1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום ואשר מייחס לו את ביצוען של העבירות הבאות: תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין תשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין) והחזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, הנאשם ומר נפתלי צריקר (להלן: המתלונן) עבדו יחד במחסן קרמיקה של "הום סנטר". הנאשם עזב את מקום העבודה עובר לאירוע נשוא כתב האישום. בתאריך 29.6.09, בשעה 17:00 או בסמוך לכך, בעת שהמתלונן יצא מהמכולת השוכנת בסמוך למקום עבודתו והלך לעבר משאיתו, הגיח לעברו הנאשם ושאל אותו היכן נמצא רכבו. המתלונן ביקש מהנאשם שיבהיר לו את כוונתו והנאשם השיב שהינו חושד במתלונן כמי שגנב את רכבו. המתלונן בתגובה אמר לנאשם שאם הוא חושב כך שיפנה למשטרה ומשהנאשם סירב לעשות כן אמר המתלונן לנאשם כי הוא יתקשר בעצמו ויזמין את המשטרה. בעת שהמתלונן אחז במכשיר הטלפון הנייד שבידו בכוונה להתקשר למשטרה, הנאשם חטף מידו את מכשיר הטלפון ואילו המתלונן ניסה להשיבו והטלפון נשבר. במהלך המאבק ביניהם הנאשם דקר את המתלונן בגבו באמצעות סכין. כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמה למתלונן חבלה של ממש שהתבטאה בפצע דקירה בחלק העליון של גבו שהצריך תפירה באמצעות קליפסים. הנאשם כפר בכתב האישום והתיק נקבע לשמיעת ראיות. הנאשם שלל כי החזיק סכין, וטען כי התקוטט עם המתלונן והלה נשרט ממפתח שהחזיק הנאשם בידו.

ראיות המאשימה

2. מטעם המאשימה העיד המתלונן ואשר נחקר בחקירה נגדית על ידי בא כוח הנאשם. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה שאר הראיות בתיק יוגשו בהסכמה מבלי שיהיה צורך בשמיעת עדותם של העדים השונים, תוך הסתייגות הנאשם מעדויות שמיעה.

3. לטענת המתלונן הוא עבד על משאית שמעמיסה סחורות ממחסן של "הום סנטר" והכיר את הנאשם במסגרת עבודתו בעת שהנאשם עבד כמלגזן במקום. לטענת המתלונן יחסיו עם הנאשם לא היו טובים וזאת מאחר ולטענתו הינו נוהג להקפיד באופן ההעמסה של סחורות למשאית ובעוד שהנאשם לא התאמץ דיו על מנת לבצע את העבודה כיאות (פרוטוקול עמ' 11 ש' 32-16). ביום 29.6.09 בעת שהמתלונן היה ליד המכולת ופגש בנאשם באופן אקראי, הנאשם פנה אליו בשאלה היכן רכבו והאשים את המתלונן בגניבתו. בתגובה, המתלונן הודיע לו שאיננו יודע במה מדובר והציע לנאשם להתקשר למשטרה. משהאחרון סירב, המתלונן ניסה להתקשר בעצמו ומיד לאחר מכן הנאשם חטף לו את הטלפון הנייד מידו. המתלונן נאבק עם הנאשם על מנת לקבל חזרה לידיו את הטלפון הנייד ובעת שהתכופף לכיוון ידו של הנאשם הרגיש מכה חזקה בגב. לאחר שהמתלונן התרומם, ראה בידיו של הנאשם סכין מאולתרת ואשר להערכתו הלהב עם הידית הם באורך של כ-15 ס"מ. לאחר מכן, הנאשם עזב את המקום, המתלונן פנה למשטרה ולבית החולים (פרוטוקול עמ' 12 ש' 4 עד עמ' 14 ש' 2; עמ' 15 ש' 5-12, 19-21, 25-27 ; עמ' 17 ש' 12-13 ).

