התובעת הפעילה בעבר את מחצבת בית מאיר, אשר הוכרזה בשנת 1983 כמחצבה נטושה, ונסגרה מספר שנים לאחר מכן. במחצבה נותרו עתודות איכותיות של מחצבים בכמות משמעותית, והתובעת חיפשה במשך שנים דרכים שיאפשרו לה לחדש את החציבה, ולממש לפחות חלק מפוטנציאל הכרייה שנותר. בעשור הקודם היה נדמה כי עלה בידה לגבש תוכנית שתאפשר את חידוש החציבה לתקופה מוגבלת שלאחריה תשוקם המחצבה. ואולם תוכנית זו נתקלה בהתנגדות עזה של תושבי האזור, בעקבותיה דחתה המועצה הארצית לתכנון ולבניה את תוכנית השיקום, וגזרה שאין לחדש את החציבה במחצבת בית מאיר (אלא להשתמש בה להטמנה בלבד). התובעת סוברת כי נעשה לה עוול, ומבקשת לעצמה סעד כספי בהיקף עצום, מאה מיליון ש"ח, מהנתבעות. ואולם, כידוע, תחושת עוול כשלעצמה אינה יכולה לשמש בסיס לתביעה משפטית. על כן דין התביעה להידחות. זוהי תמצית העניין. להלן הפירוט.

1. רקע עובדתי

א.1. פעילות מחצבת בית מאיר בשנים 1962 - 1983

1. במקרקעין בשטח כולל של כ- 472 דונם הידועים כגוש 29649 חלק מחלקה 1, גוש 29650 חלק מחלקות 1 – 3 וגוש 29652 חלק מחלקות 2, 5 ו- 6, המצויים באזור מושב "בית מאיר" שבהרי יהודה, מזרחית לכביש 38, כ- 3 ק"מ דרומית למחלף שער הגיא (להלן: "המקרקעין"), פעלה החל משנות החמישים של המאה העשרים מחצבה גדולה הידועה בשם מחצבת בית מאיר (להלן "המחצבה" או "מחצבת בית מאיר").
2. מקרקעי המחצבה הם מקרקעין בבעלות רשות הפיתוח המנוהלים על ידי רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י"). החל משנת 1963 העניקה רמ"י לתובעת, חברת מחצבות בית מאיר בע"מ (להלן: "התובעת"), הרשאה לקיים ולנהל במקרקעין מחצבה לשם כריית והפקת אגרגטים (חצץ) לבניה ולשם הפעלת מתקנים למחצבה ומפעל אספלט. ההרשאה ניתנה במסגרת הסכמי הרשאה לתקופה של שנה. השטח לגביו ניתנה ההרשאה הוגדל במהלך השנים: תחילה דובר ב- 53 דונם בלבד. בשנת 1966 נוספו 152.6 דונם, ובשנת 1976 נוספו 266.4 דונם, כך שהשטח הכולל הגיע ל- 472 דונם.
3. המחצבה החלה בבור המערבי, בצמוד לאזור מתקני המחצבה, בו נחצב סלע באיכות בינונית (להלן: "הבור הישן"). ואולם בשנת 1964 גילה סקר גיאולוגי רזרבות גדולות של סלע דולומיטי באיכות גבוהה מזרחית לאזור החציבה המקורי. בעקבות זאת פתחה התובעת בור חציבה חדש (להלן: "הבור החדש"), ממנו בוצעה עיקר החציבה מאותה עת. הסלע הדולומיטי שהופק מהבור החדש משמש ליצור אספלט תקני.
4. התובעת הקימה במהלך השנים במקרקעין, בהתאם להסכמי ההרשאה, תשתיות ומתקנים הנחוצים לצורך פעילות המחצבה, ובכלל זה סללה דרכי גישה; הקימה מערך גריסה, ניפוי, סלסולים, מתקן אגו"ם, משרדים, מחסנים, מוסך, חדרי חומר נפץ, חדרי חשמל ומעבדות; התקינה מאזני שקילה; יצרה תשתית לחיבור לחשמל ולמים ורכשה ציוד חציבה. בנוסף הקימה התובעת בסוף שנת 1964 על המקרקעין מפעל אספלט, וזאת במטרה למקסם את התועלת מחציבת הסלע הדולומיטי בבור החדש (להלן: "מפעל האספלט").
5. ב- 17.6.1965 ניתנה הכרזת שר הפנים על גן לאומי הרי יהודה (להלן: "הגן הלאומי הרי יהודה" ו"ההכרזה על הגן הלאומי", בהתאמה), וזאת בהתאם לסמכותו על פי סעיפים 1 ו- 6 לחוק גנים לאומיים ושמורות טבע, תשכ"ג – 1963 (ההכרזה פורסמה בק"ת תשכ"ה מס' 1743 מיום 8.7.1965 עמ' 2333. יצוין כי החוק האמור הוחלף לימים בחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח - 1998).
6. המקרקעין כלולים בשטח הגן הלאומי הרי יהודה, ואולם מאחר שההכרזה על הגן הלאומי הייתה מאוחרת לתחילת פעילות המחצבה, היא לא מנעה במשך למעלה מ- 15 שנים את פעילות המחצבה במקרקעין. במהלך השנים הללו נחצבו במחצבה כמויות גדולות של סלע, והופק מהם אספלט במפעל האספלט, אשר שימש לסלילת כבישים שונים, ובכלל זה מסלולי ההמראה בבסיסי חיל האוויר תל נוף וחצור.

א.2. הכרזת המחצבה כנטושה בשנת 1983

1. ביום 4.2.1983 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה של המפקח על המכרות לפי סעיף 113 לפקודת המכרות, המורה כי מאחר שנראה לו שניצול מחצבת בית מאיר הופסק הוא מודיע כי היא טעונה שיקום (להלן: "הכרזת המחצבה כנטושה". סעיף 113 לפקודת המכרות קובע כדלהלן: "ראה המפקח שניצול מחצבה פלונית או חלק ממנה הופסק, רשאי הוא להודיע לבעל המחצבה, בהודעה מנומקת, שאתר המחצבה טעון שיקום (להלן - הודעת שיקום); כן יודיע ברשומות שאתר המחצבה טעון שיקום"). התובעת לא הגישה ערר על הודעה זו, כפי זכותה לפי סעיף 115 לפקודת המכרות.
2. הנסיבות שהביאו להכרזת המחצבה כנטושה עומדות במידה רבה ביסוד התביעה שלפניי. לפיכך מוצא אני לנכון להרחיב בהן מעט, תוך התייחסות לראיות שהובאו בעניין זה, ולממצאים שניתן לקבוע על פיהם.
3. דומה כי אין חולק, שהכרזת המחצבה כנטושה לא נעשתה בעקבות הפסקת החציבה במחצבה (ולראיה, כפי שיובהר להלן, המחצבה הוסיפה להיות פעילה גם בשנים שלאחר מכן), ואף לא בעקבות מיצוי עתודות המחצבים המצויים בה (המומחים מטעם הצדדים אינם חלוקים על כך שגם כיום יש עדיין עתודות משמעותיות של מחצבים לכרייה במחצבה). הכרזת המחצבה כנטושה נעשתה על רקע תלונות הולכות וגוברות כי המחצבה מהווה "מטרד חריף ומתמשך לתושבי הסביבה מבחינת איכות החיים ומבחינה כלכלית" (עמוד 3 בפרוטוקול הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מיום 9.9.1980, אשר צורף כנספח 3 לתצהיר מר אברהם דגן שהוגש מטעם התובעת. להלן: "תצהיר דגן" ו-"פרוטוקול הועדה המחוזית מ- 9.9.1980", בהתאמה; כן ראו עדותו של מר אברהם דגן, פרוטוקול 30.5.2012, עמוד 85 שורות 9 – 14, עמוד 89 שורות 2 - 30) וככל הנראה מתוך רצון הרשויות לאפשר את פיתוחו של הגן הלאומי הרי יהודה. רצונן של הרשויות מצא את ביטויו בהתנגדות הולכת וגוברת של רשויות התכנון לחידוש רישיון החציבה שניתן לתובעת, ובדרישה מתמשכת כי היא תפעל להעתקת המחצבה למיקום חילופי (ראו עמודים 3 – 5 בפרוטוקול הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מיום 9.9.1980, המתעדים החלטה של הוועדה המחוזית שלא לחדש את רישיון החציבה "ולהורות על הפסקת פעולת המחצבה").
4. ויובהר, הקושי הנובע מפעילות המחצבה נידון על ידי רשויות התכנון כבר במהלך שנות השבעים, תוך הפניית דרישה לתובעת לאתר מחצבה חלופית. בשלב מסוים אף התגבשה תוכנית קונקרטית להעברת המחצבה לאתר חלופי, שנקבע למענה בתוכנית המתאר המחוזית באזור בית חורון צפונית מזרחית לשער הגיא (עניין שאף הובא לאישור המועצה הארצית לתכנון ולבניה, וזכה לתמיכתה). ואולם בסופו של דבר "התברר לבעלי המחצבה כי סוג האבן בבית חורון אינו מתאים למרות הבדיקות ולמרות מה שנראה קודם, ואיתור המחצבה בבית חורון נפל" (עמוד 3 לפרוטוקול הועדה המחוזית מ- 9.9.1980; וראו גם מכתבה של התובעת למר חיים שפי, מיום 11.12.1979, נספח 1 לבקשה מטעם התובעת לצירוף מסמכים מיום 24.12, אשר התקבל כראיה בהחלטה מיום 24.11.2013 השופך אור על הנסיבות בהן התברר כי האתר החלופי אינו מתאים לחציבה).
5. התובעת טוענת כי ההכרזה על המחצבה כנטושה נעשתה כחלק ממהלך מתואם בינה לבין הרשויות, במסגרתו היא נתנה את הסכמתה להכרזת המחצבה כנטושה, ולהפסקת הכרייה בה, כנגד זאת שיתאפשר לה לבצע עבודות שיקום במקרקעין (כפי זכותה לפי סעיף 116 לפקודת המכרות) ושתאותר בעבורה מחצבה חלופית. לפי גרסת התובעת, הסדר זה הוצע על ידי הממונה על המכרות במנהל מקרקעי ישראל באותה עת, מר יצחק כהן (להלן: "מר כהן"), והמפקח על המכרות במשרד המסחר והתעשייה באותה עת, מר חיים שפי.
6. התובעת לא הציגה כל מסמך בכתב המעיד על ההסכמה האמורה, ונשענה לצורך הוכחתה בעיקר על תצהירים של שני עדים: מר כהן, שהיה בין השנים 1961 - 1984 הממונה על המכרות במנהל מקרקעי ישראל, ומר אברהם דגן (להלן: "מר דגן"), אשר עבד אצל התובעת כמהנדס וכמודד בשנים 1963 – 1996. מר כהן, שגילו בעת החקירות בתיק היה 96 שנים, לא יכול היה להעיד במשפט מפאת מצבו הבריאותי (ראו בקשה מטעם התובעת מיום 22.5.2012). בהחלטה מיום 30.5.2012 נקבע, בהסכמת הצדדים, כי למרות עובדה זו תצהירו יוותר בתיק ויהווה ראיה לעצם הצהרת הדברים על ידו, אך לא יהיה ראיה לאמיתות תוכנו, ולא יינתן לו מעמד של עדות ראשית. מר דגן נחקר על תצהירו ביום 30.5.2012, ואולם אותות גילו המתקדם (86 שנים בעת מתן העדות) ניכרו בו.

