביום 4.4.1995 היה נהיר וגלוי לתובע כי הסכם ההעברה הוא בגדר עובדה קיימת וכי בו, כך לשיטתו, נפגעו זכויותיו על-פי הסכם המייסדים ו"גנבו לי החברה מידיי עם הזכויות" [עמ' 13 ש' 23-20]. באותו מועד היה התובע מיוצג בידי עו"ד ליבוביץ, ולאחר מכן על-ידי בא-כוחו בהליך דנן – בעוד שהנתבע לא יצגו אלא פעל כבא-כוח של אנרגטור [עמ' 13 ש' 30-24]. אף-על-פי-כן לא נקט התובע בהליך המתחייב והמתבקש נוכח טענותיו ולא הגיש תביעה לסעד שיצהיר על בטלות הסכם ההעברה בשל היותו חסר את חתימת התובע המתחייבת לפי הסכם המייסדים. פעולותיו של התובע לתקיפת ההסכם התמצו בכתיבת מכתב לנתבע ובהנחיית בא-כוחו לשגר מכתב לעופר אנרגיות [שם]. ישיבתו של התובע בחיבוק ידיים והימנעותו מכול צעד ממשי לעצירת ההסכם וביטולו, אף שהוא היה מיוצג בתקופה הרלוונטית, מעידות על פער בין טענותיו נגד ההסכם כיום לבין קבלתו אותו בזמן אמת והשלמתו עם כריתתו. אם עלה בידי התובע לממן את התביעה נגד אקרמן, אין לשעות למבוקשו להישמע בטענה כי לא נקט בהליך המתבקש לביטול ההסכם מחמת חסרון כיס [עמ' 14 ש' 10-6].
2. מסקנה בדבר אשרור הסכם ההעברה על-ידי התובע נלמדת לא רק מהימנעותו לנקוט פעולה נגד ההסכם – אף שלכאורה היה בטענותיו כדי להצדיק פעולה כזו תוך פניה לערכאות, אלא גם מכך שהתובע הצטרף לעופר אנרגיות ועבד אצלה בביצוע אותו הסכם שעליו הוא מלין [סע' 30.2 ב-ת/4 ועדות התובע בעמ' 14 ש' 31-25; סע' 20 ב-נ/1 ועדות הנתבע בעמ' 36 ש' 17-12]. מעדות התובע עלה באופן הברור והמפורש ביותר כי חבירתו לעופר אנרגיות, לשם עבודה אצלה בביצועו של הסכם ההעברה, ביטאה השלמה עם הסכם זה והסכמה עמו [עמ' 15 ש' 16-10]:

[...] אני מקבל טלפון, על הקו מנכ"ל עופר אנרגיות [...] הוא הציע לי לבוא לעבוד אצלו בעופר אנרגיות, עשיתי הרבה חושבים והחלטתי שבמקום לעשות מלחמות אולי אני אמשיך בדרך הזו, אבל היו לי הרבה סימני שאלה. לאחר התלבטויות הסכמתי וזה היה בערך שנה וחצי אחרי אולי אפילו יותר, אני לא זוכר, צריך לראות מתי חתמו על החוזה, כשאני אומר חתמנו הכוונה אלי ולשריה עופר הבעלים של עופר אנרגיות.

לשון אחר, בתקופה בה עמדו לכאורה בעינן טענותיו של התובע נגד כריתת הסכם ההעברה ונגד הנתבע מבלי שהתיישנו, הוא שקל ובחר בדרך שביטאה אישור של הסכם ההעברה חלף תקיפתו ונקיטת מהלך לביטולו. התנהלותו של התובע ובחירותיו מחייבות אותו, והן מעקרות מתוכן את טענותיו בהליך דנן. הדברים יפים מקל וחומר בשים לב לכך שבין התובע לבין עופר אנרגיות נחתם חוזה העסקה בו השכיל התובע לשמור על זכויותיו, למשל באמצעות הקביעה כי אם עופר אנרגיות תסב את זכויותיה במוצרים התחייבויותיה כלפי התובע תעמודנה בעינן [נספח א' ב-נ/1 ועדות התובע בעמ' 18 ש' 23 עד עמ' 19 ש' 24]. כשנשאל התובע אם הלין לפני עופר אנרגיות, בתהליך גיבוש הסכם העסקתו אצלה, על כך שהסכם ההעברה שנכרת עמה היה כרוך בגזילת המכשירים ממנו – הייתה עדותו מופת של התחמקות והוא טען שהוא נטול זיכרון בעניין זה [עמ' 19 ש' 30-25]. אף בכך יש ביטוי להשלמתו המלאה של התובע עם הסכם ההעברה ותוצאותיו, שאם לא כן היה מתריס ומתריע בראש חוצות על גזל המכשירים.

