השתלשלות ההליכים

ביום 25/10/09 התובעת הגישה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבע, וזאת על סך של 52,773 ש"ח בגין מיסי רשות. ביום 21/12/09 ניתן פסק דין במעמד צד אחד המקבל את התביעה.

ביום 6/5/10 הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין, ובה בקש רשות להתגונן. בנוסף, הגיש בקשה למחיקת התביעה על הסף, מחמת תניית בוררות בין הצדדים, שלטענתו כללה אף את העניין נשוא התביעה. ביום 7/12/10 קבע בית המשפט כי יושהה ביצועו של פסק הדין, והנתבע יגיש בקשת רשות להתגונן.

ביום 13/1/11 הגיש הנתבע בקשה לדחיית התביעה או עיכוב ההליכים בה, או מחיקתה או העברתה למסלול תביעה רגילה. כנימוקים לבקשותיו החלופיות ציין את תניית הבוררות, טענת התיישנות, טענת שיהוי, ואי קיום דרישות שונות לתביעה בסדר דין מקוצר. בנוסף הגיש באותו מועד בקשת רשות להתגונן.

ביום 10/2/11 קבע בית המשפט כי תניית הבוררות לא כוללת את נושא התביעה, ודחה את טענת השיהוי. בד בבד הורה על העברת התביעה למסלול תביעה רגילה, והורה על תיקונה בכדי לאפשר בחינת טענת ההתיישנות. מיניה וביה, הדבר הביא לכך שפסק הדין שניתן במעמד צד אחד בוטל למעשה, ובנוסף הגנת הנתבע מפני כתב התביעה הפכה מהגנה ברשות להגנה בזכות.

ביום 21/2/11 הוגש כתב התביעה המתוקן, ללא כל שינוי בסכום התביעה ובעילתה.

ביום 4/4/11 הגיש הנתבע את כתב ההגנה, וכן בקשה לדחיית התביעה על הסף ולחילופין מחיקתה על הסף. נטענו הטענות הבאות, חלקן כטענות חלופיות:

1. העדר זיקה בין הנתבע לכתובת הנכס נשוא התביעה.
2. חוקי העזר שהינם הבסיס לחיובים הנטענים על ידי התביעה אינם תקפים מחמת אי אישור ממונה, אי פרסום, אי הפקדה, ואי קביעת מועד כניסתם לתוקף.
3. יש לקזז סך של 15,044.35 ₪ שנגבו במסגרת הליכי הוצאה לפועל ביחס לפסק הדין שניתן בהעדר הגנה.
4. הנתבע לא קיבל כל שומה מהתובעת, ועל כן לא נוצרו החיובים.
5. ישנן טעויות חישוב בקביעת הסכום הנתבע, הן ביחס לקרן והן ביחס לריבית וההצמדה.
6. קיים חוב של התובעת לנתבע, על רקע הפעלת תחנת דלק על ידי הנתבע (ושהוביל לאותם הליכי בוררות שהוזכרו), אשר עולה משמעותית על סכום התביעה ומשכך קיזוזו פירושו שהנתבע לא חייב כספים לתובעת. בשל קיום החוב, התובעת היתה מחויבת, בסמכות, לפטור את הנתבע מתשלום ארנונה, ומשבמשך כ-5 שנים השתהתה בדרישת וגביית הסכום הנתבע בהליך זה, בצירוף מצגים אקטיבים, הציגה עצמה כלפי הנתבע כמוותרת עליו.
7. אין מקום להשית ריבית והצמדה עקב אי נקיטת התובעת בהליכי גביה במהלך השנים.

בהחלטתי מיום 6/2/12 לא קיבלתי את הטענות לדחיית/מחיקת התביעה על הסף, וזאת נוכח המחלוקות העובדתיות שהתגלו ביחס להן. בד בבד, דחיתי את טענת התובעת לפיה יש מקום למחוק חלק מטענות ההגנה. עם זאת יצויין כי טענה ג' לעיל הפכה למיותרת, וזאת נוכח קבלת בקשה אחרת של הנתבע להחזיר לו את הכספים נשוא הטענה (בשל ביטולו המעשי של פסק הדין מכוחו נגבו כספים אלה).

כך נסללה הדרך לשמיעת ראיות בתיק, והדבר אירע בימים 27/6/12, 24/10/12, כאשר מטעם התובעת העיד מר ישראל קמר, בעוד מטעם ההגנה העיד הנתבע.

בהמשך הגישו הצדדים סיכומים בכתב, כאשר כל צד הגיש אף סיכומי תשובה.

עדות מר ישראל קמר

עדותו של מר קמר, גזבר המועצה המקומית אלקנה, נפרסה על פני עמודים 13-39 לפרוטוקול, נוסף על התצהיר שהגיש.

בדבריו אישר העד את האמור בכתב התביעה לגבי מהות חיובי המיסים השונים, סכומיהם, ותקופותיהם. ציין כי חישובי הסכומים היו במערכת ממוחשבת, על פי התעריפים הכלליים ונתוני צריכת מים פרטניים.

לדבריו, לנתבע נשלחו דרישות תשלום עבור השנים נשוא התביעה (2005-2009), אך זה לא העלה כל טענה לגבי החיובים, ולא שילם אותם. כאסמכתא צירף לתצהירו דרישות תשלום לשנים 2006-2009. העד הוסיף כי לשנת 2005 לא ניתן היה לצרף אסמכתא כיוון שבאותה תקופה הוחלפה תוכנת המחשוב, ולא ידע לומר אם הדבר לווה בתקלה בשמירת הנתונים בתוכנה החדשה, או שאלה נשמרו בתוכנה הקודמת. לדבריו, כל דרישות התשלום נשלחו לת.ד 372 אלקנה, שהינה של הנתבע, כפי שנעשה במשך כל השנים לגבי כל דואר, לרבות דרישות תשלום שהנתבע שילם עד שנת 2005.

