התובעת שכנגד 2. המשבב עיבוד שבבי (1994) בע"מ

1. לפני תביעה ותביעה שכנגד שעניינן בשני הסכמים אשר נכרתו בין התובעת והנתבעת שכנגד - ריחן תדלוק בע"מ (להלן: "ריחן"), לבין הנתבעת והתובעת שכנגד 1 - המשבב נכסים בע"מ (להלן: "המשבב"), ביום 29/09/2006. הסכם ראשון עניינו מכר מקרקעין לפיו נמכרו מחצית מזכויות המשבב במקרקעין הידועים כגוש 5739 חלקה 15 המצויים באזור התעשייה ביבנה (להלן: "המקרקעין"( לריחן. השני, הסכם שותפות המסדיר את יחסי השותפות בין הצדדים לאחר המכר.
2. ריחן היא חברה פרטית העוסקת בניהול, הפעלה והשבחה של תחנות דלק. המשבב היא הנהנית מהזכויות והחובות בחלקים במקרקעין, מכוח הסכם נאמנות שנחתם בינה לבין התובעת שכנגד 2 - המשבב עיבוד שבבי (1994) בע"מ, חברה פרטית שעיסוקה בעיבוד שבבי עבור תעשיית היי-טק.
3. המדובר במקרקעין בבעלות המדינה אשר הוקנתה בם זכות חכירה לדורות למשבב ולחברה נוספת בשם "דרכים נכסים והשקעות (ש.א.צ.) 1998 בע"מ" (להלן: "דרכים"). על פי הסכם שיתוף שבין המשבב לדרכים. לכל אחת מהן יוחד השימוש בחלק מסוים במקרקעין: למשבב, אשר לה 2/3 מהזכויות, יוחד החלק הצפוני במקרקעין ואילו לדרכים, בעלת 1/3 מן הזכויות, יוחד החלק הדרומי בחלקה.
4. ביום 23/12/2003 התקשרה המשבב בהסכם עם חברת סונול ישראל בע"מ (להלן: "סונול") לשם הקמת תחנת תידלוק על המקרקעין, אשר סונול תשתתף במימונה (להלן: "הסכם סונול"). באותו הסכם נקבע, כי לאחר שתוקם תחנת הדלק תחכור סונול את המקרקעין והתחנה מהחברה בתמורה לתשלום דמי שכירות חודשיים.

בהסכם סונול נקבע תנאי מתלה לפיו היתרי בניה לצורך הקמת תחנת הדלק יושגו תוך 24 חודשים, שאם לא כן הצדדים יהיו רשאים לבטלו.

1. הליך ההתקשרות עם סונול היה פרי יוזמתו ופועלו של מנהל ריחן – מר אייל קמיר. בתמורה למאמציו, ובהנחה שאכן תוקם תחנת דלק על המקרקעין, התחייבו המשבב ובעליה לשלם לאייל קמיר סך של עד 100,000$.
2. הסכם סונול נקלע למבוי סתום לאחר סירובה של הועדה המקומית לתכנון ובניה יבנה לתת היתר בניה לתחנת דלק בלבד. מתן ההיתר לתחנת הדלק הותנה בהקמת מרכז מסחרי על המקרקעין בשטח של 800 מ"ר לפחות בצמוד לתחנת הדלק. כתוצאה מן האמור, עלה צורך לפעול לשינוי יעוד המקרקעין מתעשייה למסחר. לשינוי הייעוד הנדרש, כמו גם להקמת המתחם המסחרי, היו מטבע הדברים עלויות כספיות שאותן, על פי הטענה, לא לקחה המשבב בחשבון. בנוסף, נדרשה הסכמתה של חברת דרכים לשינוי הייעוד האמור, מכיוון שהיא, כאמור, בעלת חלק מן הזכויות במקרקעין.
3. בעקבות התפתחויות אלה ניסתה המשבב להביא לסיומו של הסכם סונול בהסכמה ומסרה הודעה על כך לסונול, אולם זו האחרונה עמדה על דעתה כי ההסכם שריר וקיים. משכך, החלה המשבב בודקת אפשרויות למכירת זכויותיה במקרקעין לצדדים שלישיים.
4. ביום 29/09/2006, לאחר משא ומתן ממושך, נחתם הסכם מכר בין המשבב לבין ריחן לפיו נמכרו 50% מזכויות המשבב במקרקעין לריחן בתמורה לסך של 550,000$.

בד בבד עם חתימת הסכם המכר, נכרת בין הצדדים הסכם שותפות שעניינו שיתוף הפעולה בין הצדדים ביחס למיזם הקמת תחנת הדלק והמתחם המסחרי על המקרקעין. על פי הסכם השותפות, רווחי השותפות אמורים להתחלק באופן שווה בין הצדדים, למעט סכום הרווחים הראשוני, עד לתקרה של 900,000$, אשר לו זכאית המשבב לבדה, "בהתחשב בפעילות הייזום שקידמה המשבב בקשר עם המיזם והסכם סונול".

1. עקב הסכסוך שנתגלע בין הצדדים, בוטל הסכם השותפות ביום 13/09/2009, בהסכמת הצדדים אשר קיבלה תוקף של פסק-דין במסגרת ה"פ 5581-06-09, תוך שכל צד שומר על טענותיו כלפי הצד האחר. להבהיר - מדובר היה בתובענה שהוגשה על ידי המשבב במסגרתה ביקשה להורות על בטלות הסכם השותפות בלבד. הסכם המכר הוזכר באותה תביעה כהסכם שנחתם בו זמנית יחד עם הסכם השותפות (בסעיף 5 בהמרצת הפתיחה), אך לא נטענה כל טענה ולא נדרש כל סעד ביחס אליו.
2. כעת, ניצבות ריחן והמשבב משני צידי המתרס. מצד אחד, ריחן תובעת את אכיפתו של הסכם המכר ועותרת למינוי כונסת נכסים לצורך זה. כמו כן היא תובעת סך של 55,000$ פיצוי מוסכם בגין הפרה נטענת של הסכם המכר על ידי המשבב. מצד שני, המשבב, בתביעה שכנגד, מבקשת להצהיר על בטלותו של הסכם המכר ולהורות על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה על המקרקעין לטובת ריחן.

