26 נובמבר 2013

פתיח

1. עניינה של התובענה בשאלה, האם זכאי מר דארין ויינשטיין (להלן: התובע), לזכויות שונות במשפט העבודה המגן - פיצוי על פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש, הפרש פיצויי פיטורים, שכר עבודה וגמול עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית, וזכויות מכח צו הרחבה בענף החקלאות, ברכיבים הבאים - הבראה, פדיון חופשה, מענק, דמי כלכלה, תוספת משפחה ותמורת בגדי עבודה - בגין תקופת עבודתו בקיבוץ חניתה-אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (להלן: הקיבוץ).
2. בבסיס המחלוקת בין הצדדים, עומדת שאלת נסיבות הפסקת העבודה, והאם הן מזכות את התובע בפיצוי נוסף, כלשהו, מעבר לפיצויי פיטורים שקיבל; אין מחלוקת, כי חל על יחסי הצדדים צו ההרחבה בענף החקלאות (להלן: צו ההרחבה),^[1] אולם, המחלוקות הן חשבונאיות. נכריע, אפוא, תחילה בשאלת סיום יחסי העבודה ולאחריה נבחן את הזכויות הכספיות הנתבעות, אך, נקדים ונאמר, כי מתחילת הדרך כשל התובע בהצגת התחשיב של תביעותיו הכספיות השונות וכיצד הגיע לסכום המיוחד, אותו תבע בגין כל רכיב ורכיב [ראו: החלטת כב' הנשיא כהן, מיום 4.5.10 - בעניין תיקון כתב התביעה; החלטת כב' הרשם גלם, מיום 13.10.10; ושאלתנו אל ב"כ התובע, בדיון מיום 12.1.12 - עמ' 21, ש' 3]; גם בסיכומים לא ניתן הסבר מספק לרוב הסכומים הנתבעים.

עובדות

1. אלה עיקר העובדות הרלבנטיות, שאנו קובעים לאחר ששמענו את עדי הצדדים, וחזרנו ועברנו על כל החומר שבתיק, לרבות הסיכומים:
2. התובע החל את עבודתו בקיבוץ, ביום 20.11.05, לפי תנאי עבודה במסמך שכותרתו: "חוזה שכירים בחקלאות", ובו הוגדר תפקיד התובע כך: "פועל באחד מענפי החקלאות על בסיס תפוקה ..." [תצהיר התובע - ת/1, נספח ב' (להלן: החוזה הראשוני)].
3. התובע נקלט בענף הבננות בתפקיד - "עוזר מנהל, בננות" [תוספת בכתב יד בחוזה הראשוני], ובחוזה הראשוני, הוסכם על שכר חודשי, בסך 6,000 ₪, שהם "5,000 - רגיל + 1,000 ש.נ."; עוד הוסכם, כי: "השכר כולל כל מרכיבי השכר המופיעים בצו הרחבה של ענף החקלאות." [ההדגשות במקור].
4. עוד נרשם בחוזה הראשוני, כי הוא מותנה באישור "הרכז הכלכלי או הרמ"א" [שם, בקטע השני], וכן, כי "חוזה סופי ייערך וייחתם בסוף תקופת הנסיון." [שם, שם].
5. כבר ביום 1.12.05, הוסכם עם התובע על תנאים שונים להעסקתו, כמדלל בבננות במשרה מלאה, כך שהתמורה תהא לפי שעות, בתעריף 24 ₪ לשעה, ברוטו - החל מיום 1.1.2006 [כתבי ההגנה, המקורי והמתוקן - נספחי 3 (להלן: הסכם העבודה)]. התובע חתום על הסכם העבודה ולמרות זאת נמנע מלצרפו, או להתייחס אליו ולהזכירו, בכתבי טענותיו או תצהירו וטען רק לשינוי "בעל פה" [תצהירו - ת/1, ס' 16, בהדגשה].
6. ביום 9.7.06, נחתם בין התובע לבין הקיבוץ חוזה עבודה חדש [ת/1, נספח ג' (להלן: החוזה החדש)]. להבדיל מחוזה העבודה הראשוני, גם בחוזה החדש נקבע שכר עבודה לפי שעות, כמו בהסכם העבודה, אך, התעריף עלה לסך של 28 ₪ לשעה, למשרה מלאה ב-5 ימי עבודה בשבוע "או מעבר לכך לפי הצורך" - סה"כ 186 שעות חודשיות, למשרה מלאה, עם התייחסות ספציפית לתשלום עבור "שעות נוספות", בשיעור 125% או 150%, לפי חוק.
7. עם הזמן, הפך התובע להיות מנהל תפעולי של ענף הבננות בקיבוץ, קרי - מנהל העבודה של ענף הבננות [כהגדרת מר גולן ארגמן, מי שהיה מנהל החקלאות בקיבוץ והמצהיר מטעם הקיבוץ (להלן: ארגמן), במכתבו לתובע מיום 29.4.08 - ת/1, נספח ה'].
8. ביום 8.7.08, נערך חוזה נוסף עם התובע, שכותרתו: "הסכם העסקה אישי". בפתח הסכם זה הובאו מספר מוסכמות ובהן: "העובד התקבל לעבודה בקיבוץ חניתה, לתפקיד מנהל עבודה בענף הבננות." [ת/1, נספח ו' (להלן: החוזה האחרון), הסכמה 2]. נעיר, כי אין להסיק מכך, שמלכתחילה היה התובע מנהל עבודה, כטענתו, ומובן, שמתייחסים שם בעיקר לעבודתו בתקופת החוזה האחרון, אך, לפולמוס זה אין חשיבות רבה, בהתחשב בכך שאין מחלוקת, כי בסוף תקופת ההעסקה היה התובע בתפקיד זה. בהתאם לחוזה האחרון, חזר שכרו של התובע להיות שכר חודשי, למשרה מלאה (על בסיס 43 שעות שבועיות), והועמד על סך 6,500 ₪, ברוטו, לחודש.

זאת, יחד עם הסכמה נוספת, האומרת, כי "העובד יהנה מתוספת שעות נוספות קבועה לגמל בת 1,500 ₪ לחודש. מוסכם על העובד שבגין העובדה שמשולמת לו תוספת זו, לא ישולם לו בגין שעות נוספות בפועל ..." [ס' 3, תחת הכותרת: "שכר", בחוזה האחרון].

