נגד נתבע 2 בלבד

תביעה כספית על סך 157,105 ₪ לחיוב ערב, מכוח ערבותו, בגין סכומים שהעמיד הבנק-התובע ללווים ואשר לא נפרעו על-ידם.

א. ההליך והצדדים לו

1. התובע (להלן גם הבנק) העמיד ללווים, נתבעת 1 ובעלה ויקטור אברמוב (להלן הלווים), הלוואה בסך 210,180 ₪ ביום 19.10.1999 (להלן ההלוואה). כביטחון להעמדת ההלוואה נרשם לטובת הבנק שיעבוד על דירת הלווים (להלן המשכון) וניתנה ערבות בידי נתבעים 2 ו-3.

2. הלווים לא פרעו את ההלוואה כסדרה וצברו חוב פיגורים בגינה. הבנק נקט הליכים למימוש המשכון בתיק הוצל"פ 26-02213-06-0, מכר את דירת הלווים ותמורת המכר בניכוי הוצאות נזקפה על-חשבון חוב הלווים. בגין יתרת חוב ההלוואה לבנק הוגשה תביעה זו נגד הלווה – נתבעת 1, ונגד הערבים. ההליך לא הוגש נגד הלווה הנוסף, ויקטור אברמוב (להלן אברמוב), בשל כך שהלה עזב את הארץ לצמיתות.

3. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. נגד נתבע 3 ניתן ביום 16.3.2010 פסק-דין בהיעדר הגנה על-פי כתב-התביעה. נגד נתבעת 1 ניתן פסק-דין ביום 14.2.2011 לאחר שבקשתה ליתן לה רשות להתגונן סורבה. בהחלטה מיום 25.1.2010 הותר לנתבע 2 להגיש כתב-הגנה והתביעה נגדו הועברה לפסים של בירור רגיל.

4. הנתבע 2 (להלן גם הנתבע) התגונן בשתי טענות: האחת, כי התובע לא היה רשאי להגיש את התביעה נגדו בטרם מיצה את ההליכים נגד הלווים – לרבות נגד אברמוב, שבניגוד לטענת הבנק לא עזב את הארץ לצמיתות וניתן לאתרו (להלן הטענה בדבר אי-מיצוי ההליכים); השניה, כי הנתבע לא חב לבנק דבר מאחר שלא חתם על כתב-הערבות שעליו נסמכה התביעה נגדו ובשל כך שחתימתו על כתב-הערבות זויפה (להלן טענת הזיוף).

5. בהחלטה מיום 7.2.2011 נקבע שהטענה בדבר אי-מיצוי ההליכים תתברר תחילה. הבירור התקיים בתאריכים 5.12.2011 ו-2.5.2012. במהלך הבירור ויתר הנתבע על הטענה בדבר אי-מיצוי ההליכים וביקש לברר את התביעה לגופה ביחס לטענות האחרות שהועלו בכתב-ההגנה. על כן נדחתה בהחלטה מיום 2.5.2012 עילת ההגנה שנסבה על טענה בדבר אי-מיצוי הליכים ונותרה לבירור טענת הזיוף.

6. מטעם התובע נשמעו העדים הבאים: גב' פנינה אריאלי, מומחית לכתבי-יד, שנתנה חוות-דעת מומחה מטעם הבנק באשר למקוריות חתימותיו של הנתבע שלגביהן הועלתה טענת הזיוף; עובדת הבנק לשעבר גב' שלי ווקנין שאימתה את חתימות הנתבע על כתב-הערבות ועל מסמכי ההלוואה; ועובד הבנק ומורשה חתימה מטעמו, מר חיים זילבר. מן העבר האחר של המתרס העידו נתבע 3 והנתבע בעצמו.

7. אף שבמהלך הבירור העובדתי בטענת הזיוף ביקש הנתבע להרחיב את חזית המחלוקת, תוך מתן החלטות שהגבילו את השאלות שעומדות לדיון והכרעה לאלה שנטענו במפורש בכתב-ההגנה, כעת אין עוד חולק על כך שטענת ההגנה היחידה שעומדת לבירור והכרעה היא טענת הזיוף. אישור מפורש על כך בא מפי הנתבע בסיכומיו [שם, בסעיף 11]. טענה זו תידון להלן.