עיון בדרישות התשלום מגלה שהינן שנתיות לארבע השנים שצויינו, כוללות את כל סוגי המיסים נשוא התביעה, וממוענות לנתבע בכתובת "אלקנה 372", כשזוהי גם כתובת הנכס נשוא דרישות התשלום. בד בבד עולה שהמדובר בפלטי דרישות תשלום שהופקו לצורך הדיון, ולא בדרישות התשלום המקוריות, שלא נשמרו. בנוסף, לא צורף כל תיעוד למסירת דרישות התשלום המקוריות לנתבע באופן כזה או אחר.

לדברי העד, כתובת ביתו של הנתבע, מאז שנת 1985, הינה צרור המור 15 באלקנה, וכך מעודכן בספרי התובעת, כאשר רחוב קול התור הינו סמטה צרה להולכי רגל בלבד, המאונכת לרחוב צרור המור 15. הרחובות ומספרי הבתים נקבעו על ידי התובעת. העד צירף לתצהירו צילומים של מה שנטען על ידו כבית הנתבע (ועליו המספר 15), קטע ממדריך טלפונים לשנת 2010 (שם מופיעים פרטי הנתבע לצד הכתובת הנטענת על ידי העד), וכן קטע ממפת חלקות של אלקנה. לדבריו, הנתבע מעולם לא טען שאינו מתגורר בכתובת זו.

במפת החלקות שצורפה, מופיע בית 15 כבית משפחת כץ, אך הוא נמצא לאורך רחוב קול התור הנראה מקביל לרחוב צרור המור. עם זאת הבית הוא חלק מדבוקת בתים של שתי שורות בין רחוב צרור המור לרחוב קול התור, כאשר מספריהם של כל בתי הדבוקה הינם אי זוגיים, מהמספר 3 עד המספר 19, בהבדלים של 2.

לדברי העד, גביית המיסים הרלבנטים לתביעה זו נעשית מכוח חוקי עזר שאושרו בהחלטת מליאת המועצה, ולאחר מכן אושרו על ידי הממונה על המחוז במשרד הפנים. זאת למעט תשלום עבור מים שיסודו בהודעה כלל ארצית בדבר עדכון תעריפי מים (הודעה כזו משנת 2007 הוגשה וסומנה ת/9). לא היו ברשות העד בעת עדותו המסמכים הנוגעים לאישור חוקי העזר, אם כי ציין כי בתקופה שבה אושרו כבר היה בתפקידו כגזבר.

תיקון מיום 10/5/94 לחוק העזר בדבר שירותי שמירה (שהינו משנת 1993), הוגש וסומן ת/8. מסמך מיום לפני כן, בדבר העדר התנגדות של הממונה על המחוז לתיקון והרשאה לתובעת לפרסמו, הוגש וסומן ת/7. העד אף הציג צו (הודעת) ארנונה לשנת 2005, אישור מליאת המועצה בעניין, ואישור משרד הפנים לכך (סומנו ת/1, ת/2, ת/3). לשנים 2006-2009 הציג צווים שסומנו ת/4, אך לא הציג אישור מליאה, כיוון שלא היתה העלאת ארנונה, כאשר לשנת 2009 המועצה ביקשה העלאה, אך הדבר לא אושר על ידי משרד הפנים. משכך, בכל צו בשנים האלה בוצע רק עדכון מדדי של הצו הקודם, על פי נוסחה המופיעה בחוק ההסדרים במשק המדינה (העד פירט הנוסחה בסוף עמ' 21 לפרוטוקול).

לדבריו, לא נפל כל פגם בפרסומם של חוקי העזר הרלבנטים לתביעה. כל פרסום של חוק עזר, ובכלל זה חוקי העזר המדוברים, נעשה במשרדי המועצה ובלוח המודעות ביישוב, כאשר רק לאחרונה החל גם פרסום באינטרנט. אין כל קובץ חקיקה המאגד חוקי עזר לצורך פרסומם. הפרסום נעשה בכל מקרה רק לאחר קבלת אישור הממונה. נוכח הזמן שחלף, לא ניתן להציג את לוחות המודעות ועליהם חוקי העזר.

לדבריו, חישובי צריכת מים תקופתיים נעשים על סך השוואת קריאות מים במועדי הקצה של התקופה, בעוד גודל הנכס לחישוב ארנונה נעשה על פי תכנית המדידה המוגשת במסגרת הבקשה להיתר בניה. כאשר הנישום משלם למועצה, בין ישירות, בין בהוראת קבע, בין בבנק, הוא מזוכה באופן מידי במחשבי המועצה, ומקבל קבלה, למעט במקרה של הוראת קבע (כפי שהיה בעניין הנתבע עד שנת 2005), שאז כתחליף לכך נשלח שובר בו כתוב "לא לתשלום".

לדבריו, זיכוי הנתבע בסך של 79,000 ₪ בתחילת שנת 2005 לא נבע מקיזוז של חוב נטען של התובעת כלפיו, אלא שדובר במספר תשלומים שאוחדו לתשלום אחד שהתבצע ע"י הוראת קבע מחשבונו של הנתבע לחשבון התובעת, עבור מיסי רשות שונים. בתקופה זו עדיין היתה תקפה הוראת הקבע, שפגה באפריל 2005. באותה תקופה טרם הוגשה תביעתו של הנתבע כנגד התובעת, ואף לא התקיימו הליכי בוררות בעניין. מכל מקום, החוב בו הם מודים כלפי הנתבע עומד על כ-13,000 ₪, עבור צריכת דלק.

לדבריו, ובמענה לשאלות בחקירה הנגדית, קיים מאחז לא חוקי באלקנה בשם מגן דוד, שלאחר התדיינות עם תושביו שהעלו טענות לפיהן לא קיבלו שירותים מהתובעת, שחלקן היו מוצדקות, סוכם עימם (באמצעות ראש המועצה, היועמ"ש והעד) על גביית ארנונה רק החל משנת 2008, על אף שהמאחז קיים משנת 2000. פרוטוקול מליאת המועצה בו מוזכר עניין זה התקבל וסומן נ/6.

