1. בפני תביעה לפינוי וסילוק יד מהמקרקעין הידועים כחלקה 4 בגוש 14074 (להלן: "המקרקעין" ו/או "חלקה 4"), אשר מצויים באדמות הישוב הבלתי מוכר קדיתא בהר כותר (להלן: "קדיתא").

עוד עותרת התובעת, לפיצול סעדים לשם הגשת תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים.

רקע עובדתי:

2. אין חולק כי התובעת הינה הבעלים של המקרקעין, כעולה מנסח רישום המקרקעין, (נספח א' לתצהיר העד נדב סויסה ת/4).

כבר עתה אומר כי אין זו הפעם הראשונה שענייניו של הנתבע כפולש ומסיג גבול, מגיעים לפתחו של בית המשפט.

בשנת 2004 עתרה התובעת לסילוק ידו של הנתבע מחלקה אחרת בקדיתא, הידועה כחלקה 3 בגוש 14074, (להלן: "חלקה 3"). התביעה התנהלה בפני כב' השופט דני צרפתי, (ת"א 2200/04), (להלן: "התביעה הראשונה"), והושגה בה הסכמה דיונית לפיה יינתן צו פינוי, שיבוצע בהתאם למספר חלופות שנקבעו באשר למועד הפינוי:

"על יסוד הסכמת הצדדים, ניתן בזאת צו המורה על פנוי וסילוק ידו של הנתבע וכל מי מטעמו, מהמקרקעין הידועים כחלקה 3 בגוש 14074 בקדיתא וכמפורט בנספח ב' לכתב התביעה. אני מורה כי צו הפנוי וסילוק היד, המפורט לעיל, יבוצע במועד המוקדם מבין המועדים המפורטים בסעיפים א' עד ד' להלן;

א. עד ליום 01.12.2011 (מועד הפנוי בפסקי הדין ב-ת"א 3999/02 ו- 5167/04).

ב. 90 יום לאחר פרסום מכרז לביצוע עבודות תשתית בישוב קדיתא.

ג. 90 יום לאחר תחילת הליך הקצאת מגרשים למי מהמתגוררים בקדיתא.

ד. היה ויחתום הנתבע בהסכמת התובע על טופס ההתחייבות (שנוסח על ידי התובע עבור רשימת המתיישבים שהחלו להחזיק טרם ל- 12/99 כאמור) יחולו המועדים לפנוי על פי הקבוע בטופס ההתחייבות".

ראה: ת"א (שלום נצרת) 2200/04 מ"י נ' אמסלם (2.9.07), (להלן: "פסק הדין הראשון" ).

(ההדגשות מכאן ואילך אינן במקור- ס.י).

3. יש לציין כי במקביל לתביעה הראשונה, התנהלו תביעות נוספות לסילוק יד כנגד מתיישבים אחרים בקדיתא, שנדונו, בין היתר, ע"י כב' השופטים דני צרפתי ואשר קולה. (תביעות אלו יכונו להלן: "תיקי קדיתא"). בהליך לא שגרתי במסגרת אחד מתיקי קדיתא (ת"א 4407/00 מ"י נ' טייאר) התקיים דיון משותף בפני כבוד השופטים קולה וצרפתי יחד, אליו הוזמנו כל הגורמים שהיו שותפים להליכים שנגעו להקמת הישוב קדיתא, מתוך ניסיון לקדם פשרה בין הצדדים.

בסופו של יום, ונוכח ההסכמה הדיונית בין הצדדים לעניין הפינוי, הוכרעו תיקי קדיתא כך שניתן צו לפינוי המתיישבים, תוך הארכת מועד הפינוי, כמפורט בפסק הדין הראשון.

4. משמונה כב' השופט צרפתי לביהמ"ש המחוזי, הגיעה לפתחי בקשת הנתבע להאריך את מועד הפינוי שנקבע בפסק הדין בתביעה הראשונה (ת"א 2200/04). בהחלטתי מיום 3.1.12, שניתנה במסגרת התיק הנ"ל, קבעתי, כי אין מקום להאריך את מועד הפינוי, וזאת על אף ההשלכות הצפויות של החלטה זו על הנתבע ומשפחתו. (ראה החלטתי מיום 3.1.12 , וכן ראה בהקשר זה החלטת ביהמ"ש העליון ברע"א 1144/12 בר נתן נ' מנהל מקרקעי ישראל (29.5.12), הדוחה את הבקשה להאריך את מועד הפינוי בעניין זהה).

עד כאן באשר לפלישת הנתבע לחלקה 3.

5. אין חולק כי הנתבע בנה מבנה נוסף בשטחה של חלקה 4. (להלן: "המבנה").

בין הצדדים התגלעה מחלוקת באשר למועד הקמת המבנה בחלקה 4 .

התובעת הגישה את חוות דעתו של המודד ומפענח תצלומי האוויר מר זידאן סוהייל (סומנה ת/1) (להלן: "המומחה זידאן"), אשר קבע כי המבנה בחלקה 4 הוקם בזמן כלשהו בין התאריכים 21.4.07 לבין 20.1.08, כך לפי ניתוח תצלומי אויר מהמרכז למיפוי ישראל.

במאמר מוסגר אציין כי הנתבע הגיש חוות דעתו של המומחה שארלי חדד לתיק ביהמ"ש ביום 29.5.12, אולם חוות הדעת לא צורפה כחלק מתצהירו, ולא הוגשה במסגרת הבאת ראיותיו במועד ההוכחות. משכך, חוות דעת חדד אינה חלק מחומר הראיות. עם זאת, ומאחר ולאורך ההליך המשפטי, התייחסו שני הצדדים אל חוות דעת חדד כאילו הוגשה כדבעי, לא אתעלם ממנה ואראה בה חלק מראיות הנתבע.

לגופו של עניין, המומחה חדד, לא ציין בחוות דעתו מועד אפשרי להקמת המבנה בחלקה 4, לדבריו משום שלא הצליח להשיג תצלומי אויר להשוואה משנים קודמות. חוות דעת משלימה בעניין זה לא הוגשה, אף שהמומחה חדד העלה אפשרות כזו, ואף שניתנה לנתבע אפשרות להגיש חוות דעת משלימה לאחר שהשיג תצלומי אוויר (נ/1).