תמצית טענות הצדדים

1. הסכם המכר והסכם השותפות היו מותנים בתנאי מתלה שעניינו – קבלת היתר לבניית תחנת הדלק. על פי תנאי זה, אם בתוך פרק הזמן הקבוע לא יושג ההיתר, כי אז יחשב ההסכם לבטל מעיקרו. ריחן טוענת כי האחריות לפעול להוצאת ההיתר הוטלה על המשבב ומטעם זה, על מנת למנוע מצב של סיכול ההסכם על ידי עיכוב הליכי קבלת ההיתר, נקבע בהסכם כי ריחן רשאית לדחות את פקיעת ההסכם על ידי הארכת תקופת התנאי המתלה.
2. בסמוך לתום תקופת 12 החודשים מיום חתימת הסכם המכר, ולאור העובדה שטרם ניתן היתר הבניה, מסרה ריחן הודעה למשבב על הארכת תוקפו של התנאי המתלה לתקופה של שנה אשר תחילתה ביום 29/09/2007 (להלן: "ההארכה הראשונה"). הודעה זו נתקבלה ואושרה על ידי המשבב. משלא הושג ההיתר גם במהלך תקופה זו, מסרה ריחן הודעה נוספת למשבב על הארכת תוקפו של התנאי המתלה למשך שנה נוספת שתחילתה ביום 29/09/2008 (להלן: "ההארכה השניה"). בתגובה להודעה זו שלחה המשבב לריחן הודעה בדבר פקיעתו של ההסכם בשל חלוף התקופה שנקבעה לקיומו של התנאי המתלה מבלי שקוים, כמו גם חלוף תקופת ההארכה שנקבעה.
3. ריחן טוענת כי המשבב נמנעה מלפעול להוצאת היתר הבניה ולמעשה סיכלה את קיומו של התנאי המתלה. לטענתה, נותרו רק מספר פעולות פשוטות וטכניות במהותן לצורך קבלת היתר הבניה, אשר המשבב נמנעה מלעשותן. בכך, על פי הנטען, הפרה המשבב את התחייבויותיה כלפי ריחן או למצער, ביצעה אותן בלא שקידה ראויה ובחוסר תום לב.
4. לאור האמור, מבקשת ריחן לאכוף את הסכם המכר, למנות כונסת נכסים אשר תשלים את ביצוע הפעולות הנדרשות לצורך קבלת היתר הבניה במקרקעין. כמו כן מבוקש לחייב את ריחן בפיצוי המוסכם על פי ההסכם בסך של 55,000$.
5. טענתה העיקרית של המשבב היא כי הסכם המכר אינו עומד בפני עצמו אלא מהווה רק חלק ממערכת הסכמית אחת, אשר פוצלה באופן מלאכותי, ומשכך אין לאכפו. על פי הטענה, במו"מ בין הצדדים הוסכם כי שווי זכויותיה של המשבב במקרקעין עומד על 2,200,000$. ריחן ביקשה לרכוש מחצית מן הזכויות של המשבב תמורת סך של 1,100,000$ ודרשה, מטעמי מיסוי, לפצל את העסקה לשני הסכמים שיחתמו במעמד אחד: "הסכם מכר" ו"הסכם שותפות". מבנה העסקה היה כזה שבמסגרתו נדרשה ריחן לשלם סך של 550,000$ על פי חוזה המכר ואת היתרה, סך של 550,000$ נוספים נדרשה לשלם במסגרת הסכם השותפות באמצעות ההכנסות שיתקבלו מהשכרת הנכס לגורם שיפעיל את תחנת הדלק (מתוך סכום זה קוזז סך של 100,000$ בגין שירותיו הקודמים של מנהל ריחן לקידום הסכם סונול). לטענת המשבב, מדובר בפיצול מלאכותי בלבד שכאמור בוצע מטעמיה של ריחן, בעוד שבפועל מדובר בהסכם מכר מקרקעין כולל אחד שבמסגרתו התחייבה ריחן לשלם סך של 1,100,000$ תמורת מחצית מזכויות המשבב בנכס. המשבב טוענת כי שני ההסכמים – הסכם המכר והסכם השותפות – תלויים זה בזה ואין האחד מתקיים בלעדי השני ולהיפך. כעת, משבוטל הסכם השותפות בהסכמת הצדדים, אין להורות על אכיפת הסכם המכר ועל ידי כך לאפשר לריחן לרכוש את הממכר במחצית מהמחיר שעליו הוסכם.
6. עוד טוענת המשבב כי התנאי המתלה הקבוע בהסכם, שעניינו בקבלת היתר בניה לתחנת הדלק, לא התקיים ומשכך ההסכם בטל. בזמן עריכת ההסכם סברו הצדדים כי היתר הבניה צפוי להתקבל תוך חודשים ספורים בלבד. אולם בפועל, על אף מאמציה של המשבב, נוצרו קשיים אובייקטיביים בקשר עם הקמת תחנת התדלוק, בהם הצורך להקים מרכז מסחרי בסמוך לתחנת הדלק, שינויי ייעוד הקרקע הנדרש והיעדר שיתוף פעולה מצד "דרכים" אשר הערימה קשיים על קבלת היתר הבניה. לשיטתה של המשבב, הזמן הסביר להארכת תקופת התנאי המתלה חלף זה מכבר ואין להיענות עוד לדרישתה של ריחן להאריך את תוקפו של התנאי.

דיון והכרעה

1. דומה כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך ששני ההסכמים, הן הסכם המכר והן הסכם השותפות, הינם חלק מעסקה כוללת אחת שנערכה ביניהם. המחלוקת נוגעת לשאלת פיצול העסקה לשני הסכמים משפטיים נפרדים – כאשר מצד אחד טוענת ריחן שהפיצול הוא אותנטי, בעל הגיון מסחרי, ומשקף את הסכמות הצדדים כפי שהיו בפועל. לעומתה טוענת המשבב כי מדובר בפיצול מלאכותי שאין מאחוריו כלום מלבד תכנון מס של ריחן וכי לא ניתן לקיים אחד מבין החוזים בנפרד. ודוק, המשבב הדגישה כי אין בפיה טענה על מראית עין של איזה מן ההסכמים (סעיפים 38-41 בסיכומיה). לטענתה לא היה כל הסדר סמוי בין הצדדים שלא מצא את ביטויו באיזה מבין שני ההסכמים, וראיה לכך ניתן למצוא בעובדה שרשויות המס קיבלו דיווח אודות שני ההסכמים גם יחד. כל שהיא טוענת הוא שכוונת הצדדים היתה למכור את הנכס תמורת הסך הכולל של 1,100,000$ ופיצול העסקה לשני הסכמים נובע אך משיקולי תכנון מס לגיטימיים.
2. טענתה העובדתית של המשבב הינה, כי התמורה אשר עוגנה במסגרת הסכם השותפות אינה אלא חלק מהתמורה עבור מכר המקרקעין. טענה זו מעלה את שאלת סיווגם של החוזים דנן - האם ענין לנו בהסכמים אותנטיים או שמא מדובר בהסכמים למראית עין או בהסכמים פסולים.
3. סעיף 13 בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כי חוזה שנכרת למראית עין – בטל.
4. על מהותו של חוזה למראית עין נכתב בע"א 3725/08 ניסים חזן נ' אריק חזן (לא פורסם, 03/02/2011) (להלן: "עניין חזן"), בפסקה 24 בפסה"ד, כך:

"חוזה למראית עין הינו חוזה שקיימת לגביו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לעיסקה, לבין רצונם וכוונותיהם האמיתיות. בעוד שכלפי חוץ, מסכימים הצדדים על הסדר משפטי מסוים שיחול ביניהם, כוונתם האמיתית היא שונה, וקיים פער בין המצג החיצוני המשקף את רצונם, לבין כוונתם האמיתית הכמוסה. פער זה נועד להשיג תכלית מסוימת. היסוד העיקרי בחוזה למראית עין הוא, אפוא, "קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, אשר באה במקום ההסכמה הגלויה, שהיא אך למראית עין" (גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 255 (2005) (להלן: שלו); ראו עוד ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576, 581 (1979); ע"א 53/86 סולל נ' צוקרמן, פ"ד מב(2) 625, 632 (1988))".

1. במקרים רבים חוזה למראית עין משרת מטרה פסולה, כגון הונאת הרשויות, ויכול לשמש אמצעי להתחמקות ממס. חוזה שמטרתו להונות את רשויות המס הינו חוזה שמטרתו בלתי חוקית וככזה נופל הוא בגדרו של חוזה פסול, על פי סעיף 30 בחוק החוזים. לעניין זה כותב פרופ' עופר גרוסקופף "חוזה פסול" חוזים כרך ג 473 (דניאל פרידמן ונילי כהן עורכים, 2003), 511-512 (להלן: "גרוסקופף"), כך:

"שאלת המפתח לעניין זה היא האם מעשי הצדדים עולים לכדי הונאה, או שמא הם מהווים ניסיון לגיטימי (גם אם לא בהכרח מוצלח) לזכייה באותן טובות הנאה. כך, למשל, כל עוד עסקינן בתכנון מס לגיטימי (הימנעות ממס – tax avoidance) הרי שאין פעולות הצדדים מהוות כלל הונאה, וממילא אין לומר כי מטרתו של ההסכם פסולה. לעומת זאת, מרגע שמדובר בניסיון להשתמט או להתחמק ממס (tax evasion) מתעוררת השאלה האם יש לראות במעשי הצדדים משום הונאת הרשות".

1. ככלל, רף ההוכחה הנדרש לצורך הוכחת טענה בדבר מראית עין או כוונה להונות הינו רף גבוה אשר מוטל על הצד הטוען לה. בעניין חזן נפסק בהקשר זה (בפסקה 31 בפסק-הדין) כך:

"בעל דין המייחס לצד שכנגד עריכת חוזה פיקטיבי מעלה כנגדו טענה קשה, העשויה להגיע אף כדי ייחוס מרמה או מצג כזב. ככלל, טענות מסוג זה, שנילווה להן, על פי רוב סממן של חוסר נקיון כפיים, טעונות בשל טיבן רמת הוכחה נכבדה לצורך ביסוסן. ייחוס לאדם התנהגות שיש בה חוסר ניקיון כפיים, מרמה או כזב מחייב בראיות בעלות משקל ואמינות. כשם שלא בנקל יוכיח בעל דין טענות בדבר תרמית, המחייבות ביסוס ברמת הוכחה גבוהה במיוחד, כך גם טענות בדבר פיקטיביות של עיסקה, המשיקות לטענות מרמה, מצריכות רמת הוכחה התואמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת (על הזיקה בין חומרת הטענה לבין עוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחתה ראו ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589, 594 (1986))".

1. במובחן מחוזה שנערך למראית עין והחוזה הפסול, הוכר בפסיקה סוג אחר של חוזים – חוזים מלאכותיים. להבדיל מחוזה למראית עין, חוזה מלאכותי הוא חוזה המשקף את הסכמות הצדדים ואשר לצדדים יש כוונה לקיימו, אולם הם הגיעו אליו בדרך מלאכותית. המלומדת גבריאלה שלו דיני חוזים- החלק הכללי 264 (תשס"ה) כותבת לעניין זה כך:

"חוזה מלאכותי הוא חוזה שהצדדים לו שואפים להשיג תוצאה מסוימת והם מגיעים אליה בדרך מלאכותית. מושג המלאכותיות מוכר בדיני המסים כמושג המתאר עסקה שאין לה טעם או תוכן כלכלי כלשהו, זולת רצון הצדדים להימנע מתשלום מס".

1. להבדיל מחוזה למראית עין שדינו בטלות, חוזה מלאכותי הוא חוזה שהצדדים מעוניינים בקיומו ועל כן הוא תקף (שלו, שם).
2. בע"א 53/86 סולל נ' צוקרמן, פ"ד מב(2) 625 דן בית המשפט בעסקת מכר מקרקעין אשר פוצלה לשני הסכמים: "הסכם הלוואה" ו"הסכם מכר", וקבע כי יש להבחין בין חוזה למראית עין ובין חוזה מלאכותי. באותו עניין, קבע בית המשפט כי חוזה ההלוואה שנחתם בין הצדדים היה שלב ראשון של עסקה מורכבת שתכליתה הסופית מכר מקרקעין והוא בבחינת "פרוזדור המוביל לטרקלין". משכך, קבע בית המשפט כי חוזה ההלוואה הינו חוזה מלאכותי וכי "אין בכך כדי לפגוע בתוקפה של ההתקשרות, שכן הם חפצו בה ככזו והציגו אותה באופן גלוי" (שם, 632).
3. בענייננו טוענת המשבב כי התמורה החוזית בעד המכר פוצלה באופן מלאכותי בין שני הסכמים. כך, מבקשת המשבב לסווג את הסכם השותפות תחת הקטגוריה של "חוזה מלאכותי" ומבקשת לראות בו חלק מהסכם המכר. על אף הטענה העובדתית לפיה התמורה אשר נקבעה במסגרת הסכם המכר אינה משקפת את מחיר העסקה האמיתי שנקבע בין הצדדים, אשר לכאורה פותחת פתח לדין בשאלת חוקיות ההסכם או היותו הסכם למראית עין. המשבב הדגישה בסיכומיה כי אין בפיה טענה בדבר מראית עין או בדבר חוקיותו של ההסכם ועל כן אמנע מהכרעה בשאלה זו.
4. האם ענין לנו בהסכם מלאכותי?