1. בעריכת הסכם ההעברה יצג הנתבע את החברה, לא את התובע, כל זאת כעורך-דין חיצוני [נ/1 בעמ' 4 פסקה 5 ושם בסע' 24 פסקה שניה; עדות הנתבע בעמ' 28 ש' 29-25, בעמ' 34 ש' 11 ובעמ' 43 ש' 4]. קודם לעריכת הסכם ההעברה, כמו גם בזמן כריתתו, היה התובע מיוצג על-ידי עורך-דין אחר, עו"ד שוקי ליבוביץ [כעדות התובע בעמ' 11 ש' 15-10, ור' ת/3 בעמ' 11 ש' 22-13]. התובע לא היה פעיל באנרגטור במהלך התקופה בה נוהלו מגעים לקראת עסקה עם עופר אנרגיות ובעת שנחתם הסכם ההעברה; הוא עזב את החברה במאי 1994 ועבד במקום אחר [ר' עמ' 15 ש' 3-2]. מבחינת החברה, נחתם ההסכם על-ידי מי שהיה בכוחם לחייבה [עמ' 34 ש' 13-11, 26-25]. יש לקבל את עמדת הנתבע כי בתפקידו ובמעמדו כבא-כוח אנרגטור היה עליו לפעול באופן מיטבי על-פי האינטרס שלה כחברה – ולא על-פי האינטרס הפרטי של התובע במעמדו כבעל-מניות בה. עצם היותו של התובע מיוצג כבר אז על-ידי עורך-דין מטעמו מספק לכך משנה תוקף. בדומה, יש לקבל את טענת הנתבע כי "תהליך קבלת ההחלטות בחברת אנרגטור לא היה בשליטתי וכשהחליטו בעלי מניות הרוב לחתום אני לא התערבתי בזה" [עמ' 36 ש' 4-5].

התנהלות התובע בזמן-אמת, בהימנעותו מעשיית צעד לביטול הסכם ההעברה ועיכוב ביצועו מחד גיסא ובחבירתו לעופר אנרגיות זמן לא רב לאחר שנחתם הסכם ההעברה מאידך גיסא, מלמדת שהסכם ההעברה מיקסם גם את זכויותיו של התובע – נוכח החלופה האחרת של קריסת החברה והבאתה לידי חדלות פירעון. משמע, לא רק אינטרס החברה וטובתה צידדו בחתימה על הסכם ההעברה, שהיה בבחינת הרע במיעוטו עבורה, אלא גם האינטרס הפרטי של התובע. ואם תאמר כי בעניין זה טובת החברה וטובתו של התובע כבעל-מניות בה לא עלו בקנה אחד, כי אז היה על הנתבע כבא-כוח אנרגטור לשקוד על טובתה, ולא חלה עליו חובה להעדיף את אינטרס התובע על-פני אינטרס מרשתו. אילו סבר התובע כי זכויותיו נפגעו בכריתת הסכם ההעברה ובביצועו, היה עליו לנקוט צעד מתבקש באמצעות הליך משפטי מתאים – אלא שהוא נמנע מכך, ולא בכדי; כבר נאמר לעיל כי במעשיו גילה התובע דעתו כי הסכם ההעברה היה על-דעתו ולרצונו, ולו גם בבחינת הרע במיעוטו. עמד על כך הנתבע: "אני רוצה להדגיש פעם נוספת שהעסקה נעשתה ברוח טובה לא ברוח של מלחמה כמו שבא לידי ביטוי לפני בית המשפט, הצדדים שניהם רצו, האמינו במכשיר הזה ורצו להוציא את העגלה שקראו לה אנרגטור מהבוץ וזו הדרך היחידה שנראתה אז לפני שבנק לאומי הלך להעמיד כונס נכסים לחברה" [עמ' 36 ש' 31-28].