יש לציין, כי עד היום, טרם הושלמו הליכי הסדרת קדיתא כישוב מוכר.

6. לתמיכה בטענותיה, הגישה התובעת תצהירי המפקחים מטעמה, מזייד פארס ונדב סויסה (סומנו ת/3 ו-ת/4 בהתאמה). גם המומחה זידאן העיד מטעמה. הנתבע הגיש תצהירו שלו (נ/4), וכן את תצהיריהם של יובל מאיר לוי (נ/3), יוסף דגני (יש לציין כי עקב טעות גם תצהירו של דגני סומן נ/4, לכן ולשם הנוחות יקרא תצהיר זה – "תצהיר דגני").

כל המצהירים נחקרו והעידו בפני.

7. כהערה מקדימה ועוד בטרם אכנס לעובי הקורה, אציין כי בשונה מהנהוג בהליך אזרחי, ומאחר ואין חולק כי התובעת הינה הבעלים של המקרקעין, נטל ההוכחה במקרה דנן הוא על הנתבע , זאת בהתאם להוראת סעיף 30 לפקודת הנזיקין, שזה לשונה: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין – על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין".

משכך, אציג להלן את תמצית טענות הצדדים ותחילה אפתח דווקא בטענות הנתבע, שעה שלמעשה, טענות התובעת אינן אלא מענה לטענות הנתבע.

תמצית טענות הנתבע:

8. בכתב הגנתו, טען הנתבע כי אין לנקוט נגדו הליכי פינוי מחלקה 4, עת הוא נסמך על הקביעות שנקבעו בפס"ד שניתן בתביעה הראשונה ביחס למועד הפינוי מחלקה 3. באשר למבנה המצוי בחלקה 4, טען הנתבע כי המבנה הועבר ממיקומו הקודם (בו עמד מאז שנת 2001) אל מיקומו הנוכחי, בסוף שנת 2005 תחילת 2006, בהוראת נציג מטעם התובעת- המפקח פארס, ויש בכך משום הבטחה שלטונית.

9. המבנה בחלקה 4 היה קיים לכל הפחות מיום 19.1.07, ואין ממש בטענות התובעת להקמתו במועד מאוחר יותר. פסק הדין הראשון מהווה מעשה בי –דין גם לגבי הנעשה בחלקה 4.

10. בסיכומיו הוסיף הנתבע וטען כי המבנה בחלקה 4 ממוקם סמוך מאוד למבנה בחלקה 3, ושני המבנים משתרעים על שטח של כדונם. ההתייחסות בפסק הדין הראשון לכך שהבנייה נעשתה רק בחלקה 3, מקורה בטעות. ולמעשה פסק הדין הנ"ל התייחס לשני המבנים הקיימים בחלקות 3 ו- 4.

11. טענת התובעת לפיה מועד הפינוי פקע לפי פסק הדין הראשון הינה חסרת תום לב. התביעה מתייחסת למצב המשפטי שהיה נכון לשנת 2009. ככל ולאחר יום 1.12.11 נוצר מצב משפטי חדש, היה על התובעת להגיש תביעה מתאימה.

12. הנתבע אינו פולש, אלא בר רשות.

13. לנתבע ניתנה הבטחה שלטונית פרטנית וספציפית להתיישב בקדיתא מבלי שיפונה מביתו, זאת גם בהיותו נמנה על תושבי קדיתא הוותיקים.

14. עוד נסמך הנתבע על האמור בע"א (מחוזי נצ') 2219/02, (נספח ט' לתצהירו – נ/4), לפיו לטענתו, תושבי קדיתא אינם מסיגי גבול, וההבטחות שניתנו להם, הינן בבחינת הבטחות שלטוניות. הנתבע טוען כי האמור בפסק דין זה מהווה השתק פלוגתא גם כלפיו, על אף שלא נמנה על בעלי הדין שם.

15. ההבטחה השלטונית כאמור, יצרה ציפייה והסתמכות למתן מגורי קבע בקדיתא. העובדה שהנתבע מחזיק בקרקע משך שנים הינה ראיה לכך שאין מדובר בהרשאה זמנית, מה גם שתנאי הפסיקה באשר למתן הבטחה שלטונית, מתקיימים.

16. החלטות הרשויות המוסמכות והתנהלותן בנוגע לקדיתא, משמען מתן רשות בלתי הדירה לנתבע להחזיק במקרקעין בקדיתא, רשות שלא בוטלה. התובעת היא ידה הארוכה של הממשלה אשר תומכת בהקמת קדיתא ואין להתעלם מכך. אין מדובר במתן הרשאה ללא תמורה, וגם אם יקבע שלא ניתנה תמורה, הרי שיש נסיבות שבגינן ההרשאה לא תבוטל.

17. התובעת נוקטת באפליה פסולה ואכיפה בררנית כנגד הנתבע, עת היא אינה פועלת כנגד אחרים, אשר חרגו ובנו מבנים גדולים משלו בקדיתא. לא רק באכיפה סלקטיבית מדובר, כי אם בהענקת זכויות לאחד ולא לאחר, שעניינם זהה או דומה.

18. הנתבע לא סירב לחתום על התחייבות לפינוי עתידי, אדרבא, התובעת כלל לא אפשרה לו ולמתיישבים נוספים לחתום התחייבות דומה לזו שניתנה למתיישב אחר בישוב, וגם בכך קיימת אפליה פסולה.

19. יש להביא בחשבון כי מדובר במשפחה בת חמישה ילדים אשר עלולה להיזרק "לתוך השממה", כדבריו.

תמצית טענות התובעת:

20. בשנת 2008 הבחינה התובעת כי הנתבע פלש לחלקה 4 והקים עליה, ללא הסכמתה, מבנה, בחלק מהמקרקעין, תוך הפרת הוראות חוק וללא היתר כדין.

בכתבי טענותיה מגוללת התובעת את ההיסטוריה של הנתבע כפולש סדרתי, מציינת את פלישתו לחלקה 3 בשנת 2002, וכן לאחר הליך משפטי ממושך, ניתן כנגדו צו פינוי, תוך מתן ארכה של חמש שנים לביצוע הצו, כפי שפורט לעיל.