למיטב ידיעת העד, המקרה של מגן דוד היה המקרה היחיד שבו הופטרו תושבים בשטח השיפוט של התובעת מלשלם לה מיסי רשות. בד בבד, היו מקרים שבהם קוזז חוב של תושב לתובעת, כנגד חוב של התובעת לתושב. הדבר נעשה תמיד בהסכמת התושב שחלף תשלום בהמחאה יקבל קיזוז מחובותיו, והקיזוז מתבצע כך שההמחאה המשלמת את החוב של התושב לתובעת הינה המחאה של התובעת, כשהתושב מקבל קבלה רגילה. לקיזוז כנגד חוב שטרם נוצר אין היגיון, כיוון שהתושב מעוניין בתשלום שכרו בהווה ולא בעתיד.

עדות הנתבע

עדותו של הנתבע נפרסה על פני עמודים 43-51 לפרוטוקול, נוסף על תצהיר עדות הראשית שהגיש ביום 20/6/12. בסקירת עדותו להלן, אתייחס לחלקה העובדתי, ולא לחלקים רבים בה שהיוו טיעון משפטי או חוות דעת ביחס לראיות התובעת.

לדבריו, הוא אינו בעל הנכס ו/או המחזיק בנכס שברחוב צרור המור 15. כתובתו הינה קול התור 8, וכך נרשם בספח תעודת הזהות שלו (אותו הציג). רחוב זה הוא מקביל, ולא מאונך, לרחוב צרור המור. רחוב צרור המור אינו רחוק, אך לבית הנתבע אין זיקה אליו. מצד אחד של הבית מופיעה הספרה 15, שלא נקבע על ידו ולא טרח להסירו (כיוון שזיהוי הכתובת החשוב הינו ברישומי משרד הפנים), ומהצד השני מופיעה הספרה 8. למיטב ידיעתו, אין בית מספר 15 ברחוב צרור המור.

מדריך הטלפונים שצורף כנספח לתצהיר הגזבר אינו רשמי אלא יוזמה של אנשים פרטיים. הוא לא ראה במדריך זה את כתובתו. לאחר שהבחין בפרסום בנספח לתצהיר לא פנה למי שמוציאה את המדריך לצורך עדכון, ולא סבור שהוא צריך לעשות כן.

בנוסף, אין לו כל נכס ב"אלקנה 372" אליו מתייחס החיוב, ואין בכלל כתובת כזו. עם זאת ת.ד 372 באלקנה שימשה אותו בעבר (אם כי לא במועד עדותו), לרבות בשנת 2005. את המכתבים היה מקבל בעבר לפי תיבת הדואר, ובהווה לפי הכתובת ברחוב קול התור. בד בבד ציין כי קיים אי סדר גדול בחלוקת הדואר ביישוב, כאשר הדבר נוגע לא רק לו (בשלל נושאי דואר) אלא גם לתושבים אחרים. בד בבד ציין כי אירע שלא הגיע אליו מכתב שמוען לכתובת ברחוב קול התור, ללא ציון מספר תיבת הדואר, אך לא ידוע לו על אי הגעת דואר שיועד לכתובת ברחוב צרור המור.

לדבריו, מעולם לא קיבל שומה לגבי מיסי הרשות נשוא התביעה, ומשכך נמנעה ממנו האפשרות להגשת השגה או ערר. לא קיבל כל דרישות תשלום, לרבות אלה שצורפו כנספח לתצהיר הגזבר, ומשכך נמנעה ממנו אפשרות לבדוק נתוני צריכת מים בפועל, אם בכלל היתה צריכה.

טרם התקופה נשוא כתב התביעה, משמע עד חודש מאי 2005, במשך 16 שנים בהם גר באותה כתובת בה הוא מתגורר היום, שילם את מיסי הרשות, בהוראת קבע. זו הופסקה על ידו לאחר שהתברר לו שהחיובים של מיסי הרשות השונים לא מדויקים, אין לו כל שליטה על מה שהוא מחויב, ובנוסף כשבתחילת שנות האלפיים התברר לו שהתובעת חייבת לו סכומי כסף נכבדים, ובהמשך גילה ששכונה שלמה לא משלמת ארנונה והרגיש "פראייר". גם בתקופה ששילם, לא זוכר אם בכלל שלחו לו חשבונות, כאשר באותה עת היה בינו לבין התובעת אמון מלא.

לדבריו, הסכום שהתובעת חייבת לו עומד על כ-55,000 דולר ועוד למעלה מ-13,000 ₪, ומשכך עולה באופן ניכר על סכום התביעה בה עסקינן. בדיונים עם התובעת, בנוכחות ראש המועצה והגזבר, זו הודתה בקיומו של חוב במחלוקת כלפיו. בתצהירו מסר כי על כן התובעת נמנעה במשך כ-5 שנים מלהוציא שומה או להגיש את תביעתה, אך בעדותו הסתבר כי דובר בסברה שלו לאחר שלדבריו לא קיבל כל דרישות תשלום לאחר הפסקת הוראת הקבע, ולאחר שבדיוני מועצה עוד בשנת 2002 התובעת הכירה בכך שהתנהלותה כלפיו אינה תקינה.

לעניין זה הפנה הנתבע לפרוטוקול ישיבת המועצה מיום 7/7/02 (סומן נ/7). מפרוטוקול זה עולה כי לאחר שהנתבע הציג את טענותיו בדבר חובות שונים של התובעת כלפיו, הקשורים בהפעלת תחנת הדלק, התקבלה הצעת החלטה (שתועדה בסוף עמ' 4) לפיה כנגד ההתחשבנות הכספית, יש להחזיר לנתבע את החלק היחסי מהסכום ששילם לתובעת עבור הפעלת התחנה, וזאת בכפוף לאישור היועץ המשפטי של התובעת.