1. בהליך זה עתר התובע לפיצוי נזקיו בשל מה שכינה גזל זכותו להפיק רווח משני המכשירים שפיתח, מחמת מכירתם לעופר אנרגיות באמצעות הסכם ההעברה [סע' 18, 23 ו-25 ב-ת/4]. אלא שמעדות התובע התחוור שרק אחד המכשירים, ה-D.C., מצא את דרכו לעופר אנרגיות, בעוד שמכשיר ה-A.C. 'נעלם' כלשונו של התובע, ולא נמצא בחברה עופר אנרגיות [עמ' 16 ש' 5-2, 14-11; עמ' 20 ש' 27]. כשנדרש התובע לבאר זאת ענה כך, תוך שהוא מתייחס להסכם ההעברה: "לפי מה שכתוב בהסכם הזה זה הכול כוחא ואיטלולא, לפי מה שאני יודע היום האיי.סי בחו"ל" [עמ' 16 ש' 8-7]. מעדות התובע עלה כי הוא לא עשה דבר על-מנת לברר מה עלה בגורלו של מכשיר ה-A.C., במהלך עבודתו אצל עופר אנרגיות או בכלל [עמ' 16 ש' 21 עד עמ' 17 ש' 1; עמ' 22 ש' 8-2].

אף בכך יש כדי ללמד על הפער בין טענות התובע בהליך דנן על-אודות גזל רווחיו מן המכשירים בשל ההסכם שנכרת עם עופר אנרגיות לבין מידת התעניינותו במכשירים בזמן-אמת. זאת ועוד, אם רק אחד המכשירים נמסר לעופר אנרגיות, יש בכך כדי להשליך על היקף זכאותו של התובע לפיצוי שנתבע בהליך זה – פיצוי שלא הבחין בין המכשיר האחד לאחר וייחס את גזילת שניהם לעופר אנרגיות, באמצעות הסכם העברה. קיומו של פער ניכר בין טענות התובע בתביעה ובתצהיר לבין עדותו בחקירה נגדית – בה נחשפו נתונים חדשים בעלי-חשיבות שזכרם לא בא קודם לכן – נזקף לחובת התובע, גם במונחי מהימנות. התובע לא ידע לבאר את פשרו של החֶסֶר וביקש לתרצו בחוסר רלוונטיות – טענה שלא ניתן לקבלה [עמ' 21 ש' 11-8].

1. כשהתבקש התובע ליישב את הפער בין טענותיו נגד הסכם ההעברה וכריתתו בהליך דנן לבין התנהלותו בזמן-אמת, בחבירתו לעופר אנרגיות ובאי-נקיטת פעולה ממשית לביטול ההסכם, לא היה בפיו הסבר מניח את הדעת ועדותו הותירה רושם מתחמק ולא אמין. הגדיל התובע לעשות עת סירב לפרט את טעמיו ונימוקיו בעניין זה [עמ' 14 ש' 24-15]:

ש. מה יש לך היום שלא היה לך אז?

ת. בהמשך אולי.

ש. מה אולי בהמשך?

ת. אני לא רוצה כרגע לדבר על זה.

[...]

ש. יש משהו שאתה יודע ואתה לא רוצה לומר לבית המשפט?

ת. לא בשלב הזה.

ש. באיזה שלב כן?

ת. כשאני אחליט עם עו"ד שלי.

לאמינותו של התובע יוקדש הדיבור בהמשך [בסע' 10 בחלק זה]. אין צורך לומר שבעל-דין שחלף מתן עדות גלויה ומלאה מתנהל כמי שמחזיק את קלפיו 'קרוב לחזה' ומותירם סמויים מן העין, משל היה מדובר במשחק פוקר ולא בהליך משפטי בו עליו להרים את נטל השכנוע בשל היותו 'המוציא מחברו', מסתכן בכך שלא יזכה באמון בית-המשפט.

1. נוכח האמור לעיל ברי שבכל הקשור להכנת הסכם ההעברה וכריתתו לא חב הנתבע חובת זהירות מושגית לתובע ולא הפר חובת זהירות קונקרטית כלפיו. התובע התנהל כמי שהאינטרס העצמי שלו תמך במכירת זכויות אנרגטור לעופר אנרגיות – באופן שעלה בקנה אחד עם אינטרס החברה. אם התקיים ניגוד עניינים בין החברה לבין התובע בכל הקשור לגיבוש העסקה עם עופר אנרגיות, חב הנתבע חובות אמון וזהירות כלפי אנרגטור-מרשתו – ועל התובע היה לכלכל צעדיו, קל וחומר בהיותו מיוצג על-ידי עורך-דין מטעמו, ולנקוט צעדים לעצירת ההסכם לפני שנחתם או למצער לעיכוב ביצועו וביטולו, משנודע לו דבר-קיומו פחות מחודש ימים לאחר שנחתם. התובע לא עשה דבר מאלה ובכך גילה דעתו כי הסכין והשלים עם ההסכם וראה בו דרך למיצוי זכויותיו כממציא המכשירים וכבעל-מניות באנרגטור. אם התחוור, בחלוף הזמן, כי התובע טעה בשיקול-דעתו, אין לו להלין אלא על עצמו – והוא אינו עשוי לגלגל את שגיאותיו לפתחו של הנתבע.