כדי לקבוע האם מדובר בהסכם אותנטי או שמא בהסכם מלאכותי, יש להתחקות אחר כוונת הצדדים בעת חתימת ההסכם. סעיף 25(א) בחוק החוזים, קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". בקבעו את הדברים האמורים, ביקש המחוקק לתת בכורה ללשון החוזה בהליך הפרשנות (רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (לא פורסם, 26/0/2012). בענייננו, מבקשת המשבב לצאת כנגד לשונם המפורשת של ההסכמים ולקבוע, על סמך נסיבות חיצוניות להן היא טוענת, כי אומד דעת הצדדים בהתקשרות זו היה שונה מזה המשתקף מלשונם.

1. הסכם המכר, כפשוטו, עוסק בהעברת מחצית מזכויות המשבב במקרקעין לידי ריחן תמורת תשלום של 550,000$. הסכם השותפות, לעומתו, מסדיר את יחסי השותפות בין הצדדים ומעניק לריחן זכויות בלעדיות בניהול והפעלת תחנת הדלק שתוקם. ככזה, קובע הסכם השותפות גם תמורה מסוימת שעל ריחן להעביר לידי המשבב עבור "זכויות עודפות" אלה ביחסי השותפות (כפי שכונו בפי ריחן).
2. מעיון בהסכם השותפות עולה כי אכן הוענקו לריחן זכויות מסוימות בקשר עם המקרקעין. כך למשל נקבע בהסכם כי המשבב מסכימה, באופן בלתי חוזר, לכך שריחן תפעיל את תחנת התדלוק המתוכננת לקום על המקרקעין והיא מתחייבת לשתף פעולה עם ריחן לשם מינויה של ריחן למפעילת התחנה (סעיף 16 בהסכם השותפות). במקרה שבו ריחן תפעיל את תחנת הדלק, יראו הצדדים את פעילות התחנה באופן נפרד מפעילות השותפות ובתוך כך, כל ההכנסות וההוצאות כמו גם הרווחים וההפסדים הנובעים מפעילות תחנת הדלק יהיו של ריחן לבדה (סעיף 17 בהסכם השותפות).
3. בעדותו, הסביר רן קמיר, מנכ"ל ריחן, כי הזכויות העודפות מכוח הסכם השותפות הן זכויות בעלות שווי כלכלי משמעותי עבור ריחן. זכויות שריחן מוכנה היתה לשלם בעדן סכום כסף לא מבוטל.

כך לדבריו:

"זה נותן לי קודם כל זכויות, קבלת החלטות רק שלי, זה נותן לי את הסכם סונול, יש שם תזרים והשקעות, הוא נותן לי את האופציה שאם אני רוצה אני מפעיל לבד את התחנה ונהנה מרווחי הפעלת התחנה, הוא נותן לי בנוסף יכולת להחליף את סונול כל עוד זה ניתן, לבחור חברת דלק אחרת. אם אני רוצה לעשות הסכם אספקה, הכל שלי בלבד ולא של השותפות. היות ואנו מצויים בתחום הדלק זה שווה לנו מאוד" (עמ' 12 ש' 3-7 בפרוטוקול).

1. מנגד, שמאי מקרקעין של מנהל מקרקעי ישראל, מר תמיר שדה, העריך את מלוא שווי הזכויות במקרקעין (לרבות חלקה של דרכים) ובהנחה שיש היתר להקמת תחנת הדלק, בסך של 5,910,000 ₪ (נספח ד' לתצהירו של רן קמיר). מאחר שהמשבב מחזיקה ב-66.03% ממלוא הזכויות ואילו ריחן ביקשה לרכוש רק מחצית מזכויותיה, הרי שעל פי חוות דעת זו שווי הזכויות שביקשה ריחן לרכוש עמד על 437,486$ (לפי שער חליפין של 4.46 ₪ לדולר). לפי שיטתה של ריחן, סכום התמורה עבור המכר לא זו בלבד שמשקף את שוווין האמיתי של הזכויות שרכשה, אלא אף עולה עליו בכ-25%.
2. בנקודה זו יודגש, כי לאור העובדה שמר שדה לא הוזמן להעיד ולא נחקר על חוות דעתו אין אני קובע דבר באשר לאמיתות תוכנה של חוות הדעת או לשווי הזכויות במקרקעין. כל שאני קובע הוא כי במועד הרלוונטי היתה בידי ריחן חוו"ד שמאי שעליה התבססה הצעתה הכספית.
3. כך, על אף הצעתה של המשבב בתחילת הליך המו"מ, למכור את מלוא זכויותיה במקרקעין תמורת 2.2 מיליון דולר (ובהתאמה 1.1 מיליון דולר עבור מחציתם), ריחן דחתה דרישה זו והסכימה למתווה עסקה אחר שבו ישולמו 550,000$ עבור מחצית הזכויות, סכום שמבחינתה שיקף את שווין של הזכויות במקרקעין, ו-550,000$ עבור הזכויות הנוספות מכוח הסכם השותפות.
4. בעדותו תיאר רן קמיר את הדברים כך:

"חנוך רצה 2.2 מיליון דולר, אנחנו לא הסכמנו לשלם את הסכום הזה אלא סכום אחר. אנחנו הסכמנו לשלם 550,000 דולר עבור חצי מהקרקע ועוד 550,000 דולר עבור הסכם השותפות" (עמ' 11 ש' 29-30 בפרוטוקול).