מר כהן מתייחס בתצהירו לסיכום הנטען על ידי הנתבעת בדברים הבאים:

16. משנוכחתי, בתוקף תפקידי כממונה על המחצבים ומרכז קרן השיקום כי יש צורך לשקם את המחצבה שיקום נופי ובטיחותי, דבר אשר עלותו סכומי עתק אשר לא היו אז ברשותה של הקרן, סברתי כי ניתן יהיה לגבש הסדר לפיו תשקם את המקרקעין מחצבות בית מאיר בע"מ [מתוקף זכותה בדין] וזאת תוך עשיית שימוש בעודפי החומר אשר ייווצרו במהלך פעולת השיקום. בנוסף, היה ברור כי יש ליתן לחברה שטח מחצבה חלופי על מנת לפצותה על הפקעת זכויותיה לחצוב את המחצבים הרבים אשר נותרו במחצבה.

17. הסדר זה אשר הצעתי נועד לגשר על טיעוני שני הצדדים באופן שיצאו שניהם נשכרים ככל האפשר, בחזקת "זה נהנה וזה גם כן". מחד, כתוצאה מהסדר זה היו מופסקות פעולות החציבה באתר והשטח היה משוקם בדרך אשר הייתה כרוכה במינימום עלויות לציבור, ומאידך, מחצבות בית מאיר הייתה מקבלת שטח חלופי לשם חציבה וכן הייתה מקבלת את עודפי החומר הנחצב במחצבתה במסגרת הליכי השיקום לשם הפעלת מפעל האספלט שלה. אני מוצא מקום להוסיף כי נהנים נוספים מהסדר זה צפויים היו להיות מינהל מקרקעי ישראל והקרן לשיקום מחצבות הואיל ומחצבות בית מאיר בע"מ הייתה צריכה לשלם את התמלוגים המקובלים בגין החומר העודף הן למינהל והן לקרן.

18. רעיון זה התקבל על דעת כל המעורבים לרבות, המועצה המקומית, המועצה האזורית מטה יהודה, רשות הגנים הלאומיים, מינהל מקרקעי ישראל, וכתוצאה מזה הוכנו תוכניות שיקום. לפי מיטב זכרוני בתקופת עבודתי הוכנו ונדונו לפחות שלוש תוכניות שיקום מתוך רצון לנסות ולרצות את כל הגורמים המעורבים. למיטב זכרוני מחצבות בית מאיר היא אשר ממנה את הכנת התוכניות לביצוע השיקום.

הדברים האמורים אינם מלמדים על כך שניתנה למחצבת בית מאיר בשעתו התחייבות משפטית לכך שתאותר עבורה מחצבה חלופית, ואף לא לכך שיתאפשר לה למצות את פוטנציאל הכרייה במחצבה. כל שהם מלמדים הוא על רצון להגיע לפתרון שישרת את כל הגורמים, ושיהיה מבוסס על כך שהתובעת תבצע את עבודות השיקום. ואולם, כידוע, בין נכונות לקדם פתרון המשרת את כל המעורבים, לבין התחייבות משפטית מהסוג לו טוענת התובעת כיום עוד רחוקה הדרך.

מר דגן, וכמוהו גם מר שלמה חן, ששימש באותה עת כמפקח ארצי על המכרות במשרד הפיתוח, היו חדים יותר בתצהיריהם. כך, למשל, מר דגן ציין בסעיף 24 לתצהירו את הדברים הבאים:

אני יודע מידיעה אישית כי מנהל מקרקעי ישראל, באמצעות מר יצחק כהן, התחייב כלפי התובעת כי אם תיתן הסכמתה להכרזת מחצבת בית מאיר כמחצבה נטושה לשיקום ולהפסקת החציבה באתר בטרם מיצוי מלוא עתודות האבן, היא תקבל בתמורה מחצבה חלופית וזאת לאחר שיבוצע שיקום בטיחותי ונופי באתר בית מאיר. בנוסף לכך, התחייב המינהל, כי במסגרת השיקום, התובעת תבצע חציבה של טרסות על מנת לממן את השיקום משלב התכנון ולצורך המשך הפעלת המחצבה ומפעל האספלט עד לפיתוח המחצבה החלופית... וזאת מאחר שלקרן לשיקום מחצבות לא הייתה באותה עת אפשרות לממן שיקום זה.

ואולם בחקירתו מסר העד כי הכרזת המחצבה כנטושה הייתה בגדר "קבעו עובדה", ולא חלק מהסכם מסודר. זאת ועוד, גם את הטענה, עליה עמד בעדותו, כי הובטח לתובעת שתוכל לבצע את השיקום לא ידע לבסס על מקור ברור, ומסר כי "נאמר לי... כנראה מבעלי החברה" (פרוטוקול 30.5.2012, עמוד 100 שורה 11 – עמוד 101 שורה 23).

1. התמונה המצטיירת מהראיות שהובאו לפניי ביחס לנסיבות הכרזת המחצבה כנטושה היא איפוא כדלהלן: ההכרזה על סגירת המחצבה הייתה החלטה שהתקבלה על ידי הרשויות המופקדות על הנושא מההיבט התכנוני (קרי, המפקח על המכרות, שהוציא את הצו, והוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, שהערימה קשיים על חידוש רישיון החציבה). התובעת לא נקטה בהליכים משפטיים נגד ההכרזה, ככל הנראה על רקע הבנות לא פורמאליות שהיו קיימות בינה לבין הגורם המטפל ברמ"י (דהיינו, מר כהן, הממונה על המכרות ברשות מקרקעי ישראל) וברשויות התכנון לפיהן יתאפשר לה לבצע במחצבה את עבודות השיקום, ואגב כך לחצוב חלק משמעותי מהחומר שנותר בה. כמו כן הייתה נכונות מצד הרשויות לאפשר לתובעת לפתוח מחצבה חלופית, אם יעלה בידה לאתר שטח מתאים (נכונות שככל הנראה לא חרגה מהמקובל בתקופה שקדמה לחוק חובת מכרזים). ואולם, עניין זה מעולם לא הסתייע, מאחר שהתובעת לא הצליחה לאתר אתר להקמת מחצבה חלופית.

א.3. פעולת המחצבה ממועד הכרזתה כנטושה ועד להגשת התביעה לסילוק יד (1983 – 1997)

1. אין חולק כי פעולות החציבה במחצבה המשיכו גם לאחר הכרזת המחצבה כנטושה, וזאת למרות שבידי התובעת לא היה רישיון חציבה. בעקבות זאת ננקט נגד התובעת בשנת 1986 הליך לפי סעיף 239(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965, וביום 21.4.1986 הוצא נגדה צו להפסקת עבודות על ידי בית משפט השלום בירושלים (ב.ש. (שלום י-ם) 198/86). לאחר מתן הצו אפשרה הועדה המחוזית מחוז ירושלים ככל הנראה את המשך החציבה ל- 12 חודשים נוספים (ראו סעיף 2 בנספח 27 לתצהיר כהן, שהינו מכתב של עו"ד צדוק עלי, ב"כ החופר (ישראל) בע"מ, מי שהייתה באותה עת הבעלים של התובעת (להלן: "חברת החופר") מיום 20.4.1993. להלן: "מכתב החופר מ- 1993"), ואולם נראה כי בתום תקופה זו, דהיינו לערך באמצע שנת 1987, הופסקו עבודות החציבה במחצבה (ראה מכתבה של חברת החופר מיום 12.11.1987, אשר צורף כנספח 5 לתצהיר כהן. להלן: "מכתב החופר מ- 1987").
2. להשלמת התמונה יצוין כי גם לאחר הפסקת עבודות החציבה במחצבה המשיכה רשות מקרקעי ישראל לחתום עם התובעת על הסכמי הרשאה, ואולם משנת 1989 ואילך לא התירו הסכמים אלו חציבה במקרקעין, אלא הם אפשרו רק את האחזקה במקרקעין והשימוש במתקנים המצויים עליהם. הסכם ההרשאה האחרון בין רמ"י לבין התובעת נחתם ב- 24.3.1994, אולם רמ"י אישרה כי ניתן אישור, ושולמו דמי שימוש, גם בגין הקצאה לתקופה של שנה נוספת, דהיינו עד ליום 31.12.1995 (ראו סעיפים 12 -13 לתצהיר גב' גלית ויטנברג, ונספחים ו' ו-ז' לתצהירה). מכאן שלפחות מאז תחילת שנת 1996 אין לתובעת הרשאה מטעם רמ"י להחזיק במקרקעין.
3. בעקבות הפסקת העבודות החלה התובעת לחפש דרכים להכשרת המשך פעילות המחצבה, ולו לתקופה קצובה, שלאחריה תועתק הפעילות למחצבה חלופית. כך, למשל, במכתב החופר מ- 1987 מדובר על משא ומתן שתכליתו לאפשר "חציבה למשך תקופה של כשלוש שנים במסגרת תוכנית שיקום", ולאחר סיומה "חציבה באזור נחל סנסן". ואולם גם ניסיונות אלו לא עלו יפה. במכתב החופר מ- 1993 מציין בא כוחה כי העיכוב בהכנת תוכנית שיקום הוא תוצאה של "סכסוך בין שני אדריכלים ביחס לזכויות התכנון בנושא השיקום" אשר בעטיו "לא ניתן היה להגיש תוכנית שיקום מוסכמת לאשור מוסדות התכנון" (סעיף 3). משסולקה מניעה זו נעשה ניסיון לקדם את הנושא על ידי התובעת ועורכי דינה, ואולם מאמציהם לא הועילו, והנושא לא הוסדר (המתעניין בנפתולי הבירוקרטיה בה נתקלה התובעת בשנים יעיין בנספחים 27 – 56 לתצהיר כהן).
4. ב- 2.5.1995 שלח השר לאיכות הסביבה, מר יוסי שריד, מכתב למנכ"ל רמ"י בו הוא מציין כי שכונה חדשה הנבנית במבשרת ציון תיצור עודפי עפר, שאין מקום לשפיכתם "למעט אתר חציבה ישן ונטוש במחצבת בית מאיר". בעקבות מכתב זה הודיעה רמ"י לתובעת על ביטול הסכם ההרשאה שהיה אז בתוקף. בהמשך הדברים, ביום 10.11.1996 הודיעה רמ"י לחברת החופר כי "לא תהיה למינהל מקרקעי ישראל התנגדות עקרונית לחידוש הסכמי ההרשאה עם חברת החופר ובתנאי שתאושר תכנית בנין עיר כחוק ותאפשר חציבה באתר" (נספח יא לתצהיר גב' גלית ויטנברג). לא מצאתי בחומר שהוגש לי תשובה מטעם חברת החופר למכתב זה.
5. ביום 19.4.1997 הגישה רמ"י בבית משפט השלום בירושלים תביעה בסדר דין מהיר לסילוק יד מהמקרקעין ולתשלום דמי שימוש התובעת (ת"א 6448/97. להלן: "התביעה לסילוק יד". יצוין כי במקור הוגשה התביעה נגד חברת האם, חברת החופר, אך העניין תוקן בבקשה שהוגשה ב- 18.5.1997. ראו ת/2). התובעת התגוננה נגד התביעה לסילוק יד, והיא הועברה לפסים רגילים.

