בפניי בקשה לתשלום הוצאות הגנה לפי סעיף 80 לחוק העונשין – התשל"ז-1977, בעקבות זיכויים של המבקשים מחמת העדר אשמה בביהמ"ש המחוזי וקבלת ערעורם על הרשעתם בבית משפט השלום.

העובדות הצריכות לעניין

1. המבקשים 2 - 1 שימשו בתקופה הרלוונטית לכתב האישום כעובדי ציבור בכירים במקווה ישראל; המבקש 1, דב ענבר, כיהן כמנכ"ל מקווה ישראל, והמבקש 2, גדעון רון, שימש כרכז המשק שלה. המבקשת 4, חברת בלס דוד עבודות עפר ופיתוח בע"מ, הינה חברה לביצוע עבודות עפר, בבעלות אביו של המבקש 3 ועל שמו. המבקש 3 שימש כמנהלה של המבקשת 4.

2. ביום 12/4/05 הוגש כנגד המבקשים כתב אישום אשר ייחס להם עבירה של כריה שלא כדין לפי סעיף 111 (א) לפקודת המכרות. המבקשים 1-3 הואשמו אף בעבירה של אחריות נושא משרה לפי סעיף 111 א(א) ו- (ב )לפקודה, והמבקשים 1 ו- 2 הואשמו בנוסף בעבירה של הפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין.

3. ביום 4/5/09 הרשיעה כב' השופטת בן שלמה את המבקשים בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום, בדחותה את טענתם בדבר תחולת הפטור הקבוע בסעיף 109(2) סיפא לפקודת המכרות בנסיבות המקרה דנן .

ביום 21/1/10, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים לעונש, הושתו על המבקשים העונשים הבאים: באשר למבקשים 1-3: 5 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס וכן פיצוי לטובת הקרן לשיקום מחצבות, בסך 10,000 ש"ח כל אחד; על מקווה ישראל הוטל קנס סמלי בסך 3000 ₪ , ועל המבקשת 4 קנס בסך 20,000 ₪.

4. ביום 4.11.2010 החליט הרכב בימ"ש המחוזי בפתח תקווה לקבל את ערעורם של המבקשים כנגד ההרשעה, ולזכותם מכל העבירות המיוחסות להם - מחמת העדר אשמה. בבסיס הזיכוי עמדה פרשנות שונה אותה העניק ביהמ"ש המחוזי לפטור הקבוע בסעיף 109(2) סיפא לפקודת המכרות וכן קביעתו של ביהמ"ש כי הפטור האמור חל בעניינם של המבקשים.

טענות הצדדים

5. לשיטת ב"כ המבקשים, הפסיקה, כמו גם החקיקה, הביעה עמדה לפיה עצם זיכויו המלא של נאשם די בו כדי להצדיק פיצוי לפי סעיף 80. לשם המחשה הפנתה עו"ד באום לע"פ 4492/01 דוד עשור נגד מ"י.

עוד הדגישה ב"כ המבקשים כי במקרה דנן היו נימוקים רבים שהצדיקו את הזיכוי ואשר ביהמ"ש המחוזי לא דן בהם לאחר שהגיע למסקנה שמלכתחילה לא נזקקו המבקשים להיתר בהתאם לפקודת המכרות.

כן טענו המבקשים שהם פנו כמתבקש, טרם ביצוע העסקה, למשרד עורכי הדין שליווה את מקווה ישראל בכל הליכיה ואף אותם עורכי דין סברו כי אין צורך בהיתר לפי הפקודה.

6. נוסף על כך, הדגישה ב"כ המבקשים כי כל העובדות שהיוו בסיס לזיכויים של המבקשים, היו קיימות עת החלה החקירה, היוו חלק מחומר החקירה והיו אמורות להישקל ע"י הפרקליטות עובר להגשת כתב האישום נגד המבקשים . טענה אחרת שהועלתה כתמיכה לבקשה הייתה ש"התיק נוהל על ידי המדינה כאילו מדובר באחרון העבריינים המושחתים ולא באזרחים עתירי זכויות, ישרי דרך, שהתכוונו לעשות טוב ולהועיל לפעילותו של בית הספר שלא על חשבון אף אחד ולא למטרות רווחיהם האישיים".

