מתי יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות בתביעת השיבוב של המל"ל כנגד המבטחת, מקום בו ניתן צו פירוק כנגד המבוטח, וכאשר התביעה כנגד המבוטח הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, אך בעת שהמבוטח כבר היה בפירוק.

מה דינה של תביעת השיבוב של המל"ל כנגד המבטחת מקום בו לא ניתן אישור להמשך ההליכים כנגד המבוטח, ואף נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב כנגד המבוטח?

אלו הן השאלות המרכזיות הניצבות לפתחי בתיק זה.

אפרט להלן בקליפת אגוז את העובדות הצריכות להכרעה:

1. התובע (להלן- "המל"ל") הגיש תביעת שיבוב לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, ביום 29.10.2009 כנגד הנתבעים 3-1 בגין תגמולים ששולמו לנפגע, בשל תאונת עבודה שהתרחשה ביום 3.11.2002 (להלן- "התאונה").
2. ביום 25.4.2004 ניתן צו פירוק כנגד הנתבעת 2 שלפי הנטען בתביעה, הייתה הקבלן הראשי במקום אירוע התאונה.
3. בעת הגשת התביעה כנגד הנתבעת 2 ידע המל"ל כי המבוטחת בהליכי פירוק, ואף ציין זאת בכותרת התביעה. ביום 29.11.2009 הוריתי על עיכוב ההליכים כנגד הנתבעת 2.
4. המל"ל פנה ביום 13.12.2009 לבית המשפט של פירוק על מנת שיאפשר לו להמשיך בתביעה כנגד הנתבעת 2 אחרי מתן צו הפירוק. ואולם, כב' השופט עאטף עיילבוני, בהחלטתו בבש"א (מחוזי נצ') 3039/09 נתיב דוד חב' לבניין בע"מ (בפירוק) נ' המוסד לביטוח לאומי – הלשכה המשפטית (פורסם בנבו, 1.3.2010) (להלן- "החלטתו של כב' השופט עיילבוני"), דחה בקשה זו, כמו גם את הבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב למפרק, אך הורה למפרק לשתף פעולה עם המל"ל ולמסור לו את כל הפרטים הידועים לו אודות הביטוח שבמסגרתו בוטחה האחריות של הנתבעת 2.
5. ביום 23.3.2011 הוגשה בקשה לתיקון התביעה על ידי המל"ל לשם צירוף הנתבעת 4 (להלן- "מנורה") שביטחה את אחריות הנתבעת 2 בביטוח חבות מעבידים. בהחלטתי מיום 23.3.2011 התרתי את התיקון המבוקש מבלי להביע עמדה בעניין ההתיישנות.

דיון:

1. אין חולק כי למל"ל זכות תביעה ישירה כנגד מנורה כמבטחת לפי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. בעקרון מרוץ ההתיישנות להגשת תביעת השיבוב של המל"ל מתחיל במועד אירוע התאונה, ולא במועד ביצוע התשלומים לנפגע, היינו: על המל"ל להגיש תביעתו, לפי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, תוך 7 שנים ממועד אירוע התאונה [ראו: ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' עמית, פ"ד נז(4) 433 (2001)].
2. מקום בו התביעה מוגשת לפי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, תקופת ההתיישנות של התביעה לתגמולי ביטוח חופפת לתקופת ההתיישנות החלה על תביעת הניזוק כנגד המבוטח [ע"א 6945/98 "משמר" – חברה לשמירה בטחון ושירותים בע"מ נ' קסטיאל, פ"ד נו(5) 170 (2002)].
3. זאת מכח הוראת סעיף 70 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, בה נקבע כי תביעה לתגמולי ביטוח לא תתיישן כל עוד תביעת הניזוק נגד המבוטח לא התיישנה. תכליתו של סעיף זה הייתה למנוע מצב בו תתיישן תביעת המבוטח נגד המבטח (3 שנים לפי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח) בטרם התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח.
4. במקרה שלנו, התביעה כנגד המבוטח הוגשה על סף תקופת ההתיישנות, ולא הוגשה יחד עמה תביעה כנגד מנורה, ולכן טוענת מנורה כי התביעה התיישנה. אלא שהמל"ל מבקש להיבנות מהוראת סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח המאריך, לטענתו, את תקופת ההתיישנות לתקופה של 7 שנים שמניינה מתחיל במועד מתן צו הפירוק.
5. סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח קובע כדלקמן:

"...(א) ארע במבוטח בביטוח אחריות אחד מהאירועים המפורטים להלן ולפני ארועו או לאחריו התחייב המבוטח כלפי צד שלישי בחבות המכוסה בביטוח, לא יהיו זכויותיו של המבוטח כלפי המבטח בשל אותה חבות חלק מנכסיו, אלא יעברו לצד השלישי והוא יהא רשאי לתבוע את המבטח על פי זכויות אלה; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי.