1. ביום 12.8.08, שלח ארגמן מכתב לתובע, שכותרתו "שיחת אזהרה", ובו פרטי תלונות על אופן התנהלותו של התובע, במהלך העבודה, ובהן התייחסותו לפועלים אחרים, תלונותיו על תנאי העסקתו והעובדה שמאז שחתם על הסכם שכר גלובלי אינו עומד בציפיות ממנו; הובהר לתובע, שלא ניתן יהיה להמשיך את עבודתו בצורה זו, והוא התבקש לשנות גישתו ואופן התנהלותו בעבודה, מיידית, תוך הבהרה, שאינו נדרש לעבוד "ולו שעה אחת נוספת מעבר לשעות אום הוא מחוייב ע"פ החוק" [נספחי 2 לכתב ההגנה המקורי והמתוקן, ס' 3 (להלן: מכתב האזהרה)].
2. ביום 23.9.08, נפצע התובע במהלך עבודתו, עקב נפילת אשכול בננות על ראשו ויצא לחופשת מחלה. התובע הציג תעודות מחלה לתקופה עד 4.10.08 (כולל), ואחר-כך רק מיום 28.10.08 עד 7.11.08 (כולל); בין לבין היה בשירות מילואים, בימים 27-26.10.08 [ת/1, נספחים י"א-י"ב].
3. התובע זומן לישיבה בקיבוץ, ביום 28.10.08, ולאור סיכום עם מנהלו הישיר, שיקבל יום חופש לאחר שירות המילואים, נדחתה הישיבה ליום 29.10.08. באותו יום נפגש התובע עם ארגמן וזה הודיע לו, כי בהמשך למכתב האזהרה, ומאחר שלא היה שינוי בתפקודו, הוחלט לשנות את תפקידו ולתת לו הזדמנות נוספת על ידי העברתו לתפקיד אחר, שיצמצם את המגע בינו לבין עובדים אחרים, ותנאי שכרו יחזרו להיות לפי שכר שעה, בסך 28 ₪, כפי שקיבל לפני החוזה האחרון. התובע טען, כי מדובר בהרעת תנאים, ביקש תחילה שיאפשרו לו לעשות כמה שעות נוספות שירצה, אבל, בסוף השיחה - לבקשתו - הוסכם שיקבל מכתב פיטורים.
4. ביום 30.10.08, קיבל התובע מכתב פיטורים, חתום ע"י ארגמן, המציין את סיום עבודתו, בו ביום, ובפתחו נכתב: "בהמשך למכתב האזהרה שניתן לך בתאריך 12 אוגוסט 2008, ובהמשך לבקשתך בשיחתנו מיום רביעי ה 29 לאוקטובר 2008 ..." [ת/1, נספח י"ג (להלן: מכתב הפיטורים הראשון)]. התובע כעס על נוסח מכתב הפיטורים הראשון וקרע אותו לגזרים [נוסח מודבק של קרעי מכתב הפיטורים הראשון, צורף לתביעה - נספח ח'].
5. לבקשת התובע ואחיו, מר פול ויינשטיין (שהוא חבר הקיבוץ), הוציא ארגמן נוסח מתוקן של מכתב הפיטורים הראשון, ללא תזכורת על "אזהרה" קודמת [ת/1, נספח י"ד (להלן: מכתב הפיטורים השני)].
6. בעקבות פניה חוזרת אל ארגמן, מאת מזכירות הקיבוץ ומקורבים של התובע, הוציא נוסח שלישי של מכתב פיטורים, מתוך רצון שלא להרע לתובע [ת/1, נספח ט"ו (להלן: מכתב הפיטורים השלישי)].

דיון והכרעה

1. לפני שניכנס לרכיבי התביעה השונים, עלינו לומר, כי - לצערנו - עדות התובע הותירה בנו רושם עגום, הוא התחמק ממתן תשובות לשאלות נוקבות, ואף לא יכול היה להסביר את החישובים השונים, כפי שכבר ציינו, ולכל דפי התחשיבים שצירף לא ניתן כל הסבר מטעמו [למשל - ת/1, נספחים ז' ו-ח']. במצב כאמור, התובע לא הצליח להוכיח את עיקר תביעותיו ולאחר בחינת המסמכים נמצא, כי הוא זכאי להפרשים רק ברכיבים ספורים.

נוסיף ונאמר, כבר עתה, כי בחלק מהרכיבים לא היתה לתובע זכות לתביעה עצמאית, נוכח ההסכמה החוזית, כי נכללו בשכר העבודה המוסכם. התוצאה היא, כי - נדחו רוב תביעות התובע. להלן נתייחס לרכיבים הנפרדים.

נסיבות הפסקת העבודה

1. לצערנו, בטיעוני התובע עלו גרסאות שהן דבר והיפוכו; מחד, נטען ל-"התפטרות כדין פיטורין" [ס' 3 לסיכומי התובע], ומאידך, לפיטורים "שלא כדין" [ס' 4, שם]. מובן, כי הטוען שהתפטר, מחמת הרעה מוחשית בתנאי העסקתו, אשר התפטרותו מזכה אותו בפיצויי פיטורים, אינו רשאי לטעון, בד בבד, כי פוטר; ואם פוטר, לשם מה הוכברו מילים על "התפטרותו", כביכול. מדובר במצב עובדתי שונה לחלוטין והטשטוש העובדתי בגרסת התובע עומד בעוכריו.
2. בכתב התביעה המקורי, כמו גם המתוקן, תבע התובע סעד לפי עילה של פיטורים שלא כדין. כבר אז ניתנו טענות "לחילופין ובמצטבר", באשר לסיבות הפיטורים: כאילו היה זה בניגוד לחוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט-1949 - משום שהתובע פוטר מיד עם חזרתו משירות מילואים, מבלי שהוגשה בקשה להיתר מאת ועדת התעסוקה [כתב התביעה המתוקן, ס' 7.20], או, משום שלא גילו למפוטר את הטעם לפיטוריו [שם, ס' 7.21], כאשר בד בבד נטען, שהתובע פוטר מסיבה מוצהרת של העברת תפקיד התובע לחבר הקיבוץ, כשבפועל תפקידו ניתן "ל-2 עובדים ערבים מהרמשה ..." [שם, ס' 7.22], ונטען לזכאות לפיצוי עקב פער בין הסיבה המוצהרת לפיטורים, לעומת הסיבה האמיתית [שם, ס' 7.25-7.23]. עילת התביעה, בקשר לנסיבות סיום העבודה, היתה, אך ורק, פיטורים שלא כדין, ונתבע פיצוי בסך 100,000 ₪ [שם, ס' 8.11].

גם בתצהירו של התובע תוארו נסיבות פיטורים, על כן, לא היה כל מקום לטעון למצב של "התפטרות בדין מפוטר", על פי הוראות ס' 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. עובדה היא, שאף לא הוצגה לנו כל פניה אל הקיבוץ, עם דרישה לשנות את "ההרעה" בתנאי העבודה, שאם לא כן, בכוונת התובע להתפטר - כפי שעל עובד לנהוג, אם מדובר, אכן, בהרעת תנאי עבודה, המצדיקה התפטרות, ככל שהמעביד לא ישנה את ההרעה הנטענת, לאחר התרעה שנתנה.

1. ברור, אפוא, כי התובע פוטר. נכון, שארגמן הציב בפני התובע, בשיחתם, בעקבות מכתב האזהרה, את חוסר שביעות הרצון מתפקודו ואת הכוונה להעבירו מתפקידו, תוך נכונות לתת לו תפקיד אחר בקיבוץ, אם כי, בתנאי עבודה שונים - חזרה לתגמול לפי שעות במקום שכר חודשי גלובלי - והתובע לא היה חייב להסכים לכך, אך, אין להסיק מסירובו של התובע לשנות את תפקידו, כי התפטר בדין מפוטר, או כי הקיבוץ לא היה רשאי לפטרו. הלכה למעשה, התובע פוטר - בהסכמה - לאחר שלא עמד בציפיות ממנו, כמנהל עבודה בענף הבננות, למרות התרעה שניתנה לו, ומשבחר לא לנסות תפקיד אחר בענף הבננות, חרף נכונות הקיבוץ לכך, בשל צפי לתנאי שכר שונים.

