1. בפניי תביעה כספית שהוגשה על ידי התובעת, המועצה המקומית אלקנה, כנגד הנתבעת בגין חובות ארנונה נטענים.

ההליכים שהתנהלו עד כה

2. במקור הוגשה התביעה בסדר דין מקוצר ביום 25/10/09 לסך של 125,279 ₪. הנתבעת הגישה בקשת רשות להתגונן והתקיים דיון בבקשה. בהחלטת בית המשפט (כבוד השופט דוד גדול) מיום 8/12/10 ניתנה לנתבעת הרשות להתגונן ונקבע כי על התובעת להגיש כתב תביעה מתוקן ומפורט.

3. בכתב התביעה המתוקן מיום 11/1/11 נטען בתמצית כדלקמן:

א. הנתבעת מחזיקה בנכס ששטחו 226 מ"ר המיועד לתעשייה באזור התעשייה אלקנה, שבתחום שיפוטה של התובעת.

ב. התובעת הטילה על הנתבעת בהתאם לסמכותה מיסים והיטלים מיום 1/2/03 ועד ליום 1/9/09.

ג. הנתבעת לא פרעה את חובה לתובעת, על אף דרישות התשלום השוטפות שנשלחו אליה בין השנים 2004 עד 2009. אף עבור התקופה שקדמה לכך נשלחו הודעות חיוב, אך בשל החלפת מערכת המחשוב לא ניתן היה לאתרן.

4. בכתב ההגנה מטעם הנתבעת נטען בתמצית כדלקמן:

א. התביעה נסמכת על פנקסי המועצה בטענה שאלו משקפים את המצב לאשורו, בעוד שבפועל קיימים בהם אי סדרים רבים ולראיה, בכל אחד מהם טוענת המועצה לקיומו של חוב בסכום שונה.

ב. התביעה הוגשה בגין חוב מיום 1/2/03, בעוד שדרישות התשלום אשר צורפו לכתב התביעה המתוקן רלוונטיות לשנים 2009-2004 ואינן כוללות את כל החודשים שבתקופה זו. יתרה מכך, כל הדרישות הודפסו ביום 2/1/11, מספרי האסמכתאות שלהן רצופים והן כוללות סכומי חיוב שונים.

ג. חיוב הנתבעת נגוע באי חוקיות, מאחר שהתובעת חבה לנתבעת חוב בסך של 279,663 ₪ בגין עבודות פיקוח שביצעה עבורה הנתבעת, במסגרת פרויקט אשר מומן על ידי משרד הביטחון.

ד. בעת חתימת חוזה ההתקשרות בין התובעת לבין הנתבעת טרם נקבע סופית שיעור דמי הפיקוח שישולם על ידי משרד הביטחון. לפיכך נקבע כי הסכום שישולם עבור הפיקוח יועבר אל הנתבעת ובסעיף 7 להסכם לא נכתב האחוז מעלות הפרויקט שישולם לנתבעת. עוד סוכם שהתובעת תשלם לנתבעת בשלב הביניים, עד גמר ההתחשבנות מול משרד הביטחון, תשלום בשיעור של 3.2% מעלות הפרויקט.

ה. התובעת התחייבה כלפי הנתבעת לבצע קיזוז פנימי של חוב דמי הפיקוח כנגד חיובי הארנונה העתידיים. הקיזוז אכן בוצע בפועל ובשל כך נמנעה התובעת מהוצאת שומה לנתבעת במשך 8 שנים.

ו. בפסק דין מיום 27/11/08, אשר ניתן בהליך משפטי שהתנהל בבית משפט השלום בפתח תקוה, הובהר כי משרד הביטחון שילם לתובעת עבור פיקוח לפי שיעור של 5% משווי הפרויקט. בפועל התובעת שילמה לנתבעת בשלב הביניים תשלומים לפי שיעור של 3.2% בלבד ומכאן שהיא נותרה חייבת סכומים בשיעור של 1.8% משווי הפרויקט. לכך יש להוסיף חוב של התובעת בגין שינויים ותוספות אשר הנתבעת ביצעה עבורה מעבר למה שהוסכם מראש ובסה"כ 279,663 ₪.

