בפני כב' השופט רון סוקול

התובעים 1. עזבון המנוחה סעדה תאופיק גבריס ז"ל

ע"י יורשיה התובעים 2-5

2. נור אליאס חאג'

3. תומא חאג'

4. כמאל חאג'

5. חנא חאג'

6. עזבון המנוח ג'מיל גבריס ז"ל

7. עזבון המנוחה עליא גבריס ז"ל

התובעים 6-7 ע"י יורשיהם התובעים 8- 10

8. תאופיק גבריס ז"ל

9. אוסאמה גבריס

10. בסאם גבריס

ע"י ב"כ עו"ד סאבא חאג'

נגד

הנתבעים 1. נג'וה תופיק סלים

2. סלמא תופיק חליל

3. עזבון המנוחה מרים תופיק גבריס ז"ל

4. סלווה ונס חאג'

5. סאמי ונס שחאדה

6. פרג' ונס שחאדה

7. סוהיל ונס שחאדה

8. ג'אנית ונס שחאדה

9. אניסה ונס שחאדה

10. עזבון המנוח כרים תופיק גבריס ז"ל

ע"י יורשו הנתבע מס' 13

11. גרייס כרים גבריס

12. ג'וליא חליל גבריס

13. עזבון המנוחה רסמייה גבריס ז"ל

ע"י יורשיה סאלם גבריס

14. סאלם תופיק גבריס

הנתבעים 2,1, 5, 6, 7, 13, 14

ע"י ב"כ עו"ד יעקוב עזאם

1. מחלוקות בעניין זכויות במקרקעין שהועברו בירושה לתובעים ולנתבעים. במוקד הדיון ניצבת שאלת תוקפם של מסמכים המהווים לטענת התובעים, הסכם בדבר חלוקת עיזבון ומחלוקת לעניין תוקפו של הסכם להעברת זכויות בחלק מהמקרקעין שנערך על פי הנטען טרם פטירתו של המוריש.

הואיל ועסקינן בחלקות מקרקעין רבות ובמספר רב של בעלי דין אתחיל בהצגת הנפשות הפועלות והרקע לסכסוך.

רקע

2. המנוח, תופיק טועמה מוסא גבריס ז"ל (להלן: "המוריש") היה תושב אעבלין (אין בפניי אישור על מועד לידתו). במהלך חייו נישא המוריש לאשתו ג'וניה ז"ל. מאשתו זו (להלן: "ג'וניה") נולדו למוריש חמישה ילדים והם: מרים, ג'מיל, כרים, עליא וסעדה. לאחר מותה של אשתו הראשונה נישא המוריש לאשתו השנייה, רסמיה אוליא גבריס ז"ל (להלן גם: "רסמיה"), ממנה נולדו לו שלושה ילדים והם: סאלם, נג'וה וסאלמה. בסך הכל נולדו למוריש שמונה ילדים. המוריש היה בעל זכויות בחלקות מקרקעין רבות שאין מקום בשלב זה לפרטן. על פי האמור בכתב התביעה (ההתייחסות בפסק דין תהא תמיד לכתב התביעה המתוקן מס' 2), היו למוריש זכויות ב - 27 חלקות מקרקעין שונות והכל כמפורט בסעיף 6 לכתב התביעה.

3. ביום 2/2/1958 נפטר המוריש. במועד פטירתו היה נשוי לאשתו השנייה, רסמיה. במועד פטירתו של המנוח היו שלושה מילדיו, סאלם, נג'וה וסאלמה קטינים בני פחות מ - 18. סאלמה ונג'וה היו רק כבנות 8 שנים. המוריש לא השאיר צוואה כלשהי.

ביום 25/7/1958 ניתן בבית הדין הכנסייתי של העדה האורתודוכסית, אליה השתייך המוריש, צו לירושת המוריש (נספח א-1 לתצהירו של מר נור חאג' ת/5). על פי האמור בצו הירושה, הוא ניתן ב"הסכמת כל היורשים ללא כל התנגדות מטעמם או התנגדות כלשהי על סמכות בית דין זה ולא על החלוקה".

על פי צו הירושה הוצהר כי יורשיו של המוריש הינם אשתו רסמיה ז"ל ושמונת ילדיו. אשת המנוח - רסמיה - ירשה 8/32 חלקים מנכסיו של המוריש וכל אחד משמונת ילדיו ירש 3/32 חלקים מנכסיו.

4. במועד פטירתו של המוריש טרם נערך הסדר על פי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 לכל החלקות שבבעלותו אלא רק לחלקן. רק בשנת 1965, 7 שנים לאחר הפטירה, הושלמו הליכי ההסדר למרבית החלקות ובשנת 1976 הושלמו הליכי ההסדר לחלקה האחרונה. כפי שניתן לראות מנסחי הרישום שהוצגו במצורף לכתב התביעה, בחלק מהחלקות נרשמו הזכויות על פי ההסדר רק במהלך שנת 1966 ואחת נרשמה בשנת 1976. חלק מהחלקות עברו הסדר עוד לפני כן והזכויות בהן נרשמו על שמו של המנוח. עוד יצוין כי ככל שניתן להבין מנסחי הרישום שהוגשו, בכל החלקות, בין אלו שהוסדרו לפני פטירת המוריש ובין אלו שהוסדרו לאחר מכן, נרשם המוריש כבעל הזכויות. רק ביום 30/4/06 נרשמה העברת הזכויות מהמוריש ליורשיו, ויורשיו של המוריש נרשמו כבעלי הזכויות בהתאם לחלקם בירושה וכקבוע בצו הירושה.

5. למרות הרישום המאוחר של זכויות המוריש על שם היורשים, נעשו במשך השנים עסקאות שונות בחלק מהחלקות, על חלקן נבנו בתי מגורים וצדדים שלישיים תפסו חזקה בחלקות (ראו פירוט בסעיף 5 לתצהירו של נור חאג' ת/5).

הטענות

6. בכתב התביעה בתיק זה נטען כי כבר בשנת 1957, כלומר בטרם פטירתו של המוריש, העביר המוריש זכויות בחלקה 66 בגוש 12199, חלקה המכונה אדמות "שועב עטיה", לנור חאג', בעלה של היורשת סעדה ז"ל. לטענתו סוכם בינו לבין המוריש כי נור חאג' ייטע בחלקה עצי זית ויעבדם במשך 10 שנים. בתמורה לעיבוד החלקה יקבל בתום התקופה, מחצית מהזכויות בה (להלן: "הסכם המתנה"). נור חאג' ושאר יורשיה של אשתו סעדה ז"ל, הם התובעים 1 - 5, עותרים למתן פסק דין המצהיר כי הזכויות במחצית חלקה 66 הנ"ל אינן חלק מהעיזבון וכי יש להעבירן על שמו של נור חאג'.

נור חאג' מוסיף וטוען כי ביום 14/8/58 אישרו יורשיו של המוריש את הסכם המתנה וחתמו על מסמך המאשרר אותו בכתב (נספח "ב" לת/5 (להלן: "מסמך האשרור"). על מסמך האשרור חתמו, על פי הנטען, חלק מיורשיו של המוריש והם ג'מיל, כרים, סעדה, רסמיה, סאלם ועליא. נטען גם כי רסמיה ז"ל חתמה על מסמך האשרור גם בשמם של נג'וה וסאלמה.

7. התובעים טוענים עוד כי בשנת 1959 הגיעו יורשיו של המוריש להסכם בדבר חלוקת עזבונו. הסכם זה לא נערך במסמך אחד כולל, ואף לא דווח לרשויות. למרות זאת נטען כי היורשים הגיעו להסכמות בנוכחות שלושה מנכבדי הישוב, וחתמו על מסמכים המאשרים את החלוקה. התובעים טוענים כי בידיהם רק חלק מהאישורים שנחתמו, עליהם חתמו היורשים סאלם, ג'מיל, כרים, מרים ועליא (המסמכים יכונו להלן "האישורים". סומנו כנספח 7 לת/5). יצוין כי באישורים נרשמו החלקות על פי שמות הכינוי של המקרקעין ולא על פי מספרי הגוש והחלקה כמופיע בלשכת רישום המקרקעין.