21. בסיכומיה טענה התובעת, כי אין ממש בטענת הנתבע לפיה, המבנה בחלקה 4 חוסה תחת פסק הדין בתביעה הראשונה, המתייחס רק לפלישה לחלקה 3 ולבנוי עליה בלבד, מה גם שאין בו אזכור לקיומו של מבנה כלשהו בחלקה 4. כך או כך, הרי שמועד הפינוי שנקבע בפס"ד התביעה הראשונה חלף עבר לו החל מיום 2.12.11 וצו הפינוי שריר וקיים.

22. הנתבע נמנע מלחתום על טופס התחייבות לפינוי, הכולל מגבלות שונות האוסרות על המשך הבנייה, הגם שהייתה לו אפשרות לעשות כן.

23. טענת הנתבע, לפיה נציג התובעת הורה לו להזיז את המבנה ממיקומו הקודם ולהעבירו לחלקה 4, מופרכת וחסרת יסוד, מה גם שלא צורפה ראיה לכך שהמבנה היה קיים קודם במיקום שונה. מדובר בטענות אשר, לא נזכרו בגרסאות הקודמות שנמסרו על ידי הנתבע בתביעה הראשונה, שם ציין כי הבית בחלקה 3 הוא ביתו היחיד.

24. הוכח כי המבנה בחלקה 4 הוקם על ידי הנתבע, לאחר הגשת התביעה הראשונה ובין התאריכים 21.4.07 לבין 20.1.08, כעולה גם מחוות דעת המומחה זידאן.

25. טענת הנתבע באשר להבטחה שלטונית אינה יכולה להצדיק פלישות חוזרות ונשנות.

26. לא הוכחה אפליה פסולה כנגד הנתבע, שכן מהראיות עולה כי התובעת פעלה גם כנגד פולשים אחרים בקדיתא.

דיון והכרעה:

27. אין מחלוקת כי התובעת הינה בעלת הזכויות במקרקעין, זאת כעולה מנסח הרישום. הנתבע הודה בפלישה לחלקה 4 ובהקמת המבנה, (ראה עמ' 31 לפרוטוקול ש' 24-29) ועליו הנטל להוכיח כי הוא מחזיק במקרקעין כדין.

אבחן את הטענות אחת לאחת.

נפקותו של פסק הדין הראשון לעניינינו:

28. ראשית לכל, הנני דוחה טענת הנתבע לפיה הקביעות בפסק הדין הראשון, מתייחסות גם למבנה בחלקה 4. נראה כי טענה זו נולדה מתוך ניסיון לעכב את מועד הפינוי מחלקה 4, ולחסות תחת פסק הדין הראשון אשר מתייחס רק לחלקה 3, בכל הקשור למועדי הפינוי, וזו בלבד. אך גם מכך לא תצמח לנתבע תועלת, כי הרי מועד הפינוי על פי פסק הדין הראשון אף הוא חלף זה מכבר.

29. הצדדים הביאו ראיות, כמו גם חוות דעת מומחים, בסוגיית מועד הקמת המבנה בחלקה 4, כאשר טענת הנתבע הינה שהמבנה הוקם עוד קודם למתן פסק הדין בתביעה הראשונה, ולכן הקביעות שנקבעו שם חלות גם על מבנה זה.

יש לומר כי גם אם היה ממש בטענת הגנה זו בעת הגשת כתב ההגנה, הרי שטענה זו איבדה מכוחה עד לאיונה המוחלט בשלהי שנת 2011, אז תם המועד שנקבע לפינוי מחלקה 3.

כל דיון בסוגיה זו בשלב בו אנו עומדים כיום מתייתר, ובפרט שעה שמועד הפינוי לפי פסק הדין הראשון חלף כבר לפני כחמש שנים.

30. לא כל שכן, אציין כי בפסק הדין הראשון אין שום אינדיקציה לכך שהמבנה בחלקה 4 היה קיים במהלך ניהול התביעה הראשונה, וכן אין בו התייחסות לפלישה לחלקה 4 כחלק מהבנוי בחלקה 3, ולא ברור על מה נסמך הנתבע בפרשנות המוצעת על ידו.

31. פרשנות הנתבע אינה סבירה ואינה מתיישבת כלל עם האמור בפסק הדין הראשון. הנתבע "מניח" כי פסק הדין הראשון התייחס לשתי החלקות והמבנים גם יחד, אולם אין להנחה זו שום ביסוס לא בפסק הדין הראשון ולא בראיות נוספות.

הבטחה שלטונית

32. יפים ותקפים הדברים שנאמרו בע"א 5161/12 דוד כרמלי נ' מינהל מקרקעי ישראל (8.2.16), מפי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

"על הטוען לקיומה של הבטחה שלטונית מחייבת להוכיח התקיימותם של חמישה תנאים מצטברים:

בראש ובראשונה, את עצם מתן ההבטחה הנטענת, ואת תוכנה; שנית, כדי שההבטחה תהיה בת תוקף ותחייב את הרשות השלטונית, עליה להיות: מפורשת, ברורה, חד-משמעית, ולא מוטלת בספק, כנדרש מהתחייבות משפטית שאיננה בגדר הצהרת כוונות גרידא (דרישה זו מקבילה, למעשה, לדרישת "המסוימות" בדיני החוזים); שלישית, על התובע להוכיח כי המבטיח התכוון לתת להתחייבותו תוקף משפטי מחייב, וכי הטוען לקיומה קיבל את ההבטחה ככזו (כאן נבחן, למעשה, אומד-דעתם של הצדדים); רביעית, על התובע להוכיח כי נותן ההתחייבות היה בעל סמכות לתיתה; וחמישית, שהמבטיח הוא בעל יכולת לקיים את ההבטחה, דהיינו: כי ההבטחה היא בת-ביצוע. (ראו ע"א 4228/11 מנצור נ' מדינת ישראל, פסקה 20 לחוות דעתו של השופט מלצר (2014)).

עוד נקבע בפסיקה כי הבטחה מעין זו, המקיימת את כלל תנאים אלו במצטבר, מהוה מקור סמכות עצמאי לחיובה של הרשות לפעול בהתאם למובטח, אלא אם תוכיח הרשות כי קיים צידוק חוקי לחזור בה מן ההבטחה. משכך, הנטל להוכחת ההבטחה רובץ על כתפו של הטוען לה, ומטבע הדברים ככל שמדובר בטענה להבטחה שלטונית שניתנה על פה, נטל זה יהא כבד אף יותר (ראו האסמכתאות המופיעות שם; ע"א 2181/11 מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל נ' בני דרום- מושב שיתופי של הפועל המזרחי, פסקה 24 (2014)[פורסם בנבו])."

