1. העניין שבפני, התנגדות הנתבע מס' 2 לתובענה אשר הוגשה כתובענה לסכום קצוב לפי הוראות סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, בתיק הוצל"פ מס' 02-25101-08-5.
2. עניין זה נדון בפני כב' הרשמת ש. פומרנץ, ואולם לאור פרישתה לגמלאות, נותבה התובענה לטיפולי. במסגרת זאת נתבקשה עמדת הצדדים למתן ההחלטה על ידי, על בסיס כתבי הטענות. התובעת הסכימה למתן החלטה כאמור על ידי, והנתבע לא התנגד לאמור.
3. התובענה הינה תובענה כספית ע"ס 39,500 ₪, ונובעת מיתרת חוב אשר נצטברה כתוצאה מעבודות אשר בוצעו על ידי התובעת בשירותה של הנתבעת מס' 1; בנוגע לנתבע מס' 2, נטען על ידי התובעת, כי הנתבע 2 חתם על הסדר התשלומים מולה, ואף צירף ערבותו האישית לאותו הסדר תשלומים.
4. הנתבע העלה ארבע טענות הגנה, שתיים מקדמיות-טכניות, ושתיים מהותיות.
5. במישור המקדמי-טכני, טען הנתבע כי לא ניתן היה לנהל ההליך כנגדו, שכן הוכרז כפשוט רגל ביום 6.7.2006, וכן טען כי מאחר ולא נשלחה התראה לפי סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, דינה של התובענה להימחק על הסף. דינן של שתי טענות אלו, להידחות. ראשית ייאמר, כי החוב הנטען והסדר התשלומים, ומועדי ההמחאות אשר נמסרו במסגרת אותו הסדר, מאוחרים להכרזתו של הנתבע 2 כפושט רגל. ככאלו, מדובר בחובות נטענים שאינם ברי תביעה בהליך פשיטת הרגל, שכן התגבשו לאחר מועד מתן צו הכינוס (אשר בהכרח היה מוקדם למועד ההכרזה על פשיטת רגל). בנסיבות אלו, דינה של הטענה להידחות מאליה.
6. בכל הנוגע לשאלת ההתראה, הרי שלא רק שהנתבע 2 קיבל את מכתב ההתראה בטרם נקיטת ההליך, אלא שהוא צירף את תשובתו למכתב ההתראה, כנספח "ב" לתצהירו. ברי, כי ככל שהשיב הנתבע למכתב ההתראה, אשר נשלח למעלה מ- 30 ימים לפני מועד הגשת התובענה, הרי שהתובעת יצאה ידי חובתה בהקשר זה. יתר על כן – התובעת, כנדרש וכמתחייב, התייחסה לתשובה למכתב ההתראה בסעיף 7 לתובענה. לפיכך, גם דינה של טענה זאת, להידחות.
7. לגופו של עניין טען הנתבע 2 כי הוא אינו בעל עניין ואינו בעל מניות אצל הנתבעת מס' 1; הנתבע מס' 2 אישר כי חתם על הסדר התשלומים, אולם לטענתו לא מסר את ערבותו האישית לתשלום החוב.
8. במסגרת הדיון אשר נערך בפני כב' הרשמת פומרנץ ביום 27.4.2010, ציין הנתבע מס' 2, כי חתם בשמה של הנתבעת מס' 1, אולם הכיתוב "ערבות אישית של ליאור לוי" הוסף לאחר מכן, ללא ידיעתו וללא הסכמתו, וכי חתימתו היתה בשם החברה בלבד.
9. לאחר בחינת פרוטוקול הדיון, ומהות הטענות, עולה בעייתיות רבה מאוד עם טענותיו של הנתבע מס' 2. הנתבע מס' 2 טען בתוקף כי לא היו לו זכויות חתימה בשם החברה, לא בחשבון הבנק ולא בכל מקום אחר (עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 14). מיד לאחר מכן, טען כי חתם על ההסדר בשמה של החברה – אותה חברה אשר הנתבע טען זמן קצר קודם לכן כי אין לו כלל זכות חתימה בשמה !
10. ולא רק זאת; הנתבע טען במסגרת עדותו, כי חלק מאותו מסמך הסדר תשלומים נערך על ידו ונעשה על ידו (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 1-3: "כתב היד על המסמך מעבר למה שהודפס חלקו שלי וחלקו לא שלי. אני מסמן על הסדר התשלומים את כל מה שנכתב בכתב ידי. אני מודה במה שכתבתי בכתב ידי. אני מסמן בעיגול את כל מה שנכתב בכתב ידי על הסדר התשלומים וכמו כן אני מאשר שאני חתום על ההסדר"). זמן קצר לאחר מכן, ציין הנתבע "אני חתמתי על מסמך שאני מעביר אותו לבעל הבית שלי...אני חתמתי שקיבלתי את המכתב מהם... קיבלתי מסמך ביקשו ממני לחתום ושאעביר את זה לבעלים של הנתבעת 1" (עמ' 2, שורות 11-16).