8. למען ההבנה אפרט בקצרה את האמור באישורים; במסמך האחד נרשם כי סעדה ז"ל תקבל את אדמת "מארס אלסוס מדרום" וכן אדמה באזור "ראס אל שועוב במקתול- 6 עצי זית גדולים עם 31 שיחים ומצפון עם שני עצי חרוב".

באישור האחר נרשם כי האחים ג'מיל, כרים, סעדה ועליא, יחלקו בשווה את השטח המוכר כ"אלמרסינה". ג'מיל יקבל את אדמת "מארס אלסוס בצפון" וכן את אדמת "שועב אל חבל וקטאע אלכרם עם ארבעה עצי זית של סארה".

9. כבר כאן אעיר כי אין בפני מפות מדידה או תכניות המפרטות את השטחים נשוא האישורים הנ"ל. כמו כן ברור כי האישורים לא מתייחסים לכל נכסיו של המוריש אלא רק לחלק מהם. ניתן להבחין גם כי חלק מהיורשים כלל אינו מוזכר באישורים ולא זוכה על פי אישורים אלו לכל חלק בעיזבון המוריש.

10. התובעים טוענים כי אף שהאישורים אינם משקפים את מלוא החלוקה הרי שבפועל פעלו כל היורשים על פי ההסכמות שהושגו ובפועל חולקו הזכויות במקרקעין בהתאם. בשנת 1986, כך נטען, ובעקבות עסקאות שנעשו בחלקות, הגיעו היורשים להסכם נוסף המאשרר את חלוקת העיזבון. התובעים מצביעים על מסמך שנחתם על פי האמור בו ביום 15/2/86 וכותרתו "הסכם ויתור והודאה" (הדברים מובאים מתרגום המסמך לעברית) (סומן כנספח "ב" לת/2). המסמך נחזה להיות חתום בפני עו"ד ע' וינברגר. מסמך זה אינו הסכם לחלוקת העיזבון אלא הסכם בין יורשיו של ג'מיל לבין שבעה מיורשי המוריש (כרים, סאלם, מרים, סעדה, נג'וה, סאלמה ורסמיה) (הסכם זה להלן: "הסכם 86").

בהסכם 86 נאמר בסעיף 4, כי היורשים מוותרים על זכויותיהם ברשימה של חלקות לטובת ג'מיל ויורשיו. מדובר ב - 9 חלקות כמפורט בהסכם (גוש 12197 חלקות 7, 8, גוש 12195 חלקות 33, 34, גוש 12211 חלקה 105, גוש 12201 חלקה 48, גוש 12207 חלקה 52, גוש 12207 חלקה 79 וגוש 12210 חלקה 13). בסעיף 5 להסכם 86 נאמר גם כי היורש כרים מוותר על זכותו (מחצית) מחלקה 52 בגוש 12207 תמורת סך של 6,000 ₪.

הסכם 86 לא דווח לרשויות המס ולא נרשמה העברת זכויות על פיו בלשכת רישום המקרקעין.

11. בשים לב לטענות אלו עותרים התובעים למתן פסק דין המצהיר על זכויותיו של נור חאג' בחלקה 66 הנ"ל ועל חלוקת יתרת עיזבון המוריש על פי האישורים משנת 1959. כמו כן התבקש בית המשפט לאשר כי התובעים 8 - 10 תאופיק גבריס, אוסאמה גבריס ובסאם גבריס - שהם יורשיו של המנוח ג'מיל גבריס ז"ל, רכשו את כל זכויותיו של כרים ז"ל בחלקה 52 בגוש 12207. לבסוף מבוקש לאשר את תשריט החלוקה לחלקה 13 בגוש 12210 בין בעלי הזכויות שבו.

12. הנתבעים שהתייצבו כופרים בטענה בדבר הסכם הנטיעה עם חאג' נור ובתוקפו של הסכם האשרור. הנתבעים מכחישים גם את ההסכם הנטען לחלוקת העיזבון ואת הסכם 86. הנתבעים מדגישים כי ביחס לכל החלקות בהן פורסם לוח הזכויות על פי פקודת הסדר זכויות במקרקעין לאחר שנת 1958, לא ניתן לטעון לזכויות סותרות אלא בגדר החריגים הקבועים בפקודת הסדר זכויות במקרקעין (להלן: "פקודת ההסדר"). הואיל והתביעה אינה כוללת כל עילה לתיקון הרישום בגדרן של העילות המוכרות בפקודת ההסדר, דינה להידחות ביחס לחלקות אלו.

הנתבעים טוענים עוד כי האישורים בדבר חלוקת העיזבון אינם ראיה קבילה בבית המשפט ומכל מקום ניתן לראות כי לפחות חלק מהחתימות שמתנוססות עליהן הינן מזויפות. מכל מקום הסכם שכזה אף אם נחתם, כך לגרסת הנתבעים, הינו חסר כל תוקף בהיותו מנוגד לפקודת הירושה ואינו מעיד על גמירות דעת להתקשר בהסכם חלוקה.

הנתבעים מוסיפים כי במועד החתימה הנטען היו חלק מהיורשים קטינים ועל כן אין כל תוקף להסכם חלוקת העיזבון ללא אישור בית המשפט. הנתבעים מעלים גם טענות דיוניות שונות כגון התיישנות ושיהוי.

דיון והכרעה

13. אקדים ואומר כי הגעתי למסקנה כי דין מרבית עילות התביעה להידחות, וזאת מאחר ולא הוכחו הסכם חלוקת העיזבון או הסכם הנטיעה. מאידך שוכנעתי בתוקפו של הסכם העברת הזכויות בחלקה 52 מכרים ליורשיו של ג'מיל. אדון תחילה בטענות הנוגעות לחלקות שהוסדרו לאחר פטירת המנוח ולאחר מכן אבחן את ההסכמים השונים.

נפקות הסדר הזכויות

14. ראינו כי המוריש היה בעל הזכויות ב-27 חלקות שונות שהן החלקות נשוא הדיון בתיק זה. שלוש חלקות; חלקה 7, חלקה 8 וחלקה 19 בגוש 12197, נרשמו על שמו של המוריש לאחר הסדר זכויות במקרקעין בשנת 1966. חלקה 12 בגוש 12202 נרשמה על שם המוריש בעקבות הסדר זכויות במקרקעין רק ביום 2/6/76.

15. סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין קובע כי "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום". זהו עיקרון "עליונות המרשם" או עיקרון "סופיות הרישום". עקרון זה מוצא ביטויו גם בסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. על חשיבות העיקרון שמשמעו כי הרישום מבטל כל זכות קודמת נאמר כי העיקרון "[...] מהווה את 'הבריח התיכון' של שיטת ההסדר [...]" (ע"א 492/83 עזבון דיאב נ' דיאב (1/12/83)).

בשל חשיבות עקרון סופיות המרשם נקבע לא אחת כי את ההוראות המאפשרות תיקון ושינוי של הרישום יש לפרש בצמצום (רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' עבוד, פ"ד נז(2) 721, 727 (2003); ע"א 518/86 אבו סולב נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מב(4) 518 (1989); רע"א 8771/09 מנהל מקרקעי ישראל נ' אלאעסם (12/1/2010)).

העילות לתיקון המרשם הינן טעות סופר (סעיף 95 לפקודה), מרמה, השמטה או רישום שלא כשורה (סעיף 93).

16. עוד נזכיר, כי תביעה לתיקון המרשם בשל אחת העילות האמורות נתונה להתיישנות ואם חלפה תקופת ההתיישנות לאחר שנולדה העילה, עשויה דרכו של מבקש התיקון להיחסם (ראו רע"א 7052/01 אפרתי נ' ברנשטיין (27/2/2002); ע"א 8995/03 עמותת אהל יצחק נ' עמותת אהל דוד לצרכי דת (9/2/2009); ע"א 4787/06 מנאע נ' עזבון מנאע (26/5/2008)). מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, כלומר מועד לידתה של העילה, כך נפסק, הינו במועד רכישת הזכות במקרקעין (רכישה על פי הסכם מכר, מתנה או ירושה) ולא ביום השלמת הליכי הרישום.