א.4. המגעים לקידום תוכנית השיקום שיזמה התובעת (1997 – 2007)

1. חברת החופר, חברת האם של התובעת, נקלעה לקשיים כלכליים, ובמרץ 1998 נרכשו נכסיה, ובכללם התובעת, על ידי מדן חברה לקבלנות כללית ועבדות עפר וכבישים (1964) בע"מ, המצויה בבעלותו של מר שמואל מנדלוביץ (להלן: "מר מנדלוביץ"). בעקבות רכישה זו חודשו במרץ ניסיונותיה של התובעת להגיע להסכמות שיאפשרו, במתכונת זו או אחרת, את חידוש ההרשאה שהייתה לה לחציבה במקרקעין.
2. לאחר משא ומתן שנמשך מעל לחמש שנים (לגבי פרטיו ראו סעיפים 9 – 63 לתצהיר מנדלוביץ) הצליחה התובעת להמציא ביום 4.12.2003 לידי רמ"י מסמכים המעידים על הבנות והסכמות אליהם הגיעה עם גורמים שונים אשר להם עניין בפעילות המבוצעת במקרקעין, ובכללם מושב מסילת ציון, לשכת התכנון המחוזית, רשות הטבע והגנים, המשרד לאיכות הסביבה והמועצה האזורית מטה יהודה (ראו סעיף 19 לתצהיר ויטנברג, ונספחים יג1 – יג4 לתצהירה). ביסוד ההבנות עמדה הצעה שיזמה התובעת, ואשר הייתה מבוססת על שני שלבים: בשלב הראשון יינתן לתובעת היתר מוגבל מבחינת הזמן וההיקף לחציבה; בשלב השני תבצע התובעת על חשבונה עבודות מילוי, הטמנה, שיקום נופי והכשרה אשר יתאימו את המחצבה לשימושי פנאי ונופש ההולמים את היותה חלק מגן לאומי (למשל, התאמתה לשימוש כפארק אתגרי). וכך מתוארת הצעת התובעת בחוות דעת מיום 11.10.2007, שהכין עו"ד גדי רובין, יועמ"ש הוועדה המחוזית ירושלים:

מפעילי המחצבה מציעים כי תוכן תוכנית לפי חוק התכנון והבניה אשר תאפשר חציבה, הטמנה ושיקום של המחצבה. התוכנית תאפשר חציבה בהיקף מוגבל ולתקופה מוגבלת. החציבה נדרשת הן לצורך השיקום בפועל והן לצורך הסכמתם של מפעילי המחצבה לאפשר את השיקום. השיקום בפועל יתאפשר כתוצאה מחציבה והטמנה שתתאים את המחצבה לשימושי פנאי ונופש, למשל לשימוש כפארק אתגרי. אולם, התוכנית תאפשר מנה גדולה יותר של חציבה והטמנה מעבר לנדרש באופן ישיר לצורכי השיקום בפועל. זאת בכדי ליצור את התמריץ למפעילי המחצבה להסכים לתקופת חציבה מוגבלת שלאחריה יוותרו על זכויותיהם כך שיתאפשר להפוך את המחצבה כולה לחלק אפקטיבי ושימושי מהגן הלאומי.

1. הצעת התובעת גובשה לכדי תוכנית מתאר מפורטת, מי/992, שכינויה "שיקום מחצבת בית מאיר בתחום גן לאומי המוכרז בהרי יהודה" (להלן: "תוכנית השיקום"). במסמכי רמ"י מתומצתים האלמנטים המרכזיים של תוכנית השיקום באופן הבא:
2. שיקום נופי של שטח המחצבה בתחום הגן הלאומי והפיכתו לאתר קולט מבקרים במסגרתו יוקם פארק אתגרי שיכלול פעילויות ספורטיביות ומוקדי פעילות לכל המשפחה במסגרת גן לאומי מוכרז.
3. במסגרת השיקום תופעל בשטח מטמנה לפסולת יבשה.
4. יבוצעו עבודות עפר וחציבה בהיקף כפי שהוצע בתוכנית ובהתאם להוראות שלביות, כאשר ביחס לכל שטח בו ימוצה חומר החציבה יבוצעו פעולות שיקום. כל עבודות העפר, החציבה והשיקום הנופי יבוצעו תוך פרק זמן מוגבל מיום אישור התכנית. כמו כן נקבעו בתכנית שלבי ביצוע ובקרה ע"י הרשטג"ל [רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים].
5. תמשיך פעילות מפעל האספלט לפרק זמן מוגבל.

(התיאור מופיע הן בסעיף 21 לתצהיר ויטנברג, והן בסעיף 12 בנספח טו לתצהירה)

1. תוכנית השיקום הובאה לדיון בוועדה המקומית לתכנון ולבניה מטה יהודה ביום 8.1.2004, והוועדה החליטה להמליץ לוועדה המחוזית על הפקדתה בכפוף למספר תנאים.

ביום 23.11.2004 הובאה תוכנית השיקום לדיון בוועדה המחוזית לתכנון ולבניה. הוועדה החליטה לבקש מספר מסמכים בטרם תתייחס לתוכנית, ובהם תסקיר השפעה על הסביבה וחוות דעת של המשרד לאיכות הסביבה; נספח תנועה וחוות דעת תנועתית; וחוות דעת היועץ המשפטי לוועדה. כן קבעה הוועדה כי מאחר שתוכנית השיקום כוללת חציבה עליה לעמוד בהוראות תמ"א 14 (כרייה וחציבה) לעניין הוספת שטחים לחציבה (קבלת המלצת ועדת המעקב ואישור הולנת"ע –ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים) ומאחר והיא כוללת גם הטמנה עליה לעמוד גם בהוראות תמ"א 16 (פסולת).

1. במקביל קיימה גם רמ"י דיונים בתוכנית השיקום, וביום 18.8.2004 הובאה להנהלת רמ"י הצעת פשרה שגיבש מחוז ירושלים ברמ"י בשיתוף עם התובעת ביום 20.1.2004, כמפורט להלן:
2. תינתן לחברה הרשאה לתכנון כמבוקש, ובמידה ותאושר התוכנית תינתן לה הרשאה לחציבה בהתאם ובכפוף לכמות הכרייה, לתקופה ולשלביות הביצוע כמפורט בתכנית. בגין כרייה זו ישולמו תמלוגים למינהל ולקרן לשיקום מחצבות כמקובל.
3. המשך הפעלת מפעל האספלט ע"י החברה לתקופה מוגבלת ובהתאם לתוכנית.
4. מטמנת הפסולת תשווק ע"י המינהל במכרז תוך ביצוע התיאומים המתבקשים ביחס לפעילות זו ולפעולות השיקום ובהתאם להוראות התוכנית.
5. ביחס לביצוע יתר עבודות השיקום והפיכת השטח לגן לאומי עפ"י התכנית, יפורסם מכרז ע"י הקרן לשיקום מחצבות במסגרתו תינתן לחברה זכות סרוב ראשונה, בהתאם לסעיף 116 לפקודה ולנהלי הקרן בעניין זה.
6. כמו כן כפוף ההסדר לתשלום חובות העבר.

הנהלת רמ"י החליטה לאשר את הפשרה בכפוף לכך שהמשך החציבה יאושר לתקופה של 4 שנים מיום אישור התוכנית, ושהפעלת מפעל האספלט תסתיים בתום תקופת החציבה.

1. בעקבות ההתקדמות שחלה בקידומה של תוכנית השיקום הודיעו רמ"י והתובעת לבית משפט השלום בירושלים ביום 26.7.2005 כי הגיעו ביניהם להסכם פשרה, וזאת בהתאם לתנאים שפורטו בהודעה, אשר משקפים את החלטת הנהלת רמ"י (ההסכם צורף כנספח ט"ז לתצהיר ויטנברג). בעקבות הודעה זו נתן השופט אריה רומונוב באותו יום תוקף של פסק דין להסכם הפשרה (להלן: "הסכם הפשרה"). בכך הסתיים הדיון בתביעת סילוק היד.
2. לאחר אישור הסכם הפשרה התקיימו בין בא כוחה של התובעת, עו"ד אבישי ספיר (שהיה עד ספטמבר 2001 יועמ"ש רמ"י), לבין רמ"י מגעים ביחס לחתימת הסכם הרשאה לתכנון. מגעים אלו התמשכו הרבה מעבר לנדרש, ולמעשה לא הגיעו לידי סיום. ואולם, כישלונה של תוכנית השיקום נגרם בשל התפתחויות שחלו בצד התכנוני, ולא בגין התמשכות המגעים בין רמ"י לבין התובעת ביחס לחתימת הסכם הרשאה לתכנון. לתיאור התפתחויות אלו נפנה עתה.

א.5. דחיית תוכנית השיקום על ידי המועצה הארצית לתכנון ולבניה

1. בשנים 2004 – 2005 אישרה המועצה הארצית לתכנון ולבניה תוכניות מתאר ארציות אשר קבעו את רצועת מסילת הברזל בתוואי שער הגיא של קו הרכבת המהיר ת"א – ירושלים (להלן: "קו הרכבת החדש"). תוכניות מתאר אלו לא קבעו את אופן הטיפול בעודפי החפירה ואת האתרים בהם יוטמנו. מאחר שהפרויקט צפוי היה להפיק כמויות עצומות של עודפי חפירה (בקטע המערבי של קו הרכבת החדש הוערכו עודפי החפירה ב- 1.2 מיליון מ"ק) נדרש היה לאתר פתרונות לעודפי החפירה הללו, ולקבל את אישור רשויות התכנון למימושם.
2. אחד הפתרונות שאותרו על ידי הגורמים שטיפלו בעניין זה היה שימוש במחצבת בית מאיר לצורך הטמנת עודפי החפירה. הגורמים הללו פנו לתובעת ולרמ"י, ובין הצדדים גובשה הבנה לפיה ניתן לשלב בין קידום תוכנית השיקום לבין הצורך לאתר פתרונות לעודפי החפירה של הרכבת. ויודגש, כוונת הצדדים הייתה כי ההטמנה במחצבה תעשה כחלק מפעולות השיקום, ומבלי לגרוע מזכותה של התובעת לבצע חציבה בהיקף מוגבל, על פי ההסכמות שהושגו במסגרת הסכם הפשרה (וזאת בכפוף להתאמת לוח הזמנים בו תבוצע תוכנית השיקום לנדרש לצורך פינוי עודפי החפירה של הרכבת).
3. המועצה הארצית לתכנון ולבניה (להלן גם: "המועצה הארצית") החליטה בישיבתה מיום 2.1.2007 כי אישור פתרונות ההטמנה לעודפי החפירה של הרכבת יעשה באמצעות תמ"אות משלימות לאתרי הטמנה.

בהתאם להחלטה זו הובאה ביום 1.7.2008 לאישור המועצה הארצית תמ"א 23/ 16/ א/ 1/ 1 (להלן: "התמ"א המערבית"), אשר כללה בין השאר "סל פתרונות להטמנת עודפי החפירה", וביניהם הטמנת עודפי חפירה של הרכבת במחצבת בית מאיר. וכך תואר חלק זה של התוכנית על ידי מר אפרים שלאין, ממנהל התכנון במשרד הפנים, בפתח הדיון בנושא במועצה הארצית לתכנון ולבניה:

הטמנת עודפי חפירה במחצבת בית מאיר. התוכנית תאפשר לקלוט עודפי חפירה ותאפשר שיקום חלקי של המחצבה והפיכתה בהדרגה לגן לאומי בפועל.

התוכנית מאפשרת קידום תוכנית בסמכות הועדה המחוזית לשיקום כל תחום המחצבה (עמוד 7 לפרוטוקול המועצה הארצית מס' 497 מיום 1.7.2008. להלן: "פרוטוקול המועצה הארצית").

1. בעקבות הדברים הללו התפתח דיון ער במועצה הארצית, אשר עסק רובו ככולו בחידוש פעולות החציבה במחצבת בית מאיר.