במצב דברים זה לא עומדת לתובע כל טענה נגד הנתבע בשל אי-החתמתו על הסכם ההעברה, ואין נפקא מינה אם הנתבע היה ער להסכם המייסדים ולזכויות התובע על-פיו, אם לאו. ויודגש: אילו היה התובע נוקט מהלך משפטי לביטול הסכם ההעברה בשל כך שחתימתו חַסְרָה עליו, והמהלך היה מניב קביעה כי ההסכם עם עופר אנרגיות בטל – אזי לאנרגטור הייתה אולי טענה נגד הנתבע כי הלה התרשל כלפיה בכך שערך הסכם שתנאי מקדים לתוקפו, בדמות חתימתו של התובע עליו, לא התמלא. אלא שההליך דנן נסב על המציאות הקיימת ולא על מציאות חלופית שאינה בנמצא; במציאות הקיימת, אין לתובע טענת רשלנות ממשית כלפי הנתבע – זאת לגופם של דברים, בנפרד ובמנותק מן הסוגיה המקדמית של התיישנות עילתו.

1. בדיון שהובא לעיל בסוגיית החבות יש כדי ללמד שאמירתו של הנתבע במסגרת העדות שנתן בהליך הקודם, לפיה יתכן שלא היה ער להוראה זו או אחרת בהסכם המייסדים אשר הצריכה הסכמה של התובע לעסקה בה יועבר ידע של החברה לצד שלישי, לא היוותה הודאה בקיום זכות של התובע; מדובר בעדות שלא ציינה אלא את העובדה כי יתכן והסכם המייסדים נעלם מעיני הנתבע בעת שערך את הסכם ההעברה בין אנרגטור לבין עופר אנרגיות, הא ותו לא. ודוק: הסכם המייסדים לא נערך בידי הנתבע אלא על-ידי אחר זולתו, מר זמיר גת [עמ' 6 ש' 28-18]. בעדותו של הנתבע בתביעה נגד אקרמן, עליה השתית התובע את פנייתו למתן סעד בהליך דנן חרף היותה של תביעתו נתונה להתיישנות זה מכבר, אין הודאה בקיום זכות של התובע מן הסוג שנדרש על-מנת לפתוח מחדש את שערי בית-המשפט לפני התובע ולהביא לבירור את עילת ההתרשלות.
2. אין מנוס מלעמוד על טיבה של עדות התובע – עדות יחידה של בעל-דין, כמשמעה בסעיף 54(2) לפקודת הראיות, שהובאה להוכחת התביעה. בעניינים רבים, מהותיים לתביעה, הצהיר התובע על היעדר זיכרון והיעדר ידיעה באשר לאירועים כהווייתם [ר' למשל עמ' 7 ש' 31-20; עמ' 8 ש' 2-1; עמ' 9 ש' 2-1; עמ' 24 ש' 31-26]. התובע הוא שבחר להביא לבירור את עילתו נגד הנתבע באיחור רב-שנים, ובכך כפה התדיינות ביחס לעניינים שאירעו כשמונה-עשרה שנים קודם למועד בו נשמעה עדותו. התובע לא היה אנוס לנהוג כך; דבר לא מנע ממנו להגיש את תביעתו נגד כל מי שלשיטתו חטא לו, והנתבע בכלל זה, זמן רב קודם לכן ולמצער בעת שהגיש תביעה נגד אקרמן. כשהתבקש התובע לבאר את הימנעותו מכך מסר עדות מתפתלת ומתחמקת שלא הותירה רושם אמין. אם היה בכוחו לממן הליך נגד אקרמן, אין לראות מה טעם לא צירף לאותו הליך כל נתבע רלוונטי נוסף; כפי שעלה מעדותו שצוטטה לעיל, הוא נמנע ביודעין מלבאר מה ידוע לו כיום שלא ידע אז ולא אפשר לו להביא לבירור את כל טענותיו בכפיפה אחת [ר' לעיל, סע' 7 בחלק זה]. לא עלה בידי התובע להצביע על טעם שיסביר מדוע נקט הליך נגד אקרמן לבדו, והוא נאלץ לאשר כי יתכן שהדבר נבע מטעותו [עמ' 25 ש' 13-1; לדוגמא נוספת לעדות התובע ההולכת סחור-סחור תוך הצהרת דבר, חזרה ממנו והימלטות אל מפלט אי-הזיכרון ר' בעמ' 26 ש' 8-1].

