נתוני רקע ועובדות

1. המנוח, חסון יוסף ז"ל, יליד 18.4.75, נפטר ביום 30.07.08 כתוצאה מטביעה שהתרחשה ביום 26.7.08, בבריכת הנתבעים. המקרה הטרגי אירע עת המנוח, שהיה סכיזופרן שהתגורר בהוסטל, הגיע יחד עם אמו ושתי אחייניותיו בנות ה - 12 לבריכת השחייה בסביבות השעה 12:00 בצהרים. המנוח והילדות שחו בבריכה כאשר אמו של המנוח נשארה לשבת ליד החפצים שלהם והחלה בהכנת מזון. בסביבות השעה 15:00 הגיעה אחת הבנות לאמו של המנוח, כאשר היא מחזיקה בכפכפיו ואמרה כי היא אינה רואה את המנוח. אמו של המנוח והאחייניות החלו בחיפושים בבריכה ואז שמעו מישהו אומר שיש אדם במים. הם הגיעו לבריכה וראו איך אנשים מוציאם את המנוח מהמים, הוא פונה לחדר צדדי והחלו לטפל בו. בשלב מסוים הגיע אמבולנס ופינה אותו לבית החולים גליל מערבי בנהרייה. המנוח אושפז במחלקה לטיפול נמרץ עד למותו ביום 30.7.08 (להלן: "האירוע").

2. נשמעו עדויות וכן הוגשו הראיות לאחריהם הוגשו סיכומי הצדדים למעט סיכומי הנתבעים 3 ו-4 שלא הוגשו במועד שנקבע לכך.

ביום 11.1.17 הגישו הנתבעים 3 ו- 4 סיכומיהם וזאת לאחר קבלת החלטת ביהמ"ש שהתריעה על אי הגשת סיכומים מטעמם. ועת להכריע במחלוקות שבין הצדדים ובתביעה לגופה.

תחילה בתמצית לטענות הצדדים.

טענות התובעים

3. לטענת התובעים המקרה הטראגי אירע עקב רשלנותם של הנתבעים. לטענתם המצילים או האחראים שמו לב לך שהמנוח טבע רק כעבור עשר דקות שבהם שהה מתחת למים. התובעים מציינים כי התאונה אירעה מסיבות ובנסיבות שאין להם ידיעה או שליטה עליהן, וכי נסיבות התאונה מעידות כי הנתבעים לא נקטו בזהירות סבירה דבר שגרם לאירוע התאונה הטביעה הקשה והקטלנית.

4. התובעים ממשיכים וטוענים כי תאונת הטביעה אירעה כתוצאה מרשלנותם הבלעדית והמכרעת של הנתבעים ביחד ולחוד ואשר התבטאה, בין היתר גם בהפרת חובה חקוקה. לטענתם הנתבעים הפרו את חובתם בכך שלא הציבו מציל בבריכה או בכך שלא דאגו לכך שהמציל ישגיח על הנעשה בבריכה לאורך כל שעות הפעילות. לטענתם מחקירת הנתבעים עלה כי בזמן האירוע לא היה מציל בסוכת המציל ומי שהיה נוכח היה מר מג'די מסרי, "עוזר המציל " שאין לו כל תעודת מציל או הכשרה להיות מציל. זאת ועוד, הנתבעים לא הצליחו להוכיח שבעת האירוע היה בבריכה מציל, שכן העד מטעמם העיד שלא שהה בבריכה ברגע האירוע ולא הובא המציל אחר להחליפו. על כן אין לדעת אם כלל היה נוכח מציל בבריכה אותה עת, והאם המציל הבחין במתרחש .מחקירת "עוזר המציל" והנתבע מס' 3 עולה כי בעת האירוע לא הוצבו מצילים מיומנים בבריכה ובפרט בעמדת המציל ,שכן כפי שהעיד מר' מג'די מסרי "עוזר המציל" המציל הראשי היה מסתובב . זאת ועוד, הנתבעים החסירו אמצעים לעזרה ראשונה לעזרה לאנשים לאחר טביעה (בניגוד מוחלט תקנות הסדרת מקומות רחצה (בטיחות בבריכת שחיה), התשס''ד - 2004) (להלן: "תקנות מקומות רחצה"). הנתבעים אחראים לכך שלא היו די מצילים בבריכה, להסתמכות על עוזר מציל לא מוסמך, ולכללי פיקוח לקויים בבריכה. לאור האמור, האחריות אותה מייחסים התובעים לנתבעים, נובעת מהיותם הבעלים של הבריכה. שתי הנתבעות 1-2 הינן חברות שנפתחו ע"י הנתבעים 3-4 לניהול בריכת השחייה.