ולענייננו, התובעים טוענים כי רכשו את הזכויות מכוח הסכם החלוקה כבר בשנת 1958. מיום חתימת הסכם החלוקה הנטען ועד הגשת התביעה חלפו כ- 50 שנים וברי כי תקופת ההתיישנות במקרקעין (שהייתה בעבר רק 15 שנים וכיום 25 שנים) חלפה. זאת ועוד, ב-4 החלקות שפורטו לעיל הסתיימו הליכי ההסדר שנים רבות לאחר מכן (בשנים 1966 ו-1976). גם ממועדים אלו חלפה תקופת ההתיישנות. נוסיף כי התובעים אינם טוענים כי עומדת להם עילה כלשהי מהעילות הקבועות בפקודת ההסדר לתיקון המרשם. יתרה מזו, התובעים אינם טוענים כי הגישו תביעות זכות לפקיד ההסדר. אין כל טענה כי התובעים לא ידעו או לא היו יכולים לדעת על פרסום לוח הזכויות במועדו ועל רישום הזכויות על פי הפקודה.

17. לעניין זה נזכיר כי על הטוען לקיומה של עילה המצדיקה את תיקון המרשם, כגון מרמה, להצביע על המועד בו נתגלתה לו העילה- כלומר המרמה- ולשכנע כי לא יכול היה לגלותה במועד מוקדם יותר (ראו למשל דנ"א 79/01 עין גב - קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ (29/11/2001)). התובעים לא הביאו ראיות על מועד הגשת תזכורות התביעה לפקיד ההסדר אלא רק טענו, במהלך עדותו של העד מר חאג' נור, כי הליכי ההסדר החלו כבר בשנת 1944 (עמ' 57). העד לא ידע להבחין בין החלקות השונות ומועדי ההסדר של כל אחת מהן ועל כן עדותו אינה שופכת אור על מועדי תחילת ההליכים, על המועד שבו נודע לתובעים או למוריש על הליכי ההסדר ועל מועד פרסום לוח הזכויות.

הצהרת פקיד ההסדר כי יכבד כל פסק דין, אליה מפנה ב"כ התובעים בסיכומיו, אינה תחליף להוכחת העילות לתיקון המרשם וכמובן אינה תחליף לראיות בדבר המועדים הרלוונטיים לתביעת התיקון.

18. בנסיבות אלו ברי כי על התובעים היה להגיש תזכורת תביעה מיד עם רכישת הזכויות על פי הסכם החלוקה הנטען או לבקש את תיקון התביעות אם הוגשו לפני כן. הימנעותם של התובעים מנקיטת כל פעולה בטרם פורסם לוח הזכויות חוסמת את דרכם מלכפור בנכונות המרשם.

על כן, דין התביעה ביחס לחלקות שבהן הושלמו הליכי ההסדר לאחר מועד פטירת המנוח, ככל שהתביעה נסמכת על ההסכמים משנת 1958, להידחות הן מחמת עקרון סופיות המרשם והן מחמת ההתיישנות. כמובן שהדבר אינו פוטר דיון בעסקאות שנעשו על פי הנטען לאחר הליכי הרישום ולכך אתייחס בהמשך.

הסכם החלוקה הנטען מ-1959

19. התובעים מבססים את תביעתם על הסכם חלוקת עזבון שנערך ביניהם בשנת 1959 ואשר מצא את ביטויו באישורים שצורפו וסומנו כנספח י' ל-ת/5. ההכרעה בתביעה מחייבת התייחסות למספר שאלות; האם האישורים מצביעים על הסכם בדבר חלוקת עיזבון המוריש; האם הסכם חלוקת עיזבון שלא אושר בבית משפט הנו תקף; מהי המשמעות שיש ליתן לעובדה שחלק מהיורשים היו במועד עריכת הסכם החלוקה הנטען, קטינים? נפתח את הדיון במשמעות האישורים.

משמעות האישורים

20. כדי להבין את הטענות נקדים מספר הערות כלליות על הסכמי חלוקת עיזבון. עם פטירתו של מוריש, עוברים כל נכסיו ליורשיו, בין אם מדובר בירושה על פי דין ובין אם הירושה על פי צוואה. מעבר הנכסים מהמוריש ליורשים הנו מידי, ללא כל שהות בין רגע המוות לבין הפיכתם של היורשים לבעלי הנכסים. זהו עקרון "הנפילה המידית" של נכסי העיזבון (ראה ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 35 (1992); ע"א 100/65 מנדלבוים נ' מנדלבוים, פ"ד י"ט(2) 587, 589 (1965)).

כך נקבע לא רק על פי חוק הירושה אלא גם בטרם חקיקתו, עת דין הירושה נשלט על ידי פקודת הירושה (ע"א 263/60 קליינר נ' מנהל מס עיזבון, פ"ד יד 2521 (1960)).

21. עקרון "הנפילה המידית" יצר קושי מקום שבו היה צורך בחלוקת נכסי העיזבון בין היורשים. חלוקה שכזאת אינה מתחייבת בכל מקרה. כך למשל אם ישנו רק יורש יחיד, או מקום שבו המוריש בצוואתו ייחד את כל אחד מנכסיו ליורשים השונים, אין צורך בחלוקה. עם זאת, באותם מקרים שבהם ישנם מספר יורשים, נדרשת פעולה נוספת והיא חלוקת העיזבון. בפסיקה נתגלעו מחלוקות כיצד מתיישב עקרון ה"נפילה המידית" עם הצורך בחלוקת נכסי העיזבון. האם בתקופת הביניים שבין הנפילה לחלוקה היורשים הינם בעלים משותפים של כלל נכסי העיזבון ובמועד החלוקה מתרחשת למעשה עסקת חליפין ביניהם, או שמא עם חלוקת העיזבון נקבעות למפרע זכויותיו של כל יורש בנכסי המוריש? (ראה ש' שילה הנ"ל, עמ' 37; ע"א 799/77 מנהל מס שבח מקרקעין נ' פחייק, פ"ד לב(3) 156 (1978); ג' טדסקי "חלוקת העיזבון - הצהרתי או העברתי" עיוני משפט ז 438 (תש"מ)).

למחלוקת זו חשיבות בעיקר לצורך סוגיית חיובי המס על פי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 (ראו י' הדרי מיסוי מקרקעין כרך א' 289 (מהדורה שלישית, 2012)). לענייננו, אין חשיבות לגישות השונות והן אוזכרו רק על מנת להזכיר כי עד לחלוקת העיזבון בין היורשים, יש לראותם כבעלים משותפים של כל אחד ואחד מנכסי העיזבון.

22. חוק הירושה מורה בסעיף 110, כי "נכסי העיזבון יחולקו בין היורשים על פי הסכם ביניהם או על פי צו מבית המשפט". הוראה שכזו המקנה תוקף להסכם בין היורשים בדבר חלוקת העיזבון, לא נמצאה בפקודת הירושה.

ונזכור, המוריש נפטר לפני כניסתו לתוקף של חוק הירושה ועל כן ירושתו כפופה לדין הקודם, כלומר לפקודת הירושה. סעיף 4 לפקודת הירושה קבע כי נכסי מוריש השייך לאחת העדות הדתיות המוכרות בארץ, יחולקו על פי דין העדה וסעיף 11(3) לפקודה קבע מדרג של הוראות לחלוקת עיזבון של בן עדה דתית מוכרת. הסעיף הקנה עדיפות לחלוקה על פי "חוק העדה" וקבע כברירת מחדל את חלוקת העיזבון על פי הוראות "החוק העותמאני" שפורטו בתוספת לחוק.