7. בהתייחסה לנזקים שהסב ההליך למבקשים, ציינה עו"ד באום את העובדה שנגזרו על המבקשים בבית משפט השלום, עונשים חמורים, הכוללים רכיבי מאסר בפועל, גם אם בעבודות שירות. המבקשים נקלעו למצוקה אישית ונדרשו להוצאה כלכלית משמעותית בכדי לנהל את הליך הערעור, אשר הוביל בסופו של יום לזיכויים המלא.

במהלך הדיון פרטה ב"כ המבקשים את נסיבותיהם האישיות של המבקשים ואת עגמת הנפש שנגרמה להם במהלך השנים בהן נוהל הדיון המשפטי בעניינם.

ברמה המשפטית, גרסה ב"כ המבקשים כי במקרה דנן יש להשיב למבקשים את הוצאות הגנתם וזאת מכוח שתי החלופות הקיימות בסעיף 80 לחוק העונשין.

8. המבקשים צרפו לבקשה קבלות אודות שכר הטרחה ששלמו לבאי כוחם, כדלקמן: המבקש 1 דב ענבר- העתקי חשבוניות בסך של 233000 ₪ מטעם משרד עו"ד פרופ' ליבאי; המבקש 2 גדעון רון – העתקי חשבוניות בסך של 127996 ₪ מטעם משרד עו"ד דן קואל ומטעם משרד עו"ד אביטל גואר; המבקשים 3 ו – 4 יוסף בלס והחברה – העתקי חשבוניות בסך של 110460 ₪ מטעם משרד מלינוביץ-בן דת.

כן פרטה עו"ד באום בתוספת בכתב לטיעוניה, כי בביהמ"ש השלום התקיימו 14 ישיבות בעוד שבביהמ"ש המחוזי נשמעו 2 ישיבות. יוער בהקשר זה, כי המשיבה לא חלקה על נתונים אלו.

9. ב"כ המשיבה טוענת מנגד, כי כעולה מלשון סעיף 80 (א), זכותו של נאשם לקבל פיצוי וכן החזר הוצאות הגנה מכוח סעיף 80 לחוק העונשין - הינה 'זכות יחסית', הכפופה לשיקול דעתו של בית המשפט. פיצוי והחזר הוצאות הגנה יינתנו במקרים הראויים על-פי שיקול דעתו של בית המשפט רק מקום בו הנאשם זוכה ובית המשפט מצא כי בנוסף לכך התקיימה אחת מהעילות המזכות. עוד הדגישה המשיבה כי שיעור הפיצוי וההוצאות מוגבלים בתקרות שנקבעו בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב- 1982.

10. לשיטת המשיבה, המקרה שבפנינו אינו בא בגדרה של העילה "לא היה יסוד לאשמה". לא זו בלבד שאין מדובר בכתב אישום שיסודו היה רעוע, אלא שאף בית משפט השלום, שהנו הערכאה הדיונית אשר שמעה את כל הראיות באופן ישיר, הרשיע את המבקשים בכל סעיפי האישום שיוחסו להם. זאת ועוד, ערכאת הערעור זיכתה את המבקשים אך ורק על יסוד פרשנות משפטית שונה ותקדימית לסעיף הפטור.