טענות הנתבעים

5. לטענת הנתבעים התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם להוכיח כי הנתבעים ו/או מי מהם התרשלו וכי בגין התרשלותם נגרם הנזק הנטען, נטל ההוכחה מתחילתו ועד לסופו מוטל על התובעים, הם לא עמדו בנטל זה, ומשלא הוכיחו התובעים את תביעתם דינה להידחות.

6. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי התובעים לא הגישו כל חוות דעת מומחה המוכיחה קיומו של קשר סיבתי כלשהו בין הטביעה בבריכה לבין מותו של המנוח, ולא רק זאת אלא משהציעה המשטרה לתובעים, להעביר את הגופה לניתוח ע"מ לדעת את סיבות המוות הם סירבו. תיק המשטרה בגין האירוע הנ"ל נסגר לאחר שלא נמצאו כל אשמים.

נטען כי הימנעותם של התובעים מהבאת הגופה לנתיחה והגשת חוות דעת בדבר נסיבות המוות פועלת לרעתם ומהווה ראיה כנגדם. מטעם התובעים העידה רק התובעת, הם לא הזמינו לעדות עדים נוספים, כאשר העדות היחידה מטעם התובעים מלאת סתירות וגרסאות משונות, שאין כל סיכוי לבסס עליה כל עילת תביעה. בכל מקרה הוכח בחקירתה הנגדית של התובעת כי היא לא הייתה עדה לאירוע התאונה. זאת ועוד, לטענת הנתבעים הגרסאות הסותרות והמשונות אשר עלו מחקירת התובעת מעלה תהיות רבות לגבי מידת אמינותה.

7. הנתבעים ממשיכים וטוענים כי בעת האירוע גם מציל וגם עוזר מציל נכחו סביב הבריכה, על כך העידו העדים מטעם הנתבעים גם בפני בית המשפט וגם במשטרה, עדותם אמינה. העובדה כי מי שהוציא את המנוח מהמים זה היה עוזר המציל ולא המציל עצמו, אין בה כדי להראות כי אם המציל בעצמו היה מוציא אותו, ולא כל אדם אחר, היה נמנע הנזק שנגרם, התובעים לא הביאו כל ראייה או חוות דעת בעניין הזה. משנה תוקף לטענה הזאת לאור העובדה כי אין חולק שהמנוח סבל ממחלות שונות ואין אנו יודעים אם אלה היו הסיבה לטביעה.

זאת ועוד, לטענת הנתבעים התובעים לא ביססו כל עילת תביעה ובפרט נגד הנתבעים 3-4, נתבעים אלה אינם בעלים או מנהלים של הנתבעות, ואין עליהם כל אחריות אישית, וגם אם היו כך - דבר שאינו נכון - אין בו כדי לחייבם באופן אישי. גם עיון בתצהיר התובעת וסיכומי התובעים מראה כי לא ניתן לחייבם באופן אישי. העתרות לדרישת התובעים לחייב את הנתבעים משמעותה שאין כל משמעות לקיומה של החברה כאישיות משפטית נפרדת, לכך יש השלכות חמורות ביותר. כאן המקום להדגיש כי התובעים לא בקשו להרים את המסך ולא הגישו תביעה להרמת מסך, אלא שביקשו לחייב את הנתבעים עפ"י פקודת הנזיקין אך לא הצביעו על כל עילה נזיקית כנגד מנהלי הנתבעות.

דיון והכרעה;

8. ראשית לעניין זהות הנתבעים.

נראה כי הנתבעים לא מסרו גרסה אחידה ומצאתי כי גרסתם משתנה בהתאם למצב לפניהם.

כך מתברר כי בחקירת המשטרה הם אומרים דבר אחד ואילו בעדותם דבר אחר.