23. לא הובאו בפני הוראות הדין הדתי לעדה הנוצרית אליה השתייך המוריש ועל כן יחולו על ירושתו הוראות התוספת. בהוראות אלו אין כל אזכור לאפשרות של חלוקת העיזבון על פי הסכם בין היורשים. עם זאת בתי המשפט, גם בטרם חקיקת חוק הירושה, לא התעלמו מהסכמים בין יורשים, כגון ויתור או הסתלקות ונתנו להם תוקף (ראו למשל ע"א 570/70 חי נ' כהן, פ"ד כה(2) 339 (1971) וכן ע"א 85/49 ברניקר נ' בורשטיין, פ"ד ה 306 (1949)).

24. מוכן אני להניח, לצרכי הליך זה, כי הסכם חלוקת העיזבון שנערך בשנת 1959, כלומר לפני חוק הירושה, עשוי להיות תקף אף שפקודת הירושה לא קבעה כל הוראה בנדון. עם זאת, על מנת שהסכם החלוקה הנטען יהא תקף צריכים התובעים לעמוד במספר תנאים; ראשית, יש לשכנע כי הסכם החלוקה הנטען משקף את אומד דעתם האמיתית של כל היורשים; שנית, עליהם לשכנע כי היורשים היו כשירים להתחייב בהסכם לחלוקת העיזבון; שלישית, עליהם לשכנע כי התקיימו כל התנאים למתן תוקף להסכם, דהיינו כי ההסכם מסוים דיו, כי מולאו דרישות הצורה וכי אם לא הושגה הסכמה של כל היורשים, ניתן צו בית המשפט המאשר את החלוקה (כדוגמת הוראת סעיף 110(ג) לחוק הירושה). כפי שאפרט, התובעים לא עמדו בתנאים אלו.

25. כפי שראינו, האישורים הנ"ל מתייחסים רק לחלק מהנכסים ולא לכל נכסי העיזבון. התובעים טוענים כי הושגו הסכמות נוספות, אולם לא הביאו כל ראיה על הסכמות אלו, על תוכנן, ומי הסכים להן (ראו עמ' 16, סיכומי טענות הנתבעים, סעיף 8).

עוד מתברר כי האישורים נחתמו רק על ידי חלק מהיורשים ולא על ידי כולם. על מנת להקנות תוקף להסכם חלוקת עיזבון, יש צורך בהסכמת כלל היורשים (ראו והשוו לדין היום, ש' שוחט דיני ירושה ועזבון 193 (מהדורה שישית, 2005)). חתימת חלק מהיורשים על הסכמי חלוקה עשויה להיות תקפה ביחסים ביניהם בלבד, אולם אינה יכולה להיחשב כהסכם חלוקת עיזבון הכופה עצמו על כלל היורשים. נוסיף ונזכור, כי כיום יכול בית המשפט לכפות על יורש את הסכם החלוקה אם אינו מיוצג או שהוא נעדר (סעיף 11(ג)). אף אם הדין הקודם לא כלל הוראה בדבר חלוקת עיזבון בהסכם, הרי ככל שניתן להכיר בהסכמים כאלו ברי שתנאי לתוקפו של ההסכם הינו הסכמת כלל היורשים או אישור בית המשפט.

26. התובעים טוענים כי בשמן של היורשות הקטינות חתמה אמן רסמיה ז"ל. אין שמץ ראיה כי כך הדבר ובאישורים אין כל אזכור לכך שהאם חותמת בשם ילדיה הקטינים. יתרה מזאת, רסמיה כלל אינה חתומה על האישורים שהוצגו (לפחות ככל שהדבר מופיע בתרגום שהוצג לעיוני).

27. אין חולק כי במועד הנחזה להיות מועד חתימת האישורים, היו שלושה מיורשי המוריש קטינים. באותה עת טרם נחקק חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, אולם גם בטרם חקיקתו לא ניתן היה להתחייב בעסקה במקרקעין בשמו של קטין ללא אישור בית המשפט.

טרם חקיקת חוק הכשרות המשפטית חלו על עסקאות במקרקעין של קטינים הוראות חוק הקרקעות העותמאני, ובהן סעיפים 50 -53, אשר בוטלו עם חקיקת חוק הכשרות המשפטית (סעיף 82(2) לחוק הכשרות המשפטית). סעיף 50 לחוק הקרקעות העותמאני דן בהעברת זכויות של קטינים במקרקעין. וכך קבע הסעיף (הנוסח מובא מתוך ספרו של עו"ד א' בן שמש חוקי הקרקעות במדינת ישראל - הוצאת מסדה - תשי"ג-1953):

"קטן וקטנה, שוטה ושוטה, פתי ביותר ופתיה ביותר, שהועברו קרקעותיהם לרשות אחרים - אין ערך להעברה".

הוראת חוק זאת קובעת באופן מפורש כי לעסקת מכר של קטין אין כל תוקף. סעיף 51 לחוק הקרקעות העותמאני דן בתוקפה של עסקה להעברת זכות במקרקעין לקטין, וקובע כי עסקה לקבלת זכות של קטין תהא תקפה רק אם נעשתה על-ידי אפוטרופסו של הקטין לטובתו, וכך נאמר:

"קטן וקטנה, שוטה ושוטה, פתי ביותר ופתיה ביותר, אינם רשאים לקבל קרקעות בהעברה או במסירה, רק אם ברור בהחלט, כי פעולה כזאת היא לטובתם, הרי רשאים הממונים עלים או אפוטרופסיהם לקבל עבורם קרקעות בהעברה או במסירה".

28. הוראות חוק הקרקעות העותמאני אינן ממצות את הדין, שכן הוראות משלימות לעניין כשרותם של קטינים מצויות במג'לה. המג'לה כוללת הסדר מקיף לעניין כושרם של קטינים בנכסיהם בכלל ולא רק בנכסי מקרקעין. הוראות המג'לה מבוססות על הדין המוסלמי. דין זה הבחין בין גיל הבגרות לצורכי אישות, כמו נישואין, ובין גיל בגרות לצרכים עסקיים. לצורכי אישות התבסס הדין המוסלמי על סממנים חיצוניים המלמדים על כושרו של הקטין, ואילו לצרכים עסקיים נקבע גיל קבוע. המג'לה איחדה כללים אלו וקבעה הוראות בעניין כושרו של קטין להתקשרויות חוזיות המאחדות התייחסות הן לגיל והן למצב הפיזי והמנטלי של הקטין.

29. המג'לה מבחינה בין 3 תקופות קטינות: גיל הקטינות המוחלטת (לבן עד גיל 12 ולבת עד גיל 9 - ס' 986); גיל הבגרות המוחלטת (מעל גיל 15 - ס' 986); וגיל ההתבגרות שהוא תקופת הביניים בין תקופות אלו ובה נבחנים סממנים שונים כמו כוח העיבור אצל אישה ופליטת זרע אצל גבר (ס' 985). בנוסף כוללת המג'לה הוראות לעניין תוקפן של עסקאות שביצע קטין בתקופות השונות, ואלו מותנות גם במצבו השכלי.

סעיף 943 למג'לה יוצר הבחנה בין "קטן שאינו מבחין" ל"קטן-מבחין":

"קטן שאינו מבחין הוא ילד שאינו יודע בטיב מקח וממכר, כלומר שאינו יודע שהבעלות נפקעת על ידי מכירה ונקנית על ידי לקיחה ושאינו מבדיל בין טעות נכרת וגסה, כגון טעות בחמש עשיריות, וכן טעות שכיחה, ואילו קטן היודע להבחין בכל אלה נקרא קטן מבחין" [ההדגשות במקור].

סעיף 966 למג'לה קבע באופן כללי כי "קטן שאינו מבחין, גם אם נטל רשות מאפוטרופסו, קניינו בדברים בטל מעיקרו". לגבי קטן-מבחין נקבעו הוראות שונות בנוגע לקבלת נכסים לטובתו (עסקאות תקפות) ומנגד בנוגע למכירת נכסים (בטלות העסקה אפילו נעשתה באישור אפוטרופוס) (ס' 967). אף שאין במג'לה הוראה מפורשת בדבר, קבעו בתי משפט כי אפוטרופוס יכול להתקשר בעסקה למכירת נכסי קטנים לאחר שקיבל רשות בית משפט או בית דין דתי (ראה א' בן שמש הנ"ל עמ' 110 ופירוט ההסדר באופן כללי אצל צלטנר חוזים חלק ראשון, מהדורת 1963 עמ' 238- 242).