ז. התביעה הוגשה לאחר בחירתו של ראש מועצה חדש וללא כל ביסוס שבדין.

ח. בהיעדר שומה במשך 8 שנים, אין כל חוב לנתבעת ולא היה באפשרותה להגיש השגה או ערר על השומה.

ט. בנוסף, אין מקום להשית על הנתבעת תוספות הצמדה וריבית, לאור העובדה שהתובעת נהגה שלא בתום לב ויצרה מצג לפיו ויתרה על חובה משך 8 שנים שבהן לא נקטה הליכי גביה.

י. התביעה הוגשה לסך של 125,279 ₪, בעוד שסכום כלל דרישות התשלום שצורפו אל כתב התביעה הינו 62,726 ₪ בלבד. בנוסף יש לדחות את סכומי החיוב שכבר התיישנו בעת הגשת כתב התביעה בסך של 8,898 ₪.

5. במקביל להגשת כתב ההגנה הגישה הנתבעת בקשה לדחיית התביעה על הסף. בהחלטה מיום 17/3/11 קיבל בית המשפט (כבוד השופט דוד גדול) את הבקשה בחלקה והעמיד את סך התביעה על 61,686 ₪ בלבד (מסכום התביעה הופחתו סכום שהתיישן, יתרת זכות וסכומים שלא גובו בהודעות חיוב).

6. בהמשך לכך הצדדים הגישו את ראיותיהם וביום 19/9/11 התקיים דיון ההוכחות בתיק.

7. בפסק דין מנומק מיום 18/12/11 דחה בית המשפט (כבוד השופט דוד גדול) את התביעה, שכאמור הועמדה על סך של 61,686 ₪. בית המשפט קבע כי השתכנע שאכן התובעת חייבת לנתבעת חוב בשיעור של 1.8% משווי הפרויקט של משרד הביטחון. נקבע כי אין מחלוקת ששיעור זה עולה על סך התביעה ומכאן שדינה של התביעה להידחות.

8. התובעת הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים. בערעור נטען כי לא היה מקום לקבל את טענות ההתיישנות והקיזוז וכי בית המשפט לא אפשר לתובעת להוכיח את חלקו של החוב שלגביו לא צורפו דרישות תשלום.

9. פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26/11/12 דחה את טענות התובעת בכל הנוגע לנושא הקיזוז. עם זאת, בית המשפט קיבל את הערעור ביחס להחלטה מיום 17/3/11, שניתנה בבקשה לסילוק על הסף, בכל הנוגע לטענת ההתיישנות ולטענה שלא ניתנה לתובעת האפשרות להוכיח את החוב שלא נתמך בהודעות החיוב.

10. בסעיף 15 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי נקבע כך:

"אשר לערעור על קביעת בית משפט קמא במסגרת ההחלטה לדחות חלק מהתביעה בגין אי צירוף דרישות תשלום, גם דינו להתקבל. המערערת טענה לעניין זה כי אי שליחת דרישת תשלום אינה מאיינת את החובה לשלם ארנונה. המערערת הוסיפה כי בכל מקרה היה מקום לאפשר לה, לגבי אותן דרישות תשלום שלא הצליחה לאתר ולצרף לתביעה, להוכיחן בראיות אחרות, כי המשיבה חויבה בארנונה בזמן אמת וכי שומות הוצאו ודרישות תשלום נשלחו. טענה זו מקובלת עליי ואף בית המשפט קמא קבע בהחלטתו כי "אי משלוח הודעות שומה, אין במחדל זה כשלעצמו כדי לפטור את הנישום מחבותו כלפי הרשות". לפיכך, אני מקבל את הערעור בנקודה זו, במובן זה שההליך יוחזר לבית משפט קמא, על מנת שיאפשר למשיבה להביא ראיותיה לעניין זה בלבד".