1. אייל קמיר, אשר היה שותף בהליכי הייזום של הפרויקט מתחילתו, אמר בעדותו דברים דומים ותאר את העסקה בצורה הבאה:

"חנוך רצה לקבל 1.1 מיליון דולר, הוא רצה אותנו בתור שותפים, אנחנו בדקנו את העסקה בצורה מאוד עניינית, רן עשה את כל הבדיקות שלו ולרבות עלות הקרקע עם היתר ואנחנו הסכמנו לשלם עבור קרקע עם היתר לתחנת דלק 550,000 דולר, ולשלם עוד 550,000 דולר על סל שלם של זכויות הכולל דברים ששווים לנו הרבה כסף כי אנו באים מתחום הדלק" (עמ' 43 ש' 17-21 בפרוטוקול).

1. בהמשך עדותו אמר אייל קמיר את הדברים הבאים:

"מבחינתנו ערך הריאלי של הקרקע היה לנו 1.1 מיליון דולר. השמאי בתקופת המו"מ העריך אותה ב – 20% פחות קרקע לתחנת דלק. אנו לא הסכמנו לשלם ולו דולר אחד יותר מ-1.1 לשווי כל הקרקע. מבחינתנו, רצינו שזה יהיה השווי האמיתי וכל שקל מזה אם היינו רושמים שם זה לא היה אמיתי ולא היינו מזדכים על זה בפחת, ואין לי עניין לזרוק סתם כסף למיסים" (עמ' 50 ש' 6-10 בפרוטוקול).

1. ריחן הציגה תמלילי שיחות שנערכו בין חנוך שטרנליכט, סמנכ"ל תפעול במשבב, לבין רן ואייל קמיר. משיחות אלה עולה כי ריחן התחייבה כלפי המשבב לתשלום של 1.1 מיליון דולר בעסקה. כך למשל בשיחה שנערכה בין רן קמיר לחנוך שטרנליכט אומר רן לחנוך כי התחייב לשלם מחצית מסך של 2.2 מיליון דולר עבור השותפות (עמ' 11 ש' 13-18 בתמליל ת/1). כאשר הוא נשאל על כך בעדותו, הסביר רן כי מכר המקרקעין והשותפות נתפסו בעניו כעסקה אחת כוללת וכי התחייבותו לשלם 1.1 מיליון $ התחלקה לשניים: 550,000$ עבור הקרקע ו 550,000$ עבור הסכם השותפות (עמ' 13 ש' 6-18 בפרוטוקול).
2. לציין כי גם בעיניו של חנוך שטרנליכט להסכם סונול ולזכויות הנובעות ממנו, שביחס אליו נכרת הסכם השותפות, היה ערך מוסף. בעדותו נשאל מר שטרנליכט אודות הסכום שדרשה המשבב עבור מקרקעין הכוללים היתר לבנית תחנת דלק. בתשובתו, מר שטרנליכט הקפיד להבחין ולציין כי המחיר שנדרש הוא לא רק עבור המקרקעין הכוללים היתר, אלא גם עבור הזכויות הנובעות מהסכם סונול:

"ש. תסכים איתי שהמחיר שביקשתם הוא 2.5 מיליון דולר?

ת. כן.

ש. למקרקעין עם היתר לתחנת דלק ותחנה?

ת. לא מסכים. המחיר הוא למקרקעין עם היתר לתחנת דלק ועם הסכם סונול" (עמ' 77 ש' 33- עמ' 74 ש' 2 בפרוטוקול).

מכאן, שגם בעיניו של שטרנליכט התמורה הכוללת שדרש (בסך 1.1 מיליון דולר) לא היתה עבור המקרקעין בלבד אלא גילמה גם את הזכויות הנובעות מן ההסכם התפעולי מול סונול.

1. עו"ד אליגולא ייצג את חברת המשבב ואת בעלי מניותיה בעניינים שונים החל משנת 2002 ועד לסוף שנת 2009. בהקשר לענייננו, עו"ד אליגולא היה מעורב בהליכי המשא ומתן בין הצדדים ואף ערך את ההסכמים שנחתמו לבסוף. עו"ד אליגולא הוזמן למסור את עדותו ביחס לאירועים מטעם ריחן. כאשר נשאל בעדותו מדוע נחתמו שני הסכמים, השיב כי זה היה רצון הצדדים כמו גם הדרך הנכונה מבחינה משפטית לערוך את העסקה. כך אמר בעדותו:

"ת. זה היה רצון הצדדים. דהיינו, אני מניח שזה היה גם חכם, בפן שיש קרקע, ואם שותפים לא יודעים מה הם הולכים לעשות בקרקע, הרצון היה לתחנת דלק, לכל צד היו אינטרסים שלו, אז כעורך דין חשבתי שכשיש כוונות כאלה בין צדדים, כשהם לא רוכשים ביחד אלא אחד מוכר לשני, יהיה חכם לכתוב מה הם מתכוונים לעשות. שידעו מה כל צד יעשה יקבל או יתן.

ש. יש טענה שזה בעצם עסקת מכר ב 1,100,000 דולר ושבאופן מלאכותי ולמראית עין העסקה פוצלה לשני הסכמים למרות שזו עסקה ב 1,100,000 דולר, עסקה של מכר של מחצית הקרקע. מה אתה אומר על זה שנאמר שזאת עסקה למראית עין

ת. אני דוחה אותה. מעולם לא הייתי נותן ידי לעסקה למראית עין. בוודאי לא הייתי נותן ידי לכך לאור המקצועיות שלי וייצוגי את חב' המשבב, גם משפחת קמיר, ריחן, לא היתה נותנת ידה לעסקאות של מראית עין ומלאכותיות, ולאור נסיבות שאני לא רוצה לפרט אותן שזאב שטרנליכט ויעקב צ'חנוביץ לא היו נותנים ידם לביצוע פעולות שהן למראית עין, זה מושגים שלא היו ראויים להעלות על הכתב" (עמ' 148 ש' 12-24 בפרוטוקול).