33. לאחר שעיינתי ובחנתי את הראיות והתרשמתי מהעדויות שנשמעו בפני, סבורני כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח, כי ניתנה לו הבטחה שלטונית להתיישב בקדיתא ולהחזיק במקרקעין מכוח אותה הבטחה נטענת.

המסמכים, שצורפו כנספחים לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע (סומן נ/4), אינם מעידים בהכרח כי ניתנה למתיישבים בקדיתא בכלל, ולנתבע בפרט, הבטחה שלטונית להחזיק במקרקעין מסוימים.

הראיות שהובאו ע"י הנתבע, לא נטעו יסוד לקיומה של הבטחה שלטונית מפורשת וברורה, שעניינה במתן חזקה בקרקע ספציפית בקדיתא.

אנמק מסקנתי זו, תוך סקירת מקצת מהנספחים שצורפו לתצהיר הנתבע- נ/4.

34. בכתב ההגנה ובסיכומיו מפנה הנתבע למשל לנספח ט' לתצהירו (פסק הדין בע"א (נצ') 2219/02 משלר ואח' נ' מ"י), שם נקבע לדבריו, כי הטענות להבטחה שלטונית ראויות לבדיקה. עיון בפס"ד זה מעלה כי אין כל אמירה מפורשת הקובעת מסמרות, באשר לקיומה של הבטחה שלטונית כלפי המתיישבים בקדיתא. מה גם שהנתבע אינו נמנה עם בעלי הדין בהליך הנ"ל.

35. הנתבע צירף לתצהירו- נ/4, את מכתביו של מר אלי דהן, שהיה במועדים הרלוונטיים מנהל משרד ראש הממשלה במחוז הצפון (ראה נספחים ד' ו-ה לנ/4). ממכתבים אלה עולה, כי אכן נעשה ניסיון ע"י גורמים ממשלתיים, להסדיר את מעמדם של מתיישבי קדיתא בהקדם אפשרי, אולם לא ניתן להסיק כי כותב המכתב התכוון ליתן הבטחה שלטונית למתן שטחים ספציפיים או החזקה בקרקע, בטרם הסדרת מעמד התושבים והבניה הבלתי חוקית בקדיתא.

36. עוד מפנה הנתבע בתצהירו לנספח ו', שהינו מכתב מאת אהרון מעתוק, שהיה ראש מועצת מרום הגליל בזמנים הרלוונטיים, בו הוא כותב ומבקש לנהל מו"מ עם המתיישבים בקדיתא. אולם אין לראות גם בכך משום הבטחה שלטונית או הרשאה לבנות מבנים על גבי שטחים נרחבים. דווקא ממכתב זה מובן כי השאיפה הייתה למנוע הקמת מבנים חדשים בתהליך של התדיינות בין המעורבים.

37. כך או כך, לא הוכח בפניי כי מי "מהמבטיחים" הנ"ל היה בעל סמכות לתיתה, או בעל יכולת לקיימה.

38. גם הנספחים המתייחסים לפרוטוקול ועדת ההיגוי (נספחים טו', יח' לתצהיר הנתבע) אינם מהווים משום הבטחה שלטונית.

מעיון בנספחים נוספים לתצהיר (כ"ח, כ"ט, ל) עולה כי הגורמים המיישבים העבירו את האחריות למיסוד קדיתא מאחד לשני, ללא תוצאות ממשיות.

39. מכלל הנספחים המצורפים, אכן עולה כי נעשה ניסיון להסדיר את מעמד קדיתא כישוב מוכר, וניכר מאמץ של גופים שלטוניים להקים את קדיתא כישוב מן המניין, לרבות הסדרת הבנייה הבלתי חוקית, אולם עד היום דבר לא הבשיל לכדי הסדרה פורמלית. ועדיין רחוקה הדרך להסיק ולקבוע כי ניתנה למתיישבים הבטחה למתן שטחים נרחבים ספציפיים, תוך הרשאה לבניית מבנים ככל העולה על רוחם.

40. יש לציין כי המסמכים שצורפו לתצהיר הנתבע, הינם מסמכים ישנים מאוד (אשר ברובם צורפו וזכו להתייחסות בתיקי קדיתא הקודמים), וספק רב אם יש בהם כיום כדי ליצור את הרושם למתן הבטחה שלטונית, ובפרט שעה שמעמד קדיתא לא הוסדר עד היום.

41. מעבר לכך, הרי שעניין זה נדון ונטחן עד דק אף בתיקי קדיתא הקודמים, והנני שותף עם כל הכבוד, לדעה שהובעה שם לפיה: "לכל היותר יש לראות בכל המסמכים שהוגשו, משום הבטחה שלטונית להקמת ישוב בקדיתא, ואולם, אין לראות באף אחד מהם, משום התחייבות שלטונית פרטנית, לפלוני, או לאלמוני, להחזיק בשטחי מקרקעין ספציפי בתחומי הישוב קדיתא" . ראה: בתא"ק (נצ') 3431/00 מינהל מקרקעי ישראל נ' איתן הר זהב (11.11.08) (להלן: "פס"ד הר זהב").

42. יפים בהקשר זה, דברי כב' השופט קולה בפס"ד הר זהב, אליהם אני מצטרף עם כל הכבוד:

"אכן הייתה התחייבות שלטונית להקמת יישוב בקדיתא, זאת ותו לא. הייתה גם התחייבות שמשפחות הגרעין המייסד, יתקבלו כחברים בישוב קדיתא, לכשזה יאושר ויוקם כדין.

הליך אישורן של תוכניות אלו, נמשך זמן רב, ואולי אפילו זמן רב מדי, אלא שעניין זה, אינו קשור לנושא התביעות שבפניי.

מנגד, לא הייתה התחייבות שלטונית כזו המחייבת, ולפיה, למי מהנתבעים יוקצה מגרש או שטח כלשהו, וברור הוא שלאיש מן הנתבעים שבפניי אין כל חוזה, או אישור ספציפי להחזקת שטח כזה, או אחר, בתחומי היישוב קדיתא".

דברים אלו יפים ועומדים בעינם גם כיום, וביתר שאת כאשר מעמד קדיתא טרם הוסדר, כאמור.