11. בסעיף 18 לפסק הדין בערעור, הורה בית המשפט המחוזי כך:

"התוצאה היא שהערעור מתקבל בחלקו כאמור בפסקאות 14 ו-15 לעיל. עם קבלת הכרעה על ידי בית משפט קמא בנושא החוב שלגביו לא צורפו דרישות תשלום, יערוך בית משפט קמא, לצורך קביעת הסעד, חישוב מחודש של סכום החוב. לסכום זה יתווסף, כאמור, הסכום שהופחת בשל קבלת טענת ההתיישנות".

ההליך שהתנהל לאחר מתן פסק הדין בערעור

12. עם חזרת התיק לדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים באריאל, הורה בית המשפט (כבוד השופט עמית פרייז) לתובעת להגיש את ראיותיה הנוספות. התובעת הגישה לתיק את תצהירו של גזבר המועצה מר ישראל קמר.

13. על כך הוגשה בקשת הנתבעת להורות על הסרת התצהיר, אשר נדחתה בהחלטת בית המשפט (המותב הנוכחי) בדיון מיום 15/1/14. בהמשך התקיים ביום 2/6/14 דיון ההוכחות והוגשו סיכומי הצדדים.

דיון והכרעה

14. החלטת כבוד השופט גדול מיום 17/3/11 הפחיתה מסכום התביעה המקורי 125,279 ₪ עד לסכום של 61,686 ₪ וזאת לאחר הפחתת הסכומים הבאים:

א. סך של 9,951 ₪ בגין התיישנות - על כך התקבל ערעורה של התובעת.

ב. סך של 1,040 ₪ עבור יתרת זכות של הנתבעת.

ג. סך נוסף שלא הוכח בדרישות תשלום. ההחלטה איננה נוקבת בסכום ואולם ניתן לחשבו בדיעבד ב- 52,602 ₪ (125,279 - 9,951 - 61,686 - 1,040 = 52,602 ₪).

15. בהתאם לפסק הדין של בית המשפט המחוזי, אין עוד מחלוקת ביחס לסכום התביעה שבו נקב קודמי 61,686 ₪ והוא קוזז במלואו אל מול חובה של התובעת כלפי הנתבעת. בנוסף אין מחלוקת ביחס לסכום ההתיישנות 9,951 ₪, שכן בית המשפט המחוזי הורה כי התובעת זכאית לו (בכפוף לטענות הקיזוז).

16. כל שנותר לבית משפט זה הוא להכריע אם על בסיס ראיותיה החדשות, עלה בידי התובעת להוכיח כי הוציאה שומות ודרשה דרישות תשלום ביחס ליתרת התביעה, כאמור 52,602 ₪.

17. במקור צירפה התובעת לכתב התביעה המתוקן את הנספחים הבאים:

א. תדפיס חוב של הנתבעת המפרט תנועות מיום 1/1/01 ועד ליום 28/11/10 (נספח א').

ב. הודעת חיוב מס' 17520 מיום 2/1/11 עבור ארנונה לחודש 11/05 (נספח ב'4).

ג. הודעת חיוב מס' 17521 מיום 2/1/11 עבור ארנונה לחודש 05/05 (נספח ב'3).

ד. הודעת חיוב מס' 17522 מיום 2/1/11 עבור ארנונה לחודשים 1-2/05 (נספח ב'2).

ה. הודעת חיוב מס' 17523 מיום 2/1/11 עבור ארנונה לחודשים 11-12/04 (נספח ב'1).

ו. הודעת חיוב מס' 17528 מיום 26/12/10 עבור ארנונה לחודשים 1-2/06 (נספח ב'6).

ז. הודעת חיוב מס' 17529 מיום 26/12/10 עבור ארנונה לשנת 2006 כולה (נספח ב'5).

ח. הודעת חיוב מס' 17530 מיום 26/12/10 עבור ארנונה לשנת 2007 כולה (נספח ב'7).

ט. הודעת חיוב מס' 17531 מיום 26/12/10 עבור ארנונה לחודשים 1-2/07 (נספח ב'8).