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש

1. כפי שקבענו, התובע פוטר, ואיו חולק, שהוא אף קיבל פיצויי פיטורים - אשר למחלוקת, בעניין שיעורם, נידרש בהמשך - אולם, בשל נסיבות הפסקת העבודה, תבע התובע הן פיצוי בגין פיטורים "שלא כדין" - בסך 100,000 ₪, והן פיצוי על "עוגמת נפש" - בסך 50,000 ₪ נוספים. איננו מוצאים שהוכחה זכאות התובע לפיצוי נוסף כלשהו, מעבר לפיצויי הפיטורים ששולמו לו.
2. לנושא נסיבות הפסקת העבודה, הננו מעדיפים - ללא היסוס - את גרסתו של הקיבוץ, כעולה מתצהירו של ארגמן ועדותו לפנינו, על פני עדויות התובע ועדיו. אנו סבורים, שאין די בעצם העובדה שניתנו לתובע 3 נוסחים שונים של מכתב פיטורים, כדי לקבוע שלקיבוץ לא היתה סיבה מספקת לפיטורי התובע, או, כי לא היתה עילה "אובייקטיבית" לפיטורים, כטענת התובע.
3. מקובלת עלינו גישתו של ארגמן, שהיה מוכן להשמיט ממכתב הפיטורים הראשון את דבר האזהרה לתובע - אשר בעקבות אי שינוי התנהגותו של התובע, כנדרש בה, נשקלה העברתו לתפקיד אחר בענף הבננות בקיבוץ, ובסופו של יום פוטר התובע, משום שלא היה מוכן להחליף תפקיד - נוכח פניות שהיו אליו, מצד גורמים שונים, שרצו לצמצם את הפגיעה האפשרית בתובע, עקב הפיטורים.
4. מטבעו של מכתב פיטורים, שניתן להציגו בהמשך הדרך לגורמים שלישיים, ואין כל הכרח שתופיע בו התייחסות למגעים קודמים בין הצדדים ליחסי העבודה, שהסתיימו בפיטורים; על כן, אין כל פסול בהשמטת התיאור, בדבר מכתב האזהרה, הנזכר במכתב הפיטורים הראשון, מהנוסח של מכתב הפיטורים השני.
5. כל עוד לא מדובר בשינוי מהותי בתוכן מכתב פיטורים - כמו, למשל, הפיכת הפיטורים להתפטרות - אף אין כל פסול בכך, שארגמן נענה לבקשה להוציא נוסח מרוכך יותר של מכתב הפיטורים, בו משתקפת עצם הכוונה של הקיבוץ לשנות את הגדרת התפקיד של התובע, בהתאם למדיניות הקיבוץ בארגון העבודה במטעי הבננות - שינוי שהתובע סירב לקבלו - כעולה מנוסח מכתב הפיטורים השלישי.
6. התובע ביקש להיעזר בעדות של אחיו, לעניין נסיבות הפסקת העבודה, ומר פול ויינשטיין הצהיר בפנינו, כי הקשיב לתוכן השיחה שהתקיימה בין התובע לבין ארגמן, ביום 29.10.08, באמצעות הטלפון הסלולרי [ת/3, ס' 7-4]. האח הצהיר, כי בהיותו בתקופה הרלבנטית חבר בהנהלת הקיבוץ, הוא הוא שזימן ישיבה בעניין תוכן מכתב הפיטורים הראשון, בנוכחות ארגמן ונציגים נוספים מהקיבוץ, ודרש מארגמן "שאם בכוונתו לתת לדארין [התובע] מכתב פיטורים, שיעשה זאת בהתאם ובכפוף למה שאמר לדארין בשיחה האמורה. כך גם נעשה בפועל." [ת/3, ס' 11 - ההדגשה הוספה]. נוכח הצהרתו של האח, שבמכתב הפיטורים הראשון נכתב שהוא בהמשך למכתב אזהרה "... תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שגולן [ארגמן] דרש מדארין לקבל תפקיד 'חדש' בתנאים פחות טובים." [שם, ס' 8], ברור לנו, מדוע ניתן מכתב הפיטורים השלישי, בנוסח הסופי שלו.
7. מר פול ויינשטיין אישר שמכתב הפיטורים הראשון, שניתן לתובע, נקרע והודבק [עמ' 27, ש' 24], ואיננו מקבלים את התחמקותו, ביחס להצהרתו, כי ביקש לשנות את מכתב הפיטורים "וכך נעשה בפועל", כמצוטט לעיל, כאילו התכוון רק שהתובע קיבל מכתב פיטורים, אבל, לא לפי השיחה עם גולן ארגמן [עמ' 28, ש' 1 ואילך].
8. אנו מתקשים להאמין לתיאור שמסר האח, בקשר לאותה שיחה - אשר האזין לה באמצעות טלפונים ניידים, כ-4 שנים לפני שהעיד, ולאחר שהפתיעו אותו, לדבריו, בשעה 06:30, לשם האזנה אליה - ולהתעקשותו, שהוא זוכר פרטי פרטים של השיחה בין ארגמן לבין התובע, ואף הקליט אותה, כאשר גם הוסיף את הטענה: "... אבל הפלאפון שלי נפל בשירותים ונאבדו לי הרבה דברים." [עמ' 28, ש' 17 - עמ' 29, ש' 16]. האח העיד, שאינו יודע מה היה מיוחד באותה שיחה, כדי שיזכור את פרטיה, ואנו סבורים, כי הצהרתו, שביקש לשנות את מכתב הפיטורים וכך נעשה, היא הנכונה. כל ההתפתלויות סביב התבטאות ברורה זו, בעת חקירתו הנגדית, נועדו ליצור תשתית עובדתית, בדיעבד, שאולי יהא בה כדי לעזור יותר לתובע, ברם, אין לסמוך עליה ואיננו מקבלים אותה.
9. חוסר אמינות גרסתו של התובע בא לידי ביטוי גם בעובדה, שהוא לא התייחס כלל להסכם העבודה, בכתב תביעתו, או בתביעה המתוקנת, על אף שהעתק ממנו, החתום על ידו, צורף כבר לכתב ההגנה המקורי והיה מקום, לכל המאוחר, להגיב עליו בתביעה המתוקנת ולא לחזור על הטענה הסתמית, של שינוי חד-צדדי, בעל-פה [ס' 4.7 לתביעה המקורית ולכתב התביעה המתוקן]. התובע ניסה לבסס את כל תביעתו על האמור בחוזה הראשוני, ברם, זה היה בתוקף רק כחודש וחצי - מתחילת ההעסקה, ביום 20.11.05, ועד 31.12.05 - כאשר מלכתחילה נכתב בו שנוסח סופי יחתם לאחר תקופת נסיון וכבר ביום 1.12.05, עשרה ימים, בלבד, לאחר תחילת עבודתו בקיבוץ, ידע התובע שתנאי העסקתו עומדים להשתנות כעבור חודש, בתחילת שנת 2006. לו היה בשינוי טעם לפגם, כפי שהוא מבקש שנסיק היום, היה עליו להעמיד טענתו זו במבחן "בזמן אמת", אבל - התובע חתם על הסכם העבודה והמשיך לעבוד לפיו, כ-3 שנים. הסכמים יש לכבד ואין להתיר לתובע להתכחש להסכם העבודה, בדיעבד.
10. מאחר שהתובע הוזהר על ידי ארגמן, כבר בחודש 8/08, כי התנהגותו אינה מתאימה לתפקידו כמנהל העבודה בבננות והתובע לא שינה אותה, אנו בדעה, כי היתה לקיבוץ סיבה טובה להפסיק את עבודתו של התובע בתפקיד זה.
11. התובע עבד בבננות עד התאונה, שהתרחשה ביום 23.9.08, וחזר לעבודה שם בחודש 10/08, לאחר התאונה, בימים שלאחר אישורי המחלה, שהסתיימו ביום 4.10.08, ועבד עד שיצא ליומיים מילואים, בימים 26 ו-27 לאוקטובר - אליהם יצא ללא כל טרוניה. אין כל קשר בין יומיים אלה לבין חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט-1949, ומכל מקום - הקיבוץ הציע לתובע, בהמשך, עבודה חלופית אצלו ובכך ענה על הוראות סעיף 6(א)(2) לחוק האמור, ואיננו מוצאים כל ממש בטענות להפרתו.
12. רק ביום 30.10.08, לאחר השיחה עם ארגמן, פנה התובע שוב לרופא משפחה, וקיבל תעודת מחלה ל-4 ימים נוספים (31.10.08-28.10.08) ואח"כ לעוד מספר ימים (עד 7.11.08); התובע הציג אישורים רפואיים אלה, רק בדיעבד, אחרי שהסתיימו יחסי העבודה, לפי בחירתו, בעקבות הכוונה לשנות את תפקידו.
13. משהוצע לתובע תפקיד חלופי בקיבוץ, לפי תנאי עבודה שכבר עבד בהם, ברור לנו, שלא מדובר בניסיון פיטורים בגלל שהתובע חזר משירות מילואים, כפי שהצטייר מכתב התביעה ותצהיר התובע, או בפיטורי עובד חולה, שהרי, התובע חזר לעבוד בענף הבננות בקיבוץ אחרי ההיעדרות עקב התאונה, למשך כשלושה שבועות, עד צאתו למילואים, ואישורי מחלה חדשים, לתקופה שלאחר מכן, ניתנו לו רק אחרי השיחה עם ארגמן, בה הוסכם שיפסיק לעבוד.
14. משעה שהתובע בחר שלא להישאר בקיבוץ בתנאים שהוצעו לו, שהיו תנאים שונים מהחוזה האחרון - דבר שמותר היה לו לעשות - אזי, חלה על הקיבוץ, כיוזם המהלך, החובה לשלם לתובע פיצויי פיטורים, עקב הפסקת עבודתו, אולם, אין כל מקום למתן פיצוי כספי נוסף, מעבר לכך, בגין פיטורים "שלא כדין", כביכול, או בגין "עוגמת נפש". אנו דוחים את התביעה ברכיבים אלה.