לא אחת נסמכה עדותו של התובע על סברות והשערות שביסודן שמועה, תוך שמקור השמועה לא זומן על-ידו לעדות [עמ' 7 ש' 8-1, עמ' 27 ש' 26-8]. על שמועות מסוג זה ביקש לבסס טענה לקשר וקנוניה בין הנתבע לשריה עופר, מנהלה של עופר אנרגיות. מעדות הנתבע עלה שהקשר העסקי בין אנרגטור לשריה עופר קדם להיכרות הנתבע עם מנהלה של עופר אנרגיות [עמ' 35 ש' 26-23].

בעניינים אחרים מסר התובע גרסות שונות וסותרות, כגון ביחס לשאלה אם אקרמן שלא היה צד להסכם המייסדים והצטרף לאנרגטור רק בשלב יותר מאוחר הוחתם על התחייבות שתשמר את זכויות התובע על-פי הסכם המייסדים גם כלפיו. תחילה מסר התובע שאקרמן לא חתם על מסמך כזה ולא נדרש לחתום עליו; אחר כך שינה טעמו והצהיר כי אקרמן דווקא חתם על מסמך שכבל אותו להסכם המייסדים, אך סופו שחזר בו גם מגרסה זו ואישר: "אני לא זוכר מי חתם ואיך חתם" [השוו עמ' 9 ש' 31-27 לעמ' 10 ש' 6-5 וש' 10]. אם לא השכיל התובע להגן על זכויותיו כלפי שותפו באנרגטור, אקרמן, מה לו כי ילין על הנתבע? רצונו של התובע כי הנתבע ישמש לו מעין אפוטרופוס, אין לו על מה שיסמוך. בחקירה הנגדית גילה התובע חוסר בקיאות תמוה גם ביחס לעניינים מפורשים שעליהם עמד בתצהירו [השוו למשל סע' 16 ו-20 ב-ת/4 לעמ' 12 ש' 31-12].

עד כדי כך הייתה עדותו של התובע לא אמינה שעל-מנת לשכנע כי לא היה באפשרותו לממן הליך משפטי נגד הנתבע בזמן-אמת, טרם התיישנות העילה, הוא כפר בכך שההליך הקודם התנהל בתביעה שהגיש הוא נגד אקרמן, וביקש להישמע בטענה כי אקרמן תבע אותו. הדברים נסתרו מניה וביה מתוך מסמכים שהגיש התובע ביחס להליך הקודם, מהם עלה כי התבררה בו תביעתו שלו נגד אקרמן [ר' עמ' 23 ש' 29-18 והשוו למוצגים ת/1 עד ת/3 הנסבים על ההליך הקודם]. כשעומת התובע עם הנתונים לאשורם ונשאל אם הגיש תביעה נגד אקרמן ענה: "היה משהו שאני כבר לא זוכר אותו" [עמ' 23 ש' 26-25; להתחמקותו ר' גם עמ' 24 ש' 6-5, 12-10].

שוב ושוב ניכר כי מדובר בתובע שהאמת איננה נר לרגליו ועדותו מונחית אינטרס ומטרה. לעדותו היחידה של התובע לא הובא סיוע. נוכח קשייה ואמינותו הלוקה של התובע אין בנמצא טעם שיצדד בקביעת ממצא לטובתו על-יסודה. בעדות הנתבע, העדיפה על-פני עדותו של התובע לאין ערוך במונחי מהימנות, לא היה כדי להשלים את שהחסיר התובע בראיותיו.

ד. סוגיית הנזק

הסכום שנתבע הושתת על ארבעה ראשים; בהתייחס לכל אחד ואחד מהם, לא הוכח קשר סיבתי שיעשה את הנזק הנטען לכזה שנובע מכריתת הסכם ההעברה או מהיעדר חתימת התובע עליו.