ב. דיון והכרעה

דין התביעה להתקבל במלוא סכומה. להלן יובאו הטעמים לכך.

1. תובע שמבקש להסתמך על מסמך לשם הוכחת טענותיו נדרש להוכיח את מקוריותו המסמך ואת תוקפו, אם טען הצד האחר לזיוף חתימתו על-גבי המסמך [ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 261 (1993); ת"א (מח' חי') 426/02 בני בנימין לקרץ בע"מ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ, פיסקה 9 וההפניות שם (14.2.2006)]. טעמו של דבר בכך שנטל השכנוע באשר להוכחת מלוא יסודותיה של עילת התביעה מוטל על התובע ועליו להוכיח כל טענה שמקדמת את עניינו. כאשר בטענת זיוף עסקינן דרך המלך להוכיח את מקוריות החתימה במחלוקת היא בהגשת חוות-דעת של מומחה לכתבי-יד, אף שאין מדובר בדרך יחידה או ממצה [עניין רחמים שנזכר לעיל].

2. התובע הוכיח את חתימתו של הנתבע על כתב-הערבות ואת מתן ערבותו ביחס להלוואה מעל ומעבר לרף השכנוע הנוהג בהליך אזרחי. בתוך כך הוכחה כדבעי חתימתו של הנתבע לא רק על כתב-הערבות אלא גם על מסמכים אחרים הקשורים בהלוואה ובערבותו לה – בשולי הסכם ההלוואה עם הלווים תחת הכותרת 'הסכמת הערבים', על הודעה לחותם ערבות ועל טופס ביטוח של הנכס שלגביו ניתן המשכון (להלן מסמכי ההלוואה).

3. חתימה מקורית, אוטנטית, של הנתבע על שני עותקים נפרדים של כתב-הערבות ועל מסמכי ההלוואה הוכחה בחוות-דעתה של גב' פנינה אריאלי, מומחית לכתבי-יד, שהוגשה מטעם הבנק [ת/2; להלן המומחית].

(א) המומחית בחנה את שני עותקיו של כתב-הערבות ואת מסמכי ההלוואה שעליהם מופיע מה שנחזה כחתימות הנתבע – הן החתימות שהוכחשו על-ידו – במקורם [סע' 2 ב-ת/2; להלן החתימות במחלוקת]. עוד בחנה המומחית מספר חתימות של הנתבע על כתבי-ערבות ומסמכי הלוואה אחרים בהם ערב הנתבע להלוואות שהעמיד הבנק-התובע לצדדים שלישיים: הלוואת איסקוב מספר 89661/684-1 מספטמבר 1998, הלוואת אחיו של הנתבע סעלום גלילוב מספר 89603/798-3 מפברואר 1998 והלוואת סבייב מספר 89203/980-8 מחודש דצמבר 1993 [סע' 3 ב-ת/2, להלן חתימות ההשוואה]. חתימות ההשוואה אינן במחלוקת ואין בפי הנתבע טענה כי הן אינן חתימות מקוריות שנחתמו על-ידו.

(ב) בהסתמך על ניתוח מאפייני חתימתו של הנתבע מתוך חתימות ההשוואה ובהסתמך על השוואת החתימות במחלוקת לחתימות ההשוואה קבעה המומחית כי נמצאו ביניהן תכונות כתב משותפות בכל הקשור לצורה, ארגון ותנועה – וקיימת ביניהן התאמה בכל הפרמטרים שנבדקו: "צורה וסגנון החתימה, קווי קישור, זווית כתיבה, יחס בין החתימה לקו השורה, לולאות (צורה, מיקום, נפח), מיקומים, יחסי גודל ופרופורציות, תבניות לחץ, מהירות, דינמיות ושטף תנועה, קווי פתיחה וסיום, סימנים יחודיים כמו קרסים, קו נפרד עליון וכד'" [סע' 4 ב-ת/2]. על כן קבעה המומחית שממצאי הבדיקה מצביעים על זהות מלאה בכל תכונות הכתב בין החתימות במחלוקת לבין חתימות ההשוואה, וניתן לקבוע בדרגת הסבירות הגבוהה ביותר כי החתימות במחלוקת נכתבו על-ידי הנתבע בעצמו. את מסקנתה זו נימקה המומחית כך:

נמצאה התאמה בכל תכונות הכתב, בין החתימות במחלוקת לבין החתימות להשוואה. כלומר - כל הואריאציות שנמצאות בחתימות שבמחלוקת, קיימות גם בחתימות להשוואה. יש לציין במיוחד, דמיון בתכונות כתב בלתי מודעות, כמו לחץ כתיבה, אייכות הקו, קרסים ועוד. כמו כן, נמצאה התאמה בדינמיות של החתימות. יש לייחס לתכונה זו חשיבות, משום שאין היא ניתנת לחיקוי ולזיוף. כמו כן, בחתימות שבמחלוקת לא נמצאו סימני זיוף, כגון רעד, היסוס, מעצור או האטה פתאומית. כל ממצאי הבדיקה מצביעים על כך, שהחתימות שבמחלוקת נכתבו באותה היד שכתבה את החתימות להשוואה.

[פרק ד' וסע' 5 ב-ת/2; ההדגשה במקור].

(ג) הנתבע בחר להימנע מלהציג חוות-דעת נגדית של מומחה לכתבי-יד מטעמו, מבלי שנתן לכך הסבר וטעם. בחקירתו הנגדית את מומחית התובע לא זו בלבד שלא עלה בידו לסתור את ממצאי חוות-הדעת ומסקנותיה אלא שהן חוזקו ואוששו [עמ' 35 ש' 22-6]. בתוך כך הטעימה המומחית כי החתימות שאותן הכחיש הנתבע אינן מזויפות בוודאות: "אני יכולה להגיד את זה בוודאות מוחלטת של מאה אחוז שאין מדובר פה בחתימות מזויפות דווקא מכיוון, מה שמחזק את דעתי זה מימד התנועה בחתימות שמאוד בולט לעין גם להדיוט שאינו מבין בגרפולוגיה. [...] לכל אדם יש את התנועה הייחודית לו, את מיקומי הלחץ הייחודיים לו, המזייף איננו מסוגל או לא יודע למקם את הלחץ באותם המיקומים, להרפות את הלחץ במקומות אחרים ולעשות את אותם הוריאציות פעם עם לולאות, פעם ללא לולאות כפי שמופע בחתימות שבמחלוקת" [עמ' 36 ש' 11-1]. לטענות הנתבע לגופה של המומחית ולגופו של התחום שעוסק בחקר כתבי-יד והשוואתם אין מקום; עדותה של המומחית לפני הייתה מקצועית, סדורה ומהימנה ולא נפל בה כל דופי.

(ד) טענות הנתבע על-אודות שוני לכאורי בין החתימות שביסוד חוות-הדעת, מקומן בחקירה נגדית של מומחית התובע או בחוות-דעת מומחה מטעמו. משהועלו הטענות הללו לראשונה בסיכומי הנתבע, כל זאת מבלי שנתמכו בראיה ממשית, הן נטולות כל משקל וערך ואחת דינן להידחות. די בחוות-דעתה של מומחית התובע, בעדותה בחקירה הנגדית ובחסרונה של חוות-דעת נגדית מטעם התובע כדי להוכיח את מקוריות חתימותיו של הנתבע על כתב-הערבות ועל מסמכי ההלוואה, באופן שיצדיק את דחיית טענת הזיוף.

4. התובע לא הסתפק בחוות-דעת המומחית וקרא לעדות את עובדת הבנק שהחתימה את הנתבע על כתב-הערבות ועל מסמכי ההלוואה, גב' ווקנין [שבזמן עבר, במועד בו עבדה אצל התובע ונחתמו כתב-הערבות ומסמכי ההלוואה, היה שמה קטיה גופמן; סע' 2 לתצהיר העדה ת/1 ועמ' 22 ש' 25-23].

(א) גב' ווקנין צרפה לתצהיר את כתב-הערבות בשני עותקים ואת מסמכי ההלוואה ואישרה כי חתימתו של הנתבע עליהם נעשתה בפניה. עוד מסרה כי החתמת ערב על המסמכים הללו נעשתה כדבר שבשגרה לאחר בדיקת תעודת הזהות של הערב ואימות זהותו. העדה זיהתה את כתב-ידה וחתימתה על כתב-הערבות ומסמכי ההלוואה, לצד חתימתו של הנתבע עליהם [סע' 4, 9-7 ב-ת/1].