43. עיון בפסיקה קודמת הנוגעת לתיקי קדיתא מעלה, כי היה בידי המתיישבים לחתום על מסמך התחייבות אשר יסדיר את הישארותם בשטחים המוחזקים על ידם, אולם הנתבע, נמנע מלחתום על מסמך ההתחייבות, ובכך סיכל את האפשרות להסדיר באופן מסוים את ענייניו.

44. לסיכום סוגיה זו, אין לראות בהבטחה שניתנה למתיישבים, שעניינה הקמת הישוב ותו לא, כהבטחה שלטונית נרחבת, לפיה למתיישבים בקדיתא קמה זכות להחזיק בקרקעות ולבנות בהם את בתיהם.

העובדה שלא הוצגו בפניי מסמכים עדכניים המתייחסים לעת האחרונה, שיעידו על תהליכים קונקרטיים שנעשים או נעשו לצורך הכרה בישוב קדיתא כישוב מוכר, אינה מסייעת לביסוס טענות הנתבע.

נוסף לכך, יצוין כי הנתבע, לא חתם על הסדר או מסמך התחייבות כלשהו עם התובעת, כך שאין הוא יכול לתקוע יתד במקרקעין לא לו, ולהיבנות מהטענה להבטחה שלטונית.

45. מכל האמור, סבורני כי אין לנתבע זכות קנויה להחזיק במקרקעין מכוח הבטחה שלטונית.

הבטחה שלטונית מכוח דבריו של המפקח פארס, האמנם?

46. כטענת הנתבע, המבנה בחלקה 4 הועבר ממיקומו הקודם אל מיקומו הנוכחי, בהוראת המפקח פארס, אשר הורה לו, לדבריו, להזיז את המבנה למיקומו הנוכחי. (ראה בנ/4 סעיפים 7 ו-11).

כך תיאר הנתבע בעדותו את השתלשלות העניינים בהקשר זה:

"ש. אתה אומר שמזייד אמר לך להעתיק את המבנה... ת. אמת ויציב. ש. מהיכן להיכן אמר לך להעתיק את המבנה? איפה המבנה היה קודם לכן? ת. המבנה הקודם היה בחלקה 4 בגג הדרומי מערבי של הבית. חלקה בחלקה. הוא שכן בחלקה 4, 50 מטר מהבית הנוכחי שלי, מעל הבית שלי, דרומית מערבית אליי. באחד הימים מזייד הגיע לצלם תצלומים של הבית של בר נתן ושל שמעון אדרי. פגש אותי בקדיתה ואת יוסי דגני באותו רכב. הוא שאל אותי, תגיד לי שמעון של מי המבנה למעלה, אמרתי זה שלי. אמר לי שמעון תצמצם תוריד למטה, לתוך דונם, אל תתפזר. לקחתי את עצמי , הוצאתי 10,000 ₪ מכיסי, לקחתי את המבנה שהיה משם והזזתי אותו למקום הנוכחי שנמצא בו. (ראה פרוטוקול מיום 3.5.15, עמ' 31 ש' 21-31).

הנתבע הביא כעד מטעמו את מר יוסף דגני (להלן: "דגני") אשר פירט בעדותו גרסה זהה לזו שנמסרה על ידי הנתבע בעדותו:

"ש. האם ידוע לך כאשר הנתבע קיבל הוראה להעביר את המבנה, אומר פה הנתבע בפרוטוקול שזה היה בשבילו עניין כבד להעביר את המבנה, עלה לו 10,000 ₪ העניין הזה ואני שואל האם ידוע לך האם הוא התווכח עם ההוראה הזאת או שקיבל אותה כפי שהיא? ת. אני הייתי נוכח, אני נסעתי איתו באוטו בשביל בתוך הישוב, מזיאד עצר לידו, שאל אותו של מי המבנה ליד הבית שלך שם למעלה והנתבע אמר לו "שלי המבנה" ואז זיאד ענה לו "למה כ"כ רחוק מהבית? תקרב אותו ליד המבנה הקיים". לא הייתה איזה ישיבה , זה היה בבירור". (עמ' 43 לפרוטוקול 15.7.15 ש' 26-27 ועמ' 44 ש' 1-6).

47. עם זאת, בתצהירו פירט דגני גרסה שונה מזו שתוארה בעדותו, כך שסיפור המפגש עם המפקח פארס והנתבע, לא הוזכר כלל. להזכיר, שבתצהירו ציין דגני כי הנתבע היה זה שפנה אליו בבקשה להעביר את המבנה למיקום אחר, תוך שהנתבע "הסביר" לדגני כי הוא עושה זאת בלית ברירה נוכח בקשת המפקח פארס, וכך הצהיר בתצהירו: "שמעון הסביר לי כי הוא עושה זאת בלית ברירה, לנוכח דרישתו של המפקח מטעם מנהל מקרקעי ישראל, מר מזיאד פארס, שדרש ממנו בנוכחותי לבצע את ההעתקה".

יש לציין כי המילה "בנוכחותי" הוספה לתצהיר דגני בכתב יד, והיא אינה חלק אינהרנטי מהכתוב, מה גם שהיא לא מתיישבת עם התיאור שנמסר, כך ששילובה בתצהיר יוצר ניסוח שאינו הגיוני.

אם אכן נכונה הטענה כי התקיים מפגש מקרי בין דגני והנתבע לבין המפקח פארס, תמוה מדוע פרט זה לא צוין מפורשות בתצהיר, וכן לא ברור מדוע הנתבע נדרש "להסביר" לדגני את הסיבה בגינה עליו להזיז את המבנה למיקום אחר, פרט שהיה אמור להיות ידוע וברור לדגני.

נוסח הדברים בתצהירו של דגני, אינו משתמע לשני פנים, ומתוך הדברים עולה שהנתבע "עדכן" את דגני בדיעבד על הוראת המפקח, וספק רב באם אכן היה מפגש משותף, כנטען.

מצאתי כי יש בסתירות אלו כדי להטיל ספק במהימנותם ואמינותם של עדים אלו.