המתנגדים שהעלו נושא זה היו אנשי ישובי הסביבה, מסילת ציון ובית מאיר (עו"ד ענת בירן, אשר שימשה כבאת כוח הוועדים המקומיים מסילת ציון ובית מאיר, מר אשר אליהו, תושב מסילת ציון, מר חנן דרום, תושב בית מאיר). לטענתם "מדובר במחצבה אשר מעולם לא פעלה עפ"י תוכנית בתוקף וללא היתרים", פעילותה "גרמה ותגרום למפגעים קשים לתושבי הסביבה" והיא "מהווה מטרד בריאותי לתושבי הישובים הסמוכים" (מתוך דברי עו"ד בירן, עמוד 8 לפרוטוקול המועצה הארצית). להתנגדותם הצטרפו גם גורמים נוספים, ובהם האדריכלית חגית ישראל, מהנדסת המועצה האזורית מטה יהודה (שציינה כי היא "תומכת בהטמנה ושיקום של המחצבה ללא חציבה וללא גריסה בשטח"), האדריכלית נועה אורבך, מהנדסת המועצה המקומית מבשרת ציון ומר מתי חותה, מנכ"ל עיריית בית שמש.

בדיון נכחו, על פי הפרוטוקול, שלושה אנשים מטעם התובעת, עו"ד אבישי ספיר, מר ישראל גלעד ועו"ד מיכל ספיר. עו"ד אבישי ספיר השיב לטענות המתנגדים, באופן הבא:

מחצבת בית מאיר לא תפסה שום "טרמפ" בנושא. הדברים מעוגנים בהסכם הפשרה בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין. השטח הוכרז כגן לאומי לאחר שהמחצבה פעלה. הדגיש כי המחצבה פעלה במשך שנים עפ"י היתרים, כולל רישיון לפיצוצים. לגבי מרחק המחצבה מהיישובים – טענות עו"ד בירן אינן נכונות. המרחקים נשמרים ועומדים על כ- 700 מטר (עמוד 9 לפרוטוקול המועצה הארצית).

גורמים נוספים שהיו בדיון, ואשר ביקשו לקדם את תוכנית השיקום של המחצבה כאמצעי לפתרון עודפי החציבה של הרכבת, תמכו אף הם בעמדת אנשי התובעת. עו"ד אבי פורטן, היועץ המשפטי של הרכבת, ציין כי התמ"א המובאת לאישור "מאפשרת חציבת הכנה בלבד באישור ממונה על המכרות"; מר אפרים שלאין ואדריכל שמאי אסיף, ראש מנהל התכנון במשרד הפנים, הבהירו כי אזכור תוכנית השיקום של המחצבה הוא רק על מנת ש"לא תהווה סתירה לתמ"א", וראש מנהל התכנון הציע "לא לצמצם את סל הפתרונות ולהעביר את התוכנית כפי שהיא להערות הוועדות המחוזיות ולהשגות הציבור" (עמוד 10 לפרוטוקול המועצה הארצית).

ואולם כיוון הרוח במועצה הארצית היה ברור, וחברי המועצה שהתבטאו תמכו בעמדת תושבי האזור המתנגדים למתן אפשרות לחידוש החציבה במחצבת בית מאיר. חברי המועצה הציגו לגורמי התכנון שאלות שונות: מר פנחס כהנא, נציג המוסדות המיישבים, שאל "מה מהות הקשר בין שטחי החציבה, במחצבת בית מאיר, שלא לצורך חציבה לבין חציבה לטווח ארוך במסגרת התמ"א?"; מר דוד ויינברג, נציג משרד הבריאות, שאל "האם התמ"א כוללת התייחסות לגבי בריאות הציבור?"; גב' ארזה צ'רצ'מן, נציגת התחום הסוציולוגי, שאלה "האם התוכנית כוללת התייחסות לנושא הבטיחות?" ומר יואב שגיא, נציג ארגון הגג של הגופים שעניינם בשמירת איכות הסביבה, מחה על כך ש"בדיון במועצת גנים לא הוצג נושא החציבה בבית מאיר" (עמוד 9 לפרוטוקול המועצה).

לקראת סיום הדיון המליץ מר יעקב מימרן, המפקח על המכרות במשרד התשתיות, "לא לאפשר בתמ"א המשלימה כל חציבה במחצבת בית מאיר". המלצה זו אומצה על ידי מר אריה בר, יו"ר המועצה הארצית ומנכ"ל משרד הפנים, אשר העלה להצבעה הצעה אשר ראתה את מחצבת בית מאיר כחלופה שלישית להטמנה (בהנחה שלא ניתן למחזר את עודפי החפירה בפרויקט קו הרכבת החדש או בפרויקטים אחרים), והוסיפה הבהרה כי "אתר בית מאיר יהיה להטמנה בלבד ללא חציבה כלשהי, לרבות חציבת הכנה. יקבע בהוראות התכנית כי תכנית מפורטת לשיקום המחצבה לא תהווה שינוי לתכנית זו". כנגד הצעה זו העלה מר פנחס כהנא, נציג המוסדות המיישבים, הצעה חלופית, לפיה הטמנה במחצבת בית מאיר תהיה חלופה ראשונה להטמנה (להלן: "הצעת כהנא"). בהצבעה זכתה הצעת היו"ר לרוב של 15 חברים כנגד 7 חברים שתמכו בהצעת כהנא (להלן: "החלטת המועצה הארצית לאסור על חידוש החציבה במחצבת בית מאיר" או "החלטת המועצה הארצית").

ויובהר, הצעת כהנא לא ביקשה לאפשר חציבה במחצבה, אלא רק להפוך אותה לחלופת הטמנה מועדפת. מכאן שההחלטה שלא לאפשר כל חציבה במחצבת בית מאיר התקבלה על ידי המועצה הארצית פה אחד.

1. הארכתי בפירוט אשר התרחש במועצה הארצית ביום 1.7.2008 מאחר שזהו האירוע הגורלי (ולשיטת התובעת "המשגה הגורלי") אשר הוליד את התביעה שלפניי. בתיאור לעיל חשוב לשים לב לנקודות הבאות:
2. החלטת המועצה הארצית לתכנון ולבניה כללה איסור על חציבה עתידית במחצבת בית מאיר ומנעה (ועודנה מונעת לפי הנמסר לי) כל אפשרות לחידוש החציבה במחצבה.
3. העלאת נושא חידוש החציבה במחצבת בית מאיר לפני המועצה הארצית נעשתה אגב דיון בנושא אחר (הטמנת עודפי החפירה של הרכבת), בשל רצון הגורמים שביקשו לקדם את תוכנית השיקום (ובכללם התובעת) לקבל "מטריה תכנונית" מהמועצה הארצית, ולהסיר מכשולים פורמאליים מקידומה במישור התכנוני.
4. תושבי היישובים הסמוכים, מסילת ציון ובית מאיר, ניצלו את הבאת הנושא באופן אגבי לדיון במועצה הארצית, על מנת לצאת במתקפה מתוזמרת היטב נגד חידוש החציבה במחצבת בית מאיר. ודוק, ההתנגדויות שהועלו בישיבת המועצה הארצית גובו במאבק תקשורתי אפקטיבי נגד חידוש החציבה. העיד על כך מר מנדלוביץ: "היה קמפיין שאנשי מסילת ציון ערכו במשך של ... חודשיים שלוש בתקשורת ... וביום שהוועדה הארצית באה לסיור במחצבה טרם אישור הם עשו הצגה הכי יפה שאתה ראית בחיים שלך, הביאו כאלה שעושים אבק של דשא ושכנעו, וביום הישיבה עצמה הם באו ועשו שם הפגנה ועשו רעשים בירושלים... הם פשוט ידעו לעבוד תקשורתית..." (פרוטוקול 5.6.2012, עמוד 207 שורות 17 – 26). לא בכדי פתח יו"ר המועצה הארצית את הנושא לדיון במילים: "התפרסמו בימים האחרונים פרסומים רבים ביחס לדיון בתוכנית המתאר הארצית. חלק מהמידע שנמסר לתקשורת מטעה ואינו נכון" (עמוד 8 לפרוטוקול המועצה).

התובעת מודעת היטב לכך שהיוזמה להכשלת תוכנית השיקום לא הייתה של מי מהנתבעים, אלא של תושבי היישובים הסמוכים. עדות מובהקת לכך הוא כתב התביעה הארוך והמפורט שהוגש נגד מסילת ציון לאחר סיום שלב ההוכחות במשפט זה (ראו פסקה 37 להלן). בכתב תביעה זה מייחסת התובעת למושב מסילת ציון עריכת "קמפיין ציבורי רחב היקף כנגד קידומה של תוכנית השיקום", טוענת כי בכך ""הצית את האש" והיווה את הטריגר לכל ההתנגדויות", ובסופו של דבר "סיכל את קידום תוכנית [השיקום]" (מתוך סעיפים 113, 93 ו-1 לכתב התביעה).

1. התנגדות התושבים זכתה לאוזן קשובה מצד חברי המועצה הארצית לתכנון ולבניה. אנשי התובעת שנכחו בדיון, כמו גם גורמי התכנון המקצועיים במשרד הפנים שתמכו בתוכנית השיקום, לא רק שכשלו בניסיון לשכנעם לאשר את קידום תוכנית השיקום, אלא שלא הצליחו להניעם מקבלת החלטה המסכלת אותה.
2. הנתבעת המרכזית בהליך שלפניי, דהיינו רשות מקרקעי ישראל, לא הייתה הגורם שהניע את המהלך להכשלת תוכנית השיקום, ואף לא גורם משמעותי בהצלחת מהלך זה. נציג רמ"י במועצה הארצית, מר דן סתו, כלל לא התערב בדיון (לפחות על פי הפרוטוקול), ויכולתו להשפיע על אשר ארע במועצה הארצית לתכנון ולבניה הייתה, כך ניתן להתרשם, אפסית (כאמור, ראש מנהל התכנון, שלו בוודאי מעמד מרכזי יותר בגוף זה, ניסה למנוע החלטה שתסכל את תוכנית השיקום – ניסה ונכשל). למען האמת, דומה שרמ"י, כמו גם התובעת עצמה, הופתעה מעוצמתה של מחאת התושבים, ומהצלחתה לשכנע את חברי המועצה הארצית (ראו סעיף 67 לתצהירו של מר שלמה חן, איש רמ"י בעבר, שהעיד מטעם התובעת, וחקירתו בפרוטוקול 5.6.2012, עמוד 168 שורות 1 – 7).
3. הטענה המרכזית שיש לתובעת בגין סיכול תוכנית השיקום היא נגד החלטת המועצה הארצית לאסור על כל חציבה במחצבת בית מאיר. היטיב לבטא זאת עו"ד ספיר, שייצג את התובעת באותו דיון אומלל מבחינתה:

... זה היה מוזר, בלי הנמקה, בלי שום דבר, בגלל הפגנה של כמה פרחחים המועצה בלי דיון החליטה לבטל את התכנית שהסכימו עליה במאמצים רבים וקשים ובהשקעות כספיות כבירות. הגוף המאשר של משרד הפנים, החברה להגנת הסביבה, רשות שמורות הטבע, ממ"י שהיה חתום על הסכם, כל מי שהיה קשור ומעורב בנושא הסכים לפתור את הבעיה על ידי זה וכך הבעיה הזו הייתה נפתרת ומילה אחת של ראש המועצה הארצית לתכנון ובניה דאז, מר אריה בר, הפילה את הכל (פרוטוקול 27.2.2012 עמוד 19 שורה 27 – עמוד 20 שורה 2).

ביטוי לתחושות אלו מצוי גם בסיכומי התובעת:

החלטת המועצה הארצית שלא לאפשר כל חציבה במחצבת בית מאיר ניתנה בלא שהיו בפניה כל הנתונים הרלוונטיים, בלא שבדקה לעומק את טענות המתנגדים, בלא שניתנה זכות טיעון הולמת לב"כ התובעת באותו דיון, בלא שהתייחס לחוות דעת יועמ"ש הוועדה המחוזית שאושרה ע"י יועמ"ש משרד הפנים והתירה את עבודות החציבה ובלא שהתייחס להמלצות הגוף המאשר מטעם משרד הפנים שבדק את התוכנית ואישר את הקידום המשולב. למעשה החלטה חפוזה ובלתי סבירה זו, שמה קץ להליך תכנוני ארוך וממושך שתחילתו בשנת 2003 אשר הוסכם ע"י כל הגורמים הרלוונטיים, לרבות אלה שלפתע הפכו דעתם והתנגדו לאשר פגעה אנושות בזכויות התובעת ללא כל צידוק. היעלה על הדעת כי כך תנהג ועדת התכנון העליונה במדינת ישראל?! (סעיף 410 לסיכומי התובעת).