4. לתיק בית משפט הוגשו שתי תעודות רפואיות (ת/1 ו-ת/2) ואשר לפיהן בחלק העליון של גבו של המתלונן ישנו פצע "דקירה" שנתפר עם קליפסים והצדדים הסכימו ביניהם כי מהמסמכים הרפואיים לא ניתן לדעת באמצעות איזה חפץ בוצעה הדקירה (פרוטוקול עמ' 10 ש' 18-26). לתיק בית המשפט הוגש מזכר של השוטר גבריאל דנינו מיום 28.10.09 (ת/7) ואשר לפיו התקשר למתלונן ושאל אותו אם הוא בוודאות ראה סכין בידי הנאשם, והמתלונן אישר זאת. מובהר בזאת כי אינני קובע כל ממצא עובדתי בהסתמך על ת/7 לעניין השאלה באם הנאשם החזיק סכין או לא, וזאת לאור העובדה כי מזכר זה הוגש תוך הסתייגות מעדויות שמיעה וכן לאור לשון סעיף 56 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971, ואשר לפיו ראיה שאינה קבילה במשפט פלילי לא תשמש הוכחה לאשמה ואין לבסס עליה שום פסק דין. מכל מקום, כפי שיובהר בהמשך, הנני סבור כי העבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה מתקיימת במקרה שבפני.

גרסת הנאשם

5. בהודעתו של הנאשם במשטרה (ת/10) טען כי המתלונן נהג להציק לו ולהתנכל לו במקום העבודה בכך שהיה מנקב את גלגלי רכבו, הורס לו את כלי העבודה שלו ומקלקל את המזון שלקח לעבודה ע"י הנחת דברים שונים בתוך המזון (ת/10 ש' 1-4). לגבי מועד האירוע, הוא פנה אליו וביקש ממנו שיחזיר לו את רכבו שהנאשם חושד כי המתלונן גנב אותו ובהמשך אמר (ש' 5-6): "התחלנו להתווכח, הוא דחף אותי ואני דחפתי אותו והוא הביא לי בעיטה עם הרגל בישבן, תוך כדי הויכוח אני שרטתי אותו עם המפתח שהיה לי ביד בגב שלו". את המפתח שבאמצעותו שרט את המתלונן, הנאשם זרק כעבור מספר ימים (ת/10, ש' 37). הנאשם חזר על הדברים הנ"ל בעדותו בבית המשפט (פרוטוקול עמ' 19 ש' 2-21, עמ' 20 ש' 1-3, עמ' 21 ש' 21).

דיון והכרעה

העבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש

6. סעיף 380 לחוק העונשין קובע כדלקמן:

"התוקף חברו וגורם לו בכך חבלה של ממש, דינו – מאסר שלוש שנים".

7. הביטוי "חבלה", מוגדר בסעיף 34כד לחוק העונשין כדלקמן:

"מכאוב, מחלה או ליקוי גופניים, בין קבועים ובין עוברים"

8. מן הראוי לציין כי המחלוקת העובדתית בין הנאשם למתלונן לגבי אופן קרות האירוע נשוא כתב האישום היא מצומצמת. הנאשם לא חולק על מקום קרות האירוע ואינו חולק כי פנה למתלונן והאשים אותו בכך שגנב את רכבו. הנאשם אף מאשר כי שרט את גבו של המתלונן, אך לטענתו הדבר נעשה באמצעות מפתח ולא באמצעות סכין. במילים אחרות, גם אם נלך לפי שיטתו של הנאשם, הרי שמתקיימת העבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש. כמו כן, בתעודת חדר המיון (ת/2) הנושאת תאריך 29.6.09 שעה 20:06 נאמר "לפני כשעתיים, נדקר בגבו מימין" דבר הממקם את הפציעה בסמוך לשעה שבה התרחש האירוע לפי כתב האישום, קרי "בשעה 17:00 או בסמוך לכך". ללמדך, שהפציעה של המתלונן כפי שתועדה ב-ת/2, שייכת לאירוע נשוא כתב האישום.

9. בשלב הסיכומים, בא כוח הנאשם טען כי אירוע השריטה התרחש בנסיבות שמקימות טענה של "הגנה עצמית". סעיף 34י לחוק העונשין תשל"ז –1977, מגדיר "הגנה עצמית" כדלקמן:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".