48. המפקח פארס הכחיש בתצהירו את טענת הנתבע לפיה הורה לו להזיז את המבנה למיקומו כיום, ובעדותו השיב לשאלת ביהמ"ש, כי לא ידוע לו שניתנה הוראה כזו. (ראה עמ' 19 ש' 29-30). למרות שהמפקח פארס בעדותו, לא ממש שיתף פעולה, שכן הוא הרבה לומר "לא זוכר" ו- "לא יודע" על פרטים רבים, אולם עדיין עדותו עדיפה בעיני.

49. אם לא די בכך, הרי שמצאתי סדקים נוספים בגרסתו של הנתבע, המעיבים על אמיתותה.

כפי שנטען ע"י הנתבע ודגני, ההוראה להעביר את המבנה ניתנה ע"י המפקח פארס בסוף שנת 2005 (עמ' 33 ש' 9-20). אולם לא סביר בעיני, כי שעה שעניינו של הנתבע תלוי ועומד בביהמ"ש, בנוגע לחלקה 3 (במסגרת התביעה הראשונה), תינתן לו במקביל הוראה מנציג התובעת, להעביר את המבנה למיקום אחר.

עוד תמוה בעיני, מדוע, ככל שניתנה הוראה מהמפקח פראס, לא עלה עניין זה עוד במהלך התביעה הראשונה, כטענה שיכלה לסייע לנתבע במאבקו על הפינוי מחלקה 3. הנתבע התחמק ממתן תשובה עניינית בעדותו בהקשר זה, ולא ניתן על ידו הסבר הגיוני לשאלה מדוע לא הזכיר בתצהיר שהוגש בתביעה הראשונה (ת/5) את הטענה שהמפקח "אישר" לו להישאר בחלקה 4. (ראה עמ' 35 שורות 3-20).

50. יתרה מכך, וגם אם הייתי מקבל את גרסת הנתבע בעניין זה, עדיין אין לומר כי מדובר בהבטחה שלטונית ברורה ומפורשת המתירה לנתבע להחזיק בחלקה 4 ולהקים עליה מבנה, שכן ספק רב האם המפקח פארס, בתפקידו כמפקח, היה מורשה ובעל סמכות ליתן הנחייה זו, ככל שניתנה. דומה כי אף אחד מהתנאים שנקבעו בפסיקה, כפי שהובא בסעיף 32 לעיל, אינו מתקיים בהקשר של "ההבטחה" שניתנה לו ע"י המפקח פארס, בעת מפגש אקראי וחטוף ובעל פה, כפי שתואר ע"י הנתבע.

51. ויותר מכך אציין, שאף הנתבע בעדותו הודה מפורשות, כי הוראת המפקח פארס אינה בבחינת הבטחה שלטונית:

"ת. לא טענתי לשום התחייבות. אני קיבלתי ממזיד הוראה, תוריד את המבנה למטה, לרדת לדונם, לא אמרתי שקיבלתי הסכמה בכתב, לא אמרתי, לא אמרתי, מזייד אמר משפט חשוב, תוריד את המבנה ותצמצמם לדונם, זה מה שאמר לי במעמד שנפגשנו באותו בוקר, אני ויוסי דגני היינו. לא אמרתי שהבטיח, לא אמרתי שיש הבטחה שלטונית. אמרתי דבר פשוט , מנהל מקרקעי ישראל שבשביל מזייד הוא פקח וחלק ממנו אמר לי תוריד את המבנה, להצטמצם לדונם". (עמ' 36 ש' 13-17).

דברים אלו מדברים בעד עצמם, שכן הנתבע עצמו, אינו רואה בהוראה שניתנה לו, לכאורה, כהבטחה שלטונית מחייבת, על המשתמע.

52. לפיכך, וגם אם הייתי מקבל גרסת הנתבע בסוגיה זו, הרי שכך או כך, לא היה באמירה של המפקח פארס משום הבטחה שלטונית.

בר-רשות בלתי הדירה

53. כפי שקבעתי לעיל, כל שניתן למתיישבים בקדיתא היא הבטחה להקמת התיישבות ולא מעבר לכך.

לטענת הנתבע, ניתנה לו רשות בלתי הדירה להשתמש במקרקעין, אם מכוח הבטחה שלטונית או רשות מכללא, הבאה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שהרשויות הסדירו את אספקת המים לישוב, נסללו כבישים, וכיו"ב (כעולה מסעיפים 41-43 לסיכומיו).

ראינו כי הנתבע אינו יכול להיבנות מהטענה להבטחה שלטונית, וסבורני כי גם הטענה לרשות בלתי הדירה אין בה ממש.

כידוע: "רישיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס...אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים.. או תלמד משתיקתו ואי-מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס (להלן: רשות גרידא)" (נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב 24, 24 (תשנ"ה). (להלן: "זלצמן").

וכן,

"בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהם ההחזקה או השימוש של פלוני בנכס אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס, אף שעומדים לרשותו כל האמצעים לכך.. ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס.. רשות הנלמדת בדיעבד אינה מעניקה לבעליה זכות במקרקעין, אלא טענת הגנה בלבד מפני תביעה בגין השגת גבול. עקרונית, רשות שנלמדה מכללא אינה מונעת את בעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת על ידי גילוי דעתו כלפי פלוני שאין הוא מוכן עוד להמשיכה..." (זלצמן 56-57; בג"צ 45/71 קרושבסקי נ' עיריית תל אביב – יפו, פ"ד כה (1) 792, 796-797) וגם: ע"א (נצ') גואטה נ' מינהל מקרקעי ישראל- נצרת עילית (11.10.09). (להלן: "פרשת גואטה").

54. מכאן, גם אם היו כוונות לקדם את הקמתה של קדיתא כישוב מוכר, הרי שאלו לא התממשו ורצונן הטוב של הרשויות, אין בו מתן הכשר, להשתלט על קרקעות, ובוודאי שאין בו מתן רשות בלתי הדירה.

55. זאת ועוד, לא הוכח כי הנתבע מחזיק בחלקה 4 שנים רבות, שבהן התובעת העלימה עין או הסכימה לכך. אין ראיה לכך שהמבנה הוקם בחלקה 4 בשנת 2001 כטענת הנתבע (ראה סעיף 10 לכתב ההגנה), וגם אם אניח שהמבנה הועבר למיקומו הנוכחי בשנת 2006 כנטען, הרי לא מדובר בשהייה ממושכת בקרקע שבכוחה להעניק רשות בלתי הדירה, בהינתן שהתביעה הוגשה בשנת 2009.