1. דברים אלה, הנשמעים מפי עורך הדין אשר ייצג את המשבב בעת עריכת ההסכם, מלמדים על תפיסת הצדדים את העסקה ואומד דעתם בזמן אמת, ומעידים על כך שפיצול העסקה לשני הסכמים נפרדים לא היה מלאכותי אלא נבע משיקולים ענייניים ששני הצדדים היו מודעים להם.
2. לאור האמור שוכנעתי כי הצדדים אכן ראו את שתי העסקאות כעסקאות השלובות זו בזו, שכן מטבע הדברים מכר המקרקעין והשותפות הנלווית אליה כרוכים זה בזה. אך לא שוכנעתי כי מדובר היה בפיצול מלאכותי שאינו משקף את רצון הצדדים, אלא בשתי עסקאות שונות שלכל אחת מהן תמורה אחרת והיגיון מסחרי שונה.
3. מעבר לדברים אלה, שיקול נוסף ומכריע שלקחתי בחשבון נובע מהליך קודם שבו נקטה המשבב עמדה ביחס להסכם השותפות. לאחר שעלו יחסי הצדדים על שרטון, בחודש יוני 2009, המשבב פתחה בהליך המרצת פתיחה במסגרתו עתרה לסעד הצהרתי אודות בטלות הסכם השותפות (ה"פ 5581-06-09) (נספח י"ט לתצהירו של רן קמיר). בכתב טענותיה הזכירה המשבב את קיומו של הסכם המכר, תוך שהיא מציינת כי הסכם המכר לא נכנס לתוקף עקב אי התקיימות התנאי המתלה בו, אך לא דרשה כל סעד לגביו. לעומת זאת, המשבב ראתה לנכון לבקש הצהרה אודות בטלות הסכם השותפות, אף על פי שתנאי לתוקפו של הסכם השותפות הוא כניסתו לתוקף של הסכם המכר.
4. באותו ענין ריחן הביעה עמדתה לפיה הסכם המכר, נפרד מהסכם השותפות ועומד בתוקפו ולא התנגדה לביטול השותפות, לאור התדרדרות יחסי הצדדים וההבנה כי לא תוכל להתקיים ביניהם שותפות (בתשובתה להמרצת הפתיחה).
5. בדיון שהתקיים לפני כב' הנשיאה גרסטל ביום 13/09/2009 ניסחו הצדדים את הסכמתם, אשר קיבלה תוקף של פסק-דין, כדלהלן:

"לנוכח עמדות הצדדים מוסכם כי הסכם השותפות מיום 29/09/06 בטל ומבוטל, בדיעבד, מיום עריכתו, מבלי שיש בכך ויתור של כל צד על כל טענה מטענותיו וכל זכות מזכויותיו ו/או הודאה של כל צד בטענות הצד האחר".

1. הנה כי כן, בהליך הקודם ראתה המשבב בשני ההסכמים הסכמים נפרדים. הסכמים אשר אמנם קשורים ביניהם, אך בוודאי לא "הסכם אחד שפוצל באופן מלאכותי" כפי שהיא טוענת בהליך זה, שאחרת אין הסבר לשאלה מדוע זה ביקשה לבטל רק את הסכם השותפות, אם לשיטתה הוא לא נועד אלא לשמש צינור להעברת כספי התמורה עבור המכר?
2. נראה כי הסיבה לרצונה של המשבב לבטל את הסכם השותפות נעוצה בנסיונה לשפר את תנאי העסקה המקורית. כאמור, על פי הסכם השותפות, בהנחה שריחן היתה זוכה להפעיל את תחנת הדלק (בכפוף לתנאי הסכם סונול), היו מלוא הרווחים שייכים לריחן. המשבב ביקשה לשנות תנאי זה כך שהרווחים יתחלקו באופן שווה בין ריחן למשבב (נספח 91 לתצהירי עדות ראשית המשבב; עמ' 100 ש' 23- עמ' 101 ש' 11 בפרוטוקול). קיומו של משא ומתן מאוחר בין הצדדים, שמטרתו להביא לכך "שהשותפות תהיה בכל דבר, גם בהפעלה" (עמ' 101 ש' 10-11 בפרוטוקול) מלמד כי לא מדובר בהסכם מלאכותי אלא בהסכם המעניק יתרון של ממש לריחן.
3. לאור כל האמור, אני דוחה את טענת המשבב בדבר פיצול מלאכותי של ההסכמים וקובע כי מדובר בשני הסכמים עצמאיים ונפרדים.

הקשר שבין ההסכמים

1. המשבב טענה כי שני ההסכמים כרוכים האחד בשני ואינם מתקיימים זה בלעדי זה והפנתה לסעיף 49 בהסכם השותפות. סעיף 49 בהסכם השותפות קובע שביטול הסכם המכר בין הצדדים יביא במקביל לביטול הסכם השותפות. מכאן נלמד שהסכם השותפות תלוי, באופן הגיוני, בהסכם המכר. ללא מכר אין שותפות. אולם מכך לא משתמע שגם ההיפך הוא נכון, כלומר- ביטול הסכם השותפות אינו מוביל במקביל לביטול הסכם המכר, כפי שניסתה המשבב לטעון.
2. סעיף נוסף שממנו ביקשה ללמד על הקשר שבין שני ההסכמים, הוא סעיף 30 בהסכם השותפות. על פי סעיף זה בכל מקרה שבו צד יבקש למכור את חלקו או חלק מחלקו בשותפות ובמקרקעין, המכירה תהיה של השותפות והמקרקעין גם יחד "כמקשה אחת ובאותם חלקים בלבד". עוד קובע הסעיף כי לא תתאפשר העברה של חלקים במקרקעין ללא העברה זהה של חלקים בשותפות ולהיפך. מסעיף זה אני למד כי קיים יחס ישר בין שני ההסכמים וכי כוונת הצדדים היתה שכל חלק במקרקעין ישקף חלק זהה בשותפות ולהיפך. אמנם הסעיף קושר בין ההסכמים, אך אין ללמוד ממנו כי בלעדי השותפות אין קיום להסכם המכר.
3. המסקנה מן האמור היא כי הסכם המכר הינו הסכם עצמאי אשר ממשיך להתקיים גם לאחר ביטולו של הסכם השותפות.