כשהנתבע עומת עם נתונים לגבי גודל הבית והגינה נשוא התביעה, ונשאל האם מדובר בגדלים של הבית והגינה שלו, השיב כי אינו זוכר, תוך שבד בבד ציין שגר שם כ-25 שנה.

דיון והכרעה

כתבי הטענות ושמיעת הראיות עוררו מספר סוגיות הטעונות הכרעה, אליהן אתייחס להלן.

הזיקה בין הנתבע לנכס נשוא התביעה

ראשית ייאמר כי סוגיה זו טעונה הכרעה גם בתביעה גופה, ולא מוצתה בבירור הבקשה לביטול פסק הדין המקורי. שכן, בכתב התביעה המתוקן נטען כי היתה זיקה בין הנתבע לבין "נכס בשטח 228 מ"ר המשמש למגורים והמצוי ברחוב צרור המור 15 באלקנה". זיקה זו הוכחשה על ידי הנתבע, ומשכך המדובר בעובדה מעובדות כתב התביעה הטעונה הכרעה.

עיון במפה שצורפה כנספח לתצהיר הגזבר העלה כי בית הנתבע מסומן במספר 15, דבר התואם אף את הסימון על גביו, כעולה מהתצלום שצורף לתצהיר שהנתבע אישר את נכונותו. אין כל אזכור לספרה 8 בתיאור הבית, וטענת הנתבע כי מספר כזה מופיע גם על הבית, לא לוותה על ידו בצילום מתאים. בנוסף, המספר 8 שלאורך רחוב קול התור מתייחס בכלל למשפחה אחרת בצד השני של הרחוב. יתר על כן, לא מקובל שלאותו בית יהיו שתי ספרות המתארות מיקום הבית ברחוב זה או אחר. הנה כי כן, ברור שבית הנתבע הינו במספר 15.

באשר לשאלת הרחוב אליו מתייחס המספור. מהמפה עולה כי ביתו של הנתבע נמצא לאורך רחוב קול התור, אך הוא חלק מדבוקת בתים בת מספר שורות שבין רחוב צרור המור לרחוב קול התור, שהינם רחובות מקבילים. עוד עולה כי המספר 15 משתלב ברצף מספרים אי זוגיים של אותה דבוקה בין שתי הרחובות, ולא מדובר ברצף מספרים של שורה אחת לאורך רחוב קול התור.

במצב דברים זה, ייתכן שאותה דבוקה של מספרים אי זוגיים רלבנטית לרחוב קול התור וייתכן שהיא רלבנטית לרחוב צרור המור. אך אם היא רלבנטית לרחוב קול התור, המשמעות הינה שהנתבע גר ברחוב קול התור 15, בעוד שטענתו הינה שהוא גם ברחוב קול התור 8. הנה כי כן, האפשרות של קול התור 15 לא עלתה כלל כטענה במשפט, ועל כן משביתו של הנתבע הוא במספר 15, הדבר יכול להיות רק ביחס לרחוב צרור המור, או אז כל הדבוקה הינה ביחס לרחוב זה. משמדובר בדבוקה של מספר שורות, ברור כיצד חלק ממנה, ובה ביתו של הנתבע, אינו לאורך רחוב צרור המור אלא לאורך הרחוב המקביל.

על כך יש להוסיף כי הנתבע אישר כי אין כל משפחה אחרת שכתובתה רחוב צרור המור 15, כאשר משפחתו קיבלה לא אחת דואר שיועד לכתובת זו. יתר על כן, לדבריו לא מכיר מקרה בו דואר שיועד לו לכתובת זו לא הגיעה ליעדו.

לצד כל אלה יש לזכור שאין מחלוקת כי במשך כשני עשורים טרם התקופה נשוא התביעה הנתבע גר באותה כתובת בה התגורר בתקופה נשוא התביעה. אין כל ראיה כי רישומי התובעת בדבר כתובתו היו שונים בין שתי התקופות. מכאן ברור כי מיסי הרשות ששילם בתקופה הראשונה היו בגין מגורים ברחוב צרור המור 15. אדרבא, כאשר הן בתקופה הראשונה והן בתקופה השניה הנתבע לא דרש מהתובעת לעדכן כתובתו, על כל המשמעויות שנבעו מכך לסימון הבית, כתובת מוכרת לדואר, ונכס לעניין מיסי רשות.

הנתבע אף לא הכחיש כי 228 מ"ר נשוא כתב התביעה מהווה היכן את גודל הנכס שלו. הוא אמנם לא אישר זאת ברחל ביתך הקטנה מחמת חוסר ידע לדבריו, אך הדבר נראה כהתחמקות מלאכותית, שהרי מדובר במי אשר מזה מספר שנים מתדיין בענייני מיסי רשות עם התובעת, לרבות הידרשות לדקויות רבות, ומשכך קשה להעלות על הדעת שלא בחן בקפידה אף עניין זה.

נותרנו אך עם ראיה אחת שבידי הנתבע לכך שכתובתו הינה אחרת בכלל, וקול התור 8 בפרט- רישום הכתובת במשרד הפנים. דא עקא שלא מדובר בראיה על פיה ייחרץ דבר, אלא בראיה ככל הראיות. יש לזכור שעדכון משרד הפנים בדבר כתובת נעשה לא על סמך ביקור של נציג המשרד בכתובת, אלא על סמך עדכון נציג המשרד. לטענת הנתבע עדכון זה נעשה על ידי המועצה התובעת, אך אף עד לא אישר זאת, והנתבע שאינו פקיד מועצה בוודאי לא יכול להעיד על כך. בנוסף, בידיעה שיפוטית (הנגזרת מידיעת כל אזרח ישראלי העומד על דעתו) שכאשר אזרח משנה כתובת מגורים, הוא זה אשר מעדכן בכך את משרד הפנים, שאם לא כן העדכון במשרד יהיה לכתובתו הקודמת; על כן סביר כי העדכון של כתובת הנתבע במשרד הפנים נעשה על ידו הוא. משכך, עצם רישום הכתובת קול התור 8 במשרד הפנים לא מהווה ראיה עצמאית מעבר לעדות הנתבע, ובוודאי שאינו יכול לעמוד כנגד שלל הנימוקים לכך שכתובתו היא צרור המור 15.