שכר עבודה וגמול עבור עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית

1. לבד מהטענה הכללית, כי הקיבוץ לא שילם לתובע גמול בגין מלוא השעות הנוספות בהן עבד, ודרישה על בסיס ממוצע [ת/1, ס' 28], לא פירט התובע את תביעתו ברכיב זה, כמו גם בקשר לעבודה ביום שבת [ת/1, ס' 29].

לשאלה מפורשת שלנו - השיב ב"כ התובע: "נכון שאין לנו תצהיר אחר המתייחס לחישובים, אנחנו סבורים שהחישובים מסבירים את עצמם ואנו נתייחס אליהם בסיכומים." [עמ' 11, ש' 19]. לצערנו, כזאת לא קרה, במידת הפרוט הדרושה.

1. כבר ציינו, כי התובע נאחז בחוזה העבודה הראשוני, בו הוסכם עימו על שכר חודשי בתוספת גלובלית עבור "שעות נוספות", כבסיס לחישובים השונים, שהוא מבקש לערוך לפי שכר של 6,000 ₪ לחודש. לזאת אין כל הצדקה, במיוחד לא בקשר לתמורה עבור "שעות נוספות", שהתובע רוצה לגזור מבסיס שכר גבוה מהמוסכם, בטענה, כי ההסכמה על תוספת גלובלית עבור "שעות נוספות" היא פיקציה - המנוגדת להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה - ויש לכלול סכום זה בתוך השכר הקובע לחישובים; שהרי, כבר מיום 1.12.05, עשרה ימים לאחר שהתחיל לעבוד בקיבוץ, נחתם עם התובע הסכם העבודה, בו הוסכם עמו על תשלום לפי שעות עבודה, שאמורות להיות בימים א'-ה' "... 14.36-6.00 186 שעות עבודה לחודש (המשרה מלאה)." [כלשונו המפורשת של הסכם העבודה], עם הדגשה לעניין "שעות נוספות - לפי אישור מנהל ענף." [שם].
2. אמנם, התובע צירף לתצהירו "העתק טופס רישום שעות" [ת/1, נספח ט'1], אך, הוא לא הבהיר, מי רשם את הרישומים הללו, מתי נעשו, מה הם משקפים - האם הם כוללים שעות בהן שהו העובדים, והוא בכללם, בהפסקות - כפי שנחזה מהם - אם לאו, מי ביקר רישומים אלה בזמן הרלבנטי ומה נעשה איתם בכל תקופת העבודה; אף לא הוסבר מה משמעות הדבר, שבחלק מהרישומים ההתייחסות היא לפי "שם העובד" ובחלק אחר "לפי סעיפים", ומה הקורלציה ביניהם, אם בכלל, וכיצד יש להסיק מרישומים אלה נתון כלשהוא ביחס לתביעות התובע, באשר להפרשי תשלום בגין הרכיבים של גמול שעות נוספות ביום רגיל וביום המנוחה השבועי.
3. בסיכומי התובע, נטענו טענות כאילו מהרישום הנ"ל "עולה באופן ברור שהתובע עבד 6 ימים כמעט באופן שבשגרה ובשעות רבות מעבר ל-43 שעות שבועיות" [ס' 7.4, שם], אולם, את המסקנות מרישום זה, הציגו לפי 3 חלופות שונות, הנבדלות זו מזו[ס' 7.5 - 7.9, שם].
4. גם בהזדמנות זו, לא הרחיבו את האופן בו הגיעו לחישובים האמורים, ודומה, שכלל לא הבחינו בחישובים השונים בין תקופות העבודה השונות, לפי תנאי חוזה עבודה זה או אחר, עליהם חתם התובע - ולא הפחיתו שעות הפסקה, שהיו במהלך העבודה. לזאת לא מצאנו הצדקה.
5. כאמור, התובע בתביעתו ובתצהירו התעלם מהסכם העבודה החתום, וטען לשינויים, חד צדדיים "בעל פה" [ת/1, ס' 16 - ההדגשה במקור]. אנו רואים בחומרה את התעלמות התובע מהסכם העבודה עליו חתם, מסמך בכתב, שצורף לכתב ההגנה המקורי ולא היה מקום להתעלם ממנו, כאשר הוגש כתב התביעה המתוקן, שהיה אמור לפרט את טענותיו הכספיות ולכמתן; מובן, כי להסכם העבודה יש משמעות בכל הקשור לתמורה המוסכמת בגין עבודת התובע בקיבוץ, וראוי היה, שהתובע יתייחס מפורשות למסמך עליו הוא חתום. אולם, כפי שכבר ציינו - גם בכתב התביעה המתוקן, התייחסו אל השינוי האמור, כאל שינוי "בעל פה" [שם, ס' 4.7 - ההדגשה במקור]. לדעתנו, התובע חתם על חוזי עבודה בנוסחיהם השונים במודעות מלאה. איננו מקבלים את טענותיו, כי "אולץ" לחתום על חוזה, כלשהו, רק כדי להמשיך לעבוד, וכפי שכבר אמרנו, ככל שסבר, במהלך העבודה, כי הקיבוץ אינו משלם לו תשלומים כפי שהוסכם עמו, מלכתחילה - היתה זו חובתו להעמידו על החוסרים הקיימים, לגרסתו, ולא לחתום על נוסח אחר של הסכם עבודה ובדיעבד לתבוע תשלום לפי הקבוע בחוזה הראשוני.
6. כפי שרואים מהנוסחים השונים של ההתקשרות בין התובע לבין הקיבוץ - בחוזה הראשוני סוכם על תמורה לפי שכר בסיס חודשי ובנוסף "שעות נוספות גלובליות"; בהסכם העבודה הוסכם על תמורה לפי שעות עבודה בפועל, בתעריף מסויים - 24 ₪, עם תשלום עבור "שעות נוספות", אם יבוצעו לפי אישור מנהל הענף; בהסכם החדש העלו את תעריף שעת העבודה ל-28 ₪, עם תמורה עבור שעות נוספות לפי החוק; ובהסכם האחרון חזרו שוב למתכונת של משכורת חודשית, יחד עם תוספת קבועה עבור "שעות נוספות", שעלתה בסכומה לעומת האמור בחוזה הראשוני, יחד עם התחייבות מפורשת של התובע - לא לתבוע תשלום נפרד, לפי שעות עבודה בפועל.
7. משעה שהתובע חתם על כל אחד מהחוזים האמורים, אין לשמוע אותו היום בטענה, כי יש חובה לתגמלו רק לפי שעות עבודה בפועל, בכלל, ולפי רישום שלו, שלא קיבל שום אישור של המעביד, במהלך העבודה, בפרט.
8. כלל ידוע הוא, כי מותר למעביד להתחייב, מראש, לשלם גמול שעות נוספות בתשלום "גלובלי", וזאת אף אם ידוע ומוסכם, שלא תמיד ולא בכל חודש יעבוד העובד את מלוא מכסת השעות הנוספות שבעדן שולם; ובלבד, שתשלום התמורה עבור עבודת "שעות נוספות", הינו בנפרד משכר העבודה הרגיל ובפרופורציה סבירה. כך היה עם התובע, ולא שוכנענו, שהתמורה שקיבל פחתה מהמגיע לו לפי ההסכמים. תמימי דעים אנו עם ב"כ הקיבוץ, כי העובדה שהתובע נשאר בעבודה קרוב ל-3 שנים, לאחר השינוי המהותי של המעבר ממשכורת חודשית למשכורת שעתית, מצביעה על הסכמה לשינוי, ולו בהתנהגות, דבר העולה כדי מניעות מלטעון שהשינויים היו בלא הסכמתו, ועל כן, הוא מנוע גם מלטעון שמגיעים לו הפרשי שכר עבודה, לפי השכר הכולל בו נקבו בחוזה הראשוני.
9. למעשה, בניגוד לטענות התובע, כאילו לא קיבל גם את מלוא התמורה עבור עבודה בשבת, ולעיתים עלה הצורך שיעבוד בבננות גם ביום שבת, ובמקרה כזה ניתן לו יום מנוחה ביום חמישי בשבוע, אישר התובע בחקירתו הנגדית, כי נאמר לו לקחת את יום חמישי חופש אם הוא נדרש לעבוד בשבתות, אך, הוא לא הסכים [עמ' 13, ש' 14]. התובע ממשיך ומאשר, כי אינו יודע להסביר את הסכומים השונים שתבע בגין עבודה בשבתות, והשיב "... אני התייעצתי עם עורך הדין ואני לא מקצוען, לא פירטתי, אני מאמין שמי שמייצג אותי, עושה את זה לטובתי." [עמ' 14, ש' 1]. לא למותר לציין, כי התובע לא הוכיח מתכונת עבודה קבועה של עבודה בשעות נוספות או במנוחה שבועית, וכנגד הטענות הכלליות של התובע, שלא פורטו ולא הראו את אופן ביצוע החישובים, מדוע הגיע לסכומים הנתבעים ברכיבים אלה, אנו מקבלים את הדגמות הקיבוץ, בדבר תשלום מלא ברכיבים אלה [ס' 68 לסיכומים].
10. לאור כל המצטבר - נדחות התביעות בגין רכיבים של הפרשים, כלשהם, כתמורה עבור "שעות נוספות" וגמול עבודה במנוחה שבועית.