11. דומה, כי הנתבע לא החליט באיזו גרסה לדבוק, ופיזר בהקשר זה שלל גרסאות: מחד טוען הוא כי אין לו זכות חתימה, ומאידך טוען שחתם בשם החברה; מחד טוען שחתם על הסדר חוב, ומאידך טוען הוא כי חתם רק אודות קבלת המסמך ולא מעבר לכך; מחד טוען כי כתב חלק מהמסמך, ומאידך טוען כי היה רק צינור לקבלת המסמך עבור בעלי החברה;
12. בשלב הדיון בהתנגדות לתובענה, הרף המוצב בפני הנתבעים, הינו מקל ביותר, ואף הגנה דחוקה ביותר, מהווה "מקפצה" מעל לרף הנמוך של הראיות לכאורה אשר נדרש להציגן על מנת שתינתן רשות להתגונן; יתר על כן, ההכרעה אינה נעשית על בסיס אמינות ומהימנות, אלא על בסיס ראיות לכאורה; ואולם, כאשר הנתבע מס' 2, מדלג מגרסה לגרסה, אין זה ברור מהי גרסתו כלל.
13. אם נבחן את הסוגיה הראשונה אשר הועלתה, והיא שאלת החבות על פי החתימה (והרי הנתבע מודה כי חתם בשמה של החברה, אולם לטענתו לא הטביע את חותמת החברה), הרי אם נקבל את גרסת הנתבע כי חתם ללא הטבעת חותמת החברה, הנתבע מס' 2 נטל עצמו ההתחייבות, בין אם נרשמו המילים "ערבות אישית" אם לאו, שכן חזקה כי ככל שנחתם המסמך באופן זה, אין מדובר בחבותה של החברה; יתר על כן, אם נקבל את טענתו של הנתבע, כי אין לו זכות חתימה בשמה של החברה, כדבריו, אולם חתם בשמה ולא בשמו, הרי שחתם בחריגה מהרשאה, וככל שנתייחס להוראות סעיף 6 (א) ו-(ב) לחוק השליחות התשכ"ה 1965, הרי שהנתבע מס' 2 הינו בעל דברה של התובעת, בין אם נרשם "בערבות אישית" ובין אם לאו;
14. יוצא אם כן, כי גרסאותיו המתחלפות של הנתבע, פוגמות הן בטענת ההגנה לכאורה, לפיה אינו חתום על המילים "ערבות אישית", שכן אם תתקבל גרסתו, לפיה לא היתה לו זכות חתימה בשם החברה, הרי ששאלת אותה תוספת, אינה מקימה את החבות לבדה;
15. אם נצרף לכך את יתר סימני השאלה העולים מעדותו וטענותיו של הנתבע, סבורני כי דינה של ההתנגדות כמעט ולהידחות.
16. את בקשת המבקש ליתן לו רשות להתגונן יש לבחון לאור ההלכות שנקבעו לעניין הליכי סדר דין מקוצר. על פי הלכות אלו, מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ לו(3) 518, 524; ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (מאגר נבו)). לאור האמור, נפסק כי גם מי שהגנתו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה כנגדו הינם קטנים, יקבל רשות להתגונן. לעומת זאת, מי שהגנתו הינה "הגנת בדים" תדחה בקשתו (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם)).
17. כזכור, בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... על-אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן. "

1. בנסיבות העניין, מדובר בהגנה דחוקה, דחוקה עד מאוד, המצויה על קו הגבול של הפיכת טענות ההגנה, ל"הגנת בדים".
2. תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, מסמיכה את רשם ביהמ"ש להתנות את מתן הרשות להתגונן בתנאים. יחד עם זאת, פסיקת בתי המשפט סייגה סמכות זאת, ונקבע כי יש להשתמש בסמכות זאת בשיקול דעת, כאשר סיכויי ההגנה הינם דחוקים עד מאוד, ותצהיר ההגנה "כמעט" שאינו מגלה הגנה (ראה לענין זה, א' גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מה' 10, עמ' 413, ע"א 219/65 דגני וקורנפלד נ' דגני, פ"ד יט (4) 149 וכן ע"א 680/89 בן אבו שיווק והפצה נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה (3) 757). ייאמר כי ניתן להגמיש את התנאים ולגוונם בצורות השונות של ערובות וערבויות, ההולמות את נסיבות הענין (ע"א (ת"א) 458/80 מיטווך ובניו נ' בראל, פ"מ תשמ"א (1) 476).
3. בנסיבות עניין זה, כאשר ההגנה הינה דחוקה עד כדי כך, הסתירות הן רבות והנסיבות מעוררות תמיהה, סבורני כי יש להתנות את מתן הרשות להתגונן בהפקדה ערובה ראויה. רשות להתגונן בפני התובענה תינתן בכפוף להפקדת פיקדון בסך 20,000 ₪ בקופת בית המשפט.
4. הפיקדון כאמור יופקד בתוך 30 ימים מהיום, ככל שלא יופקד, ההתנגדות תידחה.

ניתנה היום, ד' שבט תשע"ג, 15 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.