התוצאה היא שנכונה הטענה כי קיימת זיקה בין הנתבע לבין הכתובת של הנכס נשוא התביעה, ואף ברור שמדובר בבית בו מתגורר הנתבע.

משלוח דרישות התשלום

במהלך הדיון הוצגו פלטים של דרישות התשלום כפי תצורתן במערכת הממוחשבת וזאת לגבי ארבע מתוך 5 השנים נשוא כתב התביעה. ביחס לחמישית (הראשונה כרונולוגית), הובהר מדוע לא ניתן היה להפיק פלט דומה, אך נמסר כי גם היא, ככל קודמותיה שלא הובא תיעוד לגביהן, יועדה לאותה כתובת שנרשמה בארבע האחרות- "אלקנה 372". באשר מדובר בשנים רצופות, וכל הדרישות יצאו מאותו מקור, הדבר מתקבל על הדעת.

ההגנה יצאה חוצץ כנגד המלל "אלקנה 372", באשר אינו מייצג כל כתובת מוכרת. אולם הנתבע אישר את טענת התובעת לפיה במשך שנים רבות היתה ברשותו תיבת דואר שמספרה 372, ביישוב אלקנה, ואליה הגיעו אליו דברי דואר שונים. משכך, יש לקרוא את המלל האמור כמתייחס לתיבת דואר 372 באלקנה.

במאמר מוסגר יצויין כי ברור שאזכור מלל זה בדרישות התשלום גם ככתובת הנכס הינו שגוי, שכן המיסים נדרשים לבית המגורים של הנתבע ולא לתיבת הדואר שלו. אולם לעניין זה אין משמעות מעשית, שכן בכתב התביעה זוהה הנכס החייב במיסי הרשות נשוא התביעה בכתובת צרור המור 15 ולא במלל האמור.

התוצאה של האמור עד כה הינה שהוכח שדרישות התשלום הופנו לת.ד 372 באלקנה שהיתה ברשות הנתבע. אולם אין בכך בכדי להעיד שאלה אכן הגיעו לנתבע.

ראשית, לגבי אף אחת מהדרישות לא הוצג כל תיעוד של דבר דואר רשום המהווה אסמכתא לשליחתה לאותה תיבת דואר. אמנם סביר מאד שהכנת דרישות התשלום במערכת הממוחשבת לא נעשתה לשם שמים, אלא לצורך משלוחן לנתבע, ועל כן התובעת פעלה לשליחתן. אולם, העדר תיעוד דואר רשום פירושו שלא נוצרה כל חזקה לפיה הדרישות הגיעו להיכן שיועדו, משמע תיבת הדואר של הנתבע.

שנית, אף אם היתה נוצרת חזקה שכזו, הרי שהנתבע היה מצליח להזימה. שכן, הנתבע העיד כי בחלוקת הדואר באלקנה שרר אי סדר רב, וטענתו זו לא הוזמה.

משכך, בהחלט אפשרית המסקנה כי דרישות התשלום לא הגיעו לתיבת הדואר של הנתבע. עם זאת, אין בכך בכדי לקבוע כי לא נוצרה חבות לנתבע. שכן, החבות הינה מכוח חוקי העזר המטילים את המיסים, ולא מכוח הדרישות לתשלומן המהוות פעולות אכיפה.

טענת הקיזוז

ראשית ייאמר, שכפי שהובהר לא אחת במהלך המשפט, השאלה האם התובעת חייבת סכומים כאלה ואחרים לנתבע הינה מחוץ לגבולות משפט זה. לא מדובר בחוב שהינו ודאי ותחום, ועל כן אין מקום לקזזו. אדרבא, כאשר השאלה מסורה להכרעת בורר, כך שהבירור העובדתי הרלבנטי נעשה בפניו, ולא היה מקום להידרש לו בתביעה שבפניי. כמובן שככל שהכרעת אותו בורר תהיה שהתובעת חייבת לשלם לנתבע סכום מסויים, בעוד הכרעתי תהיה שהנתבע חייב לשלם לתובעת סכום מסויים, יוכלו הצדדים לבצע התחשבנות הדדית על דרך קיזוז.

בד בבד, במשפט עלתה במלוא עוזה שאלה אחרת, והיא האם מראש ויתרה התובעת על הסכומים נשוא התביעה, נוכח הודייתה בכך שהיא חייבת לתובע סכומים גדולים יותר. מהבירור הראייתי של שאלה זו עולה כי התשובה לה היא שלילית.

כנקודת מוצא ייאמר כי בישיבת מליאת המועצה של התובעת בשנת 2002 התקבלה החלטה לפיה תהיה התחשבנות של התובעת עם הנתבע בדבר החוב שלה כלפיו. התחשבנות בהחלט משמעה קיזוז כנגד חובות הנתבע לתובעת. קיזוז כזה בהחלט אפשרי על דרך אי חיובו במיסי רשות לאורך תקופה. זאת ולו באופן מעשי, כפי שלא חייבו במשך תקופה מסוימת תושבי שכונה שהיתה בגדר מאחז לא חוקי, גם אם אי החיוב שם נבע מסיבות אחרות.

עם זאת, עוד באותה החלטה במליאת המועצה נקבע כי הדבר כפוף לאישור היועץ המשפטי של התובעת. משמע, לא דובר בהחלטה מחייבת. בהמשך, לא הוצא לנתבע כל מכתב רשמי, כמצופה במקרים כאלה, לפיו היועץ המשפטי אכן אישר את ההחלטה.