הפרשי שכר, ופיצויי פיטורים

1. טענותיו של התובע, כי הוא זכאי לתשלום הפרשי שכר נובעות מטענתו - אותה דחינו - כאילו התחייבו לשלם לו בכל תקופת עבודתו, עד החוזה האחרון, את השכר הכולל, הנזכר בחוזה העבודה הראשוני [ס' 5 לסיכומיו]. כבר הבהרנו, כי לדרישה כזו אין כל בסיס. יש לדחות את התביעה ברכיב זה, כבר מהטעם האמור. בנוסף - התובע תבע הפרשים, בסך 62,888 ₪ (ברוטו), לפי נספח ה' לכתב התביעה המתוקן - שהם תלושי שכרו - אולם, לא טרח להבהיר את האופן בו הגיע לסכום הנ"ל, וגם מטעם זה - נדחית התביעה ל"הפרשי שכר".
2. אשר להפרשי פיצויי פיטורים - אלה נתבעים לפי השכר הקבוע בחוזה האחרון, לכל תקופת העבודה, כביכול לפי הוראות חוק פיצויי פיטורים [ס' 11 לסיכומים]. גם ברכיב זה יש לתובע טענות חלופיות, אך, הוא מתעלם לחלוטין מההבדלים באופן תשלום שכרו, בין התקופות בהן היה "עובד בשכר" לבין התקופות בהן היה "עובד במשכורת", ומהשלכת עובדה זו על האופן בו יש לחשב את הפיצויים, לפי תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964 (להלן: התקנות).
3. נפסק, שעובד המקבל שכר לפי שעה, ושעות עבודתו משתנות מחודש לחודש, יש לחשב את שכרו לצורך פיצויי הפיטורים לפי הממוצע ב-12 החודשים שקדמו לפיטוריו, בהיקש מתקנה 9, העוסקת בשכר קבלני [דב"ע נז/3-57 סנונית, הדגמות וקידום מכירות בע"מ - שולמית פרץ פד"ע ל' 364, 371]. המגמה הברורה של מחוקק המשנה, העולה מהתקנות, היא שחישוב הפיצויים יביא בחשבון שינויים בשכר במהלך העבודה, והדרך הנכונה לחישוב פיצויי הפיטורים במקרה של שינוי יסודי בצורת ההעסקה, היא חישוב של פיצויי הפיטורים בגין כל את מתקופות ההעסקה; כך גם אם השוני בצורת ההעסקה נובע משינוי "מעבודה ב'משכורת' לעבודה ב'שכר'." [שם, עמ' 371, מול האות ו']. התובע כלל לא בדק אם קיבל את סכום פיצויי הפיטורים המגיע לו, בהתאם להוראות אלה.
4. לקיבוץ היתה טענה נוספת והיא, כי בהסכמי העבודה, עליהם חתם התובע במהלך עבודתו, צוין במפורש, כי חל עליו האישור הכללי לפי ס' 14 לחוק פיצויי פיטורים, הקובע, כי הפרשות המעסיק לפיצויי פיטורים, בשיעור 8.33% מהשכר, יבואו במקום מלוא פיצויי הפיטורים שיגיעו לעובד בסיום עבודתו [ס' 96 ואילך לסיכומי ההגנה]; וזו לשונו של ס' 14 לחוק פיצויי פיטורים:

"תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פיצויי פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד ובמידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר על ידי שר העבודה ובמידה שאושר."

1. נוכח האופן בו ביקש התובע לבסס את תביעתו, בקשר להפרשות ברכיב זה - מבלי שערך חישוב הולם - אין עלינו להכריע בטענה הנוספת של הקיבוץ, אולם, נעיר רק זאת, כי על פי "האישור הכללי", בדבר תשלומי מעבידים לקרן פנסיה ולקופת ביטוח, במקום פיצויי פיטורים,^[2] נקבע שתשלומי המעביד, בעד עובדו, לפנסיה מקיפה, כהגדרתה באישור הכללי - "יבואו במקום פיצויי הפיטורים המגיעים לעובד האמור בעד השכר ממנו שולמו התשלומים האמורים ולתקופה ששולמו ...", בהתקיים התנאים שבאישור הכללי הנ"ל, אבל - הפניה מפורשת להוראות האישור הכללי, והסכמה שהפרשות פנסיוניות יבואו במקום פיצויי פיטורים, מצויה רק בחוזה האחרון [ס' 3 תחת הכותרת "ביטוח פנסיוני"].
2. עם זאת, למרות שהתובע טען להפרשים שונים ברכיב זה, מסכימים שני הצדדים בסיכומיהם, כי שוחררו לזכות התובע סכומים שנצברו על שמו כפיצויי פיטורים בשתי קופות [ס' 11.5 לסיכומי התובע; ס' 97 לס' ההגנה], וכן ששולמו לו עוד 888 ₪, ברכיב זה, כהשלמה עם סיום עבודתו [תלוש 11/08]. לפי הסכומים המצטברים ברכיב הפיצויים - התובע קיבל 14,149 ₪, כפיצויי פיטורים [2 אישורים של חב' "מנורה מבטחים" - נספחי 6 לכתבי ההגנה; וההשלמה במשכורת האחרונה - נספח 5, שם]. לא שוכנענו שקיים חסר בתשלום מצטבר זה; משכך - נדחית גם התביעה להפרשי פיצויי פיטורים.