תנאי מתלה

1. סעיף 8.1 בהסכם המכר קובע תנאי מתלה שלפיו תוקפו של ההסכם "מותנה ותלוי בכך שתוך 12 חודשים ממועד חתימת הסכם זה יודיע המוכר לקונה ... כי נתקבלו כדין היתרי בניה מאת הרשויות המוסמכות..."
2. סעיף 8.2 בהסכם המכר מוסיף וקובע: "אם תוך 12 חודשים ממועד חתימת הסכם זה (להלן: "תקופת התנאי המתלה") לא יתקיים התנאי המתלה, אזי ייחשב הסכם זה בטל ומבוטל מעיקרו. למרות האמור, לקונה הזכות להודיע למוכר על הארכת תקופת התנאי המתלה, ובמקרה זה, יחולו הוראות הסכם זה בכפוף להארכת תקופת התנאי המתלה"
3. אין מחלוקת כי היתר הבניה לא התקבל תוך 12 חודשים ממועד חתימת ההסכם וכי ריחן מימשה את זכותה להאריך את תקופת התנאי המתלה ב-12 חודשים נוספים, דהיינו עד ליום 28/09/2008. אולם גם במהלך תקופה זו, וכעבור שנתיים מיום חתימת ההסכם בין הצדדים, לא התקבל ההיתר המיוחל. המחלוקת נוגעת להודעתה השנייה של ריחן מיום 28/08/2008 המבקשת להאריך את תקופת התנאי למשך שנה נוספת.
4. ריחן טענה כי ההסכם אינו קובע מגבלה כלשהי ביחס למספר ההארכות האפשרי ועל כן, לכאורה, על פי לשונו של ההסכם, ניתנה בידי הקונה - ריחן - הזכות להאריך את תקופת התנאי המתלה באופן מתחדש ללא הגבלה. לעומתה טוענת המשבב כי כוונת הצדדים היתה לאפשר הארכה אחת בלבד של תקופת התנאי המתלה.
5. מר שטרנליכט נשאל על כך בעדותו ואמר כי בעת החתימה על החוזה לא הבין שלריחן שמורה הזכות להאריך את ההסכם פעם אחר פעם. בדיעבד הבין כי לשון ההסכם תומכת בטענתה של ריחן ונימק זאת ברשלנות מצד עורך הדין שניסח לדבריו "הסכם בלי גבול". (עמ' 91 ש' 3-12 בפרוטוקול).
6. על אף שלשון ההסכם יכולה לתמוך בפרשנות לפיה תוכל ריחן להאריך את תקופת התנאי המתלה פעם אחר פעם, אין מחלוקת כי בזמן עריכת ההסכם לא לכך כיוונו הצדדים. בעת עריכתו, סברו שני הצדדים – הן ריחן והן המשבב – כי היתר הבניה יינתן תוך פרק זמן קצר של כמה חודשים ולכל היותר תוך שנה. בעניין זה העיד מר אייל קמיר ואמר כי בעת החתימה על ההסכם הצדדים צפו שההיתר יתקבל תוך פרק זמן קצר ביותר של מספר חודשים. בעדותו אמר שתקופת התנאי המתלה בת 12 החודשים נקבעה משום שסברו כי במהלך תקופה זו יתקבל ההיתר (עמ' 51 ש' 10-14 בפרוטוקול). בתשובה לשאלה האם העריכו שההיתר יתקבל תוך חודש-חודשיים, השיב: "סברנו שזה יגמר תוך תקופה קצרה מאוד" (עמ' 51 ש' 25 בפרוטוקול).
7. האפשרות להאריך את תקופת התנאי המתלה הוספה על מנת להתגבר על סיטואציה שבה הוצאת ההיתר לא תסתיים כעבור שנה ותידרש לצדדים תקופה קצרה נוספת לשם קבלתו, אך בוודאי שלא נועדה להבטיח את הארכת תקופת התנאי המתלה פעם אחר פעם ללא הגבלה. דברים אלה אושרו על ידי רן קמיר בעדותו במסגרתה ציין כי גם לפי תפיסתו אין אפשרות להאריך את תקופת התנאי המתלה עד אין-סוף. אך הוסיף ואמר: "כל עוד ההיתר נראה קרוב, או בסבירות שניתן להביא אותו, הם צריכים להביא אותו ולי יש את האופציה להאריך את התנאי המתלה. זה הכוח שדאגתי להכניס כדי שהנתבעת לא תגיד שלא מתאים לה ההסכם יותר ותבעט אותנו החוצה. לא כתבתי שמותר להאריך רק פעם אחת" (עמ' 27 ש' 27-30 בפרוטוקול).
8. עו"ד אליגולא, אשר ניסח את ההסכם עבור הצדדים, נשאל בעדותו לגבי אומד דעת הצדדים בעת עריכת ההסכם ביחס לאפשרות שניתנה לריחן להאריך את תקופת התנאי המתלה. בעדותו הבהיר עו"ד אליגולא כי כוונת הצדדים היתה לאפשר הארכה אחת, שכן הם צפו כי עניין קבלת ההיתר יסתיים תוך מספר חודשים ולא מעבר לכך. כך אמר בעדותו:

"ש. אנחנו יודעים שחלפו עוד 12 חודשים ואין היתר. הצדדים איתך בספטמבר 2006 מבחינת אומד הדעת שלהם, שראינו את הביטוי שלו שאיו ריבית ורשמו הערת אזהרה מייד ללא קבלת כל תמורה בהתחלה, האם הצדדים חושבים שאפשר להאריך את ההסכם לנצח פעם ועוד פעם, או שמבחינתם כתבו אפשרות הארכה אבל מדובר באפשרות הארכה אחת?

ת. הם לא ציפו שיהיו כמה הארכות. אומד הדעת שלהם אז היה שתוך כמה חודשים יהיה היתר, אף אחד לא חשב על שנים.

ש. לדעתך אם היו שואלים אותם בזמן החתימה האם אפשר יהיה להאריך בעוד שלוש שנים, מה אתה חושב הייתה עמדתם?

ת. אני מניח שריחן היו רוצים שתהיה האפשרות הזו, אני לא בטוח שחנוך היה מסכים" (עמ' 165 ש' 5-13 בפרוטוקול).

1. הדברים שאמר עו"ד אליגולא מתיישבים עם הדברים שנאמרו בשיחתם של אייל קמיר וחנוך שטרנליכט, ממנה עולה כי גם נציגי ריחן לא צפו את התארכות משך הזמן לקבלת ההיתר וכי אילו ידעו זאת מראש כלל לא היו נכנסים לעסקה (נ/6 ש' 9 ואילך):

"חנוך: כשהכנו את ההסכם

אייל: כן

חנוך: ואמרנו שאנחנו נביא היתר, וזה היה באמת צריך להיות מהיר, בעצם אם זה לא היה מהיר לא היינו יושבים ודנים ועושים...