בנוסף, התנהלות התובעת כלפי הנתבע מעולם לא היתה ברוח אותה החלטה. הגבייה של מיסי הרשות המשיכה כתמול שלשום, באמצעות הוראת הקבע שלו שהיתה אז בתוקף, וגבייה כזו פסקה רק לאחר שלוש שנים, משמע תקופה ארוכה, וגם זאת רק ביוזמת הנתבע בכך שביטל את הוראת הקבע.

יתר על כן, גם לאחר ביטול זה, ביצעה התובעת פעולות לגבייה. כפי שכבר נאמר, דרישות התשלום הוכנו במערכת הממוחשבת, וברור שהדבר נעשה לצורך משלוחן. אמנם לא הוכח שהגיעו ליעדן, אך המסקנה הסבירה הינה שהן נשלחו.

על כל אלה יש להוסיף, שהעילה הנטענת לקיזוז, משמע קיום חוב עצום של התובעת לנתבע, לא אושרה עובדתית על ידי התובעת עד היום, ומזה שש שנים הצדדים מצויים בהליכי הבוררות בעניין. לכל היותר מודה התובעת בקיום חוב אשר הינו קטן מסכום התביעה, ואולם הגזבר הבהיר שגם חוב זה מעולם לא נפרע לנתבע על דרך הימנעות חלקית מגביית מיסי רשות.

לצד זאת יש לומר כי אילו אכן היתה התחשבות בחוב באמצעות אי גביית מיסים, ולו חלקית, היה מצופה כי התובעת, בהיותה צד לאותם הליכי בוררות, היתה טוענת שם כי פרעה את החוב, ולו באופן חלקי, על דרך אי גביית מיסים מהנתבע. לא כך נעשה.

הנתבע מצידו היה בכתבי הטענות נחרץ מאד בדבר קיומה של הסכמה עם התובעת לפיה המיסים לא ייגבו נוכח החוב שלה כלפיו. אך בעדותו הסתבר כי דובר במסקנה שלו, שעוד תיבחן, ולא עלה בידו להביא כל תיעוד לאותה הסכמה כביכול, מעבר לאותו פרוטוקול ישיבת המליאה משנת 2002.

התוצאה הינה שלא הוכח כי התובעת מחלה, באופן מלא או חלקי, על המיסים נשוא התביעה, על דרך אי גבייתם, כולם או חלקם, מהנתבע בכדי לקזז חוב שלה כלפיו.

מסקנת הנתבע להעדר גבייה

לטענת הנתבע, כשלא קיבל לידו את דרישות התשלום לשנים נשוא כתב התביעה, סבר כי בקשתו לקיזוז חובות התקבלה. דא עקא שלאחר שבחנתי את הטענה, התרשמתי שלא ניתן לקבלה.

ראשית, יש לזכור שמדובר בטענה עליה מעיד הנתבע, כאשר עדותו היא המקור הראייתי העיקרי לבירורה. והנה, כפי שציין בצדק רב ב"כ התובעת בסיכומיו, מהימנותו הכללית של הנתבע אינה מירבית, בלשון המעטה. כך, גרסתו לעניין כתובת מגוריו התבררה כלא נכונה, תוך שבכך ניסה לחמוק מזיקה בינו לבין הנכס נשוא התביעה. בנוסף, באופן מיתמם מאד ניסה להראות כי הצירוף "אלקנה 372" מתייחס לכתובת, תוך שברור שהדבר התייחס לתיאור ת.ד. ביישוב, שהינה שלו, וברור שבכך ניסה לחמוק מזיקה בינו לבין המען אליו נשלחו דרישות התשלום. בנוסף, על אף מגוריו רבי השנים בביתו וכן הניסיון שצבר בהתדיינות עם התובעת בענייני מיסי רשות, לא ידע לומר את שטח הבית, ואף טען טענה אבסורדית כי יש אפשרות שלתקופות מיסוי כלשהן לא היתה בו, בית מגורים להזכיר, צריכת מים כלל.

מעבר לכך, וכזכור, במשך 3 שנים מאז אותה ישיבת מליאה בה נאמר כי כפוף לאישור היועץ המשפטי של התובעת, תבוצע התחשבנות נוכח חוב התובעת, לכאורה, לנתבע, המשיכה הגבייה כתמול שלשום, וזו פסקה רק לאחר שהמקור לגבייה עד אז, משמע הוראת קבע, בוטל על ידי הנתבע. כיצד הנתבע יכול ברצינות לטעון שבצירוף מקרים מופלא דווקא אז החליטה התובעת בהחלטה מושכלת לשנות מעמדתה בשלוש השנים הקודמות, ולקבל דווקא אז את טענות הנתבע לקיזוז?

אדרבא, כאשר הנתבע לא קיבל לידיו מהתובעת כל מכתב רשמי המעיד על קבלת עמדתו לאחר אותן שלוש שנים, ואף למצער לא הוציא מכתב משלו המסביר את ביטול הוראת הקבע כך שהוא מצפה לקבלת עמדתו האמורה.

כל אדם סביר במצב זה היה מבין שהעדר פעולות גביה חלופיות לא נובע מקבלת עמדתו שנדחתה במשך זמן כה רב, אלא מכך שחסם את דרכה של התובעת לבצע גבייה על ידי הוראת הקבע. אדרבא, כאשר הנתבע היה מודע לבעייתיות בחלוקת הדואר ועל כן לא יכול היה להסתמך כהוא זה על אי הגעת דרישות התשלום אליו. התנהלותו במצב כזה עולה כדי עצימת עיניים מכוונת בפני האפשרות, שהיתה בפועל, שחבותו בתשלום המיסים נמשכת כתמול שלשום.

ודוק, הנתבע עשה רושם של אדם יותר מסביר. הוא תושב היישוב מזה שנים רבות, ועל פי דבריו היו בינו לבין התובעת יחסי גומלין לאורך שנים. בנוסף, הוא עסק בשלב מסוים בהפעלת תחנת דלק כאמור, משמע פעילות עסקית בהיקף כספי משמעותי. הנה כי כן לא דובר באדם פשוט ותמים, אלא באדם היודע לכלכל את צעדיו בתבונה. משכך, ברור לי כי ידע היטב שאם לא קיבל דרישות תשלום, הדבר הינו פרי שילוב של בעיית הדואר וביטול הוראת הקבע, ולא פרי ליקוי מאורות בתובעת שהתרחש לאחר מספר שנים בדמות קבלת עמדתו לקיזוז.