י. הודעת חיוב מס' 17532 מיום 26/12/10 עבור ארנונה לחודשים 1-2/08 (נספח ב'10).

יא. הודעת חיוב מס' 17533 מיום 26/12/10 עבור ארנונה לשנת 2008 כולה (נספח ב'9).

יב. הודעת חיוב מס' 17534 מיום 26/12/10 עבור ארנונה לשנת 2009 כולה (נספח ב'11).

יג. הודעת חיוב מס' 17535 מיום 26/12/10 עבור ארנונה לחודשים 1-2/09 (נספח ב'12).

18. בשלב זה של הדיון, הגישה כאמור התובעת לתיק בית המשפט את תצהירו של הגזבר ישראל קמר, אשר הצהיר בסעיפים 7-5 לתצהירו כך:

"יצוין כי הרישומים בכרטסת התושב של חיובי הארנונה, נעשים באופן אוטומטי בהתאם לתעריף שנקבע על ידי התובעת בצו הארנונה בתחילת שנה והוזרם למחשב התובעת.

התובעת שלחה לנתבעת דרישות תשלום במשך השנים. הנתבעת לא העלתה מעולם כל טענה ביחס לגובה החוב, אך כאמור, היא לא פרעה את התשלומים עד היום.

מצ"ב דרישות התשלום לתקופה מ- 11/2004 ועד 12/2009 מסומנים ב'1-ב'7.

יצוין כי נשלחו דרישות גם לשנים 2003 ו- 2004, אך בשל החלפת מערכת המחשוב בשנת 2005, לא ניתן להדפיס עותק של דרישות התשלום מתקופה זו".

19. בפועל צורפו לתצהירו של מר קמר 8 דרישות תשלום שכבר צורפו בעבר אל כתב התביעה המתוקן. בנוסף צורפה לתצהיר כרטסת של הנתבעת בספרי התובעת (נספח א' לתצהיר) לחודשים ינואר 2002 עד יולי 2009. יצוין כי לכתב התביעה המתוקן צורפה כרטסת לחודשים ינואר 2001 עד דצמבר 2010. במפתיע שתי הכרטסות שונות ולכרטסת אשר צורפה לתצהיר נוספו באופן לא מוסבר תנועות חובה (כך למשל תנועות מהתאריכים 16/11/05, 16/12/05, 16/1/06, 16/2/06, 16/3/06 ועוד).

20. בחקירתו הנגדית של מר קמר הוא העיד בין היתר כך:

א. נספחי תצהירו זהים לנספחי כתב התביעה וניתנים לשליפה מהמחשב בכל רגע (עמ' 43, ש' 17 - עמ' 44, ש' 10).

ב. הגזבר אינו הגורם שמקליד אישית את החיובים ואינו זה שמדפיס את השומות. הגזבר רק עובר על השומות באופן מדגמי (עמ' 44, ש' 20 - עמ' 45, ש' 6).

ג. המחשב מדפיס את כל השומות. חשבון המופיע על המסך מודפס גם במדפסת. חשבון שאיננו מוקלד לא יופיע על המסך וגם לא יודפס (עמ' 47, ש' 19-11).

ד. השומות אינן נשלחות בדואר רשום והגזבר איננו הגורם שמכניס אותן למעטפות ושולח אל החייבים (עמ' 45, ש' 19-13).

ה. הגזבר אינו יודע לומר היכן פעל עסקה של הנתבעת בשנים הרלוונטיות ומה הייתה כתובתה לצורך משלוח דברי דואר (עמ' 46, ש' 23-21).

ו. התובעת אינה מנהלת תרשומות של שיחות המתנהלות עם החייבים (עמ' 46, ש' 30 - עמ' 47, ש' 2).

21. סבורני כי אין באמור בתצהירו ובעדותו של גזבר התובעת כדי להוכיח שהשומות ודרישות הארנונה נשלחו בזמן אמת אל הנתבעת. נספחי תצהירו של מר קמר הם אותם הנספחים שכבר עמדו בעבר בפני בית המשפט ולא סייעו לתובעת בהוכחת יתרת תביעתה.