(ב) עדותה של גב' ווקנין הותירה רושם כנה ואמין. בחקירתה הנגדית היא שבה ואישרה כי זיהתה את כתב-ידה ואת חתימתה על-גבי כתב-הערבות ומסמכי ההלוואה שצורפו לתצהירה [עמ' 22 ש' 27-22]. היא חלקה על ניסיונו של הנתבע לטעון כי על-גבי אחד משני העותקים של כתב-הערבות שהציג הבנק מצויה חתימה שאינה חתימתה – 'גלפמן' ולא 'גופמן' – ונתנה לכך הסבר מבורר היטב: "אני מעיינת ואומרת שחתום גופמן. אצלי במדויק רשום שם משפחה גופמן. [...] אני אומרת לך שכתב היד שלי ו' או ל', עברית זה לא שפת אם שלי, אבל ו' או ל' אני לא יכולה לזכור איך זזה, או שאני זזה. אני מאשרת שזו חתימה שלי" [עמ' 23 ש' 7, 17-16]. הנתבע לא הציג חוות-דעת מומחה לכתבי-יד שתספק ראשית ראיה לטענה כי חתימתה של גב' ווקנין אינה מופיעה על-גבי אחד משני העותקים שהוצגו בהתייחס לכתב-הערבות המיוחס לנתבע; טענותיו בעניין זה נענו על-ידי העדה כדבעי והן נטולות משקל ומשמעות.

(ג) אין כל דופי בכך שבזמן מתן העדות – אוקטובר 2013, או בעת מתן התצהיר – יוני 2012, לא זכרה העדה את הנתבע באופן אישי. הן במועד הרלוונטי להעמדת ההלוואה והן בתקופות שלאחר מכן עבדה גב' ווקנין כפקידת משכנתאות, תחילה בבנק-התובע (עד שנת 2001) ולאחר שתמה עבודתה בו בשל שינויים ארגוניים וצמצומים החלה לעבוד באותו תפקיד בבנק אחר. במועד העמדת ההלוואה, חתימת מסמכיה וחתימת כתב-הערבות הייתה גב' ווקנין בעלת ותק של חמש שנות עבודה בבנק-התובע וחזקה שידעה לבצע את מלאכתה כהלכה [סע' 7-5 ב-ת/1, עמ' 23 ש' 21-18, עמ' 24 ש' 20 עד עמ' 25 ש' 4, עמ' 30 ש' 28-23, עמ' 33 ש' 19-11]. לו ביקשה להישמע בטענה כי בחלוף למעלה מעשר שנים בתפקיד כזה, שכרוך במפגשים-לרגע עם מאות אנשים, זכורים לה הנתבע ומעמד החתמתו באופן אישי הייתה נחשדת בחוסר אמינות ובאי-אמירת אמת [עמ' 25 ש' 12, עמ' 30 ש' 19-18, עמ' 31 ש' 17-16]. עדותה של גב' ווקנין נסמכה על כתב-הערבות ועל מסמכי ההלוואה, לגביהם אישרה בביטחון ובפה מלא כי היא שאימתה את חתימת הנתבע עליהם כערב, כי חתימתו נעשתה לפניה ובנוכחותה – וכי חתימתה שלה וכתב-ידה מופיעים עליהם כראיה לכך [עמ' 32 ש' 12-5]. עדותה כוננה זיקה וקשר בין הנתבע לבין חתימתו אשר מתנוססת על-גבי כתב-הערבות ומסמכי ההלוואה ובכך שמטה את הקרקע תחת רגלי טענת הזיוף בה ביקש הנתבע להתגונן מפני התביעה.