הבראה

1. התובע הצהיר, כי לפי סעיף 32 לצו ההרחבה, היה עליו לקבל תשלום עבור 20.5 ימי הבראה, בסכום מצטבר מסוים של דמי הבראה - לכל תקופת עבודתו - אך, הוא קיבל סכום נמוך יותר; לפיכך - תבע הפרש, בסך 1,009 ₪ [ת/1, ס' 30]. רק בסיכומי התובע, הרחיבו פירוט של הסכומים עליהם הצהיר התובע, אבל, ללא הבחנה במועדי התשלום [ס' 9].
2. לטענת הקיבוץ - התובע קיבל את כל דמי ההבראה המגיעים לו, כדין, ואינו זכאי לדמי הבראה בסכום לו טען, שכן, לאחר סיום יחסי העבודה זכאי התובע לדמי הבראה עבור השנתיים האחרונות לעבודתו, בלבד [ס' 86-85].
3. אכן, לא היה מקום לערוך את ההתחשבנות ברכיב זה עבור תקופה של 3 שנים יחד, אבל - הקיבוץ לא הגיב בהפניה, מצידו, לתשלומים ששילם עבור "הבראה" ומועדיהם. לכן, יש לקבל את טענות התובע, הנסמכות, כך נראה, על סכומי התשלום ברכיב זה ומועדיהם, כמשתקף מתלושי השכר [ת/1, נספחי ט']. כידוע, כל תשלום על חשבון "הבראה" יש לזקוף תחילה על חוב בגין העבר, ככל שקיים.
4. בהתאם לכלל דלעיל - תשלום ראשון שקיבל התובע ברכיב "הבראה", בחודש 6/07 בסך 2,862 ₪, הינו עבור שנת העבודה הראשונה ולפי הסכום הנזכר בסיכומים, הוא מכסה את מלוא המכסה לשנה זו - 7 ימים לפי צו ההרחבה - ויותר (לפי 318 ₪ ליום).
5. מכאן, ששני התשלומים הבאים, ששולמו לתובע כדמי הבראה, בחודשים 6/08 ו-11/08, היו עבור השנתיים האחרונות לעבודת התובע בקיבוץ, ומשסכומם המצטבר לא הגיע לכדי הסכום המלא עבור מכסת ימי ההבראה לאותן שנים - מובן, כי היתרה לתשלום, בסך 1,009 ₪, מגיעה אף היא עבור השנתיים האחרונות, ולא התיישנה הזכות לתובעה.
6. אשר על כן - הקיבוץ נותר חייב לתובע תשלום "הבראה", בסך 1,009 ₪.

פדיון חופשה

1. התובע הצהיר, כי הינו זכאי ל-36 ימי חופשה, בגין 3 שנות עבודה, אך ניצל רק 15 ימים, ולפיכך, לדעתו, מגיע לו פידיון של 21 ימי חופש, בסך 5,985 ₪; לסכום זה הגיע לאחר חלוקה של 6,000 ₪ "שכר חודשי" ב-21 ימי עבודה בחודש [ת/1, ס' 31]. בסיכומיו, הודה התובע, כי יש להפחית מהסכום הקיבוץ את התשלום שקיבל עבור פידיון ימי חופשה בחודש 11/08, בסך 943.65 ₪ [ס' 10.8-10.1]. הקיבוץ, מנגד, טען, כי התובע קיבל את כל המגיע לו, לפי כל החלופות שהציג התובע והוא טוען כנגד חישוב ערך יום העבודה בחלוקה ל-21 ימים, בלבד, על אף שהתובע עבד 6 ימים בשבוע, כלומר, כ-26 ימים בחודש [ס' 90 לסיכומים].
2. התובע מסכים, שברוב הזמן עבד 6 ימים בשבוע - "כמעט באופן שבשגרה" [ס' 7.4 לסיכומיו]. אולם, גם אם ניתן היה לערוך חישוב לפי 5 ימי עבודה, כי זו המתכונת בהסכם העבודה, לא נכון היה לחשב הבסיס לפי השכר הראשוני. שכר התובע השתנה במהלך העבודה, והיה צריך להתאים את החישובים לתמורה שקיבל, לפי כל אחד מהסכמי העבודה עליהם חתם.
3. כזאת לא נעשה, והתובע התייחס אל "שכרו" בכל תקופת עבודתו, כאילו הוא בגובה 6,000 ₪ לחודש, על אף שברור היה כבר מחוזה העבודה הראשוני, שמתוך הסכום הנ"ל רק 5,000 ₪ הם בגדר שכר "רגיל", סכום שהשתנה בהמשך, בהתאם להסכם העבודה. מובן, כי תמורה ששולמה עבור "שעות נוספות", כאשר היא מצוינת במפורש בהסכם עבודה, אין להביאה בחשבון בבסיס החישוב של ערך שעת עבודה.
4. לא נעלם מעינינו, כי בחלק מהחוזים עם התובע נזכרו 5 ימי עבודה בשבוע, ברם, הוזכרה גם מכסת השעות החודשית, למשרה מלאה - 186 שעות, ובחוזה החדש, מיום 9.7.06, צויין במפורש על שעות העבודה "או בתיאום אחר" ולגבי 5 ימי עבודה - "או מעבר לכך לפי הצורך", וכפי שציינו - שני הצדדים מסכימים שהלכה למעשה, עבד התובע 6 ימים בשבוע, בשעות משתנות. משמע, היה צריך לבחון את מכסת השעות החודשית של התובע, מדי תקופה.
5. הואיל והרישום של החופשה הצבורה, וניצולה ע"י התובע במהלך העבודה, היה גלוי ונעשה בתלושי המשכורת לפי "שעות חופשה", שכן, יומן החופש התנהל בספירת שעות ולא לפי ימים מלאים, והתובע לא הציג את המקור לטענתו, כי ניצל רק 15 ימי חופשה בכל תקופת העבודה - אנו מעדיפים את הרישומים של הקיבוץ, שהיו גלויים לתובע בכל תקופת העסקתו; ומאחר שאין חולק, כי בחודש 11/08 קיבל התובע תשלום של פידיון חופשה, לפי שעות החופשה הצבורה שעמדו לזכותו, בהתאם לרישומים הנ"ל - התביעה ברכיב זה נדחית.