30. מעיון בספרות עולה כי בתי משפט בחנו תוקפן של עסקאות במקרקעין של קטינים על-פי הלכות אלו. כך, למשל, בע"א 62/63 כיר נ' כיר, פ"ד יח(2) 151 (1963), הכיר בית המשפט בתוקפה של עסקת מכר מקרקעין שנעשתה על-ידי קטינה שהייתה מעל גיל 15 ביום העסקה (הייתה כבת 16), וקבע כי על-פי דיני המג'לה יש לראותה כבעלת כושר משפטי.

מאידך ניתן למצוא פסקי דין, גם בתקופת המנדט, בהם נקבע כי ביחס לנכסי קטנים (דהיינו שטרם הגיעו לבגרות) אין ליתן תוקף לעסקה שבוצעה על ידי אפוטרופוס בשם הקטין, אם לא הותנה שהעסקה כפופה לקבלת אישור שיפוטי, ואם אישור כזה לא התקבל (ראה א' בן שמש הנ"ל, עמ' 110, וכן מ' דוכן דיני קרקעות במדינת ישראל מהדורה שנייה משנת תשי"ג, עמ' 132-133).

31. במקרה שבפנינו היו לפחות שתיים מהיורשות בנות 8, כלומר בגיל שבו אין כל תוקף להתחייבויותיהן, אלא אם הושג אישור של בית המשפט. בהיעדר אישור של בית המשפט או בית הדין של העדה להסכם חלוקת עיזבון הכולל זכויות של קטינים, ברור שאין לתת להסכם זה כל תוקף.

32. עוד אציין כי האישורים אינם מספיקים כדי לקבוע מה היה אומד דעתם של החותמים. ראשית, באישורים אין אזכור של מספרי הגושים והחלקות אלא שמות של אזורים. ציון שכזה אינו מספיק כדי להגדיר מה הן החלקות נשוא ההסכמים. יש לזכור כי מרבית החלקות עברו הסדר לפני שנת 1959 ולא היה כל קושי לציין את החלקות נשוא הסכם החלוקה הנטען. בהיעדר ציון מפורש, דומה שהסכם החלוקה אינו מסוים דיו. שנית, האישורים אינם קובעים מפורשות כי מדובר בחלוקת זכויות קניין באדמות השונות. הסכם חלוקה עשוי להתפרש הן כחלוקת זכויות קניין והן כחלוקת זכויות שימוש. שלישית, האישורים אינם כוללים התייחסות לשאר נכסי העיזבון. אין בהם הוראות בדבר תשלום חובות העיזבון, בדבר תשלום המס המתחייב וכדומה. אישורים שכאלו אינם מספיקים כדי להוכיח קיומה של הסכמה תקפה. לבסוף נזכיר כי האישורים אינם מתיישבים עם הסכמים מאוחרים יותר וניתן למצוא סתירה בין החלוקה שעולה לכאורה מהאישורים לבין התנהגות הצדדים או מעסקאות מאוחרות. סתירות אלו יפורטו בהמשך.

33. כאן אזכיר גם כי איש מהצדדים שהיו צד להסכמים לא העיד. כל העדים שהעידו התבססו על עדויות שמיעה ועל המסמכים. בנסיבות כאלו, לא ניתן גם להשלים את החסר.

העדות היחידות שהעידו והיו בחיים בזמן חתימת ההסכם הנטען היו נג'וה וסלמא. סלמא העידה כי כלל לא ידעה מההסכמים, שכן הייתה רק בת 8 (נ/1, עמ' 81). גם היורשת נג'וה העידה כי הייתה קטנה וכלל לא נשאלה לגבי הסכמתה (עמ' 119). מכאן ברור שאין די ראיות להוכיח את תוכנם של ההסכמים שהושגו, אם בכלל.

34. ראוי גם לציין כי הסכם החלוקה הנטען לא הוגש לבית המשפט לאישור, לא נרשם בלשכת רישום המקרקעין ולא דווח לשלטונות המס. מאז חתימת ההסכם הנטען ועד הגשת התביעה חלפו 50 שנה. שתיקה במשך תקופה כה ארוכה, הימנעות מרישום ודיווח זמן כה רב, מעלים חשש בנוגע לאמיתות העסקאות הנטענות ותוכנן. יתכן שחלוף הזמן מציב בפני התובעים גם מחסום של התיישנות אלא שבכך אין כל צורך לדון בשים לב למסקנה כי לא הוכחה ההסכם.

המסקנה המתחייבת הינה כי הסכם החלוקה משנת 1959 לא הוכח והאישורים שהוצגו אינם מקימים לתובעים כל זכות.

כריתת הסכם חלוקה בהתנהגות

35. התובעים טוענים גם, כי ניתן ללמוד על הסכם החלוקה מכוח התנהגותם של יורשי המוריש ויורשיהם, במהלך השנים.

דומה שאין חולק כי בפועל תפסו חלק מהיורשים את החלקות השונות ועשו בהן כבשלהם. על כך העידו מפורשות גם הנתבעות סלמא ונג'וה. מהעדויות עולה, כי השימוש והחזקה בפועל, אינם תואמים את האישורים שהוצגו וכי בפועל נתפסו החלקות באופן שונה. כך למשל העיד נור חאג' כי אדמות אל מקטול (שהם ככל הנראה גוש 12210, חלקה 13) חולקו בין ג'מיל, סעדה ,עליא ומרים (עמ' 60). באישורים שהוצגו יוחדו אדמות אל מקטול לסעדה (נספח י' ל-ת/5). לעומתו העידה הגב' זהייה גבריס, אשתו של ג'מיל, כי אדמות אל מקטול חולקו בין היורשים רסמיה, סאלם, סאלמה, נג'וה, סעדה, עליא ומרים (עמ' 45). לבעלה ג'מיל לא הוענקו זכויות באדמות אל מקטול. עפ"י עדותה, בעלה המנוח רכש זכויות באדמות אל מקטול מהיורשים האחרים - מסאלם ומנג'וה (עמ' 41 ש' 26).

36. עוד עולה מעדותה של זהייה, כי אדמות אבו נח'לה (סומנו על ידי התובעים כגוש 12207, חלקה 52) ניתנו לג'מיל על ידי המוריש עוד בטרם פטירתו (עמ' 46 שורה 26). לדבריה, המוריש העניק לג'מיל את הזכויות במתנה ועל כן זכויות אלו אינן חלק מנכסי העיזבון (שם). הדבר מנוגד לכתב התביעה בו נטען כי החלקה הנ"ל הנה חלק מהעיזבון שחולק בהסכם משנת 59, מנוגד לאמור בסעיף 8 לתצהירה של העדה עצמה (נ/4) ומנוגד לתצהירו של העד נור חאג' (סעיף 5 לת/5). מפתיע עוד יותר לגלות כי בהסכם 86 מצוין בסעיף 5, כי כרים הנו בעל זכויות במחצית מחלקה 52 בגוש 12207 (כלומר, אדמות אבו נח'לה) ויורשיו של ג'מיל חתמו כי הנם רוכשים ממנו את הזכויות תמורת סך של 6,000 ₪. כאשר נשאלה זהייה על כך השיבה "זה לא נכון. אף אחד לא אמר, אין לו [לכרים - ר', ס'] גרגיר זכות לג'מיל. זה מה שאמר חמי" (עמ' 47, ש' 2).

37. העדה זהייה ספרה כי ג'מיל, בעלה, קיבל זכויות באדמות מארס אל-סוס (עמ' 47). הדבר עולה לכאורה מהאישורים, לפיהם סעדה קיבלה זכויות באדמות מארס אל סוס בצפון ואילו ג'מיל קיבל זכויות באדמות מארס אל-סוס בדרום. מפתיע לגלות שבכתב התביעה ובתצהירו של נור חאג' (נ/5) צוין כי כל אדמות מארס אל סוס הועברו בהסכם החלוקה לסעדה (גוש 12197, חלקה 7, 8).