(ד) הגב' ווקנין התמודדה כהלכה עם השגות שונות שהעלה הנתבע, בחקירתה הנגדית, ביחס למסמכי ההלוואה וכתב-הערבות שעל חתימת הנתבע עליהם הצהירה. מבוקשו של הנתבע לשכנע כי עצם קיומם של שני כתבי-ערבות בחתימתו שאינם זהים מעורר סימני שאלה באשר למקוריות חתימתו עליהם, ובכך מתיישב עם טענת הזיוף, לא צלח. העדה ביארה כי במועד בו הועמדה ההלוואה ונחתמו מסמכיה, וכתב-הערבות בכלל זה, לא היה בבנק כתב-ערבות בעל מספר עותקים כימיים שניתן היה למלאו ולהחתים עליו בנוסח אחד שיניב מספר עותקים; לכן היה כתב-הערבות מודפס בשלושה עותקים וכל אחד מהם היה ממולא ונחתם בנפרד, תוך ששני עותקים נותרו בתיק הבנק ועותק שלישי נמסר לערב במעמד החתימה עליו [עמ' 25 ש' 15 עד עמ' 26 ש' 7, עמ' 27 ש' 9-2]. מדובר בעדות מבוררת שסותמת את הגולל על ניסיונו של הנתבע לטעון כי בעצם קיומם של שני כתבי-ערבות שנושאים את חתימתו בהתייחס לאותה הלוואה יש דבר-מה לא תקין שעשוי לצדד בטענת הזיוף. להסבריה של הגב' ווקנין, אותם מצאתי ראויים לאמון ואשר לא נסתרו, מתווספת עדות המומחית לפיה חתימות הערב על כתב-הערבות בשני עותקיו – חתימותיו מקוריות של הנתבע הן.

(ה) הדברים אמורים גם בניסיונו של הנתבע להסיק דבר-מה לחובת הבנק מעצם קיומו של שוני בין נוסחם של מסמכים שעליהם חתם במועדים אחרים – בשנת 1993 ובשנת 1998 – כערב להלוואת איסקוב, הלוואת סעלום גלילוב והלוואת סבייב, לבין מסמכי ההלוואה וכתב-הערבות שחתימה עליהם יוחסה לו בהתייחס להלוואה דנן. אף בהקשר זה ביארה הגב' ווקנין כי השוני נובע משינוי שחל בטופסי הבנק [עמ' 27 ש' 29-25, עמ' 29 ש' 26-24]. במענה לשאלת בית-המשפט השיבה העדה כי בטופס עליו הוחתם הנתבע כערב אין חסר, אלא שמדובר בנוסח שונה מזה שהיה קיים במסמכי ההלוואות האחרות אשר הוצגו לה – שאינן ההלוואה דנן [עמ' 28 ש' 10-9].

הנתבע לא הציג להשוואה מסמכי הלוואה וכתבי-ערבות בהם נעשה שימוש אצל הבנק-התובע בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1999 – קרי, באותו פרק הזמן שבו נחתמו מסמכי ההלוואה וכתבי-הערבות ביחס להלוואה דנן – ולא הראה שנוסחם שונה מנוסח המסמכים שעליהם מתנוססת חתימתו, באופן שהיה עשוי לעורר סימני שאלה ביחס למסמכי ההלוואה דנן. הנתבע לא היפנה שאלות בעניינים הללו למר זילבר, מורשה החתימה והעד המוסמך מטעם הבנק שהיה ביכולתו להעיד על מדיניות הבנק בכל הקשור לשינוי בטפסי ההלוואה והערבות על ציר הזמן. למר זילבר לא הופנתה בחקירה נגדית ולו גם שאלה אחת רלוונטית לטענת הזיוף. על כן אין בטענות הללו של הנתבע כדי לסייע לו, ולו גם בעקיפין, בהוכחת טענת הזיוף.

(ו) אין כל חסר בכך שהבנק לא זימן למתן עדות את עובדת הבנק אשר החתימה את הלווים ואת הערב הנוסף, הוא נתבע 3, על מסמכי ההלוואה וכתב-הערבות. נגד נתבעים 1 ו-3 ניתן פסק-דין; חתימתם על מסמכי ההלוואה וכתב-ערבות לא הוכחשה וממילא אינה עומדת עוד לדיון. הגב' ווקנין הסבירה שהלווים וכל אחד מהערבים חתמו על מסמכי ההלוואה במועדים שונים וכי הדבר היה נהוג ומקובל בבנק בשים לב לכך שכל אחד מן החותמים התפנה לסור לבנק לפי אילוציו הוא: אברמוב חתם על המסמכים ביום 14.9.1999, נתבעת 1 חתמה עליהם ביום 4.10.1999 ואילו הנתבע – ביום 14.10.1999 [עמ' 32 ש' 5 עד עמ' 33 ש' 3]. לשם אימות חתימתו של הנתבע על המסמכים הללו הובאה העדה הרלוונטית, היא הגב' ווקנין.