מענק

1. אין חולק, כי בהתאם לס' 36 ונספח ב' של צו ההרחבה - "עובד קבוע חודשי יקבל מענק שנתי בשיעור מחצית המשכורת שתשולם לו בשני חלקים שווים במהלך השנה". התובע דורש לשלם לו עוד תשלום בגין "מענק", בנוסף לתשלומים שקיבל ברכיב זה, תוך שהוא נוקב בסכומים, מבלי להבהיר את מקורם [ת/1, ס' 33]. רק בסיכומיו עלה, כי דרישתו נסמכת על הקביעה, כי בהתאם לחוזה הראשוני, משכורתו החודשית היתה 6,000 ₪ [ס' 12, שם].
2. כבר הבהרנו, כי היאחזות בסכום הנקוב בחוזה הראשוני אינה ראויה, בלשון המעטה, בהתחשב בכך, שכבר בחוזה זה נאמר שהתנאים ישתנו בתום תקופת הניסיון, וכפי שראינו, כעבור זמן קצר נקבעו תנאים אחרים, שהיו בתוקף מיום 1.1.06, ותנאי התשלום השתנו עוד, שוב ושוב, בחוזה החדש ובחוזה האחרון.
3. לטענת הקיבוץ, משכורתו של התובע כללה את התוספות השונות המנויות בצו ההרחבה ועל כן, אינו זכאי לתשלום נפרד בגין "המענק השנתי"; יחד עם זאת, הוזכר תשלום של 5,000 ₪, שקיבל התובע ברכיב זה במהלך עבודתו, כפי שאף הוא מאשר בסיכומיו [ס' 108 ואילך לסיכומי ההגנה; ס' 12.5 לסיכומי התובע].
4. ההסכמה, שהשכר כולל את כל מרכיבי השכר המופעים בצו ההרחבה נמצאת רק בחוזה הראשוני, שהשתנה החל מיום 1.1.06; ובהתחשב גם בעובדה המוסכמת, כי התובע קיבל, במצטבר, 5,000 ₪ ברכיב שהוגדר "מענק" - לא היה ראוי שהקיבוץ יטען שהתובע אינו זכאי לתשלום כזה.
5. מכל מקום, התובע, כאמור, לא הראה שהתשלום המצטבר הנ"ל לא היה בו די, כדי לענות על התשלומים המגיעים לו, כ"מענק", לפי צו ההרחבה. מעבר לעובדה, שהתובע תבע תשלומים שונים, ברכיב זה, בהזדמנויות שונות - כמפורט בסיכומי הקיבוץ - יש לזכור, כי "עובד קבוע" לפי צו ההרחבה הוא עובד שהגיע לקביעות לאחר תקופת הניסיון או תקופת הזמניות, ובששת חודשי העבודה הראשונים - העובד הינו "עובד בניסיון" ומעמדו בתקופה זו הוא "עובד זמני" [סעיף ההגדרות וס' 8 לצו ההרחבה]. רק עובד העובר את תקופת הניסיון הנ"ל - קרי, אחרי 6 חודשי עבודה - "יהיה לקבוע" [ס' 10, שם]. מכאן, שהתקופה בגינה זכאי עובד בחקלאות לקבל מענק שנתי, הינה בשנה המתחילה רק לאחר 6 חודשי עבודה, ולא מהיום הראשון, כפי שחישב התובע.
6. בנסיבות שלפנינו, בהתחשב בכך שהתובע החל לעבוד מיום 1.1.06 בשכר שעתי, לפני שעבר למתכונת של שכר חודשי, לפי החוזה האחרון - מובן, כי אין דיוק בחישובי התובע. על כן - אנו קובעים, שלא מגיע לתובע סכום נוסף ברכיב זה.

דמי כלכלה

1. אין חולק, כי בהתאם לסעיף 37 לצו ההרחבה - "... עובד קבוע במשכורת חודשית" יקבל דמי כלכלה חודשיים, בסך 100 ₪, כאמור בנספח ב' של צו ההרחבה. התובע דורש תשלום כזה עבור 36 חודשי עבודה [ס' 13 לסיכומי התובע]. הקיבוץ, מנגד, טוען, שמשכורתו של התובע כללה גם תוספת זו, ולחלופין, כי כמו יתר העובדים בחקלאות בקיבוץ, קיבל התובע מדי יום ארוחה גדולה, ובכך יצא הקיבוץ ידי חובתו לתשלום דמי כלכלה [ס' 116-114 לסיכומי ההגנה]; הקיבוץ גם חולק על תקופת העבודה המחושבת [ס' 106.1 לסיכומיו].
2. בנקודה זו, הסתמך התובע על דברי בית-דין זה בעניין אחר (להלן: עניין רלפי).^[3] הואיל ובעניין רלפי הוגש ונדון ערעור, היה ראוי להסתמך על דברי בית-הדין הארצי לעבודה, גם אם אישר את הפסיקה של הערכאה הדיונית.^[4]
3. הקיבוץ טען לפסיקה לפיה "מתן ארוחות בפועל בא במקום החובה לתשלום דמי כלכלה" [ס' 115 לסיכומיו], ברם, לא הצביע ולו על תקדים אחד. ואילו בערעור בעניין רלפי נקבע, בקשר לרכיב "דמי כלכלה", מכח צו ההרחבה, כי בדין קבענו, בערכאה הדיונית, שהזכאות אינה מותנית בהוכחת ההוצאה בפועל ואין לראות בארגזי פירות, שקיבלו המערערים בעניין רלפי מאת מעבידתם, המשיבה שם, כתחליף דמי כלכלה - פסיקה זו יפה גם לטענה של ארוחות כחלף דמי כלכלה; וכך נפסק [ס' 30 לפסה"ד החלקי, בערעור בעניין רלפי]:

"המשיבה שבה וטענה כי עסקינן בזכות נלווית ולכן אינה ברת פדיון. לטעמנו דין טענה זו להדחות, מן הטעם הפשוט שהזכות לדמי כלכלה היא זכות להחזר הוצאות^[5], הגם שאינה טעונה הוכחת ההוצאה בפועל."

1. נוכח הפסיקה בעניין רלפי, ובהעדר אסמכתא להסכמה אחרת במקרה שלפנינו - התובע זכאי לתשלום "דמי כלכלה", בשיעור שציין, שכן, הקיבוץ אף לא הצביע על תעריף אחר; זאת - בהיות התובע עובד שקיבל משכורת חודשית. אולם, מהסכום הכולל שנתבע יש להפחית 6 חודשי נסיון [ובהם התקופה לפי החוזה הראשוני, בו נאמר שהשכר כולל את כל הרכיבים לפי צו ההרחבה (מתחילת העבודה ועד סוף 12/05)], כי הזכות היא לעובד "קבוע"; לכן, התובע זכאי לרכיב זה רק בגין 30 חודשים. משכך - הקיבוץ חייב לתובע 3,000 ₪, כדמי כלכלה.