עוד הפנתה בהקשר זה ב"כ המשיבה, לכך שכבוד השופט ד"ר מנחם פינקלשטיין, אב בית הדין בערעור, ציין בפסק דינו את הדברים הבאים: "...נטיתי לדעה כי הכרעת הדין המרשיעה של בית משפט קמא היא נכונה מבחינה משפטית, וגם צודקת משאר הבחינות. זאת במיוחד נוכח מימדי הבור בו עסקינן, והנזקים הסביבתיים המסתברים מחפירתו וכיסויו, בדרך שנחפר וכוסה." הערה זו מלמדת, לגרסת המשיבה, כי גם אב בית הדין בהרכב שדן בערעור התלבט ברמה המשפטית וברי כי לא סבר שלא היה יסוד להגשת כתב האישום במקרה דנן.

11. באשר לעילה הנוגעת ל"נסיבות אחרות המצדיקות זאת", טענה המשיבה כי בגדרה יש לבחון במבט על את מכלול נסיבות המקרה, והוסיפה כי בענייננו אין מקום להחזר הוצאות ההגנה , נוכח העובדה שלא הייתה פגיעה בלתי מידתית בזכויות המבקשים, ההליך לא כלל את מעצרם של המבקשים ואף כלי העבודה יקרי הערך שבאמצעותם בוצעה הכרייה, לא חולטו. עוד הדגישה ב"כ המשיבה כי מול האינטרס של המבקשים יש לשקול את האינטרס הציבורי שלא להביא להרתעת יתר של התביעה מלהעמיד לדין מקום שנאספו די ראיות להגשת כתב אישום.

דיון והכרעה

12. המסגרת הנורמטיבית לבקשה שבפניי מצויה בסעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, הקובע כדלקמן:

" (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.

(ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים" .

בע"פ 1442/12 פלוני נ' מ"י ( ע' 5 לפס"ד, פורסם בנבו ), קבע כבוד השופט עמית את הדברים הבאים:

" שתי חלופות מנויות בסעיף: "לא היה יסוד לאשמה" או "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", ושתיהן מסורות לשיקול דעתו של בית המשפט כפי שעולה מהמילה רשאי. כפי שנזדמן לי כבר לומר, ההסדר הקבוע בסעיף 80 לחוק העונשין, נמצא בנקודה מסוימת במשרעת שבין הטלת אחריות על המדינה מכוח דיני הרשלנות לבין הטלת אחריות ללא אשם (ע"פ 7770/10 טורי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (20.9.2011)).

שיקולים שונים מושכים לכיוונים מנוגדים במסגרת סעיף 80 לחוק העונשין. מחד גיסא, הפגיעה בזכויות היסוד של הנאשם (חירות, פרטיות, שם טוב, חופש העיסוק ועוד), ומאידך גיסא, החשש שלא לרפות את ידיהם של המופקדים על אכיפת החוק. אך לאחרונה סקר בית משפט זה את הפסיקה לגבי שתי החלופות בסעיף 80 ואת השיקולים השונים הצריכים לעניין (ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (15.1.2013) (להלן: עניין בוגנים))."

אפנה, אם כן, לדון בשתי החלופות המנויות בסעיף לפי סדרן.

13. באשר לחלופה לפיה "לא היה יסוד לאשמה", עמדתי הנה כי המקרה דנן אינו בא בגדרה של חלופה זו. העובדה שהמבקשים זוכו ע"י ערכאת הערעור מחמת העדר אשמה אינה מלמדת בהכרח כי לא היה בסיס להגשת כתב אישום כנגד המבקשים. בחינת ההכרעות שנתנו במסגרת ההליך המשפטי מצביעה דווקא על מסקנה הפוכה. ביהמ"ש השלום, בהכרעת דין ארוכה ומפורטת, קיבל את עמדת המשיבה ואת פרשנותה לסעיף הפטור והרשיע את המבקשים בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. די בכך כדי ללמד לשיטתי, כי אין מדובר במקרה בו הוגש כתב אישום ללא בסיס כלשהו או במקרה בו הגשת כתב האישום נעשתה בנסיבות של רשלנות חמורה או של אי סבירות מהותית בולטת. יתרה מכך, הערתו של כבוד השופט ד"ר פינקלשטיין, אשר שימש כאב ביה"ד בהרכב שדן בערעור המבקשים, מדברת אף היא בעד עצמה, ומלמדת כי עסקינן במקרה שעורר התלבטות משפטית ולא במקרה בו ברור ונהיר כי על התביעה היה להימנע מהגשת כתב אישום.