בהתאם לראיות שלפניי יש מקום לקבוע כי השטח עליו ממוקמת הבריכה שייך לנתבע מס' 3, בניו הם אלו אשר מפעילים את הבריכה יחד איתו. הבעלות בחברות 1 ו - 2 לא ברורה ונראה מעדותו של נתבע מס' 3 כי הן הוקמו בעקבות עצת רואה החשבון ולא מהוות חברות בעלות אישיות נפרדת ומובחנת, אלה קליפה ריקה לצורכי מס (ראה: עמ' 43 לפרוטוקול הדיון מיום 9.6.16). זאת ועוד, בעדותו במשטרה טען נתבע 3 כי הוא בעל אתר השעשועים בכפר כבול (ראה עדותו במשטרה מיום 27.7.08 - גיליון 1 מתוך 2 שורה 2). נתבע מס' 3 נשאל (בעמ' 38 לפרוטוקול הישיבה מיום 9.6.16) מדוע הוא רשום כבעלים של העסק בבקשה שהוגשה להיתר לפי חוק רישוי עסקים תשכ"ח - 1968:

"ת. אני הבעלים אבל מבחינת הרישום אני לא במס הכנסה אני בעל

הקרקע.

ש. אתה לא בעלים של העסק. מה אתה אומר על זה שרשום שאתה בעלים של העסק.

ת. אני אבא של כולם אז הם רושמים שאני בעל העסק.

המסמך הוגש וסומן ת/3.

ש. מי ניהל את המקום.

ת. מאיזה בחינה. הילדים. תאיר וחמודי הם האחראים על עובדים והשטח.

ש. אתה נוכח באתר כל יום.

ת. כן. אבל לא בבריכה... "

לאור כל האמור, ולאור העובדה כי הנתבעים הינם בני משפחה אחת, אשר בעצמם לא עושים הבחנה בין הבעלות בקרקע, בחברות השונות שהקימו ובניהול המקום, הנני קובע כי ככל שתוטל עליהם אחריות לפיצוי התובעים, הם יישאו בה יחד ולחוד.

שאלת האחריות

9. הפרת חובה חקוקה:

השאלה הינה אפוא האם הפרו הנתבעים את החוק במקרה שלפנינו?

למרות עדותו של נתבע מס' 3, מר חטיב אברהים, לא שוכנעתי כי בבריכה היו מספר מצילים מוסמכים בהתאם לתוספת הרביעית לתקנות מקומות הרחצה.

התוספת קובעת כדלקמן:

"תוספת רביעית

(תקנה 11(א))

(א) תקן המצילים, מגישי עזרה ראשונה ואנשי צוות בריכת השחיה, באתר בריכת שחיה שבו בריכת שחיה יחידה, אלא אם כן צוין אחרת, לא יפחת מהמפורט להלן:

מת/3 עולה כי שטח הבריכה הוא 726 מ"ר ועל כן, מאחר ומספר המתרחצים היה מעל 30 התקנות קבעו כי בבריכה היה חייב להיות לפחות מציל אחד מסוג 1 ומגיש עזרה ראשונה אחד.

10. זאת ועוד, סעיף 5(1) לתקנות מקומות רחצה קובע:

"מחזיק בריכת שחיה לא יעסיק אדם, ואדם לא יעסוק, כמציל בבריכת שחיה אלא אם כן אותו אדם –

(1) בעל תעודת מקצוע של מציל מטעם משרד התעשיה המסחר והתעסוקה (להלן – משרד התמ"ת)..."

על כן לא ברור מדוע בבריכה זו הועסקו ע"י הנתבעים עוזרי מצילים אשר להם אין כל הסמכה מסודרת והם אינם בעלי תעודת מקצוע של מציל מטעם משרד התמ"ת. בעדותו של מר מג'די מסרי מיום 9.6.16 הוא נשאל על כל בעמ' 36 לפרוטוקול:

"ש.כמה אנשים היו בבריכה הזו.

ת. בין 100-150

ש. היתה בריכה קטנה.

ת. זה בצד השני.

ש. כמה מצילים בבריכה.

ת. עוד מציל ועוזר מציל.

ש. עוזר מן הסתם אין לו עדיין תעודה.

ת. לא יודע.

ש. לך יש תעודה של עוזר מציל.

ת. לא. אין הגדרה כזו של עוזר מציל עם תעודה.

ש. אז שאתה אומר שהיה מציל ועוזר לא היתה לו תעודה.

ת. לעוזר לא היתה תעודה? מאיפה אני יודע.

ש. אם היתה לו תעודה מה מפריע לו להיות מציל.

ת. לא יודע.

ש. לידיעתך היה מציל אחד בבריכה או יותר.

ת. ממה שזכור לי מציל אחד.

ש. כמה אנשים היו ?

ת. 100-150

ש. מציל אחד מספיק.

ת. בגלל זה יש עוד 2 עוזרים..."