(ז) אין בידי לקבל את טענת הנתבע כי אי-הצגתן של הודעות הבנק שנשלחו אליו במעמדו כערב מלמדת שלא ניתנה על-ידו ערבות להלוואה ובכך מאששת את טענת הזיוף שבפיו. טענה כזו, לא בא זכרה בכתב-ההגנה. משביקש הנתבע להעלותה בחקירתו את עד התובע מר זילבר נמנע ממנו הדבר תוך שהתקבלה התנגדות הבנק להרחבת גדר המחלוקת שהותוותה בכתבי-הטענות. לו סבר הנתבע שמתקיים קשר בין מתן הודעות לערב על-ידי הבנק לבין טענתו לזיוף חתימתו על כתב-הערבות היה עליו להתכבד ולטעון את הדברים באופן גלוי ומפורש בכתב-ההגנה. ודוק: הנתבע לא הוגבל לטענות שפירט בבקשה למתן רשות להתגונן והותר לו להגיש כתב-הגנה כאילו דובר בהליך רגיל ולא בסדר דין מקוצר. אם לא ניצל הזדמנות זו ובחר להשליך יהבו רק על הטענה לאי-מיצוי ההליכים ועל טענת הזיוף אין לו להלין אלא על עצמו. כתב-ההגנה כפי שהוגש לא העמיד כל פלוגתא באשר למשלוח הודעות לנתבע כערב ומשכך לא נדרש הבנק להתייחס לסוגיה זו בראיותיו. מר זילבר ביאר כי לא צירף הודעות ששלח התובע לנתבע מאחר שהן אינן קשורות לנושא הדיון [עמ' 42 ש' 11-9 ו- 24-21, עמ' 43 ש' 12-6].

אין מקום להתיר לנתבע להתגונן בטענה להיעדרן של הודעות התובע אליו כערב משלא טען טענותיו בעניין זה, בכלל ובהקשרה של טענת הזיוף בפרט, בדרך המלך ובגוף כתב-ההגנה. מבוקשו של הנתבע להסתמך על טענה זו בסיכומיו חותר תחת החלטת בית-המשפט שמנעה ממנו להרחיב את חזית המחלוקת ומכוון להשיג בדרך-לא-דרך, ובמסווה של טיעון ראייתי, את מה שנמנע ממנו בגדרה של הרחבת חזית אסורה. משלא ניתנה לתובע הזדמנות אמיתית לעמוד על טענת הנתבע לפיה משלוח הודעות אליו כערב עשוי להשליך באיזה שהוא אופן על טענת הזיוף שבפיו – בשל כך שטענה כזו ביחס להודעות הבנק לא נכללה בהגנתו של הנתבע, נמנע מהתובע להביא ראיות בעניין זה. כלל הוא שבית-משפט לא יזדקק לטיעון חדש שהועלה על-ידי צד להליך באופן מפתיע שכן יש בכך פגיעה קשה בזכות של הצד האחר להתגונן כהלכה ולהיערך מבעוד מועד לסתירת טענות יריבו בראיות מתאימות [ע"א 397/68 וייס נ' ג'ורג', פ"ד כג(1) 402 (1969); רע"א 8600/12 שירותי בריאות כללית נ' משטה, פיסקה 7 (2013)].

5. הבנק-התובע הרים אפוא את הנטל והראה בראיות טובות, חוות-דעת המומחית מזה ועדות גב' ווקנין מזה, כי לטענת הזיוף שבפי הנתבע אין כל יסוד. כל אחת מן העדויות הללו עשויה לשמש, היא כשלעצמה, בסיס לדחיית טענת הזיוף; לא כל שכן שתיהן יחד: מסקנת המומחית נסמכה על עיון בחתימות הנתבע בפני עצמן, ללא קשר לאירועי חתימתו על מסמכי ההלוואה וכתב-הערבות, תוך קביעה חד-משמעית כי החתימות על מסמכי ההלוואה וכתב-הערבות של הנתבע הן. עדותה של הגב' ווקנין סיפקה תימוכין עצמאיים לעדות המומחית שכן היה בה כדי ללמד שהנתבע, הוא עצמו, סר לבנק והטביע את חתימתו על מסמכי ההלוואה וכתב-הערבות.