10. בפסיקה נקבע כי לטענה של הגנה עצמית ישנם שישה תנאים. הראשון, הוא תנאי התקיפה שלא כדין. השני הוא תנאי הסכנה. תנאי מוקדם למעשה ההתגוננות, הוא קיומה של סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו. על הסכנה להיות מוחשית ולא סכנה שהסתברות התממשותה ערטילאית גרידא. התנאי השלישי הוא תנאי המיידיות. תנאי זה בוחן את עיתוי המעשה על שני היבטיו: על ההגנה להתבצע רק מרגע שהמעשה דרוש באופן מידי על מנת להדוף את התקיפה ועליה להיפסק מרגע שלא נדרש עוד מעשה התגוננות על מנת להדוף את התקיפה. התנאי הרביעי הינו שהאדם לא נכנס למצב של התנהגות פסולה. התנאי החמישי הוא תנאי הנחיצות שכולל בתוכו את הנחיצות האיכותית (בפני העושה לא עמדו אלטרנטיבות אחרות) והן את הנחיצות הכמותית (העושה לא יכול היה לנקוט בכוח מועט יותר). התנאי השישי הוא תנאי הפרופורציה. נדרש יחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת המגן לנזק הצפוי מהתקיפה (ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] ניתן ביום 25.10.06, פסקה 13 לפסק דינה של כבוד השופטת ארבל; ע"פ 6415/11 פולוחין נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] ניתן ביום 24.12.12 פסקה 29 לפסק דינו של כבוד השופט שוהם (להלן : פולוחין)). אשר לנטל ההוכחה, משילובם של הסעיפים 34ה ו-34כב(ב) לחוק העונשין עולה כי הנאשם נושא בנטל הוכחת קיומם של התנאים המקיימים את סייג ההגנה העצמית, אך זאת עד כדי הותרת ספק סביר בדבר קיומו של הסייג (פולוחין, פסקה 30).

11. במקרה שבפני, הנאשם לא עמד בנטל הראיה להוכחת התנאים של טענת "הגנה עצמית". הנאשם הוא זה שיזם את הפניה למתלונן. משנשאל הנאשם בחקירה נגדית באם המתלונן דחף אותו קודם, השיב "לא יודע" (פרוטוקול עמ' 20 ש' 13) וכי "אני לא זוכר מי תקף ראשון" (פרוטוקול עמ' 20 ש' 20). הנאשם גם לא הסביר מה הן הנסיבות שגרמו לו לחשוב כי היתה "סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו" ואשר תצדיק שריטתו של המתלונן בגבו. הנאשם גם לא הוכיח שתנאי המיידיות התקיים. הנאשם גם לא הוכיח את תנאי הנחיצות וגם לא הסביר הכיצד המתלונן נשרט דווקא בגבו בעת שעמדו אחד מול השני, פנים מול פנים. הנאשם גם לא טען שהמתלונן החזיק בידו חפץ חד או כלי תקיפה כלשהו. במילים אחרות, טענת "ההגנה העצמית" שאותה העלה הנאשם, אין בה ממש ודינה להידחות.

12. הנאשם הוסיף וטען כי לכל היותר מדובר בעבירה של תגרה לפי סעיף 291 לחוק העונשין. טענה זו דינה להידחות, מן הטעם שהוגשו תעודות רפואיות של המתלונן (ת/2 ו-ת/3) ואשר מהן עולה שנגרמה למתלונן "חבלה" כהגדרתה בסעיף 34כד לחוק העונשין. רכיב "החבלה" איננו נמנה על יסודות עבירת התגרה אך הוא נמנה על יסודות העבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש.

העבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה

13. לגבי מהות החפץ שאותו החזיק הנאשם בעת המאבק שהתנהל בינו לבין המתלונן, מדובר בגרסה מול גרסה. עדותו של המתלונן לגבי מהות החפץ אותו החזיק הנאשם היא עדות יחידה. אין עדים אחרים, מלבד המתלונן, לאירוע נשוא כתב האישום. מנקודת ראות כמותית, אין כל מניעה לבסס הרשעה בפלילים על פי עדותו של עד יחיד, תהיה העבירה חמורה ככל שתהיה, והכל תלוי במשקלה ההוכחתי הסגולי של העדות היחידה. בפסיקה נקבעה חובה "האזהרה העצמית" של השופט, לפיה שופט אינו רשאי לבסס הרשעה בפלילים, על פי עדות יחידה, אלא אם כן הזהיר את עצמו קודם לכך כי עדות יחידה בפניו ויש לבחון ולשקול בקפידה יתרה אם ניתן להסתפק בה, לבדה, כבסיס להרשעה. כמו כן, אין די באזהרה וההחלטה חייבת להיות מלווה בהנמקה מדוע בית משפט מעדיף גרסה אחת על גרסה אחרת (יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון תש"ע 2009, עמ' 470-471).