מעדותו של מר מג'די מסרי לא ברור איזה סוג רישיון היה למציל, ככל שהיה בבריכה, והאם אכן הוא היה בעל רישיון בהתאם לתקנות מקומות הרחצה. גם מעדותו של החובש, מר סאהר גאנים במשטרה (עדותו מיום 27.7.08 שורה 8) עולה כי מי שהיה ליד המנוח לאחר שמשו אותו מהמים היה רק מר מגידי מסרי, אשר אותו כינה מר גאנים "המציל".

11. למרות שלנתבעים הייתה את האפשרות לעשות כן, הם לא טרחו להביא לעדות את המציל המורשה שהיה לטענתם נוכח בעת האירוע בבריכה. היעדרותו מדיון זה וכן הניסיון להתחמק מלספק פרטים בנוגע לסוג הרישיון שבבעלותו מעלים ספקות כבדים בנודע לגרסת הנתבעים. בעדותו (בעמ' 39 לפרוטוקול הדיון מיום 9.6.16 נשאל נתבע מס' 3) על העניין:

"ש. אם אני אומרת לך שלא היה מציל באירוע.

ת. אין דבר כזה.

ש. המציל שעובד אצלכם הוא עובד שלך.

ת. כן.

ש. למה לא הבאת אותו להעיד על האירוע.

ת. לא הבאתי אף אחד. אף אחד לא ביקש ממני... "

עם כל הכבוד, תשובה זו מתחמקת ותמוהה. הרי טענת הנתבעים לאורך כל ההליכים שלפני הייתה כי בבריכה היו מצילים כנדרש. אם כן מדוע לא הביאו עדים אלה ולמעשה לא סיפקו ראיה כל שהיא לאשרור טענתם.

כידוע במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד (ראה: ד"ר נ. קנת ועו"ד ח. קנת, נטל ההוכחה והחזקות במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי [הוצאת בורסי, התשס"ב – 2002] עמ' 49). חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו יישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת (ראה: ע"א 533/87 - ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך . פ"ד מג(2), 864). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיובים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה (ראה: יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי, 2003), בעמ' 1512). לאחר שעיינתי בתיק ובחנתי את המסמכים והעדויות שלפני לא שוכנעתי בטענות ההגנה של הנתבעים לפיהן בעת האירוע נכחו בבריכה אנשי צוות מיומנים ומורשים כנדרש בתקנות מקומות הרחצה, כאמור לעיל.

12. בנוסף מצאתי כי הוכחה אחריות הנתבעים על פי עוולת הרשלנות כפי שאבהיר להלן.

המסגרת הנורמטיבית בגדרה נתחמה עוולת הרשלנות מוגדרת בסעיפים 35 ו-36 לפקודה והתגבשותה מצריכה בחינתן של שלוש שאלות:

א. האם המזיק חב בחובת על שני היבטיה (זהירות מושגית וזהירות קונקרטית) לניזוק.

ב. האם הייתה הפרה של אותה חובת זהירות.

ג. והאם הפרת החובה היא שגרמה לנזק .

(ראה: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 112, (להלן: "פס"ד ועקנין")).

באשר לחובת הזהירות המושגית; כאן נבחנת השאלה העקרונית האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע עפ"י מבחן הצפיות, הבוחן האם האדם הסביר צריך היה צפות את התרחשות הנזק? הבחינה כאן מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי.

חובת הזהירות הקונקרטית גם היא נגזרת ממבחן הצפיות, היינו מסבירות יכולתו של המזיק לצפות את התרחשותו של הנזק בנסיבות הספציפיות (ראה: פס"ד ועקנין). כאשר עוברים לקבוע האם יש חובת זהירות קונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמטיבי). חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון (ראה: פס"ד ועקנין).

בנסיבות המקרה שלפנינו, הנני קובע כי לנתבעים הייתה אחריות מושגית וקונקרטית כלפי המנוח אשר היה מתרחץ בבריכה. נשאלת השאלה האם הנתבעים הפרו את חובות הזהירות והתרשלו? נראה כי התשובה לשאלה זו הינה חיובית.

13. האם הפרו הנתבעים את חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפי באי הבריכה?

נראה כי יש להשיב על השאלה בחיוב. הנתבעים כאמור, אחראים בהפרה חובה חקוקה וכן הייתה מוטלת עליהם חובת הזהירות כלפי המנוח משלא הוכיחו הנתבעים כי במקום היו מצילים כנדרש יש לראותם כמי שהפרו את חובתם כלפי באי הבריכה בכלל וכלפי המנוח בפרט.