ויובהר, למרות טענות אלו נגד תקינות ההליך בו התקבלה החלטת המועצה הארצית לאסור על חציבה במחצבת בית מאיר לא נקטה התובעת בכל הליך משפטי שמטרתו ביטול ההחלטה או שינויה.

1. בעקבות החלטת המועצה הארצית הועברה התמ"א המערבית להערות הוועדות המחוזיות ולהשגות הציבור, ומונה חוקר לפי סעיף 107א. לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965 על מנת לדון בהתנגדויות ולהעביר המלצות. לפני החוקר, מר מאיר גרון, הועלו התנגדויות שונות הנוגעות לשימוש במחצבת בית מאיר כאתר הטמנה. בין המתנגדים הייתה גם התובעת, שהבהירה שתתנגד לכל תכנית שלא תתיישב עם ההתחייבות כלפיה, וביקשה לאפשר לה את חידוש החציבה. המלצת החוקר הייתה כדלהלן:

לדחות את ההשגה המבקשת להרחיב את פעילות החציבה במקום לתקופה ארוכה. יש כן להתאים את הוראות התכנית להחלטות המועצה שפסלו כל חציבה במקום. ... (עמוד 21 לדו"ח החוקר).

בהמשך חוות הדעת הוא מפרט:

בהתאם להחלטת המועצה הארצית מיום 1.07.2008 אין חציבה לרבות "חציבת הכנה" במחצבת בית מאיר. ...

על פי העדויות ששמעתי לרבות ממתנגדי התכנית מחצבות בית מאיר בע"מ, יש מחזיקים בשטח שזכויותיהם – אם יש להם זכויות – אינם ברורים. כדי להתגבר על בעיה זו ולאפשר הטמנה, יש הצעה להחיות תוכנית מוקפאת הנקראת מי/992 לשיקום. תוכנית זו כוללת חציבה הנקראת "חציבת הכנה לשיקום" בהיקפים גדולים הנאמדים במאות לפי מ"ק חומר חציבה ולמשך תקופה של 10 – 17 שנים. עקב כך תושבי מסילת ציון, מושב בית מאיר והמועצה האזורית מטה יהודה הגישו השגה חמורה לתוכנית שאחת היסודות שלה "חידוש החציבה בבית מאיר". כ"כ הוגשה השגה באותו נושא מגופים אחרים. כדי להתגבר על אילוץ זה יהיה צורך להסדיר את זמינות השטח גם עם "בעלי הזכויות בו" אם יש כאלה כאשר יהיה ברור שאין זה מקובל לחדש את החציבה במקום בשום צורה ואופן כולל "חציבת הכנה".

(עמודים 24 - 25 לדו"ח החוקר).

1. ביום 4.8.2009 קיימה המועצה הארצית לתכנון ולבניה דיון אשר במסגרתו התקבלו החלטות שעניינן אופן ביצוע ההטמנה במחצבת בית מאיר (וזאת בעקבות דו"ח החוקר). בדיון זה לא הועלתה כלל האפשרות לשנות את החלטת המועצה הארצית לאסור על חידוש החציבה במחצבת בית מאיר.
2. החלטת המועצה הארצית סתמה את הגולל על הניסיונות להביא לחידוש החציבה במחצבת בית מאיר, ובעקבותיה נטשה התובעת את ניסיונותיה לקדם את תוכנית השיקום בוועדות התכנון והבניה (החלטה פורמאלית של הוועדה המחוזית לדחות את תוכנית השיקום ולסיים את הטיפול בה התקבלה ביום 12.8.2010). בין באי כוח התובעת לבין רמ"י התנהלה בשנים 2008 – 2009 חליפת מכתבים קצרה, ואולם לא היה בכוחה למנוע את הגשת התביעה שלפניי.
3. ההליכים בתביעה שלפניי
4. התביעה בה עסקינן הוגשה ביום 26.10.2009 ע"י מחצבת בית מאיר נגד רשות מקרקעי ישראל, רשות הטבע והגנים, משרד הפנים והמפקח על המכרות. ביום 23.5.2010 תוקן כתב התביעה, והוספה בו גם הוועדה המקומית לתכנון ולבניה – מטה יהודה, כנתבעת נוספת. לאחר סיום שלב ההוכחות, בהמלצת בית המשפט, נדחתה בהסכמה התביעה נגד רשות הטבע והגנים ללא צו להוצאות (ראו החלטה מיום 13.10.2013).
5. התביעה היא לסעד כספי בסכום של 100 מיליון ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשתה. טענת התובעת כי עומדת לה עילת תביעה נגד הנתבעות בגין הנזק שנגרם לה מכך שלא מתאפשר לה לחדש את החציבה לא במחצבת בית מאיר ולא במחצבה חלופית.
6. לאחר שהוחלפו כתבי הטענות בין הצדדים, ונוהלו הליכי הגילוי, התקיימו בתיק תשעה דיוני הוכחות, במהלכם נחקרו עדי הצדדים, בהתאם למפורט להלן: (1) 27.2.2012 – עד התובעת עו"ד אבישי ספיר; (2) 30.5.2012 – עדי התובעת מר שמעון גילר מר שלמה חן ומר אברהם דגן; (3) 5.6.2012 – עדי התובעת מר שלמה חן ומר שמואל מנדלוביץ; (4) 9.6.2013 – עדי התובעת מר שמואל מנדלוביץ, מר יורם פרידמן ומר אופיר גריידי; (5) 23.6.2013 – עד התובעת מר אלכס גדיסין ומומחה התובעת מר שמעון גילר; (6) 7.7.2013 – מומחה התובעת ד"ר אורי הורביץ ועד הנתבעת 1 (רמ"י) מר עזרא גרינבאום; (7) 2.9.2013 – עדי הנתבעת 1 (רמ"י) מר ישראל סקופ וגב' גלית ויטנברג (שהחליפה בהתראה קצרה את המצהירה המקורית מטעם רמ"י); (8) 12.9.2013 – מומחה הנתבעים 1, 3, 4 ד"ר עמיר אידלמן ועד הנתבעת 2 (רשות הטבע והגנים) מר זאב הכהן; (9) 30.9.2013 מומחה הנתבעים 1, 3, 4 מר רוני אפיק, ועד הנתבעת 5 (הוועדה המקומית מטה יהודה) מר ניסן גלבוע. בעקבות החקירות הוגשו סיכומי הצדדים, בהליך שהתמשך עד ל- 15.2.2015.
7. ביום 2.3.2015 הגישה התובעת בבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה נוספת בגין מחצבת בית מאיר, הפעם נגד המושב מסילת ציון (ת"א 4506-03-15. להלן: "התביעה נגד מסילת ציון"). תביעה זו נסמכה על טענה להפרת הסכם משנת 2003, אשר עסק בהפעלת מפעל האספלט ופעילויות נוספות במחצבה, ובמסגרתה נתבע פיצוי בסכום של 5 מיליון ש"ח. הנתבעת 5 ביקשה להגיש את כתב התביעה בתביעה נגד מסילת ציון כראיה בתיק שלפניי, והצדדים סיכמו בכתב ביחס להשלכות הנטען שם לענייננו. יצוין כי ביום 28.6.2016 בהמלצת בית המשפט ובהסכמת הצדדים, הופסקה התביעה נגד מסילת ציון בהתאם לתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי (תוך שמירת זכות התובעת לחדשה), וזאת לנוכח ההליכים המתנהלים בתיק זה.
8. טענות התובעת
9. התביעה שלפניי נסמכת על ההנחה העובדתית כי במחצבת בית מאיר נותרו עתודות משמעותיות של מחצבים (להלן: "עתודות המחצבים"), אותם יכולה הייתה התובעת לכרות אלמלא הוכרזה המחצבה כמחצבה נטושה בשנת 1983, ולחלופין, אילו הייתה מאושרת תוכנית השיקום שיזמה התובעת. הנזק לו טענה התובעת היה הפסד האפשרות לחצוב את עתודות המחצבים הללו, כאשר לשיטת התובעת המדובר בהפסד האפשרות לכרות 45 מיליון טון, שהרווח מכרייתם היה מגיע ל -179.88 מיליון ש"ח; ולחילופין 20.5 מיליון טון אבן דולומיטית באיכות מעולה, שהרווח מכרייתם מגיע לכדי 173.14 מיליון ש"ח; ולחילופי חילופין 4 מיליון מ"ק, שהם 10 מיליון טון, בהתאם להסכם הפשרה, שהרווח מכרייתם מסתכם ב- 61.83 מיליון ש"ח. בנוסף נטען לנזק בעקבות הפסקת פעילות מפעל האספלט, בסכום של 40 מיליון ש"ח. כחלופה לפיצוי על פי תחשיבים אלו, דרשה התובעת פיצוי על כך שלא ניתנה לה מחצבה חלופית, בסכום של 161.54 מיליון ש"ח.
10. הנתבעות כפרו בתחשיבי התובעת, ובכלל זה בהערכותיהן ביחס לעתודות המחצבים, ובעניין זה נשמעו עדויות מומחים בתחום הגאולוגיה והכלכלה. לאור תוצאת פסק הדין, אינני רואה צורך להכריע במחלוקות אלו. אסתפק בהבהרה כי אין מחלוקת של ממש בין הצדדים כי במחצבת בית מאיר מצויות גם כיום עתודות מחצבים בהיקף משמעותי, אשר כרייתן עשויה להיות כדאית מבחינה כלכלית לתובעת. השאלה המרכזית עלייה היו הצדדים חלוקים, היא האם יש לתובעת עילת תביעה נגד מי מהנתבעות בגין העובדה שאין באפשרותה לכרות את עתודות המחצבים הללו.
11. העילות המשפטיות שנטענו על ידי התובעת נוגעות לשלוש נקודות זמן שונות:

ראשית, נטען על ידי התובעת כי בשנים בהן פעלה המחצבה עד להוצאת צו הסגירה (1962 – 1983) ניתנה לבעלי המחצבה התחייבות מצד רמ"י והמפקח על המכרות כי יתאפשר לה להמשיך בפעילות עד למיצוי אפשרויות הכרייה במחצבה. משכשלו הניסיונות להגיע לפתרון מוסכם, סבורה התובעת כי זכותה לדרוש עמידה בהתחייבות זו. עילות המבוססות על עניין זה יכונו "התביעה בגין ההבטחה למיצוי עתודות המחצבים".

שנית, לטענת התובעת היא הסכימה בשנת 1983 להכרזת המחצבה כנטושה כנגד הבטחה שניתנה לה ע"י רמ"י והמפקח על המכרות לאפשר לה לבצע את עבודות השיקום במחצבה ולאתר בעבורה מחצבה חלופית. משהתברר כי אין באפשרות רמ"י והמדינה לקיים אחר התחייבויות אלו, זכאית התובעת, לשיטתה, לפיצוי על נזקיה כתוצאה מהפרת ההבטחות הללו. עילות המבוססות על עניין זה יכונו "התביעה בגין ההבטחות לביצוע השיקום ולאיתור מחצבה חלופית".