14. באשר לחלופה השנייה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", נקבעו ע"י ביהמ"ש העליון בעניין פלוני לעיל, הדברים הבאים:

" (החלופה – ה.ר.ש) היא כרקמה הפתוחה שבית המשפט רשאי ליצוק לה תוכן ממקרה למקרה תוך הפעלת שיקולים פרטניים של צדק וחמלה ושיקולים כלליים של מדיניות משפטית. למרות עמימותה של חלופה זו, הפסיקה נתנה בה סימנים, ובעניין דבש נקבעו שלוש קטגוריות של נסיבות להכוונת שיקול הדעת של בית המשפט: הליכי המשפט עצמם; אופי וטיב הזיכוי; נסיבות אישיות של הנאשם החיצוניות למשפט. לצד קטגוריות אלו התפתחו בפסיקה מבחני-משנה, כגון התנהגות המשטרה והתביעה (באופן זדוני או רשלני); התנהגות הנאשם בחקירתו או במהלך משפט (כגון נאשם ששיקר או שמר על זכות השתיקה); סוג העבירה והעונש לו הנאשם היה צפוי אלמלא זיכויו" ( ע"פ 1442/12 לעיל, ע' 7 לפס"ד ).

עוד אציין, כי באשר לנפקות אותה יש ליתן לעובדה כי עסקינן במקרה תקדימי או חדשני מבחינה משפטית, נחלקו דעות השופטים בעניין פלוני לעיל. דעת הרוב הייתה כי יש לראות את תקדימיות התיק כנסיבה הנכללת ונשקלת בתוך "נסיבות המשפט" ולא כעילה עצמאית למתן פיצוי – מורכבותו של התיק והשלכת השאלה המשפטית על אורכו, הן נסיבות הנכללות תחת הליכי המשפט ויש להסתכל עליהם במבט על תוך שאנו תרים אחר העוול שנגרם, אם נגרם כזה ( ראה פסק דינו של כב' השופט ג'ובראן, ע' 11 ). בהתאם לדעת המיעוט של כב' השופט עמית, יש לראות בעובדה זו שיקול העומד בפני עצמו והתומך במתן פיצוי לנאשם: "בנסיבות מיוחדות אלה, המערער  זכה בדינו, ובדרך החתחתים שעבר "זיכה את הציבור" בכך שעל גבו נחרשו תלמים חדשים בדין, בסוגיה רגישה ביותר. משכך, איני סבור כי עליו לשאת את כל המשא על גבו" ( ע' 8 לפס"ד ).

15. על רקע ההלכה הפסוקה, אנתח את השיקולים בעד ונגד מתן פיצוי והחזר הוצאות הגנה בענייננו;

השיקולים כנגד החזר הוצאות ההגנה: המבקשים לא היו עצורים במהלך ההליך המשפטי ולפיכך לא נמנעה מהם היכולת לעבוד לפרנסתם; כלי העבודה אשר באמצעותם בוצעה הכרייה, לא חולטו, דבר שמנע אף הוא פגיעה כלכלית ניכרת במבקשים 3-4; לא נפל דופי בהתנהלות המשטרה או התביעה וביהמ"ש השלום אף אימץ את עמדת המשיבה בסוגיה המשפטית שבמחלוקת, בהרשיעו את המבקשים בעבירות נשוא כתב האישום.