(ב) ואלה הארועים:

(...)

(3) במבוטח שהוא תאגיד - ניתן עליו צו פרוק, או נתמנה לו כונס נכסים או מנהל לעסקיו או למפעלו, או נתקבלה בו החלטה לפרוק מרצון, למעט פרוק מרצון לשם שינוי מבנה או לשם התמזגות עם תאגיד אחר..."

1. סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח קובע כי תגמולי הביטוח המשולמים על פי חוזה לביטוח אחריות, אינם ניתנים לחלוקה בין נושיו של המבוטח, אלא מיועדים באופן בלעדי לסיפוק תביעתו של הצד השלישי. סעיף זה מקנה זכות תחלוף לצד השלישי כנגד המבטח כאשר בקרות אחד האירועים המפורטים בו (ובכללם צו פירוק נגד המבוטח) עוברת זכות המבוטח לידי הצד השלישי מכח המחאה סטטוטורית.
2. למעשה, הוראת סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח מפקיעה את היריבות הקיימת בין המבוטח לבין מבטחו, ומעבירה הלכה למעשה את זכויותיו של המבוטח, עת הוחל בהליכי הפירוק, לידי הצד השלישי. תפקידה של הוראת סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח הוא להגן על הצד השלישי ולמנוע את התוצאה, לפיה תגמולי הביטוח שישלם המבטח, ייכנסו לקופת הפירוק ויתחלקו בין כל הנושים, ובכללם צד ג', כאשר מעמדו של צד ג' הינו מעמד של נושה רגיל, וללא מתן זכות קדימה.
3. שלושה תנאים מעמידים את זכות התחלוף של הצד השלישי על פי סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח: חבות חוקית של המבוטח כלפי הצד השלישי; אחריות של המבטח על פי הפוליסה; וחדלות פירעון של המבוטח.
4. מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות מקום בו מקרה הביטוח אירע לפני שהמבוטח נכנס לחדלות פירעון? האם מרוץ ההתיישנות מתחיל עם קרות מקרה הביטוח, או שמא הוא נדחה עד למועד פשיטת הרגל או הפירוק של המבוטח?
5. כפי שמציין המלומד ירון אליאס בספרו, דיני ביטוח כרך ב 1214-1213 (מהדורה שנייה, דין וביטוח הוצאה לאור בע"מ, 2009) (להלן- "אליאס בספרו"), בפסיקה הוצעו שתי תשובות לשאלה זו:
6. התשובה הראשונה מצויה בעניין ברדה [ת"א (מחוזי ת"א) 1794/81 ברדה נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"מ תשמ"ד(3) 301 (1984)] שם מקרה הביטוח (תאונת עבודה) התרחש בשנת 1973. תביעת הצד השלישי (העובד) כנגד המבוטח (המעביד) הוגשה בשנת 1976. בשנת 1980 נכנס המבוטח להליכי פירוק. בשנת 1981, כשמונה שנים לאחר אירוע התאונה, וכשנה לאחר אירוע הפירוק, הגיש הצד השלישי תביעה כנגד המבטח על יסוד חוק הבטחת תגמולי ביטוח לצד שלישי, התשל"ז-1976 (שסעיף 69 לחוק חוזה הביטוח בא במקומו). התביעה נדחתה בשל התיישנות. בית המשפט פסק כי מרוץ ההתיישנות של 7 שנים מתחיל כבר בעת התאונה. לפיכך, אם בינתיים התיישנה התביעה כנגד המזיק (המבוטח) אין עוד עילה שלמה נגד המבוטח, ואין עוד אפשרות לתבעו. (אגב, הקביעה בנסיבות המקרה הספציפי הייתה שגוייה משום שבית המשפט לא נתן דעתו לעצירת מרוץ ההתיישנות בתקופה שבה תביעת הניזוק כנגד המבוטח הייתה תלויה ועומדת לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות).
7. בגישה דומה אוחזת כב' השופטת נתניהו במאמרה "זכותו הישירה של הצד השלישי כנגד המבטח בביטוח אחריות" הפרקליט מד(א) 11 (2000). לפי עמדתה, תביעת הצד השלישי היא תביעת תחלוף. בתביעה זו עומד הצד השלישי בנעלי המבוטח, ועל כן התיישנות תביעת המבוטח כלפי המבטחת חוסמת גם את תביעת הצד השלישי.
8. על פי הגישה השנייה, כפי שהוצגה בעניין דנינו [ת"א (מחוזי ת"א) 793/85 דנינו נ' הפניקס חב. לביטוח (פורסם בתקדין, 14.8.1991)], מתחיל מרוץ ההתיישנות רק עם אירוע פשיטת הרגל או הפירוק. בעניין דנינו, ארע מקרה הביטוח בשנת 1982. הצד השלישי הגיש תביעה נזיקית כנגד המבוטח (המזיק) בשנת 1985. בשנת 1990, כשמונה שנים לאחר קרות מקרה הביטוח, ובעוד התביעה תלויה ועומדת, ניתן צו פירוק כנגד המבוטח. הצד השלישי ביקש לצרף את המבטחים כנתבעים נוספים. המבטחים התנגדו בטענה שעילת התביעה של הצד השלישי, שנולדה, לכל המאוחר, בשנת 1982, התיישנה. טענתם נדחתה. בית המשפט פסק כי עילתו של הצד השלישי מכח סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח קמה רק בעת מתן צו הפירוק, ומכאן שמועד ההתיישנות מתחיל רק במועד זה. כב' השופט אילן הצדיק את עמדתו זו ברציונל חברתי:

"לא יתכן שהניזוק יגיש תביעתו כמגד המבוטחת בזמן החוקי ולפתע כל אימת שחברה תפורק, לאחר שנסתיימו 7 שנים אלו, מצב שלאור האמור לעיל, אינו בהכרח נדיר, יוותר הניזוק חסר אונים ואלו החברה שפורקה ואשר שילמה כדין את כספי פוליסות הביטוח לאורך השנים לא תוכל לפצותו וחברת הביטוח תצא נשכרת מכך שהחברה פורקה. קשה להניח שהמחוקק התכוון לתוצאה קשה זו..." (שם).

1. יצוין כי בית המשפט בעניין דנינו דחה מפורשות את הלכת ברדה, אף שלא היה הכרח לעשות כן. כפי שציין המלומד שחר ולר בספרו חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כרך שני 417 (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2007) (להלן- "ולר בספרו"), ניתן היה לקבוע בעניין דנינו כי תביעת הניזוק נגד המבוטח לא התיישנה: היא הוגשה לפני תום תקופת ההתיישנות, ועם הגשתה נעצר מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, ומכאן שגם תביעת המבטחת לא התיישנה לפי סעיף 70 לחוק ההתיישנות.
2. אליאס בספרו הביע דעתו כי הגישה המועדפת היא זו המוצגת בעניין דנינו בציינו את הדברים הבאים:

"עיקרון יסוד הוא שאין מרוץ ההתיישנות מתחיל כל עוד לא התגבשו כל יסודותיה של עילת התביעה. העילה של הצד השלישי מכח סעיף 69 לחוק מורכבת משני יסודות או משני אירועים: אירוע הנזק ואירוע חדלות הפירעון. על כן, לדעתנו, כל עוד לא ארע במבוטח אירוע של חדלות פירעון, אין מקום להתחיל במניינה של תקופת ההתיישנות. גישה זו מתחייבת אף משיקולים של מדיניות משפטית, התומכים בהעדפת האינטרס של הניזוק על פני אינטרס המבטח." (אליאס בספרו, עמ' 1214).