שלישית, בין התובעת לבין הנתבעות הושגו במהלך השנים 2003 – 2005 הסכמים והבנות, שהמרכזי בהם הוא הסכם הפשרה עם רמ"י שקיבל תוקף של פסק דין, לפיהם הנתבעות יתמכו בתוכנית השיקום שקידמה התובעת. מכוחם של הסכמים והבנות אלו היו הנתבעות מחויבות לפעול בתום לב על מנת להביא לקידומה של תוכנית השיקום. לשיטת התובעת הנתבעות הפרו חובתן זו בכך שתמכו, ולמצער לא מנעו, את החלטת המועצה הארצית לאסור על חידוש החציבה במחצבת בית מאיר. עילות המבוססות על עניין זה יכונו "התביעה בגין הכשלת תוכנית השיקום".

1. להלן אדון בכל אחת מהאפשרויות הללו, ואבהיר מדוע אין בכוחה לבסס את התביעה ביחס לאף אחת מהנתבעות.
2. התביעה בגין ההבטחה למיצוי עתודות המחצבים
3. דינה של תביעה זו להידחות בשל מחסום ההתיישנות, שכן תביעה מסוג זה היה הכרח להגיש עד ל- 4.2.1990, דהיינו קודם שחלפו 7 שנים מהמועד בו הוכרזה המחצבה כנטושה. הטעם לכך פשוט וברור: ככל שאכן ניתנה על ידי הגורמים המוסמכים הבטחה כאמור, הרי שהכרזת המחצבה כנטושה מהווה, לשיטת התובעת עצמה, הפרה מובהקת של הבטחה זו, ולפיכך העילה לתבוע בגין הפרת ההבטחה התיישנה בחלוף שבע שנים מאותו מועד. לכך ראוי להוסיף כי פקודת המכרות מסדירה את הליכי הערר על הכרזת מחצבה כנטושה (ראו סעיף 115 לפקודה), ואולם התובעת נמנעה מלעשות שימוש בהליך זה בשעתו. הימנעות זו מצדיקה לחסום בפני התובעת את האפשרות לתבוע פיצוי גם בתוך תקופת ההתיישנות, לא כל שכן לאחר שחלפה (והשוו פסקה 59 להלן).
4. התובעת ביקשה להתגבר על מחסום ההתיישנות בשתי דרכים:

ראשית, לשיטת התובעת המתינה עם הגשת התביעה כל עוד היה סיכוי להגיע לפתרון מוסכם, ועל כן אין לזקוף את סבלנותה נגדה. לטיעון זה אין בסיס לא משפטי ולא עובדתי. כעניין משפטי, עצם העובדה שמתקיים משא ומתן העשוי להוביל לפתרון שייתר את התביעה אינו מביא, בהעדר הסכמה על כך, להארכת תקופת ההתיישנות; כעניין עובדתי, המחצבה הפסיקה את פעולתה כבר בשנת 1988, והמשא ומתן שהתנהל בין הצדדים היה קטוע, כאשר במשך עיקר שנות השמונים והתשעים לא התקיימו כלל מגעים בין הצדדים (כמובהר, המגעים האינטנסיביים שהולידו את תוכנית השיקום החלו רק לאחר רכישת התובעת במרץ 1998). ממילא, ככל שביקשה התובעת לעמוד על ההבטחה שניתנה לה לטענתה, היה עליה לעשות כן זה מכבר.

שנית, התובעת מצביעה על אמירות כאלו ואחרות מהן עולה כי נושאי תפקידים בנתבעות היו מודעות לטענותיה, ואף סברו כי הן מצדיקות להגיע להסדר פשרה עמה (ובכלל זה להעניק לה פטור מחובת מכרז). כך, למשל, היא מפנה להמלצת מחוז ירושלים ברמ"י לאשר את הסדר הפשרה עם התובעת, בין השאר, מתוך התחשבות בטענות התובעת ובסיכון הרב שתוגש על ידה תביעת פיצויים נגד רמ"י. התובעת סבורה כי אמירות אלו ואחרות מהוות הכרה בזכויות התובעת, ומכך עשויה להשתמע הטענה כי הן מאריכות גם את תקופת ההתיישנות, בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958. ואולם, אמירות לפיהן לצד שכנגד טענות העלולות להוביל להתדיינות משפטית, וניהול משא ומתן לפשרה במטרה למנוע התדיינות זו, אינן שקולות להודאה בקיומה של זכות. עמד על כך בית המשפט העליון בציינו כי ככלל "אין לראות בניהול משא ומתן לצרכי פשרה הודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ומגמה זו מאפיינת את גישתם של בתי המשפט כמדיניות משפטית ראויה" (רע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון, פסקה 7 (ניתן ב- 16.8.2005); כן ראו טל חבקין, התיישנות 195 – 199 (התשע"ד)).

1. ואכן, ההתדיינות שלפניי מהווה המחשה טובה לקושי לקיים דיון עובדתי בשאלה אם ניתנה בשעתו הבטחה בעלת תוקף משפטי בעניין מיצוי אפשרויות הכרייה באיחור של קרוב ל- 30 שנה. העד המרכזי שהיה מצוי בפרטי העניין בזמן אמת הוא מר דגן (התביעה העידה גם את מר שמעון גילר ומר שלמה חן בעניין זה, ואולם ידיעתם מהשנים הרלוואנטיות, מתוקף תפקידיהם ברמ"י ואצל המפקח על המכרות, מתייחסת בעיקר לאשר היה נהוג ומקובל בגופים אלו, וקשה לבסס עליה ממצא בדבר ההבטחות הקונקרטיות שניתנו לתובעת). בעדותו, בניגוד לתצהירו, מסר מר דגן כי לתובעת לא ניתנה הבטחה למיצוי עתודות המחצבים (ראו פרוטוקול 30.5.2012, עמוד 90 שורות 21 – 24 לעומת סעיפים 8 ו- 11 לתצהירו). יתכן מאד שעדות זו היא תוצאה של גילו המתקדם בזמן גביית העדות (ראו דברי ב"כ התובעת בסיום עדות העד. פרוטוקול 30.5.2012, עמוד 117), ואולם ה"אשם" בכך מוטל כולו לפתחה של התובעת, אשר התמהמה מאד בהבאת טענותיה בעניין זה לבירור משפטי.
2. בשולי הדברים אוסיף כי ספק בעיני אם גם לו הייתה התביעה מוגשת בזמן שהיה מאפשר בירור עובדתי הייתה התובעת מצליחה לבסס את טענתה. ודוק, יתכן שהיה קיים בשעתו נוהג לפיו הרשאה לחציבה מתחדשת באופן כמעט אוטומטי כל עוד לא מוצו עתודות המחצבים. ואולם, נוהג מסוג זה אינו יוצר בהכרח הבטחה מחייבת, ושינוי נסיבות עשוי להצדיק סטייה אפילו מהבטחה מחייבת. מכל מקום, קיים מחסום דיוני המונע ברור סוגיות אלו בתביעה הנוכחית, שכאמור הוגשה כ- 27 שנים לאחר הכרזת המחצבה כנטושה וכ- 22 שנה לאחר הפסקת הכרייה בה.
3. התביעה בגין ההבטחות לביצוע השיקום ולאיתור מחצבה חלופית
4. התובעת טענה לקיומו של סיכום מחייב בינה לבין רמ"י והמפקח על המכרות לפיו כנגד הסכמתה להכרזה על המחצבה כנטושה יתאפשר לה לבצע חציבה כחלק מפעולות השיקום, ותאותר עבורה מחצבה חלופית. ככל שהתובעת הייתה מצליחה להוכיח הבטחות מסוג זה, הרי שהמועד בו היה מתחיל מירוץ ההתיישנות לתביעה בגינן אינו המועד בו ניתנו ההבטחות, אלא המועד בו הופרו. לאור זאת, ניתן לטעון כי לפחות ביחס להבטחה לבצע חציבה כחלק מפעולות השיקום לא החל מרוץ ההתיישנות עד להחלטת מועצת מקרקעי ישראל מיום 1.7.2008, שכן רק לאחר החלטה זו הובהר לתובעת כי לא יתאפשר לבצע חציבה כחלק מתוכנית השיקום של המחצבה.

הערה: ביחס להבטחה הנטענת לאיתור מחצבה חלופית, נראה שתקופת ההתיישנות חלפה זה מכבר, מאחר שלתובעת הוברר כבר בסוף שנות השמונים, ולכל המאוחר בתחילת שנות התשעים, כי אין בנמצא מחצבה חלופית רלוונטית.

1. אפס, חומר הראיות שהונח לפניי אינו תומך בטענת התובעת לכך שניתנה לה הבטחה מחייבת מבחינה משפטית לא בעניין ביצוע חציבה כחלק מפעולות השיקום ולא בעניין איתור מחצבה חלופית. כפי שהובהר לעיל (ראו פסקאות 11 – 13 לעיל) התמונה המצטיירת מהעדויות שהביאה התובעת היא שהייתה נכונות ורצון טוב מצד רמ"י והממונה על המכרות, במסגרתם היו נכונות לבחון תוכניות שיקום שיכללו חציבה והצעות למחצבה חלופית. ואולם בכך לא די על מנת להקים התחייבות בעלת תוקף משפטי מחייב. במצב דברים זה, הזכות המשפטית היחידה שהייתה לתובעת היא זו שהוענקה לה מכוח סעיף 116 לפקודת המכרות, ובצדק לא חזרה התובעת בסיכומיה על הטענה להפרתה של הוראה זו על ידי הנתבעות (הזכות האמורה מחייבת את בעל המחצבה להודיע על רצונו לשקם את המחצבה בעצמו בתוך חודשיים מיום קבלת הודעה על הכרזת המחצבה כנטושה, ולהתחיל בעבודות השיקום תוך 3 חודשים מהיום בו הודיע על רצונו בשיקום המחצבה).
2. התובעת מבקשת ללמוד מהסכמתה של רמ"י לאפשר לה במסגרת הסכם הפשרה חציבה ללא מכרז כי היא מכירה בזכויותיה במקרקעין. וזהו הלך מחשבתה: על פי סעיף 9(א)(1) לחוק חובת המכרזים, תשנ"ב – 1992 רשות ציבורית פטורה מחובת קיום מכרז, אם ההתקשרות היא כתוצאה מ"מתן התחייבות" שנעשתה לפני כניסת חוק חובת מכרזים לתוקף. רמ"י התחייבה בהסכם הפשרה לאפשר לתובעת את החציבה ללא מכרז, ועל כן יש לראותה כמי שהודתה בכך שקיימת התחייבות כלפי התובעת ביחס למקרקעין. אינני סבור שטיעון זה מלמד את מה שהתובעת מבקשת להסיק ממנו. התקשרות רמ"י בהסכם הפשרה מלמדת כי היא שקלה את הסיכונים והסיכויים הכרוכים בהתדיינות עם התובעת בתביעה לסילוק יד, והגיעה למסקנה כי ככל שתאושר תוכנית שיקום ע"י רשויות התכנון, יש לתובעת די זכויות לכאורה המצדיקות לאפשר לה לבצע את עבודות השיקום ללא מכרז. מכאן לא משתמעת הכרה בהתחייבות של רמ"י לאפשר לתובעת את מיצוי זכויות החציבה במחצבה, ובוודאי שלא ניתן ללמוד על הכרה בהתחייבות להקצות לתובעת מחצבה חלופית. במילים אחרות, הסכם הפשרה יכול ללמד, לכל היותר, על הכרת רמ"י בכך שלתובעת עומדת לכאורה זכות קדימה לבצע את עבודות השיקום, ככל שניתן יהיה לבצען. מאחר שלאור החלטת המועצה הארצית לא ניתן לבצע במחצבת בית מאיר עבודות שיקום מהסוג בו מעוניינת התובעת, אין בכך כדי להועיל לתובעת.
3. זאת ועוד, גם אם היה ממש בטענות התובעת לעניין ההבטחות שניתנו לה בשעתו, הרי שכעניין פרשני היה מקום לקבוע שביצוע עבודות השיקום היה מותנה בכך שהתובעת תציג בלוח זמנים מתקבל על הדעת תוכנית שיקום, שתקבל את אישור רשויות התכנון והבניה, והקצאת המחצבה החלופית הייתה מותנית בכך שהתובעת תצליח לאתר בתוך פרק זמן סביר מחצבה שכזו. ודוק, אין זה מתקבל על הדעת שהבטחות מסוג זה יעמדו בעינן ללא כל מגבלת זמן. התובעת צריכה לממשן בתוך זמן סביר, ומשלא עשתה כן, הרי שאין באפשרותה להוסיף ולתבוע את מימושן. ואולם, התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה. עד לשנת 1993 היא לא קידמה באופן ראוי תוכנית שיקום (ראו פסקה 16 לעיל), ורק לאחר שנת 1998, משנרכשה במסגרת הליכי כינוס נכסים של חברת האם, החלה לפעול באופן אפקטיבי בעניין זה (וכמפורט לעיל, כשלה בסופו של יום לקבל את אישור רשויות התכנון). כמו כן, התובעת לא הצליחה לאתר לעצמה שטח מתאים להקמת מחצבה חלופית, לא בשעתו ואף לא כיום. בנסיבות אלו, גם אם הייתי משתכנע כי ניתנו ב- 1983 הבטחות מצד רמ"י והמפקח על המכרות, אין אפשרות לקבוע כי הם אלו שהפרו אותן, שכן האשם באי מימושן מוטל רובו ככולו על התובעת.
4. התביעה בגין הכשלת תוכנית השיקום
5. דומה כי הטרוניה המרכזית של התובעת כלפי הנתבעים אינה בגין ההבטחות שניתנו לה לטענתה בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, ואף לא בגין ההבטחות שניתנו לה לטענתה בשנת 1983, אלא בשל מעשים ומחדלים שהיא מייחסת להם בקשר לדיון שהתקיים ביום 1.7.2008 במועצה הארצית, במהלכו נדחתה תוכנית השיקום על ידי המועצה הארצית לתכנון ולבניה. וזו טענת התובעת בקליפת אגוז: הנתבעים נתנו הסכמתם לתוכנית השיקום, ויצרו מצג לפיו הם תומכים בה. במצב דברים זה הם היו מחויבים לפעול לקידום תוכנית השיקום, והיה עליהם לתמוך בהחלטה המאפשרת את קידומה במועצה הארצית לתכנון ולבניה. ואולם, ברגע האמת, הביעו הנתבעים עמדה השוללת את תוכנית השיקום, ולמצער לא הביעו עמדה התומכת בה, ועל כן הם נושאים באחריות להכשלתה.
6. הטענות שמעלה התובעת נגד ארבעת הנתבעים דומות לכאורה, ואולם מבחינה משפטית קיימים הבדלים רבי משמעות בין הנתבעים. הבדלים אלו נוגעים בעיקרם לשני עניינים: ראשית, מידת המחויבות המשפטית (אם בכלל) של כל אחד מהנתבעים לקידום תוכנית השיקום; שנית, העמדה שנקט כל אחד מהנתבעים במהלך הדיון במועצה הארצית לתכנון ולבניה. להלן נבחן בנפרד, לאור משתנים אלו, את טענות התובעת כלפי ארבעת הנתבעים.