56. אציין כי גם אם הייתה התנהלות איטית מצד המינהל בפינוי הנתבע (ולא זה המצב בעניינינו) , עדיין אין להסיק מכך כי ניתנה רשות מכללא בלתי הדירה, ( ראה פרשת גואטה לעיל). בהקשר זה, אל נשכח כי לתובעת קרקעות רבות, דבר המקשה עליה לאתר פלישות בכל רגע נתון ובזמן אמת. האיתור מטבע הדברים לוקח זמן.

57. לא מיותר להזכיר כי רשות מכללא ניתנת לביטול בכל עת.

"להבחנה בין רשות חוזית לבין רשות גרידא תהא נפקות לצורך השאלה אם לפלוני, בר-הרשות, זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין, נותן הרשות, להחזיק ולהשתמש בנכס, או שאין בידיו אלא היתר של חסד, המתחדש מרגע לרגע וכל עוד חפץ בעל המקרקעין לתיתו... בר –רשות מכוחה של רשות גרידא צפוי בכל רגע לדרישת סילוק יד של בעל המקרקעין, אפילו נמשכת פעולתו בנכס על פני תקופת זמן ארוכה. לא די בציפיה שנוצרה אצל מקבל הרשות להבטיח את המשך קיומה של הרשות גם בעתיד" (נינה זלצמן לעיל, 27, 29).

בהקשר זה מצאתי להביא דברים מפסק דינו של כב' השופט קולה בת"א 4407/00 מינהל מקרקעי ישראל נ' טייאר, לאמור:

"..."בפלישה אין מקום לרשות בלתי הדירה. במידה וניתנה רשות, היא לכל היותר רשות מכללא, השנים בהן שתק המינהל, אינן יכולות להקים זכות שימוש בנכס לצמיתות, במיוחד לאור העובדה שאף פעם המינהל לא גילה דעתו בגלוי כי הוא מאפשר למערער להשתמש בנכס. אין אפשרות להסיק מהנסיבות דנן, כי המשיב התכוון לוותר לצמיתות על הזכות להשתמש בנכס, ועל כן, אין מקום לחרוג מן ההלכה, כי בעל נכס אשר העניק את הרשות, רשאי גם לבטלה". (גדעון ויתקון דיני מינהל מקרקעי ישראל, חושן למשפט, תשס"ה, כרך שני עמ' 825). עוד ראה דברים שנאמרו בע"א (ת"א) 1766/00, אברגיל משה נ' מינהל מקרעי ישראל וכדלהלן: "אולם, היווצרותה של רשות בלתי הדירה תתקיים רק במצבים נדירים. רק בהתקיימותן של נסיבות מיוחדות המעידות על הציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בר הרשות, בהסכמה מפורשת או בשתיקה, בדבר זכותו של זה להחזיק או להשתמש בנכס ועל הסתמכותו ושינוי מצבו לרעה כתוצאה מכך, יהיה מקום לבחון את מערכת היחסים שנוצרה לא רק במשקפיו של הדין הפורמלי, אלא גם על פי שיקולים של צדק, ובית המשפט יקבע תוכנם, משך תקופתם ותנאי סיומם של אותם יחסים. באם לא שינה בר הרשות את מצבו, או שניתן להחזירו למצבו הקודם - אן מקום להפעלת שיקולי הצדק ורשות חינם ניתנת לביטול לרצונו של נותנה" פורסם באתר האינטרנט של נבו הוצאה לאור בעמ' 8 לפסק הדין. אעיר כי, דברים אלו מסתמכים על מאמרה של פרופ' נינה זלצמן, הרשיון במקרקעין, (פורסם בהפרקליט מ"ב, עמ' 24)"."

58. מכל האמור, אין לי אלא להגיע למסקנה, כי לנתבע לא ניתנה רשות בלתי הדירה לשהות בקרקע ובוודאי שלא התקיימו נסיבות מיוחדות שבכוחן ליצור רשות שאינה ניתנת לביטול.

הרשות הנטענת, אם ניתנה בכלל, הרי היא בוטלה לכל המאוחר עם הגשת התביעה דנן. כבר נפסק כי עצם הגשת תביעת הפינוי משמעה גילוי רצונו של בעל המקרקעין לבטל את הרשות שניתנה, ובהקשר זה נפסק כך: "רישיון חינם שאינו לזמן קצוב מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון והגשת תביעה לסילוק –יד בוודאי מגלה רצון זה". (ראו ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210; וכן זלצמן לעיל בעמ' 29-28, 58-56), רע"א 10346/06 לילי ארז נ' מדינת ישראל משרד הביטחון (12.6.07).

59. לא אוכל שלא להתייחס לטענות הנתבע בסיכומיו, באשר למתן רישיון בתמורה. בסיכומיו (סע' 44 - 45), הודה הנתבע כי לא שילם תמורה כלשהי בעבור המקרקעין, אולם סייג וטען כי יש לראות בהסכמתו להתיישב בקדיתא, תוך ויתור על "מנעמי החיים" כתמורה; ולכן לשיטתו, לא מדובר בהרשאה ללא תמורה. עוד ציין הנתבע, כי עם מיסוד מעמדו ישלם את דמי החכירה.

אין אלא לדחות טענות אלה, שהינן בבחינת לעג לרש. לא יעלה על הדעת לראות ב"הקרבה" שהקריב הנתבע, לטענתו, או בנכונותו לשלם תמורה, אם יידרש בעתיד, משום תמורה לרשות הנטענת.

אפליה פסולה ואכיפה בררנית:

60. אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון בפני החוק, תוך שהיא מבדילה בין בני אדם דומים או מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. (ראה: בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע פ"ד נג (3) 289. (להלן: "פרשת זקין").

לא שוכנעתי כלל ועיקר, כי התובעת נקטה באכיפה בררנית כלפי הנתבע, ולא הוצגו ראיות התומכות בטענות הנתבע לאפליה פסולה.

מכלל הראיות, כמו גם מתיקי קדיתא הקודמים, וכן מעדותו של המפקח נדב סויסה נלמד, כי התובעת אכן נקטה בהליכים משפטיים גם כנגד מתיישבים אחרים בקדיתא. (ראה: עמ' 26 שורות 23-32, עמ' 27 שורות 1-10, 17-32 עמ' 28 שורות 14-15).