38. ניתן להמשיך כך ולבחון את שאר החלקות, אולם די באמור כדי לקבוע כי החלוקה שפורטה בכתב התביעה ובסעיף 5 לתצהיר של נור חאג', אינה תואמת את התנהגות הצדדים בפועל.

תפיסת החזקה בחלקות השונות נעשתה על ידי היורשים שלא בהתאם להסכם חלוקה מפורש, ללא קבלת הסכמה כוללת וללא עריכת איזון בין היורשים. התנהגות זו אינה מעידה על הסכם חלוקה תקף אלא התנהגות של איש הישר בעיניו יעשה.

הסכם 86

39. התובעים מבססים תביעתם גם על הסכם 86, המהווה לטענתם אשרור להסכם החלוקה מ-1959 (הסכם 86 נכרת לאחר השלמת הליכי ההסדר ועל כן ככל שייקבע כי הנו תקף, אין בעיקרון סופיות הרישום כדי למנוע הסתמכות עליו).

הסכם 86 אינו הסכם חלוקת העיזבון אלא הסכם לפיו מאשרים הצדדים החתומים עליו את זכויותיהם של יורשי ג'מיל במספר חלקות. כמו כן כולל הסכם 86 התייחסות להעברת זכויותיו של כרים בחלקה 52 בגוש 12207.

הסכם 86 נחזה להיות חתום על ידי שלושה מבין יורשיו של ג'מיל; תאופיק, בסאם ואוסאמה גבריס מצד אחד, ושל כל יורשי המוריש (למעט ג'מיל) מצד האחר. כפי שיפורט להלן לא ברור שכך אכן היה.

40. מתברר כי באותו יום, 15/2/86, נחתם הסכם נוסף בין בניו של ג'מיל לבין כרים ז"ל. מדובר בהסכם שנרשם בשפה הערבית וסומן כנספח ב' לתצהירו של אוסאמה גבריס (ת/2) (להלן: "הסכם המכר"). הסכם המכר נחזה להיות הסכם שנערך בין יורשי ג'מיל- תאופיק, בסאם ואוסאמה גבריס לבין כרים גבריס, ולפיו מכר כרים ליורשי ג'מיל את כל זכויותיו בחלקה 52 בגוש 12207 תמורת סך של 6,000 ₪. בפועל חתם על הסכם זה רק תאופיק גבריס (ראו עדות אוסאמה עמ' 30 שורה 25).

41. עוד מתברר, כי אוסאמה ובסאם לא היו נוכחים במעמד החתימה (שם, וכן עדותו של העד ג'קי חאג' עמ' 23). כעדים לחתימה על הסכם המכר חתמו מר ג'קי חאג' והכומר עואד עואד. כן מופיעה על הסכם המכר חתימה הנחזית להיות חתימתו של עו"ד ע. וינברגר הכותב כי "אני מאשר בזאת כי הצדדים חתמו בפני היום 15/2/86".

42. על פי העדויות שהובאו על ידי התובעים מתברר כי בין יורשי ג'מיל לכרים התגלעו מחלוקות בנוגע לחזקה ולשימוש בחלקה 52. לאחר פטירתו של ג'מיל התברר לילדיו כי במהלך השנים שילם אביהם המנוח לאחיו כרים תשלומים רבים (עדות ג'קי חאג' עמ' 22, עדות אוסאמה עמ' 30 ועדות זהייה עמ' 46). לטענת יורשי ג'מיל, חלקה 52 (האזור הידוע כאדמות אבו נח'לה) נמסרה לג'מיל על ידי המוריש עוד בחייו, כאשר אמר לו "אתה תבנה את הבית שלך בחלקה" (שם, עמ' 30). לטענתם, חלקה זו לא הייתה חלק מעיזבון המוריש ועל כן בנו בה את ביתם. כאשר נודע להם שכרים טוען כי חלקה 52 נכללה בעיזבון וכי על פי הסכם החלוקה הוא בעל מחצית מהזכויות בה, החליטו לרכוש ממנו את חלקו. הצדדים הביאו בחשבון את הסכומים ששילם ג'מיל לכרים במשך השנים ועל כן קבעו כי תמורת הזכויות הנטענות ישולם לכרים סך נוסף של 6,000 ₪ (עמ' 22).

43. על פי עדותו של מר ג'קי חאג', פקיד הבנק שטיפל בענייניו של ג'מיל, תאופיק פנה אליו והתייעץ כיצד לפתור את המחלוקות עם כרים. בעצתו של מר חאג', נפגשו תאופיק וכרים בביתו של סאלם גבריס (עמ' 14) והגיעו להסכם פשרה לרכישת זכויותיו הנטענות של כרים. לאחר שהושגה ההסכמה, ניגש תאופיק לביתו של עו"ד עומר גזאוי וקרא לו להגיע. עו"ד גזאוי, כך נטען, הכין שני הסכמים. האחד, הסכם מכר להעברת זכויות כרים בחלקה 52 ליורשי ג'מיל, והשני הסכם 86 שנועד לאשרר את זכויות יורשי ג'מיל בעיזבון המוריש. העד חאג' העיד כי לא ראה את עו"ד וינברגר וכי ראה שעל הסכם המכר חתמו תאופיק וכרים (עמ' 22). לאחר מכן, החלו שיחות לעניין הסכם 86, אולם העד חאג' לא היה מעורב בהן ולא ראה את החתימות. לדבריו, הוא ראה שתאופיק ועומר גזאוי יצאו כדי להחתים את שאר הצדדים על הסכם 86 (עמ' 26). במועד החתימה על הסכם המכר והשיחות על הסכם 86, נכחו רק תאופיק, כרים, סאלם ואמו מרים.

44. כבר כאן חשוב לציין כי תאופיק, מי שחתם בשם אוסאמה ובסאם על הסכם המכר והלך להחתים את יורשי המוריש על הסכם 86, לא הגיע לעדות. תאופיק נפטר על פי הנטען בהודעה שנשלחה על ידי יורשיו ביום 28.10.10, כלומר לאחר הגשת כתב התביעה ולפני תחילת שמיעת הראיות. גם מר עומר גזאוי, שכנראה כבר אינו עוסק בעריכת דין, לא זומן לעדות ולא העיד על החתמת היורשים.

למעשה, אין בפני אף עדות של מי שנכח בעת החתימה על הסכם 86, למעט עדותו של העד ג'קי חאג' שלא ראה את החתימות, פרט לחתימת כרים על ההסכם (עמ' 26).

לעומת זאת, העדה סאלמה תאופיק חליל, אשר לכאורה חתמה על הסכם 86, הכחישה את חתימתה (עמ' 88). העדה אמרה אמנם כי החתימה נראית כחתימתה, אך היא אינה מכירה כלל את הסכם 86 (שם, וכן עמ' 89). הגב' נג'וה תאופיק סלים, אשר אף היא נחזית להיות כמי שחתמה על הסכם 86, העידה כי אינה יודעת על כך מאום. יתרה מזו, העדה הבהירה כי ידוע לה שבין כרים לג'מיל ויורשיו קיים סכסוך לגבי חלקה 52 וכי סכסוך זה לא נפתר (עמ' 117). בתצהירה הבהירה כי לא ראתה את המסמכים עד שצורפו לכתב התביעה (נ/6, סעיף 10).

45. סאלם, אשר על פי הנטען היה נוכח בעת החתימה על הסכם 86, זומן כעד הזמה על ידי התובעים. למרות זאת בחקירתו כלל לא נשאל על החתימה על הסכם 86. יצוין גם, כי העד ג'רייס בנו של כרים, העיד כי החתימה הנחזית להיות חתימת אביו מזויפת (עמ' 99). לא הובאה ראיה נוספת לעניין החתימה, כגון חוות דעת גרפולוגית, אף שניתנה לצדדים שהות להכנתה.