1. לעומת המלומד אליאס, הביע ולר בספרו את עמדתו, לפיה הגישה העדיפה היא שמרוץ ההתיישנות מתחיל ביום היווצרה של עילת הניזוק נגד המבוטח, וזאת משום שאין הצדקה שמצבה של המבטחת ישונה לרעה נוכח העברת הזכות לניזוק. נימוק זה, כפי שמציין ולר בספרו, מקבל משנה תוקף משום שסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח מאפשר לניזוק לתבוע את המבטחת כבר בעת היווצרות העילה כנגד המבוטח. לדבריו, גם אין הצדקה עניינית לדחייה של תחילת מרוץ ההתיישנות, לתקופה העשויה להיות ממושכת (שם, עמ' 417).
2. לאור עמדתו זו של המלומד ולר, אם הגיש הניזוק את התביעה נגד המבוטח לאחר תום תקופת ההתיישנות, תתקבל טענת ההתיישנות של המבוטח, וממילא תוכל גם המבטחת להישען על טענת ההתיישנות (וזאת גם במקרה בו צו הפירוק ניתן לאחר הולדת עילת התביעה כנגד המבוטח). ואולם, אם הגיש הניזוק את התביעה כנגד המבוטח בתוך תקופת ההתיישנות, ייעצר מרוץ ההתיישנות לגביה לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, ולכן ייעצר גם מרוץ עילת התביעה כנגד המבטחת לפי סעיף 70 לחוק ההתיישנות.
3. במחלוקת בין המלומדים באשר לשיטה העדיפה, אני נוטה להעדיף את עמדתו של המלומד ולר מטעמיו. נדמה לי שצו הפירוק, לא נועד ליתן לצד ג' זכויות עודפות על פני אלו שהיו עומדות לזכותו אלמלא מתן צו הפירוק. בל נשכח כי הניזוק יכול היה להגיש תביעה ישירה כנגד המבטחת לפי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, ודווקא משום כך אין מקום להעניק לו זכויות נוספות שלא היו קיימות לו רק בשל מתן צו הפירוק.
4. כפי שציין, כב' השופט יחזקאל הראל בעניין אביבי [ת"א (שלום ת"א) 164639/02 המוסד לביטוח לאומי נ' אביבי ראשון קבלנים בע"מ (פורסם בנבו, 13.11.2005)]:

"מטרת הסעיף נועדה למנוע גרימת נזק לצד השלישי – הניזוק, (במקרה דנן למל"ל) במקרים בהם, בין היתר, המזיק (המבוטח), נכנס להליכי פירוק העלולים למנוע מהניזוק את האפשרות לקבל את מלוא הפיצוי המגיע לו.

יחד עם זאת, אין בהוראת הסעיף כדי להיטיב את מצבו של הצד השלישי ביחס למצבו אלמלא נקלעה סלטר (המבוטחת) להליכי פירוק, ואין הן מקנות לצד השלישי (המל"ל יתרון שלא היה לו אלמלא סלטר נכנסה להליכי פירוק." (שם, פס' 19-18 לפסק דינו של כב' השופט הראל).

1. ודוק: העדפת העמדה המוצגת בעניין ברדה, אין פירושה שצד ג' רשאי להגיש את תביעתו כנגד המבטחת לעולם ועד, כל עוד הגיש את התביעה כנגד המבוטח בתוך תקופת ההתיישנות. צד ג' נכנס בנעליו של המבטחת מכח ההמחאה הסטטוטורית שנקבעה בסעיף 69 לחוק חוזה הביטוח, ולכן לא יכולות להיות לו יותר זכויות מאלו שיש בידי המבוטח. כאשר תביעת הניזוק מוגשת במשך תקופת ההתיישנות, תתיישן עילת המבוטח נגד המבטחת שלוש שנים מיום שהגיש הניזוק את התביעה כנגדו [ראו: ולר בספרו, עמ' 426; וכן: החלטתו של כב' השופט יצחק ענבר בעניין דורון [בש"א (מחוזי י-ם) 1945/05 דורון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"מ תשס"ד(2) 259 (2006)].
2. לפיכך, גם לפי הלכת ברדה, תתיישן תביעת צד ג' כנגד המבטחת בחלוף 3 שנים ממועד הגשת התביעה כנגד המבוטח. ויפים לעניין זה דבריו של כב' השופט ענבר בעניין דורון:

"ב"כ התובעים, עו"ד הכהן טען בסיכומיו כי יהא הדין באשר למבוטח בר פרעון אשר יהא, בענייננו מדובר במבוטח (צמנטכל) שניתן נגדו צו פירוק, אשר התובעים באים בנעליו מכוחו של סעיף 69 לחוק חוזה ביטוח מבלי שיוגבלו בתקופת ההתיישנות שחלה לגבי מבוטח בר פרעון. לא מצאתי ממש בטענה זו ומקובלת עלי עמדתה של מגדל, כי לפי סעיף 69 יכול המבטח לטעון כלפי הצד השלישי כל טענה שעומדת לו כלפי המבוטח, ובכללה טענת התיישנות. ראו גם: ש' נתניהו, זכותו הישירה של הצד השלישי כנגד המבטח בביטוח אחריות, הפרקליט מד (תשנ"ט) 11, 32-31. בהקשר זה אוסיף, כי במועד מתן צו הפירוק, ביום 1.11.2004, ואף במועד בקשת הפירוק ביום 25.6.04, כבר חלפו יותר משלוש שנים מאז הגשתם של הליכי המשפט נגד צמנטכל, היינו, באותם מועדים כבר התיישנה תביעתה." (עניין דורון, פס' 22 להחלטתו של השופט ענבר) (ההדגשות אינן במקור, ע.א.).