1. לטענת התובע היה בעסקה עם עופר אנרגיות כביטויה בהסכם ההעברה כדי לפגוע בזכותו לקבל מאנרגטור סכום של 50,000 דולר – זכות שעוגנה בסעיף 2.7 להסכם המייסדים, על-פיו "מוניטין לממציא בסך 50,000 דולר ישולם מתוך הרווחים שיוצרו בחברה בגין מכירת המוצרים מדור ב', שיטת התשלום ומועדיה יסוכמו עם התחלת השיווק של דור ב'" [סע' 15 ב-ת/4].

אין לראות כיצד קופחה זכות זו של התובע בעטיה של ההתקשרות עם עופר אנרגיות. התובע לא הראה כי אלמלא התקשרות זו, לו הייתה הפעילות נשארת בדלת אמותיה של אנרגטור, אזי היו בשלים התנאים שבהתקיימם יהא זכאי לתשלום בגין 'מוניטין לממציא'. על-פי הסכם המייסדים שבו תמך התובע טענותיו הותנה התשלום ביצירת רווחים בגין מכירת המוצרים מדור ב' – קרי, בגין מכירת מכשיר ה- A.C.[ר' עדות הנתבע בעמ' 43 ש' 12-10]. מן העדויות שנזכרו לעיל אגב דיון בנושא החבות עלה שבחברה לא יוצרו רווחים והיא עמדה על עברי-פי-פחת. מכאן שאפילו לא נמכרה פעילותה לעופר אנרגיות, לא היה התובע מקבל את הסך של 50,000 דולר, ומכאן שסכום זה נמנע ממנו ללא קשר לנתבע ולמעשיו, אף ללא קשר להסכם ההעברה.

2. קביעה מפורשת על כך באה בפסק-הדין שניתן בתביעה נגד אקרמן, והיא מקימה השתק פלוגתא כלפי התובע. כך נקבע שם: "[...] גזל זה הביא, לפי הטענה, לנזק של הפסד 50,000 דולר מוניטין לממציא, אולם אין בפני כל ראיה כי ניתן היה לגבות סכום זה או לקבלו מגורם כלשהו. החברה היתה במצב כלכלי דחוק, וככל הנראה לא היה מי שהיה מוכן לשלם כספים עבור מוצרי החברה [...]. טענה זו לא נסתרה. בקופת החברה לא הצטברו כספים ואין הוכחה שכך אומנם היה, ומכאן שהחברה לא היתה מסוגלת עקב כישלונה לשלם לממציא את אותם 50,000 דולר. עדי ההגנה ובראשם עו"ד לבנה, שכנעו אותי כי החברה שקעה בהפסדים וחובות ולא נוצר כל בסיס מוצדק לשלם 'מוניטין לממציא'. התובע גם לא הוכיח שהסכמי העברת הזכויות הביאו להפסד לחברה, שכן כלל לא הוכח שמקבלי הזיכיון הצליחו או הרוויחו עקב העברת זכויות זו" [ת/3 בעמ' 20 ש' 15-5].

אין לך דברים ברורים ומפורשים מאלה. אם עובר לחתימת הסכם ההעברה לא עמדה לתובע זכות ממשית, בת-פועל, לקבלת הסך של 50,000 דולר – אלא רק זכות ערטילאית שהיה ברי וגלוי כי היא אינה ישימה במציאות שאליה נקלעה אנרגטור – אין לראות כיצד היה בכריתת הסכם ההעברה כדי לפגוע בזכאות התובע לקבל סכום זה.

3. כשנשאל התובע על רכיב זה בתביעתו הייתה עדותו מופת של אי-ידיעה והתחמקות. הוא יצא חוצץ נגד האופן בו נוסחה זכותו בהסכם המייסדים – על-פיו תבע; הוא טען שאינו זוכר אם תבע רכיב זה בתביעה נגד אקרמן, אף שיש לכך ביטוי מפורש בפסק-הדין שניתן באותו הליך [עמ' 24 ש' 31-23]. כבר נאמר לעיל שלפי עדות התובע, בפועל נמסר לעופר אנרגיות רק מכשיר ה-D.C., בעוד שמכשיר ה-A.C. 'נעלם' ולא נמצא ברשותה [ר' בחלק ג(6)]. נובע מכך שאין קשר בין הסכם ההעברה ופעילותה של עופר אנרגיות על-יסודו לבין המציאות בה לא נצמחו לאנרגטור רווחים כפועל יוצא ממכירת מכשיר ה-A.C., הוא מכשיר דור ב' שרק בגין הפקת רווחים ממכירתו יהא התובע זכאי לגמול כספי בגין מוניטין לממציא. התנאים לקבלת הגמול לא מלאו, זאת במנותק מהסכם ההעברה וללא קשר אליו.