נוכח כל האמור, יש לדחות מכל וכל את טענת הנתבע לפיה סבר שהגבייה הפסיקה נוכח קבלת עמדתו לקיזוז.

טענת העדר מקור חוקי למיסים הנתבעים

ככל שטענותיו של הנתבע להעדר הזיקה בינו לבין הנכס נשוא התביעה, לפירוש המונח אלקנה 372 ככתובת, לאי מודעותו לשטח הבית, ולאפשרות העדר צריכת מים לפרקים בבית המגורים, היו בגדר היתממות, התחמקות ואף אבסורד, שהעיבו על מהימנותו, הרי שהדברים התגמדו לעומת טענותיו הכלליות בדבר העדר המקור החוקי למיסים.

מה בעצם אומר הנתבע? שביישוב בן אלפי תושבים, במשך עשרות שנים, נגבו מיסי רשות מגוונים כארנונה, מים, ביוב ושמירה, והכל באופן לא חוקי. משמע, כמות אדירה של כספים נחמסה מידי התושבים על ידי המועצה. ועל אף כל זאת, מראשון התושבים משלמי המיסים ועד אחרון הפקידים ברשויות המבקרות את פעילות הרשויות המקומיות, אין כל טענה, מחאה או פניה לערכאות המנהליות בעניין.

יוצא איפה שעל פי הנטען, רק הנתבע זכה להתגלות שלא פקדה רבים וטובים, בדבר אי החוקיות כביכול. וגם לגביו הדבר אירע לאחר שנים רבות שבהם שילם את מיסיו כדבעי. ובאורח פלא, הדבר אירע רק לאחר שנתבע במשפט לשלם מיסים שאותם סבר כי אין עליו לשלם נוכח החוב הנטען של התובעת כלפיו. אך גם הוא, לאחר אותה התגלות, לא ביטא את טענות האי חוקיות באמצעות תביעה להשבת כספים שנגבו ממנו כביכול שלא כדין, בתקופה ששילם מיסיו. שלא לדבר על הגשת תובענה ייצוגית בגין ציבור תושבי אלקנה שעל פי הנטען נחמס שלא כדין במהלך השנים. וכל זאת כאשר עניין לנו בנתבע שבהליך שבפני, שעניינו כ-50,000 ₪ בלבד (לעומת סכומים עצומים מכך ששילם במשך השנים), התנצח עם התובעת בכל דרך משפטית ועובדתית, עד כדי חישובי שקלים ואגורות בודדים.

אין אלא בכך להוביל למסקנה אחת. אף לדידו של הנתבע, אין כל ממש בטענה מרחיקת הלכת של העדר חוקיות לגביית המיסים. אף הוא מבין שהטענה עולה כדי אבסורד מוחלט. אך בצר לו, כשנתבע ממנו סכום כסף שהוא לא מעונין לשלם, מדוע לא יצווח ככרוכיה שמעשי התובעת אינם חוקיים?

דומה כי חזקת פעולות המנהל נשכחה מנתבע וב"כ. ודוק, חזקה זו נובעת מעצם העובדה שהתובעת הינה רשות מנהלית, ואין מקורה בפקודת העיריות בין היא חלה על התובעת בין אם לאו. חזקה זו לא ניתן להזים בטענה בלבד, אלא בראיה של ממש. אדרבא, כשמדובר בטענה אבסורדית, ללא כל רבב של גיבוי ראייתי, וללא כל אחיזה במציאות של התנהלות התושבים במקום, הרשויות המבקרות, ואף הנתבע עצמו.

הנתבע וב"כ משתיתים את טענתם לא על מה שיש בידם, כי אין להם דבר בידם, אלא על מה שאין בידי התובעת. ומה אין בידי התובעת? המדובר בחלק מהתיעוד הנוגע להליכי קבלת חוקי העזר, אישורם בידי דרגים ממונים, פרסומם, וקביעת מועד כניסה לתוקף. אך הכל נעשה לפני כעשרים שנה, ולא ניתן לצפות שאלה יועלו במלואם מתהום הנשייה לאחר שנים כה רבות, רק מכיוון שהנתבע נזכר לפתע לטעון לאי החוקיות.

אדרבא, כאשר מהמסמכים שכן עלה בידי התובעת לאתר, נסתרה טענת הנתבע לאי חוקיות, ולו בנגזרת של המקורות החוקיים למיסים הרלבנטים למסמכים אלה. כנגד זאת לא הביא הנתבע מסמכים משלו המראים ההיפך, כדוגמת החלטת מליאת מועצה שלא לאשר חוק עזר כלשהו הרלבנטי לענייננו, או החלטת רשות מאשרת שלא לאשר חוק עזר כלשהו, או החלטתה של האחרונה לעכב או למנוע את פרסומו.

הנה כי כן, אין כל יסוד לטענת אי החוקיות והריני דוחה אותה מכל וכל.

טענות לטעויות חישוב

טענותיו של הנתבע לטעויות החישוביות בקביעת סכומי המיסים הנתבעים, עד רמת השקל והאגורה, לא נועדו להיטען בפני ערכאה זו, אלא בפני ועדה של התובעת בהליך של השגה, וככל שיש צורך בערר לועדת ערר ובהמשך אף בערר נוסף לבית המשפט המחוזי בירושלים.