כאמור, הוכח להנחת דעתי כי בזמן האירוע הטביעה לא היה מציל בסוכת המציל ומי שהיה נוכח במקום היה "עוזר המציל " שאין לו כל תעודת מציל או הכשרה להיות מציל מר מג'די מסרי (ראה עמ' 35 - 36 לפרוטוקול הדיון מיום 9.6.16). זאת ועוד, לאור מספר המתרחצים הגבוה בבריכה (בין 100 ל - 150 מתרחצים) נראה כי הנתבעים לא דאגו להצבת מצילים מיומנים ומקצועיים במידה מספקת בבריכה.

בנסיבות ניתן לשער כי קרוב לוודאי, אם היו במקום מספיק מצילים מיומנים ובעל הכשרה האירוע המצער יכול היה להימנע וכך גם מותו בטרם עת של המנוח.

באשר לשאלה האחרונה והיא שאלת הקשר הסיבתי בין פטירת המנוח לבין הפרת החובה מצד הנתבעים כלפי התובעים, נראה כי קיים קשר שכזה ואבהיר; המנוח נמשה מהמים ע"י עוזר המציל פונה לאחר זמן קצר לבית חולים גליל מערבי. בסיכום האשפוז צוין: " בן 33 התקבל דרך המיון אחרי טביעה בבריכה והחייאה ע"י מד"א כולל הפוך חשמלי ...." . על כן נראה כי למרות שלא בוצעה נתיחה, המנוח הגיע לבית החולים מהסיבה הברורה והיא טביעה. המנוח היה מונשם ומחוסר הכרה לאורך כל ימי אשפוזו בבית חולים עד שנפטר ביום 30.7.08. נראה כי כל הממצאים ואינדיקציות מעידות על כך כי המנוח נפטר לאחר שטבע בבריכה של הנתבעים ולא מסיבה אחרת.

לאור האמור אני קובע כי המנוח נפטר כתוצאה מטביעה בבריכה וכתוצאה מהפרת חובה חקוקה ועקב רשלנותם של הנתבעים ועל כן עליהם לשאת בפיצויים לתובעים עקב כך.

אשם תורם

14. מתקיימת כאן אחריות בשל הפרת חובה חקוקה וכן על פי עילת הרשלנות.

בעיקרו של דבר בעילת הרשלנות יש מקום להטיל אשם תורם על הניזוק התובע ואילו מקום בו הוכח כי מתקיימת עילה של הפרת חובה חקוקה אין מקום להטלת אשם תורם (השוו; בע"א 453/72 ג'רבי (קטין) נ. רשות הגנים הלאומים כח(1) 197 ; ובע"א 435/85 מחמוד בע"מ נ. אטדגי פ"ד מא(4) 524). כמו כן ראו; בספר הותיק; "דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית" מבהיר פרופסור אנגלרד, שלא כבעוולת הרשלנות, לא ניתן לשקול את אשמו של המעביד כנגד זה של העובד כאשר המעביד הפר חובה חקוקה מן הסוג המטיל אחריות מוחלטת ללא מרכיב של אשם. (שם, בעמ' 267).

אולם, כאשר חלקו של הניזוק הוא עצמאי ו"תרם" באופן בלתי תלוי ברשלנות המזיק, יש מקום לשקול אשם תורם גם במקרים של אלה לפי עוולת הפרת חובה חקוקה (ראו; בע"א 119/58 מזרחי ואח' נגד פרידמן, פד"י י"ג 530 ,529ד וכן פסה"ד בעניין ועקנין בו יוחס לתובע שם אשם תורם בשיעור של 33%).

ומן הכלל אל הפרט; במקרה שלפניי על אף נכותו הקשה של המנוח, שסבל מסכיזופרינה כרונית ולא היה עצמאי, אלא חי בהוסטל כאשר היה אמו הייתה מגיעה לביקורים ומוציאה אותו לחופשות בביתה בסופי השבוע, ובעניין זה אינני מקבל את טענותיה של האם כי המנוח היה אדם בריא - השאירה אותה אמו בבריכה ללא השגחה מצידה וספק אם ממקום ישיבתה היה לה קשר עין עמו, ולכן אינני יכול להתעלם גם מחלקה של אמו של המנוח באירוע הטביעה המצער.