ו.1. רשות מקרקעי ישראל

1. רמ"י היא היחידה מבין הנתבעים אשר חתומה על הסכם המטיל עליה התחייבויות משפטיות ברורות בקשר למחצבה. הסכם זה הינו הסכם הפשרה, אשר נחתם במסגרת התביעה לסילוק יד, וקיבל תוקף של פסק דין בהסכמה ביום 26.7.2005. מכוחו של הסכם זה מחוייבת רמ"י לתת לתובעת הרשאה לתכנון ביחס למחצבת בית מאיר, ובהמשך הרשאה לחציבה ל-4 שנים, "במידה והתוכנית תאושר".
2. התובעת אינה טוענת כי ניתן לבצע את הסכם הפשרה, שהרי ביצוע החציבה מכוחו הותנה באישור תוכנית השיקום על ידי רשויות התכנון והבניה, ואישור שכזה לא יכול להינתן לאור החלטת המועצה הארצית מיום 1.7.2008. טענת התובעת כלפי רמ"י היא שהפרה התחייבות משתמעת ופעלה בחוסר תום לב, בכך שהייתה חלק מהגורמים שהביאו לסיכול האפשרות כי תוכנית השיקום תאושר על ידי רשויות התכנון והבניה, ולמצער שלא פעלה באופן ראוי להביא לאישור תוכנית השיקום, ועל כן היא נושאת באחריות להעמיד את התובעת במקום בו הייתה לו היה ניתן לבצע את הסכם הפשרה.
3. מבחינה משפטית, טענתה של התובעת נגד רמ"י נסמכת על פסקי דין כדוגמת ע"א 5559/91 ק.צ. מפעלי גז ואנרגיה (1982) בע"מ נ' מקסימה המרכז להפרדת אויר בע"מ, פ"ד מז(2) 642 (1993) וע"א 4541/91 לוביאניקר נ' שר האוצר, פ"ד מח(3) 397 (1994) (להלן: "עניין לוביאניקר") בהן הוטלה אחריות על צד אשר ביצע פעולות שהביאו להכשלת האפשרות לקיים את החוזה, או אשר נמנע מביצוע פעולות בהן היה חייב שהיו מאפשרות את ביצוע החוזה (וראו גם דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים, כרך ג' 51 – 54 (תשס"ד)).

טלו לדוגמא את עניין לוביאניקר: באותו מקרה נערך בין רמ"י לבין בעלי קרקע שזכויותיהם הופקעו הסכם שקבע פיצוי במקרקעין חילופיים (ולא בכסף). ההסכם היה כפוף לתנאי מתלה לפיו יינתן לעיסקה אישור של וועדת הפטור ממכרז שליד מועצת מקרקעי ישראל. אישור כזה לא ניתן, מהנימוק שההסכמה לפצות את בעלי הקרקע התובעים במקרקעין חילופיים היוותה הפליה לטובה שלהם בהשוואה לבעלי קרקע אחרים. למרות זאת, התביעה נתקבלה, ונקבע כי רמ"י מנועה מלהתכחש להסכם הפיצוי. הטעם לכך הוא שנציג רמ"י שהופיע לפני ועדת הפטור התנגד לאישור העיסקה, ונמנע מלהציג לפניה "תמונה שלמה ומאוזנת של הרקע והסיבות שהביאו לגיבוש ההסכם" (שם, בעמוד 414). בעקבות פסק דין זה, ומאחר שרמ"י הייתה מנועה מביצוע ההסכם, היא חויבה בתשלום פיצויי קיום לתובעים, וזאת בהתאם לשווי המקרקעין החילופיים שהובטחו להם (ראו ע"א 8556/96 לוביאניקר נ' שר האוצר, פ"ד נו(5) 289 (1998).

1. הלכות אלו, ושכמותן, הן אומנם הדין הרלוונטי, ואולם ההשוואה בינן לבין המקרה שלפני, מלמדת כי אין מקום להטיל אחריות להחלטת המועצה הארצית לתכנון ולבניה על רמ"י. את העובדות הדרושות בעניין זה פירטתי בפסקאות 28 - 30 לעיל, ובשלב זה אוכל למקד את תשומת הלב במסקנות העולות מהן. דחייתה של תוכנית השיקום נעשתה על ידי רשות התכנון והבניה העליונה, המועצה הארצית לתכנון ולבניה, וזאת לאור התנגדותם של תושבי היישובים הסמוכים, מסילת ציון ובית מאיר. רמ"י לא הייתה, לפיכך, לא הגורם הדומיננטי בגוף שקיבל את ההחלטה, ולא הגורם שעמד מאחורי המהלך (נהפוך הוא, כמו התובעת נראה שהיא הופתעה ממנו). מעורבותה השולית והפסיבית בתהליך שונה, אם כך, תכלית שינוי מזו של נציג רמ"י בעניין לוביאניקר.

זאת ועוד, טענות התובעת נגד רמ"י נובעות בעיקרן מכך שלשיטת התובעת נציג רמ"י בדיון היה צריך להציג עמדה התומכת בתוכנית השיקום לפני המועצה הארצית, וכי היה עליו להתנגד להצעת ההחלטה האוסרת על חידוש החציבה במחצבת בית מאיר. ואולם, לא רק שבדיון שהתקיים נכחו אנשי התובעת, אלא שהם (באמצעות עו"ד ספיר), כמו גם גורמי התכנון, הציגו לפני המועצה את עמדתם, וזאת ללא הצלחה. ולראיה, שתי ההצעות שהועלו להצבעה שללו אפשרות של חציבה במחצבת בית מאיר. במצב דברים זה, אין להניח כי נציג רמ"י במועצה הארצית, שהיה אחד מ- 22 חברי מועצה שהשתתפו בהצבעה, היה יכול להביא לשינוי עמדת חבריו (שכאמור נבעה משיקולים תכנוניים שרמ"י אינה מופקדת עליהם). לפיכך, אין לומר בנסיבות המקרה שלפניי כי רמ"י היא גורם שהכשיל את האפשרות לאישור תוכנית השיקום, וממילא אין לראות בהתנהלות נציגה במהלך הדיון במועצה הארצית משום הפרה של הסכם הפשרה או הכשלת האפשרות לקיומו.

1. ויובהר, התחייבותה של רמ"י בהסכם הפשרה (שהוא תוצאה של תביעה לסילוק יד שיזמה רמ"י) היא לאפשר לתובעת לקדם מול מוסדות התכנון והבניה תוכנית שיקום (וזאת באמצעות מתן הרשאה לתכנון), ולתת לה הרשאה לחידוש החציבה לארבע שנים, אם וכאשר תאושר תוכנית השיקום. רמ"י לא נטלה על עצמה את האחריות לקידום תוכנית השיקום, ובוודאי שלא התחייבה בפני התובעת (ואף לא יכלה להתחייב), שתוכנית השיקום תתקבל על ידי מוסדות התכנון והבניה. נהפוך הוא, התובעת היא שהייתה אחראית לקדם את תוכנית השיקום מול רשויות התכנון והבניה, ולשאת במלוא העלויות הכרוכות בכך. ממילא, כאשר מתברר כי מהלך זה לא עלה יפה, בשל התנגדות תקיפה של תושבים ביישובי האזור לחידוש החציבה, אין לראות את רמ"י כגורם הנושא באחריות לכך.
2. העולה מהמקובץ הוא שהתנהלות רמ"י בקשר לדיון שהתקיים במועצה הארצית לתכנון ולבניה ביום 1.7.2008, ואשר כתוצאה ממנו סוכלה האפשרות לחדש את החציבה במחצבת בית מאיר, אינה מקימה לתובעת עילת תביעה כלפי רמ"י.