22. בית המשפט המחוזי התיר לתובעת להוכיח בראיות נוספות "כי המשיבה חויבה בארנונה בזמן אמת וכי שומות הוצאו ודרישות תשלום נשלחו". בהיעדר מסמכים חדשים ובשים לב לעדותו הכללית של הגזבר, הרי שהתובעת לא הצליחה להוכיח דבר מה נוסף. תצהירו ועדותו של מר קמר נגעו לנהלים כלליים ולא שפכו אור על ההתנהלות הספציפית של התובעת מול הנתבעת בתקופה הרלוונטית, אשר ביחס אליה לא הוצגו הודעות חיוב.

23. אשר לטענות התובעת לעניין חזקת תקינות ההליך המנהלי, הרי שהיא נמנעה מהעלאתן בפני ערכאת הערעור. מעבר לכך, חזקת התקינות, שמשמעה שכל פעולה מנהלית נעשתה כדין, היא כמובן הנחה הניתנת לסתירה. לטעמי, די בחוסר ההתאמה בין כרטסת הנתבעת אשר צורפה לכתב התביעה המתוקן לבין זו שצורפה לתצהירו של מר קמר כדי להטיל ספק ולסתור את חזקת התקינות.

24. התוצאה היא אפוא דחיית תביעתה של התובעת בכל הנוגע לחוב הנטען, שלגביו לא צורפו דרישות תשלום.

25. בהתאם להנחיות פסק הדין של בית המשפט המחוזי בערעור, על בית המשפט לערוך חישוב מחודש של סכום החוב ולהוסיף אליו את הסכום שהופחת בשל קבלת טענת ההתיישנות.

26. שוויה של טענת ההתיישנות הינו 9,951 ₪. על הנתבעת לשלם סך זה לתובעת בצירוף הפרשי הצמדה בלבד מיום היווצרות החוב ועד ליום הגשת כתב התביעה המקורי ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת כתב התביעה המקורי ועד ליום התשלום בפועל.

27. דא עקא שבכך לא נסתיימו המחלוקות בין הצדדים, שהרי בפסק הדין הקודם לא נקבע מהו סך חובה של התובעת לנתבעת. בהחלטתי אשר ניתנה בדיון מיום 15/1/14 ציינתי כך:

"לסיום אציין כי סבורני לאחר ששמעתי את ב"כ הצדדים, שגדר המחלוקת בין הצדדים עולה לכאורה על גדר המחלוקת אשר נותרה להכרעה במסגרת תיק זה. לכן קיים חשש שהכרעה סופית בתיק זה לא תסייע לצדדים לסיים את הסכסוך ביניהם, אשר נמשך שנים רבות. בנסיבות אלה, אני סבור שמן הראוי שהצדדים יגיעו להסדר דיוני המאפשר לבית המשפט לדון בסכום הכללי של טענת הקיזוז אל מול הסכום הכללי של חובות הארנונה הנטענים או לחילופין הייתי מציע לצדדים לפנות להליך של גישור על מנת לנסות ולהביא את הסכסוך ביניהם לסיום כללי ואמיתי".

28. הצדדים סירבו להסדר הדיוני המוצע וכך הוגבלה מסגרתו של הדיון בגלגול זה להוראותיו הספציפיות של בית המשפט המחוזי.

29. תיק זה התנהל טלאי על טלאי במשך יותר מ- 5 שנים. בהיעדר קביעה מהו סך חוב דמי הפיקוח של התובעת לנתבעת, סביר להניח כי הצדדים יהיו חלוקים גם לגבי זכות הקיזוז של סכומי הארנונה בשנים שלאחר תקופת החיוב נשוא תביעה זו.

30. בנסיבות אלה ונוכח התנהלותם של הצדדים איני רואה לנכון לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, ב' כסלו תשע"ה, 24 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.