אייל: אני לא הייתי נכנס לזה בכלל איתך"

1. הנה כי כן, ברור כי על פי אומד דעת הצדדים בעת עריכת ההסכם, היה ההיתר אמור להתקבל תוך מספר מועט של חודשים ולכל היותר תוך שנה. על מנת להבטיח שלא יווצר מצב שבו לאחר שנה של מאמצים להוצאת ההיתר יפקע ההסכם, בעוד ההיתר צפוי להתקבל תוך תקופה קצרה וקרובה לאחר מכן, ניתנה לריחן הזכות להאריך את תוקפו של התנאי כאמור. אך נראה כי אף אחד מן הצדדים לא התכוון ולא צפה מראש אפשרות שהוצאת ההיתר תארך מעבר לכך.
2. אלא מאי, בהודעת הארכה הראשונה שמסרה ריחן למשבב (נספח 82 לתצהירי המשבב) גילתה ריחן את דעתה באשר לזכותה להאריך את תקופת התנאי פעם נוספת וציינה באופן מפורש כי "הוראות ההסכם תישארנה בתוקפן, ובתוך כך, תישמר לנו הזכות להודיע על הארכת תקופת התנאי המתלה הנקובה לעיל".

חנוך שטרנליכט אישר הודעה זו בחתימתו האישית, בצירוף חותמת החברה, ולא נמסרה לריחן כל הודעת הסתייגות ממנה. נראה, כי אין דרך אחרת לפרש את הדברים אלא כהסכמת המשבב לאמור בהודעה, שכן לו סברה המשבב בזמן אמת כי אין באפשרותה של ריחן להאריך את תקופת התנאי פעם נוספת, חזקה כי היתה מסתייגת מן האמור בה.

1. בעניין זה טען שטרנליכט, כי חתימתו על גבי המסמך מהווה אך אישור על קבלתו ולא אישור לתנאיו. עוד הוא טען כי חתימתו הינה חתימה אישית והיא אינה מחייבת את המשבב. טענות זו אני דוחה מכל וכל. בעדותו ציין שטרנליכט כי הוא בעליה של המשבב, יחד עם אביו. הוא משמש מנהל בחברה ונוהג להציג את עצמו כמנכ"ל החברה (עמ' 75 ש' 11-16 בפרוטוקול). שטרנליכט אישר כי גם בענייננו הציג את עצמו בפני מנהלי ריחן כמנכ"ל המשבב (עמ' 75 ש' 15-16 בפרוטוקול) והוא היה המוציא והמביא מצד המשבב בעסקה מול ריחן. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את טענתו כאילו אין בחתימתו כדי לחייב את החברה. אשר למשמעות החתימה, אינני סבור כי ניתן לייחס לה את המשמעות שמבקש שטרנליכט לייחס לה. אילו היתה כוונתו לאשר רק את קלת המסמך הרי שהיה עליו לציין זאת באופן מפורש. שטרנליכט לא עשה כן. לא בעת החתימה ואף לא במועד מאוחר יותר. המשבב אישרה את ההודעה ולא הביעה כל הסתייגות ממנה. בחתימתה אישרה המשבב באופן מפורש את הודעת ריחן ובשתיקתה הביעה, למצער, הסכמה מכללא לאמור בה.
2. לאור האמור, אני סבור כי לריחן היתה שמורה הזכות להודיע על הארכת תוקפו של התנאי המתלה בפעם השניה. סירובה של המשבב להאריך את תקופת התנאי פעם נוספת והודעתה מיום 15/09/2008 על ביטול ההסכם (נספח 83 לתצהירי המשבב), מנוגדת להסכמות הצדדים ומהווה הפרה של תנאי הסכם המכר.
3. על פי חוות דעת שהגישה ריחן (ת/4), בהתחשב במכלול הנתונים, ניתן יהיה להוציא היתר בניה בפרק זמן של 8-12 חודשים. מנגד, הגישה המשבב חוות דעת של האדריכל דב חפץ אשר סבר כי הליכי הוצאת ההיתר ימשכו מעבר לכך, אך עם זאת אישר, לפי הערכה אופטימית, כי ניתן יהיה לקבל את ההיתר תוך 12-13 חודשים (עמ' 140 ש' 1-3 בפרוטוקול). בנסיבות אלה, בהתחשב בציפיית הצדדים בעת עריכת ההסכם וכן באמור בהודעת ההארכה הראשונה מטעם ריחן (נספח 82 לתצהירי המשבב), אני סבור כי יש לאפשר הארכה נוספת של תקופת התנאי המתלה למשך 12 חודשים, אולם לא מעבר לכך.
4. היה ויתקבל ההיתר תוך שנה, הרי שאז יכנס הסכם המכר לתוקפו והצדדים יפעלו על פיו. במידה והליכי קבלת ההיתר יתארכו מעבר לכך, כפי שצופה המשבב, הרי שאז יפקע ההסכם ויחשב כבטל.
5. לצורך ביצוע הפעולות הנדרשות לשם קבלת ההיתר על פי הסכם המכר, אני ממנה את עו"ד רחל זכאי ככונסת נכסים לצורך הוצאת ההיתר.

כונסת הנכסים תגיש בקשות מתאימות למתן הוראות ככל שיידרש.

1. אשר לסעד הכספי המבוקש - מדובר בסעד כספי בסך 55,000$ המצוי בסמכותו העניינית של בית משפט השלום (סעיף 51(א)(1) לחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984). הלכה פסוקה היא כי כאשר נתבעים סעדים כספיים וסעדים שאינם כספיים המצויים בסמכותם של בתי משפט שונים, יש לפצל את התביעות [ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבריה (לא פורסם, 04/04/2003), ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד י"ב(2) 1457]. משכך אני מורה על סילוקו על הסף של הסעד הכספי ואיני נדרש לו.
2. התוצאה היא כי התביעה מתקבלת בחלקה (למעט הסעד הכספי אשר יידון בערכאה המוסמכת) והתביעה שכנגד נדחית.
3. הנתבעת והתובעות שכנגד תישאנה בהוצאות התובעת והנתבעת שכנגד ובשכר טרחת עורכי-דינה בסכום כולל של 200,000 ₪.

סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום.

1. המזכירות תמציא לב"כ הצדדים העתק מפסק הדין.

ניתן היום, ב' אדר תשע"ד, 02 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.