הנתבע לא בחר לעשות כן באופן יזום, אלא לעשות דין לעצמו ולהימנע מכל תשלום, אף לא באופן חלקי המבטא את החישוב שלו, והעלה את הטענות רק כהגנה מפני תביעה. הוא לא היה מנוע לנקוט בהליך ההשגה והערר, כיוון שכאמור ידע גם ידע על חבותו העקרונית במיסים בכך שנדחו טענותיו לקיזוז. הוא אף לא פעל לנקיטה מאוחרת בהליך ההשגה, לאחר שהוגשה התביעה נשוא הליך זה לפני כשלוש שנים וחצי, ואף לא ביקש כי בית המשפט יעכב את הדיון בתביעה כדי שיוכל למצות אפיק זה.

נוכח כל זאת, אין מקום להידרש לטענות החישוביות. אדרבא, כאשר הנתבע לא העלה כל הצעה אמיתית לחישוב חליפי שהינו נכון לשיטתו, אלא כהרגלו בהליך זה, פעל רק לשלילת דרכה של התובעת.

למעלה מן הנדרש ייאמר כי בחקירתו הנגדית הארוכה התייחס הגזבר לא אחת לטענות החישוביות, ולא התרשמתי כי חקירה זו הביאה לבקיאים במקצועיותו, באופן המטיל צל של אי דיוק על חישוביו.

הצמדה וריבית

לגבי עצם החיוב בריבית והצמדה, הרי משנדחתה טענת הנתבע כי סבר שאין הליכי גביה, ומשברור כי אי תשלום המיסים היה בגדר עשיית דין עצמית מצידו, אין כל סיבה לפטור אותו עקרונית מתשלום הצמדה וריבית בגין המיסים שלא שילם.

באשר לחישובי הריבית וההצמדה, הרי שגם כאן הנתבע לא הציע דרך חישובית אחרת מאשר הנטען בכתב התביעה, ולא התרשמתי שעלה בידו לשלול נכונות חישוב זה, הנעשה על ידי גזבר מוסמך בכלים ידועים, הנובעים מחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה).

אמנם מדובר בחקיקה ישראלית, אך מנגנון החישוב שלה הוחל כבשגרה בבתי המשפט לעניינים מקומיים באיו"ש לגבי הרשויות הישראליות באיו"ש. החלה זו הגיונית נוכח הצורך בריבית והצמדה בשיעור גבוה מאשר ביחס לחובות רגילים, כדי להמריץ נישומים לשלם חובותיהם, למניעת שיבוש פעילויות השלטון המקומי. אין לעניין זה כל הבדל בין אזרח ישראלי שהינו תושב רשות ישראלית באיו"ש לבין אזרח ישראלי שהינו תושב רשות ישראלית בתחום שטחה הריבוני של המדינה. למותר לציין, שכללי הצמדה וריבית בשיעור מיוחד לרשויות מקומיות באיו"ש, לא נקבעו.

משכך, יש מקום לחיוב בריבית והצמדה, ועל פי מנגנון החישוב הקבוע בחקיקה לעיל.

טענות נוספות

לנתבע היו מספר טענות נוספות, אליהן אתייחס בקצרה.

טענתו להעדר שומה, אינה במקום. לא מדובר במי שזה מקרוב בא ליישוב וטרם הוערך היקף ביתו. אלא, מדובר באדם שגר למעלה משני עשורים ביישוב, ושילם ברובן ארנונה, הכל על בסיס הערכת היקף הבית שנעשתה בעת בנייתו, וזוהי השומה לעניין ארנונה. באשר לביוב ומים, הרי שמדובר בתעריפים הנקבעים באופן כללי המוכפלים בצריכה אשר הינה אינדיבידואלית ומדידה לפרקים ולא מצריכה שומה. באשר לאגרת שמירה, הדבר הינו פרי חלוקת הוצאות השמירה ביישוב למספר בתי האב ביישוב, כך שלא ברור מה יש למדוד ביחס לבית הנתבע.

באשר לטענת פרעתי, שעלתה תוך כדי המשפט, די בהעדרה מכתב ההגנה, אשר תוחם את המחלוקות בין הצדדים, בכדי למנוע הדרשות אליה. למעלה מהנדרש ייאמר, שהנתבע לא הוכיח כי פרע חלק כלשהו מחובותיו, והגזבר שלל זאת מכל וכל. יתר על כן, טענה זו סותרת לוגית את טענתו החוזרת ונשנית של הנתבע לקיזוז. שכן, אם כבר פרע חובותיו באופן מלא או חלקי, באמצעות תשלום ישיר, אין לו כל אינטרס בפירעון גם על דרך קיזוז.

טענת האפליה אף היא לא מופיעה בכתב ההגנה ומשכך אין להידרש לה. למעלה מהנדרש ייאמר כי ביחס לאותו מאחז לא חוקי, הובא הסבר הגיוני לפטור החלקי של תושביו מהמיסים, אשר מצביע על אבחנה עניינית שלהם, וגם זאת ביחס ליתר תושבי היישוב, ולאו דווקא ביחס לנתבע. משכך, לא מדובר באפליה של הנתבע.

סיכום

כפי שפורט לעיל, אחת לאחת נדחו טענותיו של הנתבע ביחס לכתב התביעה. זאת הן במישור העקרוני של יצירת החבות, והן במישור של הכימות לסכום הנתבע. לא זו אף זו, נראה שהעלאת טענות כה רבות, שחלקן אף אינן דרות בכפיפה אחת מבחינה לוגית, מלמד על כך שמלכתחילה אף בעיני הנתבע לא היה ממש בהגנתו, באופן שתמוקד לחלק מהטענות.

התוצאה היא שיש לקבל את התביעה ועל כן הריני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את סכום התביעה בצירוף הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), מיום הגשת התביעה (25/10/09) ועד יום התשלום בפועל.

בנוסף, נוכח התמשכות ההליך, הן בהיבט הזמן, הן במגוון הטענות ונפחן, והן בהליכי הביניים, הריני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 25,000 ₪, המהווים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, ואשר יישאו ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה (25/10/09) ועד יום התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 30 ימים מהמצאת פסק הדין.

ניתן היום, 10/6/13, בלשכה, העדר הצדדים. המזכירות תבצע המצאה לצדדים.