14. הנני מעדיף את גרסתו של המתלונן על פני גרסתו של הנאשם לגבי מהות החפץ שאותו החזיק הנאשם ושבאמצעותו נגרמה החבלה למתלונן. הווה אומר, הנני קובע כי הנאשם החזיק סכין. להלן נימוקיי:

1. עדותו של המתלונן היתה קוהרנטית ולא נתגלו סתירות בדבריו שיש בהן בכדי להפחית מהמשקל שיש לתת לעדותו בבית המשפט.
2. בניגוד לטענתו של הנאשם שמדובר בשריטה בלבד, מעיון במסמכים הרפואיים של המתלונן (ת/1 ו-ת/2) עולה שמדובר בחבלה שהינה משמעותית יותר משריטה. מדובר ב"סימן לפצע דקירה אשר נתפר ע"י קליפסים" (ת/1), דבר שמתיישב יותר עם חבלה מסכין מאשר שריטת סתם ממפתח.
3. הנאשם טען כי הוא חושד במתלונן כמי שגנב את רכבו ומכאן פנייתו אליו שיחזיר לו את הרכב. דא עקא, הנאשם לא הגיש כל תלונה במשטרה כנגד המתלונן ותמוה כי לא עשה דבר על מנת להשיב את הרכב שנגנב. הנאשם גם לא הגיש תביעת פיצויים כנגד המתלונן ולאחר האירוע נשוא כתב האישום המשיך בדרכו, כאילו שכח מהנזק הכספי שנגרם לו. התנהלות זו יש בה בכדי להטיל דופי באמינות גרסתו כי רכבו אכן נגנב.
4. בהודעתו במשטרה הנאשם טען כי מספר ימים לאחר האירוע זרק את המפתח שבאמצעותו שרט את המתלונן (ת/10, ש' 37). גם התנהגות זו אומרת דרשני. אם הנאשם ויתר על הרכב שנגנב, לא ברור מדוע שמר את המפתח במשך מספר ימים. ואם הנאשם לא ויתר על הרכב, לא ברור מדוע זרק את המפתח.
5. הנאשם לא הצליח להסביר את שלבי המאבק בינו לבין המתלונן ואשר בסופם המתלונן נשרט בגבו, וכל אשר מסר הוא "שהתחילו דחיפות הוא נשרט, לא יודע למה עושים מזה עניין, הוא נשרט" (פרוטוקול עמ' 19 ש' 31-32). בנוסף הנאשם גם לא ידע להסביר מי מבין השניים התחיל לנקוט באלימות פיזית כלפי האחר ע"י דחיפות, האם המתלונן או הנאשם עצמו (פרוטוקול עמ' 20 ש' 12-13, ש' 20-21). לעומת זאת, המתלונן נתן הסבר מפורט לגבי אופן קרות האירוע ואף הדגים כיצד קיבל מכה בגבו בעת שהתכופף לכיוון ידו של הנאשם שחטף ממנו את הטלפון הנייד שלו (פרוטוקול עמ' 15 ש' 6-8). בהירות עדותו של המתלונן למול התיאור הכללי והבלתי מפורט שנתן הנאשם לגבי שלבי המגע הפיזי שהתרחש בין השניים, מובילים למסקנה שיש לתת משקל גדול יותר לעדותו של המתלונן לעומת עדות הנאשם.

סוף דבר

15. לאור כל האמור לעיל, הנני מרשיע את הנאשם בביצוען של העבירות הבאות:

א. תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין תשל"ז – 1977;

ב. החזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186 לחוק העונשין תשל"ז – 1977.

ניתנה היום, כ"ז שבט תשע"ג , 7 פברואר 2013, במעמד הצדדים