השיקולים המצדדים בהחזר הוצאות ההגנה: זיכויים של המבקשים הנו זיכוי מובהק מחמת העדר אשמה; המבקשים לא שמרו על זכות השתיקה בחקירתם, התייצבו כנדרש לישיבות שנקבעו ומשפטם בשתי הערכאות ארך כחמש וחצי שנים; למבקשים אין עבר פלילי ועד להגשת כתב האישום ניהלו אורח חיים נורמטיבי, תוך שההליך המתמשך גרם להם ולמשפחותיהם עגמת נפש; העונש שנגזר על המבקשים כלל מאסר שירוצה בעבודות שרות, דבר שהסב להם מתח נפשי; אף שהנאשמים לא שהו במעצר ולא נמנעה מהם היכולת להתפרנס במהלך ניהול ההליך המשפטי, הרי שהגשת כתב האישום, הסבה להם נזק כלכלי בדמות מניעותם מלהשתתף במכרזים של גופים כגון: צה"ל ושרות בתי הסוהר ( מבקשים 3-4 ) או בדמות עזיבתם את התפקידים אותם מלאו במקווה ישראל ( מבקשים 1-2 ); המבקשים נדרשו להתמודד בצורה ייחודית למדי עם שאלה משפטית בעלת אופי תקדימי ( סוגיית תחולת הפטור לפי סעיף 109(2) לפקודת המכרות ) והשקיעו לשם כך משאבים כספיים בשתי ערכאות שונות. נסיבה זו, בין שנתייחס אליה כעומדת בפני עצמה ובין שנשקללה כחלק מ"נסיבות המשפט", הנה נסיבה התומכת בעתירת המבקשים להחזר הוצאות הגנתם. עוד אעיר בהקשר זה, כי סבורני שנוכח נסיבותיו הייחודיות של תיק זה, מבחינת מהות העבירות שיוחסו למבקשים, מיהותם של המבקשים והסוגיה המשפטית שעמדה במרכזו של ההליך, העתרות לבקשה להחזר הוצאות ההגנה אינה צפויה להיות בעלת השלכות רוחב ניכרות או בעלת פוטנציאל להרתעת יתר של רשויות התביעה.

סיכומם של דברים, באזני בין השיקולים בעד ונגד פסיקת החזר הוצאות הגנה במקרה זה, סבורני שהכף נוטה לטובת החזר הוצאות הגנתם של המבקשים. באשר לגובה הפיצוי, נראה לי כי נוכח הסכומים הגבוהים אותם הוציאו המבקשים בפועל בגין שכר הטרחה לעורכי דינם, והפער בין סכומים אלו לבין הסכומים הקבועים בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר ), תשמ"ב – 1982, אין מקום להפחית מסכומים אלו בענייננו, ויש לראותם כמגלמים בצורה נאותה את מכלול נסיבות המקרה, לרבות האינטרס הציבורי וחשיבות השמירה על הקופה הציבורית.

עוד אציין, כי נוכח הטעמים שפורטו על ידי במסגרת הנימוקים הפועלים כנגד פסיקת החזר הוצאות ההגנה, אין מקום לשיטתי לקבל את עתירת המבקשים לפסיקת פיצוי הגבוה ב – 50% מן הסכומים המופיעים בתקנות לפריט, בהתאם להוראת סעיף 9(ב) לתקנות.

נוכח כל האמור לעיל, אני פוסקת למבקשים 1, 2 ו – 3-4 ( במאוחד ) פיצויים בשיעור של 100% מהסכומים הקבועים בתוספת לתקנות סדר הדין ( פיצויים בשל מעצר או מאסר ), תשמ"ב-1982, וזאת בהתאם לסעיף 9(א) לתקנות אלו. נוכח מספר הישיבות שנוהלו בתיק זה ובהתחשב בסוגיה המשפטית שעמדה על הפרק ואשר הפכה את הערעור לערעור בעל קושי מיוחד, סכום הפיצוי יעמוד על 15366 ₪ למבקש 1, למבקש 2, ולמבקשים 3-4 יחד.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תעביר העתק החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, כ"ח כסלו תשע"ד, 01 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.