46. על מנת ליתן תוקף להסכם 86, יש לשכנע כי אכן ההסכם נחתם על ידי מי שנחזה להיות חתום עליו וכי ההסכם משקף את אומד דעתם של הצדדים. דומה, כי מהנסיבות כפי שתוארו, אין מנוס אלא לקבוע כי התובעים נכשלו בהוכחת החתימה ובהוכחת ההסכמה.

ראינו, שהעדים העיקריים שצפוי היה כי יובאו לעדות כעדים לחתימה על הסכם 86, כלל לא זומנו וכידוע אי זימונו של עד רלבנטי, מחזקת את הראיות כנגד גרסת מי שצפוי היה כי יזמנו. העד ג'קי חאג' יכול היה להעיד רק על הסכם המכר אך לא על הסכם 86, לכל היותר ניתן לקבל את עדותו בדבר חתימתו של כרים.

47. זאת ועוד, נסיבות החתימה מעלות חשדות כבדים לגבי מהימנות הגרסה בדבר החתימה על הסכם 86. מעדותו של ג'קי חאג' ברור כי עו"ד וינברגר לא היה נוכח בעת החתימה. מי שנכח היה עו"ד עומר גזאוי (ככל שהיה עורך דין אותה עת). למרות זאת, מופיעה על גבי הסכם 86 חתימתו של עו"ד ע. וינברגר, כמי שראה ואישר את חתימות בעלי הדין. עוד התברר כי עו"ד עומר גזאוי זומן לפגישה ללא הכנה מוקדמת. תאופיק קרא לו להכין את הסכם המכר לאחר שהושגה פשרה בין יורשי ג'מיל לבין כרים. עו"ד גזאוי הביא עמו תורף של הסכם, נוסח סטנדרטי, שאינו כולל את פרטי ההסכם ואלו מולאו בכתב יד במקום (עדות ג'קי חאג', עמ' 27).

למרות היעדר הכנה מוקדמת ולמרות שהסכם המכר הושלם בכתב יד, הרי שהסכם 86 הנו הסכם שהודפס במחשב בשפה הערבית. הוא כולל את כל פרטי החלקות ופרטי כל הצדדים לו. ההסכם כולל גם התייחסות מפורשת להסכם המכר שבין כרים ליורשי ג'מיל. אין לתובעים כל הסבר כיצד הוכן הסכם מפורט המתייחס להסכם המכר, אף ששני ההסכמים הוכנו ונחתמו יחדיו מבלי שעו"ד גזאוי הכינם מראש.

48. עוד מפליא לגלות כי על הסכם 86 חתמו כל שלושת יורשי ג'מיל, כלומר גם אוסאמה וגם בסאם, אף כי אין חולק שלא היו בביתו של סאלם בעת החתימה. לא הובאה כל ראיה, מתי הגיעו השניים לחתום על המסמך. מפתיע גם כי השניים הסתפקו בחתימת אחיהם תאופיק על הסכם המכר ואילו על הסכם 86 חתמו שניהם.

49. הסכם 86 כולל התחייבות של כל הצדדים לחתום על ייפוי כוח לטובת יורשי ג'מיל (סעיף 9). אין חולק כי ייפוי כוח כזה לא נחתם והוא אינו בנמצא. אילו היה נחתם ההסכם, יש להניח כי באותו מועד היה נחתם גם ייפוי הכוח.

50. לבסוף נציין גם, כי הסכם 86 לא דווח לרשויות המס, לא נרשמה כל הערת אזהרה ולא נרשמו הזכויות על פיו. מדובר בהסכם שנועד, על פי הנטען, להסדיר את המחלוקות בין היורשים ולהבטיח את זכויות יורשי ג'מיל, אם אכן כך צפוי היה שיורשי ג'מיל היו דואגים לרשום את הזכויות על פי ההסכם ולא ממתינים למעלה מ- 20 שנה עד נקיטת ההליכים.

בשים לב לכל אלו אני קובע כי התובעים לא הוכיחו את חתימות הצדדים על הסכם 86 ועל כן התביעה לאכיפתו או לאכיפת הסכם החלוקה המשתמע ממנו, נדחית.

הסכם המכר

51. התובעים מבקשים גם לאכוף את הסכם המכר, דהיינו את ההסכם להעברת זכויותיו של כרים בחלקה 52. חתימתו של כרים על הסכם המכר אושרה על ידי העד ג'קי חאג'. גם בנו של כרים, ג'רייס כרים גבריס, אישר בעדותו שידוע לו על הסכם, אם כי הבהיר כי נמסר לו שמדובר בהסכם להעברת זכויות שימוש ותשלום דמי שימוש ולא הסכם מכר (עמ' 105). בנסיבות אלו, כאשר נמצא עד שמאשר את החתימות ונמצא חיזוק בעדותו של הבן ג'רייס גבריס, יש לקבל את התביעה בעניין זה ולהורות על אכיפת הסכם המכר. עם זאת צריך להבהיר, כרים לא יכול היה למכור אלא את הזכויות שהיו לו בחלקה 52, כלומר את הזכויות שקיבל בירושה מהמוריש. מדובר ב-3/32 חלקים בחלקה 52 בלבד ועל כן יש לאכוף את העברת זכויות אלו בלבד.

הסכם הנטיעה

52. התובעים טוענים כאמור כי עוד טרם פטירת המוריש, הוא הסכים להעביר לתובע מס' 2, נור חאג', בעלה של הגב' סעדה תאופיק גבריס ז"ל, זכויות בחלקה 66 בגוש 12199 (להלן: "חלקה 66"). על פי הנטען, המוריש הסכים כי חלקה 66 תימכר לנור חאג' לצורך נטיעת עצי זית ועיבוד החלקה במשך 10 שנים, כאשר בתום התקופה תועבר הבעלות במחצית מהחלקה על שמו של נור חאג'. הסכמה זו לא הועלתה על הכתב, אם כי אין חולק כי בפועל תפס נור חאג' חזקה בחלקה 66.

53. נור חאג' העיד כי ההסכם עם המוריש הושג כבר בשנת 1957, כלומר בטרם פטירתו וכי לאחר מות המנוח הוא אושרר בהסכם מיום 14/8/58 (נספח י"ב לת/4). על הסכם האשרור חתמו ג'מיל, כרים, סעדה (אשתו של נור חאג'), רסמיה, סאלם ועליא. רסמיה חתמה גם בשמן של בנותיה, סאלמה ונג'וה. אין חולק כי רסמיה לא פנתה לקבלת אישור בית המשפט להתחייב בשם בנותיה בהסכם האשרור.

54. מדברי נור חאג' ומעיון בהסכם האשרור עולה, כי מדובר בהסכמה מותנית, לפיה יזכה נור חאג' במחצית מהחלקה רק בתנאי שייטע את העצים ויעבד את החלקה לפחות 10 שנים. כמו כן, התחייב נור חאג' להעביר מחצית מתנובת העצים לשאר היורשים (נספח י"ב הנ"ל, ועדות נור חאג' עמ' 53). מר חאג' מוסיף כי לאחר חתימת הסכם האשרור ויתרו יורשי המוריש על קבלת תנובת העצים (עמ' 53, 63).

55. אין חולק כי הסכם הנטיעה משנת 1957 או הסכם האשרור משנת 1959 לא דווחו לשלטונות המס. גם בתום תקופת העיבוד המוסכמת- 1967, לא דווח על העסקה. מאז חתימת הסכם האשרור ועד הגשת התביעה חלפו כ-50 שנים בהן לא נעשה דבר כדי להשלים את רישום הזכויות על שם נור חאג'.

56. מפתיע לגלות כי ביום 15/3/60 חתמה הגב' מרים תאופיק שחדה - בתו של המוריש ואחת מהחותמות על פי הנטען על הסכם האשרור, על מסמך נוסף המתייחס לחלקה 66 (נספח י"ג לתצהיר ת/9). במסמך זה מרים מצהירה כי העבירה את זכויותיה בשתי חלקות ובהן חלקה 66 לאחיה ג'מיל, תמורת סך של 86 ל"י. מרים מתייחסת לזכויות בחלקה כזכויות ב-3/32 חלקים ולא כפי שניתן היה לצפות אילו העבירה מחצית לנור חאג', שהרי במקרה כזה היה נרשם כי חלקה הוא רק 3/64 חלקים.