1. בענייננו, אין לי צורך לקבוע מסמרות בשאלה איזו הלכה עדיפה. שכן, לטעמי, הן הלכת ברדה, והן הלכת דנינו אינן מסייעות למל"ל בנסיבות המקרה שבפנינו, ואין בהן לחלצו מפני טענת ההתיישנות, וזאת משום שלא הוגשה תביעה בת תוקף כנגד המבוטח בתוך תקופת ההתיישנות. אבהיר את עמדתי.
2. במקרה שלנו, אמנם התביעה כנגד המבוטח (הנתבעת 2) הוגשה ימים ספורים לפני תום תקופת ההתיישנות. ואולם, במועד בו הוגשה התביעה כבר לא ניתן היה להגישה משום שהנתבעת 2 הייתה בפירוק עוד משנת 2004!
3. סעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ד-1983 קובע כי: "משניתן צו פירוק או משנתמנה מפרק זמני אין להמשיך או לפתוח בשום הליך כנגד החברה, אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע".
4. בעת הגשת התביעה כנגד המבוטחת, ימים ספורים לפני תום תקופת ההתיישנות, כבר הייתה המבוטחת בפירוק, ולכן לא ניתן היה להגיש את התביעה כנגדה, והגשת התביעה באופן טכני, מבלי שניתן היה להגישה באותה עת, אין בה כדי להפסיק את מרוץ ההתיישנות.
5. אכן, אילו הייתה מוגשת בתוך תקופת ההתיישנות תביעת חוב למפרק, או אילו היה בית המשפט של פירוק, מאפשר את המשך ניהול ההליכים כנגד הנתבעת 2, או נותן ארכה להגשת תביעת חוב למפרק, גם אם בדיעבד, ניתן היה לומר כי האישור או הארכה ריפאו את הפגם בדיעבד, ולכן יש לראות התביעה כנגד המזיק כתביעה שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות.
6. ואולם, משבית המשפט של פש"ר, במקרה שבפנינו, לא אישר את המשך ההליכים כנגד המבוטחת, ואף לא נתן ארכה להגשת תביעת חוב למפרק, דין התביעה שהוגשה על ידי המל"ל כנגד חברה בפירוק (למרות צו עיכוב ההליכים), כדין תביעה שלא הוגשה כלל, ולכן אין במקרה שבפנינו, תביעה בת תוקף, שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות.
7. משלא הוגשה תביעה בת תוקף כנגד המבטח בתוך תקופת ההתיישנות, הרי שהתביעה כנגד המבוטח התיישנה, ולכן גם לא ניתן להגיש תביעה כנגד המבטחת, לא לפי הלכת ברדה, ולא לפי הלכת דנינו. וראו והשוו: פסק דינו של כב' השופט יחזקאל הראל בעניין אביבי.
8. הלכות ברדה ודנינו עשויות היו אולי לסייע למל"ל אילו הייתה מוגשת התביעה כנגד המבוטח בתוך תקופת ההתיישנות. ואולם, מקום בו אין בפנינו תביעה בת תוקף שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, לא ניתן באמצעות צו הפירוק לברוא "יש מאין" וליתן 'חיות' לתביעה כנגד המבטחת מקום שהתביעה כנגד המבוטח התיישנה.
9. למעלה מן הנדרש, אוסיף ואציין כי ספק אם הלכת דנינו, נועדה לחול על המקרה שבפנינו. ראשית, בנסיבות שפורטו בהלכת דנינו, צו הפירוק כנגד המבוטח ניתן שנים רבות לאחר הגשת התביעה כנגד המבוטח, ובמקרה כזה מובן הרצון לאפשר לצד ג' להגיש תביעה כנגד המבטחת, לאור שינוי הנסיבות ומתן צו הפירוק כנגד המבוטח תוך כדי ניהול התובענה כנגדו. ואולם, רציונל זה תקף רק מקום בו ניתן צו הפירוק לאחר הגשת התביעה כנגד המבוטח, ואינו חל מקום בו צו הפירוק ניתן עוד לפני הגשת התביעה כנגד המבוטח באופן שצד ג' יכול היה מלכתחילה להגיש את התביעה כנגד המבטחת בתוך תקופת 7 השנים שתחילתה במועד אירוע התאונה.