61. מעבר לכך, אף במצב שבו מוכחת טענה לאכיפה סלקטיבית, אין משמעות הדבר כי יוקנה סעד "חיובי" של אי אכיפת הדין לטוען לכך. שכן ביטול ההחלטה המפלה, אינו מקים זכות לפלוני שאינה מוכרת לו בדין (ראו: בג"ץ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, 204-202 (1991).

כמו כן, "בית המשפט לא יצווה על הרשות המינהלית לעשות מעשה – להעניק לפלוני זכות – אשר עומד בניגוד לחוק". (ראה גם: ע"א 1600/08 מקסימדיה פרסום חוצות בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו (18.8.11).

62. לפיכך, הנתבע אינו יכול להיתלות בטענה לאכיפה בררנית, ככזו "שתציל" אותו "מאימת הדין", או מסילוק ידו מחלקה 4. הנתבע יכול לעתור לכך שהתובעת תאכוף הסגות גבול נוספות בקדיתא, אולם לא במסגרת ההליך האזרחי, כי אם במסגרת הליך מנהלי.

מועד הקמת המבנה בחלקה 4

63. על אף שלצורך ההכרעה, אין חשיבות לקביעה באשר למועד המדויק בו הוקם המבנה בחלקה 4, אולם על מנת שהדיון לא ימצא חסר אדון בעניין זה, בקצרה.

כאמור, פסק הדין הראשון אינו רלוונטי לגבי חלקה 4, הן מאחר ואין התייחסות בפסק הדין הנ"ל לחלקה 4, לא במפורש ולא במשתמע, והן מאחר שמועד הפינוי שנקבע (לגבי חלקה 3) חלף עבר לו זה מכבר.

64. התובעת הגישה את חוות דעתו של המומחה זידאן אשר נחקר בפניי.

הנתבע הגיש כאמור את חוות דעתו של מר שארלי חדד מיום 28.5.12, במסגרתה לא פירט המומחה מועדים אפשריים להקמת המבנה בחלקה 4, עת לא היו בפניו תצלומים משנים קודמות לצורך השוואה. צוין כי אפשר יהיה להשלים נתונים בחוות דעת משלימה, אך הדבר לא נעשה כאמור.

רק במהלך דיון ההוכחות, מיום 3.5.15 הציג הנתבע כראיה את מוצג נ/1- תצ"א מיום 19.1.07. כאשר לטענת הנתבע, ניתן להיווכח ממנה, כי כבר אז היה קיים מבנה בחלקה 4 .

בתום דיון ההוכחות ולבקשת ב"כ הנתבע, נמסר לידיו, מוצג נ/1 לצורך הכנת חוות דעת משלימה, שלא הוגשה כאמור.

בדיון מיום 3.5.15 קבעתי כי המוצג נ/1 נראה על פניו מהימן, אולם משלא הוגשה חוות דעת משלימה בסופו של יום, יש בכך כדי לפגום במשקל הראייתי של נ/1 בעיני, כך שהעדר פענוח מקצועי, פוגם בהכרח ביכולתו של הנתבע להוכיח את טענתו.

65. כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 15.7.15, היה לנתבע די והותר זמן להשיג ראיות, לגייס כספים ולפנות למומחים לשם הגשת חוות דעת שתתמוך בטענותיו, (ראה בהקשר זה החלטתי מיום 15.7.15, שם הבעתי עמדתי על התנהלות הנתבע בעניין זה), אך דבר לא נעשה.

סבורני כי הנתבע, לא ביסס את טענתו באשר להימצאותו של מבנה בחלקה 4 בחודש ינואר 2007, ועדיפה עלי דווקא חוות דעתו של המומחה זידאן, בהיותה מפורטת ומבוססת.

יש לציין כי גם המומחה זידאן שהשווה בין המוצגים נ/1 לת/2 לא יכל לקבוע בוודאות כי לפי נ/1 קיים מבנה בחלקה 4. (ראה עמ' 15 ש' 18-28 עמ' 16 ש' 1-9).

סוף דבר:

66. לא נעלמה מעיני ההתנהלות הבעייתית של הרשויות המוסמכות, אשר פעלו משך השנים למען הסדרת הישוב, אך זאת ללא תוצאות אופרטיביות. בשלב זה, עדיין רחוקה הדרך מלקבוע שלנתבע זכויות במקרקעין והוא נותר מסיג גבול בשטחה של התובעת.

בהמשך להחלטתי מיום 3.1.12, אוסיף ואומר כי למרות חלוף הזמן, לא הובאה בפניי בשורה חדשה באשר להתקדמות במיסוד הישוב קדיתא והסדרת הליכי התכנון הנדרשים. הלכה למעשה, הישוב טרם הוסדר, ולדעתי אין לאפשר מצב בו רישום בעלות, הופך להיות זניח וחסר משמעות.

רבות נעשה בשנים האחרונות כדי לאפשר את הסדרת הישוב, לרבות מתן אורכות ממושכות למתיישבים, שזמנן כבר פג. עד היום המצב נותר ללא שינוי ונראה כי הדברים בעינם עומדים, ואין לאפשר התיישבות פרוביזורית, עד אין סוף.

משכך הנני מקבל את התביעה, ומורה על פינוי הנתבע מהמקרקעין הידועים כחלקה 4 גוש 14074, כשהם ריקים מכל אדם וחפץ, לרבות פינוי כל המחוברים. הנתבע יבצע את הפינוי בעצמו ועל חשבונו.

67. עם זאת ומטעמים הומניטריים, תוך התחשבות בנתבע ובמשפחתו, ובהתארגנות הכרוכה בפינוי, הנני מורה על עיכוב מועד הפינוי לתקופה של 12 חודשים, ממועד מתן פסק דין זה. בתום תקופה זו רשאית התובעת לנקוט הליכי הוצל"פ לפינוי הנתבע, אם הדבר לא יבוצע על ידו מבעוד מועד.

הבקשה לפיצול סעדים מתקבלת. ואילו טענת הנתבע באשר להשבחת הקרקע על ידו, יכולה להתברר בתביעה נפרדת, אך זאת מבלי לעכב את הליך הפינוי כאן.

הנתבע ישא בהוצאות התובעת, בסך של 15,000₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים, מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, י"ב כסלו תשע"ז, 12 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.