4. עוד דרש התובע לפצותו בגין סך 165,000 דולר שהועמד לטענתו על-ידו לאנרגטור כהלוואת בעלים – ושמקורו בסכומים ששילם אקרמן עם הצטרפותו לחברה, כנגד רכישת מניותיה [סע' 24 ב-ת/4]. אף כאן כשל התובע בהוכחת זיקה וקשר בין נזקו הנטען לבין העסקה עם עופר אנרגיות. התובע לא הוכיח את התנאים שבהתקיימותם יהא זכאי להשבת הלוואת הבעלים מן החברה ולא הראה כי אלמלא נחתם הסכם ההעברה, היה בכוחה של אנרגטור להשיב לו את הסכום הנטען, כולו או חלקו. הראיות שהובאו לימדו כי החברה נמצאה על סף חדלות פירעון, ואלמלא ההסכם עם עופר אנרגיות היה נבצר ממנה לשלם חובותיה – לצדדים שלישיים כמו גם לבעלי-מניותיה, והנתבע בכלל זה. השקעת התובע בחברה, יהא סכומה אשר יהא, ירדה לטמיון לא מחמת העסקה עם עופר אנרגיות אלא בשל הכישלון העסקי שהיה נחלתה של אנרגטור. אף בעניין זה מושתק התובע על-ידי קביעות מפורשות שנכללו בפסק-הדין שניתן בתביעה נגד אקרמן וצוטטו לעיל. לכישלון החברה אין דבר וחצי דבר עם הנתבע ועם עילת ההתרשלות שיוחסה לו בהליך שלפני.

5. אותן קביעות עצמן שעוגנו בפסק-הדין שניתן בהליך הקודם שומטות את הקרקע תחת רגלי דרישתו של התובע לקבל פיצוי עבור מניעת הכנסות ממכירות עתידיות של המכשירים ומימוש הפוטנציאל שלהם [ת/4 בסע' 26-25]. בפסק-הדין נקבע שמצבה הכלכלי של אנרגטור היה דחוק ולא נמצא מי שהיה נכון לרכוש את מוצריה; עוד נקבע כי לא הוכח שעופר אנרגיות הפיקה רווח ממכירת המוצרים, וקביעה זו נכונה גם לגבי ראיות התובע שהובאו בהליך דנן. התובע אינו עשוי לעתור לפיצוי על-יסוד מציאות מדומיינת, קרי, על-בסיס הסכם שונה מזה שנחתם בפועל בין אנרגטור לעופר אנרגיות. הוכח כדבעי כי הסכם ההעברה שיקף את מצב החברה בעת כריתתו וכי עמדת הנחיתות שלה לא אפשרה לה להשיג חוזה טוב ממנו, עם משקיע אחר או עם שריה עופר. הדיון בנזקו הנטען של התובע מחייב אפוא השוואת שתי חלופות: זו שביטויה במציאות שהייתה מתקיימת אלמלא נמכרה פעילות החברה לעופר אנרגיות אל-מול זו שנוצרה לאחר כריתת הסכם ההעברה. החברה עצמה הייתה נטולת יכולת להפיק רווח מן המכשירים, ועל כן אין יסוד לטענת התובע כי נשללה ממנו הכנסה ממכירתם. לא היה בכריתת הסכם ההעברה עם עופר אנרגיות כדי ליטול מן התובע רווח, או סיכוי לרווח, שאלמלא אותה עסקה היו נחלתו. משמעות הדבר היא כי אין קשר סיבתי משפטי או עובדתי בין כריתת הסכם ההעברה לבין נזקיו הנטענים של התובע.