10. גם אם תאמר כי הלכת דנינו נועדה לחול גם בנסיבות בהן צו הפירוק ניתן לפני מועד הגשת התביעה כנגד המבוטח, הרי שמדובר בעילה שקמה לצד השלישי בנעלי המבוטח. כבר נקבע בהלכה הפסוקה (ראו: עניין דורון) כי משהגיש הצד השלישי את תביעתו קודם שהתיישנה, תם פועלו של הסייג שבסעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, ועל המבוטח להגיש את תביעתו שלו נגד המבטח תוך 3 שנים, בהתאם לכלל הקבוע בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. את אותו רציונל יש להחיל לדעתי גם אם המועד הקובע לצורך תחולת סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח הינו מועד מתן צו הפירוק. אין הצדקה לאפשר לצד השלישי כשהוא בא בנעליו של המבוטח, לפי סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח, להגיש תביעה כנגד המבטחת תוך 7 שנים ממועד מתן צו הפירוק, אלא, לכל היותר, תוך 3 שנים ממועד מתן צו הפירוק. אכן, המשמעות של תוצאה זו עשויה להיות שהתביעה כנגד המבטחת ,לפי סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח, מתיישנת עוד לפני התיישנות תביעת צד ג' כנגד המבוטח. ואולם, זוהי סיבה נוספת להעדפת הלכת ברדה על פני הלכת דנינו, והדבר אף מהווה חיזוק נוסף למסקנה שהלכת דנינו לא נועדה לחול מקום בו צו הפירוק ניתן עוד לפני הגשת התביעה כנגד המבוטח.
11. כמוצא אחרון מבקש המל"ל להיבנות מהוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. ואולם, נדמה לי כי גם המל"ל מבין שהמקרה שבפנינו אינו מתאים לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
12. ראשית, צודק ב"כ מנורה בטענתו כי די בעובדה שהמל"ל לא הגיש כתב תשובה, כדי לחסום אותו מלהתבסס על הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. וראו בעניין זה, פסק הדין אליו הפנה עו"ד שירין בסיכומיו: ע"א 7261/97 שרבני נ' האחים שבירו, פ"ד נד(4) 464 (להלן- "עניין שרבני"); וראו, גם: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673 (1984); וכן: ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216 (1997).
13. שנית, אין לי צורך בענייננו, לברר האם פעל המל"ל בשקידה ראויה לבירור זהות המבטחת, שכן גם אם לא יכול היה המל"ל, בשקידה סבירה, לאתר את זהות המבטחת בשלב מוקדם יותר (ואיני סבורה כך), אין בכך לסייע למל"ל מקום שאין בפנינו תביעה בת תוקף כנגד המבוטח שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, וזאת משלא ניתן אישור של בית המשפט של פש"ר להמשך ההליכים כנגד המבוטח או להארכת המועד להגשת תביעת חוב כנגד המבוטח.
14. על החלטתו של כב' השופט עיילבוני לעיל לא הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, ומשהפכה החלטה זו להחלטה חלוטה, משמעות הדבר, שלא הוגשה תביעה בת תוקף כנגד המבוטח בתוך תקופת ההתיישנות. לכן, התביעה כנגד המבוטח התיישנה, ולא תועיל הגשת תביעה כנגד המבטחת מנורה.
15. בית משפט זה אינו רשאי, באמצעות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לעקוף את החלטתו של כב' השופט עילבוני אשר למעשה סתם את הגולל תחת התביעה כנגד המבוטח, ובכך למעשה חרץ גם את גורלה של התביעה כנגד מנורה.
16. לאור כל האמור לעיל, התביעה כנגד מנורה חברה לביטוח בע"מ נדחית מחמת התיישנות. המל"ל ישלם למנורה תוך 30 יום מהיום הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪.
17. המל"ל ונתבעים 1 ו- 3 מוזמנים לישיבה מקדמית נוספת ליום 10.12.2012 שעה 8:50.

המזכירות מתבקשת לשגר ההחלטה ופסק הדין החלקי לצדדים.

ניתן היום, י"ב כסלו תשע"ג, 26 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.