ו.2. משרד הפנים

1. התביעה הוגשה גם כלפי משרד הפנים, ובכתב התביעה הובהר כי הדבר נובע מאחריותו על גופי התכנון השונים, ובכללם המועצה הארצית לתכנון ולבניה. בסיכומיה הבהירה התובעת כי היא סבורה שהחלטת המועצה הארצית לתכנון ולבניה התקבלה בהליך לא תקין, וכי הוועדות המחוזית והמקומית נושאות באחריות לסגירת המחצבה בשנות השמונים.
2. באת כוח המדינה תמהה, ובצדק, על צירוף משרד הפנים להליך. רשויות התכנון לא היו מחויבות כמובן לאשר את תוכנית השיקום. רשויות התכנון הן הגורם המקצועי האמור לבחון תוכניות מסוג זה, ולהחליט אם לאשרן או לדחותן. ככל שהתובעת לא הייתה שבעת רצון מהחלטות רשויות התכנון, וסברה כי נפלו בהן פגמים כאלה או אחרים, עמדה לפניה האפשרות לתקוף החלטות אלו בהליכים מנהליים מתאימים. התובעת לא פנתה לנתיב זה, ולא הבהירה מה מנע ממנה לעשות כן. במצב דברים זה אין באפשרותה לתקוף את החלטות רשויות התכנון בדרך של תביעת פיצויים, אלא אם נפל "פגם חמור בהתנהלות הרשות" (השוו עע"ם 7401/14 קסם מילניום בע"מ נ' רשות שדות התעופה (ניתן ב- 9.9.2015); ע"א (מחוזי י-ם) 62946-03-15 מדינת ישראל נ' גליק (ניתן ב- 17.1.2016. בקשת רשות ערעור שהוגשה טרם הוכרעה); דפנה ברק-ארז, עוולות חוקתיות 231 (תשנ"ד)). לא הונחה לפניי תשתית ראייתית המלמדת כי החלטת המועצה הארצית לתכנון ולבניה התקבלה שלא כדין, ובוודאי שאין לומר כי נפלו בה פגמים העולים לכדי "פגם חמור בהתנהלות הרשות". מכאן שלא היה כל בסיס להגשת תביעה לפיצויים כלפי משרד הפנים.

ו.3. המפקח על המכרות

1. בשונה מרשות מקרקעי ישראל, המפקח על המכרות בעת הדיון במועצה הארצית, מר יעקב מימרן, התנגד באופן אקטיבי לחידוש החציבה במחצבת בית מאיר, והביע עמדה זו הן בדיון המועצה הארצית והן בדיונים מקדימים שהתקיימו בנושא (ראו עדותו של מר זאב הכהן, איש רשות הטבע והגנים, פרוטוקול 12.9.2013, עמוד 670 שורה 24 – עמוד 673 שורה 30). התובעת סבורה כי המדובר בהתנהלות פסולה מצד הממונה על המכרות, ואולם מחומר הראיות לא ברור מה חייב את הממונה על המכרות לתמוך בתוכנית השיקום. וזאת יש לזכור, הממונה על המכרות אינו חלק מרשות מקרקעי ישראל, וממילא הסכם הפשרה אינו מחייב אותו. באופן מפתיע הוא גם לא נטל חלק במשא ומתן לגיבוש תוכנית השיקום (כך, למשל, לא נטל חלק בישיבה שקיימה לשכת התכנון ביום 15.4.2003, ורק כותב לידיעה בסיכום הדיון), וכל שנטען לגביו בסיכומי התובעת הוא שידע על התוכנית המתגבשת והשתתף בסיור שהתקיים בסוף יוני 2008. פשיטא כי בכך אין די כדי ליצור מחויבות משפטית של המפקח על המכרות לקידום תוכנית השיקום. ממילא, אין זה ברור על שום מה ולמה סבורה התובעת כי התנגדותו לתוכנית השיקום אינה חלק מהתנהלות לגיטימית של גורם מקצועי הרשאי, ומחויב, להביע את עמדתו המקצועית.

ו.4. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה מטה יהודה

1. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה המליצה בהחלטתה מיום 8.1.2004 לוועדה המחוזית על הפקדת תוכנית השיקום. העומדים בראש הוועדה המקומית באותה עת, מר מאיר ויזל (ראש המועצה האזורית) ומר אבי בן גור (מהנדס הוועדה המקומית) אף היו מעורבים בהליכים לגיבוש תוכנית השיקום. ואולם נציגת המועצה האזורית לדיון במועצה הארצית ביום 1.7.2008, האדריכלית חגית ישראל, שנכנסה בשנת 2008 לתפקיד מהנדסת המועצה האזורית (במקום מר אבי בן גור), הצטרפה לעמדת המתנגדים וציינה כי היא "תומכת בהטמנה ושיקום של המחצבה ללא חציבה וללא גריסה בשטח".
2. התובעת סבורה כי די בעמדה זו מצד נציגת המועצה האזורית (שהיא גם מהנדסת הוועדה המקומית) כדי להטיל על הוועדה הקומית לתכנון ולבניה מטה יהודה אחריות לנזקיה. התקשיתי לראות מהו הבסיס לכך. האם התובעת סבורה כי המלצה על הפקדת תוכנית משמעה התחייבות לתמוך בה מעתה ועד עולם? האם היא בדעה שמרגע שהוועדה המקומית המליצה על הפקדת תוכנית השיקום, אין באפשרות נושאי תפקידים בה להביע עמדה המתנגדת לחידוש החציבה? לדידי ברור שלא כך ולא כך. המלצת הוועדה המקומית על הפקדת תוכנית השיקום אינה יוצרת התחייבות משפטית מצידה להוסיף לתמוך בתוכנית, בוודאי לא בחלוף ארבע שנים, וכאשר בינתיים שולבה בה גם הטמנת עודפי החפירה של הרכבת (הטמנה לה התנגדה הוועדה המקומית); המלצת הוועדה המקומית על הפקדת התוכנית אף אינה שוללת את זכותם של נושאי תפקידים בה (לא כל שכן נושאי תפקיד מקצועי חדשים, כדוגמת מהנדסת הוועדה) להביע עמדה המתנגדת לתוכנית שהומלצה בעבר (במיוחד כשהם מופיעים בדיון גם בכובע נוסף, בענייננו מהנדסת המועצה האזורית). אם לא די בכך, לא ברור כלל מה הייתה ההשפעה של אמירה זו על מהלך הדיון, בשים לב לעובדה שמדובר בקול אחד מיני רבים שהושמעו נגד חידוש החציבה.
3. להשלמת התמונה יצוין כי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה מטה יהודה, ביחד עם המועצה האזורית מטה יהודה, הגישו אומנם לחוקר שדן בתמ"א המערבית התנגדות, בה נאמר כי הן מתנגדות באופן נמרץ לביצוע "כל פעילות גריסה, חציבה ועיבוד" במחצבה (מכתב בא כוח הוועדה המקומית והמועצה האזורית, עו"ד יורם בר סלע, מיום 2.4.2009. צורף כנספח 48 לתצהיר מנדלוביץ). ואולם, התנגדות זו יצאה מנקודת הנחה שהחלטת המועצה הארצית שלא תבוצע עבודת חציבה במחצבת בית מאיר היא מעשה עשוי, וכוונה בעיקרה נגד התוכנית לאפשר הטמנה במחצבה. מכל מקום, לאור עיתוי הגשתה, והעובדה שבצידה הוגשו התנגדויות רבות לאפשרות שינוי החלטת המועצה הארצית, לא היה בעמדה זו כדי להשפיע על התוצאה הסופית.
4. סיכומו של דבר, הנתבעים אינם נושאים באחריות משפטית להכשלת תוכנית השיקום במועצה הארצית לתכנון ולבניה. רמ"י מאחר שלא פעלה כלל להכשלת התוכנית; רשויות התכנון והמפקח על המכרות מאחר שפעלו על פי שיקול דעתם המקצועי, ולא היו מחויבים כלל לתמוך בתוכנית; הוועדה המקומית לתכנון ולבניה מאחר שהיא ויחידיה לא היו מחויבים לתמוך בתוכנית השיקום בפני המועצה הארצית.
5. עוללות
6. הנתבעות טענו להעדר יריבות, שכן לשיטתן התובעת הנכונה היא חברת החופר (ישראל) בע"מ, שהח.פ. שלה רשום על חוזי ההרשאה, ולא חברת מחצבות בית מאיר בע"מ. אין בידי לקבל טענה זו. מחצבת בית מאיר הופעלה במשך כל השנים על ידי התובעת, שנשלטה עד לשנת 1998 על ידי חברת החופר. הנתבעות, ובכללן רמ"י, הכירו בכך, והוסיפו להתנהל מול התובעת גם לאחר שינוי השליטה בה בשנת 1998. מכאן שמחצבות בית מאיר בע"מ היא התובעת הנכונה בתיק זה, והעובדה שבחוזי החכירה שהונפקו כשהייתה קרבה בין החברות נרשם מספר הח.פ. של חברת החופר אינה יותר מאשר טעות סופר (במיוחד כשהשם שהופיע בחוזי החכירה הוא מחצבות בית מאיר בע"מ).
7. התובעת טענה בסיכומיה (ראו סעיפים 92 – 101 לסיכומי התשובה) כי משסוכל הסכם הפשרה יש להורות על אכיפה בקירוב שלו. אני מתקשה לראות כיצד טענה מסוג זה יכולה להצדיק את הסעד שנתבע בהליך שלפניי. הסעד לו עתרה התובעת הוא פיצוי כספי המשקף את אינטרס הקיום שלה, וסעד מסוג זה אינו מהווה ביצוע בקירוב של הסכם הפשרה, אלא תרופה העומדת לנפגע מהפרת חוזה. מאחר שהתובעת לא הוכיחה הפרה של הסכם הפשרה ע"י רמ"י, ממילא אין היא זכאית לסעד שביקשה. זאת ועוד, כפי שהתובעת עצמה גורסת, החלטת מועצת מקרקעי ישראל סיכלה את האפשרות לבצע את הסכם הפשרה, ולא הוצג לפניי כל מתווה היכול להיחשב כ"ביצוע בקירוב" של הסכם זה.
8. במסגרת התביעה כלולה גם התייחסות לנזקים הקשורים בפגיעה בפעילות מפעל האספלט (שפעולתו לא הופסקה גם לאחר סגירת המחצבה, אלא נמשכה עד שנת 1998, וחודשה לאחר מכן לשנתיים נוספות. ראו חקירתו של מר מנדלוביץ, פרוטוקול 5.62012, עמודים 173 – 174). נזקים אלו נובעים, על פי הנטען בכתב התביעה, משלילת האפשרות לבצע את תוכנית השיקום (ראו סעיף 341 לכתב התביעה המתוקן). לפיכך, משנקבע כי הנתבעות אינן נושאות באחריות להכשלת תוכנית השיקום, ממילא אין הן נושאות באחריות גם לנזקים אלו.
9. בראיותיהם ובסיכומיהם התייחסו הצדדים למספר ניכר של סוגיות נוספות, ובראשן שאלות מרתקות הנוגעות לגאולוגיה של מחצבת בית מאיר, ולכמות ולאיכות של עתודות המחצבים המצויות בה. תודתי למומחי הצדדים על שהשכילו אותי בנושאים אלו, ואולם בסופו של דבר, סברתי כי התביעה שלפניי נעדרת עילה משפטית, וממילא לא ראיתי צורך להכריע בעניינים, שלאור סגירת המחצבה יוותרו, ככל הנראה, לא רק חסרי משמעות לצורך ההכרעה בתיק שלפניי, אלא גם חסרי משמעות מעשית.

סוף דבר

1. דינה של התביעה שלפניי להידחות במלואה, שכן, כמובהר לעיל, התובעת לא הצליחה לבסס עילת תביעה נגד מי מהנתבעים.
2. בבואי לפסוק את שכר טרחת הנתבעים, אני מביא בחשבון את היקף התביעה, והעלות הגבוהה שהייתה כרוכה בהתגוננות מפניה. לאור זאת הריני לפסוק לנתבעות 1, 3, 4 שכר
   טרחת עורך דין בסכום כולל של 250 אלף ש"ח, ולנתבעת 5 שכר טרחה בסכום של 50 אלף ש"ח בתוספת מע"מ. בנוסף תישא התובעת בשכר טרחת המומחים מטעם הנתבעות 1, 3, 4, וזאת בהתאם לשכר ששולם להם בפועל.

ניתן היום, כ"ט כסלו תשע"ז, 29 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.

חתימה