6. עד כמה לקו טענות התובע, גם במישור הנזק, תעיד טרונייתו על כך שהסכם ההעברה נוסח כך שנמנע ממנו חלקו בתמורה שהובטחה לאנרגטור בהסכם זה, כשיעור חלקו במניותיה [סע' 26 ב-ת/4]. על טענה זו יש לתהות. ראשית, התובע יצא חוצץ נגד כריתתו של הסכם ההעברה, הציגו כהסכם רע ומקפח – אך העמיד את נזקו על רווח שעשוי היה לצמוח לו, בעל-מניות בחברה, בשל ביצועו של אותו הסכם עצמו. התובע אינו עשוי להחזיק בחבל משני קצותיו ולטעון טענות שהן דבר והיפוכו, לעתים נגד הסכם ההעברה ולעתים בעדו, פעם כך ופעם אחרת. שנית, ציפייתו של התובע כי הנתבע, עורך-דין שערך הסכם עבור אנרגטור-מרשתו, יהיה אחראי לאכיפתו ולמימושו, אין לה כל יסוד. מאימתי נושא עורך-דין באחריות לביצוע הסכם שהוכן על-ידו? תשובה על כך לא באה מפי התובע. בכתב-התביעה לא נכללה עילה שייחסה לנתבע רשלנות בשל טענה לאי-ביצוע ההסכם, ואילו נכללה בו עילה כזו הרי שדינה היה להידחות על הסף מחמת התיישנות. אם הייתה לתובע טרוניה על כך שההסכם עם עופר אנרגיות לא בוצע, היה ביכולתו לנקוט הליך משפטי לקבלת הסעדים הנובעים מכך, אלא שהוא בחר לשבת בחיבוק ידיים והעדיף להתקשר בהסכם העסקה עם עופר אנרגיות, ובכך גילה כי הוא דבק בהסכם ונטל חלק בביצועו.

זאת ועוד, בהסכם העסקתו של התובע אצל עופר אנרגיות נכללה הוראה על-פיה כל עוד עובד שם התובע ומקבל תמלוגים, לא יתבע את עופר אנרגיות בגין טענותיו כלפיה [ר' דברי בא-כוח התובע בעמ' 20 ש' 9-8]. הוראה זו ביטאה בחירה מודעת ומושכלת של התובע להפיק את המרב והמיטב מהסכם ההעברה בו נקשרה אנרגטור, חלף תקיפתו וביטולו בטענה כי הוא כרוך בקיפוחו.

7. על מי שניזוק ממעשה עוולה מוטל להפחית את הנזק שהסבה לו העוולה. נטל זה, משמעו כי על הניזוק לנקוט כל אותם האמצעים שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין, על-פי אמת-מידה אובייקטיבית, כדי להפחית את הנזק ממנו יסבול [ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45, 55-50 (1991)]. לתובע היו אמצעים אשר סללו את הדרך להגשת תביעה נגד אקרמן. התובע היה מיוצג בזמן-אמת בידי עורך-דין מטעמו. לתובע נודע דבר כריתתו של הסכם ההעברה לכל המאוחר בחלוף פחות מחודש ימים ממועד חתימתו. אילו היה ממש בטענות התובע כי הסכם ההעברה קיפח את זכויותיו והסב לו נזק, כי אז היה עליו לנקוט במהלך סביר ומתבקש ולהגיש על-אתר תביעה לעיכוב ביצועו של ההסכם ולביטולו. התובע נמנע מכך מבלי שהצביע על טעם מבורר שיבאר את התנהגותו. באי-נקיטת הליך מתבקש יש כדי להשליך על טענות הצדדים לא רק במישור החבות שנדון לעיל אלא גם במישור הנזק. ישיבתו של התובע בחיבוק ידיים שקולה לאי-הקטנת הנזק שאותו ביקש לייחס להסכם ההעברה, ואף היא נזקפת לחובתו.

ה. סיכומם של דברים

די באמור לעיל כדי להכריע במחלוקת ואין צורך להידרש לטענות אחרות שהועלו.

התביעה נדחית במלואה על-יסוד כל אחד מן הנימוקים שנמנו לעיל, קרי – בשל התיישנותה, בשל אי-הוכחת חבות של הנתבע כלפי התובע בעילת ההתרשלות שנטענה כלפיו, ובשל העדרו של נזק הנובע מן ההתרשלות שיוחסה לנתבע.

התובע ישלם לנתבע את הוצאות ההליך בסך 5,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך 65,000 ₪ כשהסכומים הם ליום פסק-הדין. הסכום הפסוק ישולם תוך שלושים יום מהמועד בו יומצא פסק-הדין לתובע, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין עד לתשלום.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ד ניסן תשע"ה, 13 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.