57. הסכם הנטיעה שנערך בעל פה והסכם האשרור, אינם מקנים, על פי האמור בהם, זכויות קניין מיידיות לנור חאג'. מדובר בהתחייבות להעברת זכויות קניין רק אם יתמלאו התנאים הקבועים, דהיינו אם נור חאג' ייטע עצים ויעבד את כל החלקה במשך 10 שנים לפחות ואם יעניק מחצית מתנובת הפרי ליורשי המוריש.

58. מעדותו של נור חאג' עולה עוד, כי הסכמת יורשי המוריש לאשרור הסכם הנטיעה נעשתה במסגרת הסכמה כוללת ולפיה סעדה - אשתו של נור חאג' - ויתרה על זכויותיה בחלק מחלקות המוריש באדמות אל-סוס (לגישת התובעים אלו חלקות 7, 8 בגוש 12197) ובאדמות אל מקטול (על פי עמדת התובעים המדובר בחלקה 13 בגוש 12210). עוד אישר נור חאג' כי בשנת 1974 הגיע ג'מיל ז"ל, אחיה של סעדה ז"ל, ואמר לה כי הוא מסכים שתקבל זכויות גם בחלקות עליהן ויתרה (עמ' 55, 56).

עם זאת, מטענות התובעים עולה כי בניגוד לאמור, הוסכם בהסכם חלוקת העיזבון משנת 1959 כי סעדה תקבל זכויות בחלקות אל-סוס (סעיף 5 לת/2). כמו כן, מבוקש להצהיר כי לסעדה זכויות גם באדמות אל מקטול (שורה 25 לטבלה שצורפה בסעיף 5 לת/2).

אין בפני הסבר כיצד מתיישבות הגרסאות השונות. אם ההסכמה בהסכם האשרור הותנתה בויתורה של סעדה על זכויות בחלקות אחרות, הרי ברור שאם סעדה לא ויתרה על הזכויות האחרות וטוענת כי בשנת 1959 קבלה זכויותיה בחלקות אלו, הרי שהסכם הנטיעה והסכם האשרור פקעו. ונזכיר, התובעים טוענים כי באחד מאישורי הסכם החלוקה (נספח י' לת/5) נרשם מפורשות כי לסעדה יינתנו זכויות באדמות מארס אל סוס. כלומר, לגרסתם בשנת 1959 בוטלה למעשה ההסכמה להעניק זכויות בחלקה 66 לנור חאג' תמורת הוויתור על אדמות אל סוס.

59. מכל מקום אציין כי נור חאג' לא הוכיח כי מילא את התנאים לקבלת הזכויות בחלקה 66. אין שום ראיה על נטיעת העצים ועיבודם במשך 10 שנים, משנת 1957, ואין שום ראיה כי העביר ליורשים מחצית מתנובת העצים. להיפך. הנתבעים טוענים כי נור חאג' מעולם לא העביר להם את חלקם בתנובת העצים (סעיף 12 לתצהיר סאלמה נ/1). גם נור חאג' ידע לספר רק על העברת שמן לכרים ולא לשאר היורשים (עמ' 54).

60. לכל אלו יש להוסיף כי נור חאג' לא נקט בשום הליך מאז שנת 1967, שבה היה אמור לקבל את הזכויות ועד להגשת התביעה; לא נרשמה הערת אזהרה, לא נשלח דיווח לרשות המס, לא הוגשה תביעה ולא נעשתה כל פעולה אחרת שנועדה להעביר זכויות קניין במחצית החלקה לנור חאג' ולהעביר את הזכויות ביתרת החלקה ליורשי המוריש.

בנסיבות אלו, יש לקבוע כי נור חאג' לא השכיל להוכיח כי הוסכם להעביר לו את זכויות הקניין במחצית מחלקה 66 ועל כן דין התביעה בפריט זה להידחות.

הערה לפני סיום

61. כפי שפרטתי עד כה, הגעתי למסקנה כי לא הוכח הסכם חלוקת העיזבון, לא הוכח הסכם הנטיעה ולא הוכחו הסכם האשרור והסכם 86. לפיכך, אין מקום לשנות את רישום הזכויות, למעט לעניין העברת זכויותיו של כרים בחלקה 52 ליורשי ג'מיל מכוח הסכם המכר.

תוצאה זו יוצרת קושי רב, שכן אין חולק כי במשך השנים נעשו עסקאות רבות על ידי הצדדים לתיק וצדדים שלישיים רכשו זכויות. העד סאלם גבריס הגדיר את המצב שנוצר "זה לא חלוקה, זה כיבוש. כל אחד מכר מה שהוא רוצה ואיפה שהוא רוצה" (עמ' 125).

דומני שהגדרה זו מתאימה למצב שנוצר - כאשר יורשים מכרו זכויות, החתימו זה את זה על הסכמות עד כי המצב שנוצר בפועל אינו תואם את הזכויות הרשומות.

62. מצב זה של חוסר סדר, חוסר ידיעה, של איש הישר בעיניו יעשה, אינו יכול להימשך גם כעת, לא כל שכן כאשר מעורבים צדדים נוספים. עם זאת הדרך לפתרון אינה אכיפת הסכמים בלתי ברורים ושאינם מוסכמים על הכל. להיפך. הדרך הראויה הנה לשמר את הרישום ולפעול באופן מסודר להשגת הסכמות לחלוקת המקרקעין, תוך התחשבות בזכויות של הצדדים והתחשבות בצדדים שלישיים. במסגרת זו צפוי שהצדדים יפעלו, עקב בצד אגודל, חלקה אחר חלקה, ישלימו את ההסדרים, ידאגו לתשלומי איזון אם ידרשו, יישאו בתשלומי המס הנדרשים, כך שבהקדם האפשרי יובררו הזכויות של כל אחד מהם ויירשמו כל הזכויות במרשם המקרקעין.

63. אוסיף גם כי התובעים ביקשו ליתן צו לחלוקת חלקה 13 בגוש 12210 בהתאם להצעת חלוקה שצורפה בנספח י"ב לתביעה. הצעת חלוקה זו אינה ברורה, היא אינה מביאה בחשבון את הזכויות שפי שנקבעו בפסק דין זה והיא אינה עומדת בתנאים כנדרש לצורך פירוק שיתוף במקרקעין כאמור בסעיפים 37-45 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.

על כן אין מקום ליתן כל צו לחלוקת הזכויות בחלקה הנ"ל וראוי שהצדדים יפעלו לפירוק השיתוף בחלקה זו כמו בשאר החלקות, בין בהסכמה ובין בדרך של פניה לבית משפט השלום, שהוא הערכאה המוסמכת לדון בפירוק שיתוף במקרקעין.

סוף דבר

64. בשים לב לכל האמור, אני דוחה את התביעה בכל הנוגע לאכיפת הסכם החלוקה הנטען ואת התביעה לביטול רישום הזכויות על פי צו הירושה. כמו כן, אני דוחה את התביעה להצהיר על זכויותיו של נור חאג' בחלקה 66 בגוש 12207.

אני מקבל את תביעת התובעים 8-10 תאופיק גבריס, אוסאמה גבריס ובסאם גבריס לאכיפת ההסכם לרכישת זכויותיו של המנוח כרים תאופיק גבריס, בחלקה 52 בגוש 12207, הכל כאמור בסעיף 51 לעיל.

הואיל ומרבית עילות התביעה נדחו, אני מחייב את התובעים לשלם לנתבעים הוצאות ושכ"ט כדלקמן:

-לנתבעים 1, 2, 5 -7, 13 -14 - סך של 10,000 ₪.

-לנתבעים 10, 11, 12 - סך של 7,500 ₪.

ניתן היום, ט"ו אב תשע"ג, 22 יולי 2013, בהעדר הצדדים.