על כן עבר הנטל המשני של הבאת ראיות לסתור אל מגרשו של הנתבע, אלא שהנטל לא הורם. חלק הארי של תצהיר נתבע 3 שניתן מטעם הנתבע אינו נוגע לטענת הזיוף אלא לחוב של נתבע 3 לבנק – חוב פסוק שהיה לסופי וחלוט [סע' 4-1 ב-נ/1]. בכך שהנתבע 3 לא שמע מפיו של אברמוב על ערבותו של הנתבע להלוואה אין כדי להוות ראיה פוזיטיבית לכך שערבות כזו לא ניתנה. עיקר עדות נתבע 3 שהייתה בעלת נגיעה לנתבע התמצתה בטענה כי ביום 14.10.1999, כשחתם נתבע 3 על מסמכי ההלוואה ועל כתב-הערבות, לא נכח הנתבע בבנק וכי בתאריך זה לא הופיעה על המסמכים הללו חתימת הנתבע אלא רק חתימות הלווים [סע' 7-6 ב-נ/1]. אין חולק על כך שכל אחד משני הערבים חתם על מסמכי ההלוואה ועל כתב-הערבות במועד שונה ובשל כך אף אומתה חתימתו של כל אחד מהם על-ידי עובדת אחרת של הבנק. עמדה על כך גב' ווקנין בעדותה ומסרה שחתימת הנתבע על המסמכים הייתה מאוחרת לחתימת הלווים. אין בכך כדי להוכיח את זיוף חתימתו של הנתבע על כתב-הערבות ועל מסמכי ההלוואה.

את עדותו לפני מסר נתבע 3 בשפה רפה ונטולת כוח שכנוע. התחוור שבניגוד לנחזה מתצהירו הוא אינו זוכר את התאריך המדוייק בו חתם בבנק, אף שביאר כי הדבר נעשה בחודש התשיעי ולא כפי שנטען בתצהיר [עמ' 38 ש' 11-5]. משעומת נתבע 3 עם מסמכי ההלוואה וכתב-הערבות, שאת חתימתו עליהם זיהה, אישר שתאריך חתימתו עליהם היה 21.9.1999 [שם, ש' 28-18]. פשיטא שאם חתם נתבע 3 על המסמכים ביום 21.9.1999 עשה כן בטרם חתם עליהם הנתבע – שחתימתו ניתנה רק לאחר מכן, בתאריך 14.10.1999 [עמ' 32 ש' 5 עד עמ' 33 ש' 3]. בסדר החתימות על ציר הזמן אין כדי ללמד אפוא על זיוף חתימת הנתבע ועדותו של נתבע 3 לא השיאה תרומה להוכחת טענת הזיוף; נהפוך הוא.

6. אף בעדות הנתבע לא היה כדי לסתור את שהוכיח הבנק בראיותיו, דהיינו – כי חתימותיו המקוריות של הנתבע הן שמתנוססות על-גבי מסמכי ההלוואה וכתב-הערבות.

ראשית, עדותו של הנתבע לא הותירה רושם אמין. בתצהירו הוא ביקש להרחיק עצמו מכל קשר עם אברמוב והטעים כי אין לו כל קשר עמו וכי הוא איננו בן משפחתו [סע' 4 ו-10 ב-נ/2]. התחוור שהצהרה זו איננה אמת; הנתבעת 1, רעייתו של אברמוב, היא קרובתו של הנתבע מהיותה בת-אחותו [עמ' 50 ש' 25-22]. ודוק: הנתבע לא התגונן בטענה כי לא היה עשוי לחתום על כתב-ערבות ללווים בשל טיבה המדויק של קרבת המשפחה בינו לבין נתבעת 1 ובשים לב למנהגי העדה הקווקזית; לטענה כזו אין כל זכר בכתב-הגנתו. טענתו היחידה לגוף כתב-הערבות הייתה כי חתימתו עליו זויפה. מבוקשו של הנתבע להציג עצמו כנטול כל קשר לאברמוב, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם המציאות לאשורה, נזקף לחובתו ומלמד על מידת האמון לה זכאית עדותו.