בעדותה בבית המשפט מסרה האם כי המנוח היה "שומע קולות" (ראה: עמ' 21 לפרוטוקול הדיון מיום 9.6.16) וכי היה זקוק להשגחה ולכן חיי בהוסטל ולכן היא הייתה מוציאה אותו לחופשות ולסופי שבוע עם משפחתו הגרעינית. אדם שכזה אינו יכול להיות בבריכה כה עמוסה ללא השגחה צמודה יותר. מעדותה של האם עולה כי האחיינית שלה בת ה - 12 היא זו שהסבה את תשומת ליבה כי המנוח נעלם למעלה מ- 10 דקות. העובדה כי היה צורך להסב את תשומת ליבה של האם לעניין זה מעידה כי רמת ההשגחה הייתה לקויה אם לא מעבר לכך. לאור האמור הנני סבור כי על אף העילה של הפרת חובה חקוקה יש מקום לקבוע אשם תורם בשיעור של 25% להפחית מהנזק את הפיצויים בהתאם.

כעת אעבור לבחינת היקף הנזק.

הוצאות קבורה ואבל

15. התובעים טענו כי יש לפצותם בסכום של 10,000 ₪ בגין הוצאות שהוצאו. דרישה זו לא נתמכה בקבלות ומעדותה של אם המנוח עולה כי היא הוציאה סכום של כ - 6,000 ₪ וקיבלה חזרה מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל) סכום כסף אשר את גובהו לא זכרה (ראה: עמ' 30- 31 לפרוטוקול הדיון מיום 9.6.16). בנסיבות ועל פי אומדן גלובלי אאשר סך של 5,000 ₪ בראש נזק זה.

אובדן השתכרות ב"שנים האבודות"

16. המנוח סבל מסכיזופרניה כרונית והתגורר בהוסטל משנת 2004. הוא לא עבד וקיבל קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי, אשר שולמה ישירות להוסטל בו התגורר. מעדותה של אמו בעמ' 27 לפרוטוקול הדיון מיום 9.6.16 עולה כי קצבה זו לא הספיקה לכל צרכיו והיא הייתה משלמת סכומי כסף נוספים להחזקתו:

"ש. הבן שלך היה מקבל קצבה.

ת. כן. קצבה מהביטוח.

ש. הקצבה כמה היתה.

ת. שכחתי, 2050 שקל לא יודעת עכשיו.

ש. זה לא היה הולך להוסטל?

ת. כן. וגם אני שילמתי למוסד מהחשבון שלי, 500 שקל.

ש. וגם בנוסף היית שהוא היה נמצא אצלך מאכילה אותו.

ת. כן. הכל הייתי שולחת לו אוכל וקונה לו בגדים כל הכסף שלי בשביל הבן שלי..."

לאור האמור ספק אם יש אובדן השתכרות כל שהוא בשנים האבודות. עם זאת, מאחר והסתגל היטב להוסטל בו התגורר ולאור הסיכוי שיכול היה להיות שיפור כל שהוא במצבו שהיה מאפשר לו להשתכר סכום מסוים בעתיד, נראה כי יש לפסוק פיצוי גלובלי בראש נזק זה בסך של 75,000 ₪ .

כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים

17. בשנים האחרונות, מסתמנת בפסיקה מגמה של עליה ברף הפיצוי הנפסק בגין אובדן חיי אדם. לטעמי ככל שהעובדות, הנתונים והנסיבות האופפות את מקרה המוות, טרגיות יותר ורמת ההתרשלות גבוהה יותר יש נטייה לפסוק פיצויי גבוהה יותר בגין ראש נזק זה. בנסיבות המקרה שלפניי יש בכוונתי לפסוק בראש נזק זה פיצוי ראלי, אשר ישקף את ערך החיים וקדושת החיים.

הנתונים במקרה שלפני מלמדים כי המנוח אשר טבע בבריכה ואושפז במחלקת טיפול נמרץ מספר ימים בטרם מותו, קרוב לוודאי סבל סבל וכאב רב. למרבה הצער התוצאה הייתה כי חיי אדם צעיר יחסית, קופדו בטרם עת וקוצרו משמעותית. לפיכך בשים לב לנסיבות אירוע התאונה ונתוניו האישיים של המנוח הנני פוסק בראש נזק זה את הסך של 125,000 ₪.

התוצאה

18. סה"כ נזקי התובעים יעמדו על סך של 205,000 ₪. בניכוי אשר תורם בשיעור של 25% הנני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים (לפי חלקם בצו הירושה), את הסך של 153,750 ₪. לסכום זה יתווספו הוצאות המשפט לרבות האגרה ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

.

ניתן היום, ב' שבט תשע"ז, 29 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.