תוספת משפחה

1. אין חולק, כי בהתאם לסעיף 29 לצו ההרחבה, עובד קבוע חודשי נשוי יקבל תוספת משפחה חודשית "בעבור בן או בת זוג שאינו/ה עובד/ת ...", בשיעור הקבוע שם, ובשיעור גבוה יותר "בעבור בן או בת זוג עובד/ת.", ואף "בעבור ילדים מגיל 18 עד תום שירות חובה בצה"ל או ילד שאינו עובד עד גיל 21 שנה.", כאמור בנספח ב' של צו ההרחבה. התובע דורש תשלום ברכיב זה עבור אישה ושני ילדים בסכום כולל של 1,566 ₪ [ס' 14 לסיכומי התובע]. הקיבוץ, מנגד, טוען, שמשכורתו של התובע כללה גם תוספת זו, וכי התובע לא הביא אסמכתאות לסכומים המגיעים לו, לטענתו [ס' 118-116 לסיכומי ההגנה].
2. כבר הזכרנו, כי שכרו של התובע כלל את כל המרכיבים המופיעים בצו ההרחבה, רק על פי לשונו של החוזה הראשוני, שממילא תקופת העבודה לפי תנאיו נכללת בששת החודשים הראשונים של הנסיון, בהם התובע היה עובד זמני ולא קבוע. על כן, היה מגיע לו תשלום "תוספת משפחה" רק עבור החודשים בהם היה "עובד קבוע", לו הוכיח שהוא עומד בתנאים המצויינים בצו ההרחבה; אלא, שלא הביא ראיות מספיקות לכך.
3. התובע הצהיר, כי הוא "... נשוי ואב ל-2 ילדים קטינים ..." [ת/1, ס' 1], והסכומים שתבע כ"תוספת משפחה" הם, לכאורה, בהתאם לקבוע בנספח ב' לצו ההרחבה, בקשר לרכיב זה. משכך, לא ניתן לקבל את טענת הקיבוץ, שלא הביא אסמכתא לסכומים שתבע, ככל שהיא מתייחסת לתעריף.
4. יחד עם זאת, צו ההרחבה נוקב בסכומים שונים לתשלום עבור בת זוג עובדת או שאינה עובדת והתובע לא התיייחס כלל לעובדה זו. אמנם, התובע תבע לפי החלופה הנמוכה יותר - של בת זוג עובדת [14.5 ₪ לחודש ולא 29 ₪, בהתאם לחלופות בצו ההרחבה], ברם, אין הצהרה שלו על מצבה של אשתו ואף לא מתי נישאו. מאחר שההתייחסות היחידה בתצהיר התובע הוא בלשון הווה: שהוא "נשוי", והתצהיר ניתן ביום 23.11.11, שלוש שנים וחודש לאחר סיום יחסי העבודה עם הקיבוץ - היה צריך להביא ראיה מתי התחתן או לציין במפורש שהיה נשוי כבר בעת עבודתו בקיבוץ. כך הדבר גם באשר לשני ילדיו הקטינים, אשר התובע לא נוקב בתאריכי לידתם או בגילם ולא ניתן ללמוד מהצהרתו ששניהם כבר נולדו ביום בו הפך התובע לעובד "קבוע" בקיבוץ, או שמי מהם נולד מאוחר יותר [במאמר מוסגר נציין, כי עקב קשיי קריאה בשפה העברית תצהיר התובע הוקרא לו והוא אישר את תוכנו - ת/1, ס' 56].
5. בסיכומי התובע נכתב, כי היות התובע נשוי ואב לשני ילדים " ... אף נרשם בספרי הנתבעת [הקיבוץ] בעת קבלתו לעבודה." [שם, ס' 14.3], אך, מבלי להצביע על מקום הרישום, או להפנות לציטוט ממסמך כלשהו. למרות מחדל זה, מאחר שלכתב ההגנה המתוקן צורף "כרטיס אישי" של התובע, לשנת 2006 [נספח 4, שם], בו צויין מצב אישי: "נשוי" ומס' ילדים: "2" - נקבל נתון זה.
6. כמו ברכיבים אחרים - התובע תבע את התשלום עבור כל תקופת העבודה, מהיום הראשון לעבודתו, למרות שהזכות קמה רק לעובד חודשי "קבוע", היינו, כעבור 6 חודשים. משכך - יש לנכות מהסכום שנתבע, בסך 1,566 ₪, 261 ₪ [14.5 ₪ לחודשX 6 חודשים X 3 (בגין האישה ושני הילדים)].
7. אשר על כן - הקיבוץ היה צריך לשלם לתובע "תוספת משפחה", בתקופת עבודתו כ"קבוע", בנכוי תקופת הזמניות - סה"כ 1,305 ₪.

תמורת בגדי עבודה

1. אין חולק, כי בהתאם לסעיף 42 לצו ההרחבה, העובדים הקבועים, השנתיים והחודשיים, יקבלו אחת לשנה "תמורת בגדי עבודה", כמפורט שם. עוד נקבע, כי דמי הביגוד יעודכנו מדי שנה ויינתנו לעובדים מדי שנה, בהתאם לחוזר משותף שיפורסם ויוצא ע"י האיגוד הארצי של הפועלים החקלאיים השכירים והתאחדות האיכרים בישראל [ס' 42(ד) של צו ההרחבה]. חוזר, כאמור, עם תעריפים רלבנטיים לא הוצג לנו.
2. התובע דורש ברכיב זה - 1,760 ₪, ללא כל הסבר [ת/1, ס' 35; ס' 15 לסיכומי התובע]. הקיבוץ, מנגד, טוען, כזכור, שמשכורתו של התובע כללה את התוספות השונות המנויות בצו ההרחבה, לכן - לדעתו - אינו זכאי גם לתוספת שתבע ברכיב זה, והוא מוסיף וטוען, כי טענת התובע שלא קיבל תמורה ברכיב זה אינה נכונה, שכן, 3 פעמים בשנה - בכל שנת עבודה - קיבל התובע תלושים בסך 200 ₪ לצורך קניית בגדי עבודה, בדיוק כפי שמקבל כל עובד בענף החקלאות בקיבוץ [ס' 121-119 לסיכומי ההגנה - ללא כל גיבוי בתצהיר]. מוסיף הקיבוץ וטוען, כי מדובר בזכות נלווית, שאינה ניתנת לפדיון [ס' 122 לסיכומים].
3. לפי לשונו של צו ההרחבה - לא מדובר בזכות לקבל בגדי עבודה "בעין", אלא, את התמורה עבור שתי חולצות, שני זוגות מכנסיים ושני זוגות נעליים. מכאן, שעניין לנו בזכות לתמורה כספית, אותה ניתן לגבות כמו כל חוב כספי ואין חובה לממשה במהלך העבודה, דווקא.
4. למרות האמור לעיל, כפי שאושר בערעור בעניין רלפי - אין זה מתפקידו של בית-הדין לאתר תעריף של זכות כספית נתבעת, כזו או אחרת [ס' 32, סיפא, לפסה"ד החלקי]. מאחר שלא הוצג לנו התעריף לפיו הגיע התובע לסכום שתבע, והוא אף לא הסביר את חישובו, בתצהירו או בסיכומיו - דין התביעה להידחות גם בחלק זה.

סיכום

1. לעניין נסיבות הפסקת העבודה העדפנו את גרסת הקיבוץ על פני גרסת התובע ועדיו וקבענו, כי לא מגיע לו פיצוי נוסף בגינן; דחינו גם את תביעות התובע להפרשי שכר, משום שחישוביו לא היו אמינים - הן מאחר שלקח כשכר בסיס סכום שהוסכם בחוזה הראשוני, שהשתנה בסמוך לכך, ולא הביא בחשבון הבדלים באופן העסקתו והן משלא ניתן לסמוך על דיווחי שעות עבודתו. לעומת זאת - הוכח שלתובע הגיעו הפרשי תשלומים, בגין זכויות מכח צו ההרחבה - עבור הבראה, דמי כלכלה ותוספת משפחה, בסך מצטבר של 5,314 ₪, נומינלית.
2. בהתחשב בתוצאה - כאשר התביעה הועמדה על 280,413 ₪ - היה נכון לחייב את התובע בהוצאות הקיבוץ.^[6] אנו קובעים שיהיו בגובה החוב הנ"ל, נכון להיום, באופן שהצדדים לא חבים עוד זה לזה מאומה.
3. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 ימים מיום קבלת פסק-הדין.

ניתן היום, ... ב... 2013 (... ב... תשע"ג), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק לבאי-כח הצדדים, בדואר רשום.

1. התובע הציג נוסח חלקי של צו ההרחבה - ת/1, נספח ב'; נוסח עדכני מלא, כפי שהיה תקף בתקופת העבודה, פורסם ביום 25.2.01 - י"פ 4965, תשס"א, עמ' 1759. ↑

2. בהתאם לצו של שר העבודה והרווחה, שפורסם ביום 30.6.98; י"פ 4659, התשנ"ח, עמ' 4394. ↑

3. ע"ב (אז' חיפה) 1322/05 צאלח רגא אבו צפטט ואח' - ר.ל.פ.י חקלאות בע"מ, 24.5.12 (במאגר ממוחשב). ↑

4. ע"ע 1697-07-12 אבו צפטט ואח' - ר.ל.פ.י חקלאות בע"מ, 20.11.12 פס"ד חלקי; 4.4.13 משלים (במאגר ממוחשב). ↑

5. השוו: ע"ע (ארצי) 629/08 אנדרה אנרה - פלסים חברה לפיתוח בנין בע"מ, (2010) = ה"ש 4 בפסה"ד החלקי. ↑

6. השוו: ע"ע 15070-09-12 מרנין - אס. ג'י. די הנדסה בע"מ ואח', 28.10.13, ס' 57-47 (במאגר ממוחשב). ↑