שנית, בכתב-ההגנה ובתצהירו מסר הנתבע כי שמע מפי נתבעת 1 שאברמוב זייף את חתימתו על מסמכי הערבות [סע' 14 בכתב-ההגנה, סע' 10 ב-נ/2]. עדות זו, כשהיא מובאת מפי הנתבע, אינה אלא עדות מפי השמועה. על-מנת להוכיחה היה על הנתבע לזמן לעדות את הנתבעת 1, אלא שהוא נמנע מכך ללא הסבר. על כן מוחזק הנתבע כמי שעדות נתבעת 1, אילו נשמעה, לא הייתה פועלת לטובתו אלא מחזקת את עמדת התובע [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)].

לבסוף, טענת הזיוף שבפי הנתבע – חמורה היא. היא מטילה דופי לא רק באברמוב אלא גם בבנק-התובע כמוסד ובעובדת הבנק גב' ווקנין שאימתה את חתימות הנתבע על שורה של מסמכים הקשורים בהלוואה ובערבות. אכן, הנטל לשכנע בדבר אמיתות החתימה של הנתבע על-גבי המסמכים הללו רובץ לפתחו של התובע, אלא שהתובע נשא בנטל. כדי לייחס מעשה זיוף לאברמוב ולמי מעובדי התובע היה על הנתבע להביא ראיות על כך, אלא שראיות כאלה אינן בנמצא. לא-זו-אף-זו, טענת זיוף טעונה הנחתה של תשתית ראייתית בעלת משקל סגולי גבוה מזה הנדרש בתביעה אזרחית רגילה, אף שנטל השכנוע הוא בשיעור המקובל במשפט אזרחי [ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 598 (1986); ע"א 400/86 עזבון קריגר ז"ל נ' קריגר, פ"ד מב(4) 500, 505-504 (1989); ע"א 6465/93 כהן נ' לנגרמן (20.7.1995); ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2) 145, 157 (2000); ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4) 721, 734 (2002)]. תשתית כזו לא הונחה על-ידי הנתבע וטענתו לביצוע הזיוף בידי אברמוב נותרה סתמית ובלתי-מוכחת.

ג. סיכומם של דברים

התביעה מתקבלת אפוא נגד הנתבע 2 במלוא סכומה. בפסיקת הוצאות ההליך יש ליתן את הדעת למשך הבירור ולהיקפו, לרבות בשים לב לטענת הנתבע לאי-מיצוי ההליכים שסופה שנזנחה על-ידו. לבעלי-הדין ניתנה הזדמנות להתייחס לנושא ההוצאות בסיכומיהם.

הנתבע 2 ישלם לתובע את הסכומים המצטברים שלהלן:

(א) את סכום התביעה בסך 157,105 ₪, כשסכום זה נושא ריבית פיגורים בשיעור המירבי הנהוג אצל התובע מעת לעת בהתאם לסוג ההלוואה שעליה נסב ההליך, אשר תוטל מדי תקופה הנהוגה אצל התובע על הקרן ועל הריבית שתתווסף אליה מדי תקופה כאמור, והכול מיום הגשת התובענה (27.10.2009) עד יום פסק-הדין.

(ב) את הוצאות ההליך (לרבות אגרת משפט, שכר עדים ועלות חוות-דעת המומחית) בסך של 9,000 ₪ ליום פסק-הדין.

(ג) שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך של 23,600 ₪ ליום פסק-הדין.

הסכום הפסוק ישולם תוך שלושים יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין לנתבע שאם לא כן ישאו הסכומים האמורים בסעיפים-קטנים (ב) ו-(ג) הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל – ואילו הסכום האמור בסעיף-קטן (א) ישא ריבית לפי האמור בו, אף זאת מיום פסק-הדין עד יום הפירעון.

חיובי הנתבע 2 בגין סכום התביעה לפי סעיף-קטן (א) ובגין מחצית אגרת המשפט הראשונה אשר נכללה בסעיף-קטן (ב) הם ביחד ולחוד עם חיוביהם של נתבעים 1 ו-3 על-פי פסקי-הדין הנפרדים שניתנו נגדם; יתר חיוביו של נתבע 2 לפי פסק-דין זה יחולו עליו בלבד, במצטבר לחיוביו האחרים ולחיוביהם של הנתבעים האחרים.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח אדר ב תשע"ד, 20 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.