26 26 מרץ 2014

זוהי תביעה לתשלום פיצויים, דמי הסתגלות, מענק יובל, מענק פרישה מענק פרישה מלא ופדיון ימי מחלה מכוח חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן: "חוק הגמלאות") בגין פרישתה לפנסיה מוקדמת של התובעת מטעמי בריאות.

עובדות המקרה:

1. התובעת ילידת 18.8.51, מורה בהשכלתה ובמקצועה.
2. התובעת גויסה לשירות המדינה ביום 1.9.71 ועבדה כמורה למוסיקה במוסדות החינוך השונים.
3. ביום 29.8.83, ביקשה התובעת להתפטר מעבודתה בנתבעת, וזאת לרגל לידת בנה.
4. כ-7 שנים לאחר מכן, בשלהי שנת 1990, החלה התובעת לעבוד בשירות הנתבעת, כמורה לעברית באולפני עפולה, וזאת עד ליום 31.8.92.
5. בחודש ספטמבר 1992, שבה התובעת לעבודתה במשרד החינוך כמורה למוסיקה.
6. בשל היעדרויותיה הרבות של התובעת, עקב מצבה הרפואי סמוך למועד פרישתה, זומנה התובעת ביום 2.4.06 להתייצב בפני וועדה רפואית מחוזית במשרד הבריאות מטעם הנתבעת.
7. הוועדה הרפואית המחוזית קבעה לתובעת ביום 20.4.06 נכות לצרכי גמלאות בשיעור של 55% לצמיתות (להלן: "שיעור הנכות"). בנוסף קבעה הוועדה הרפואית, כי יש סיבות רפואיות מספיקות להפסקת עבודתה התקנית של התובעת כמורה ובכל משרה אחרת בשירות המדינה (להלן: "קביעות הוועדה הרפואית").
8. הנתבעת שלחה ביום 8.5.06 הודעה לתובעת על קביעות הוועדה הרפואית המחוזית, וכן על זכותה להגיש ערר על החלטת הוועדה הרפואית הנ"ל תוך 60 יום מתאריך ההודעה. המכתב הגיעה לתובעת ביום 12.5.06, כפי שעולה ממכתבה מיום 24.5.06 (ר' נספח 7 ב-נ/2).
9. התובעת לא ערערה על קביעות הוועדה הרפואית המחוזית וגם לא על שיעור אחוזי הנכות שנקבעו לה וגם לא על ההחלטה להפסיק את עבודתה בכל תפקיד בשירות המדינה.
10. ביום 24.7.06, הודיעה הנתבעת לתובעת, באמצעות סגן מנהלת אגף כ"א בהוראה, על העברת קביעותיה של הוועדה הרפואית למשרד הראשי לקביעת מועד לפרישת התובעת מטעמי בריאות (ר' נספח 19 ב-נ/2) (להלן: "הודעה על פרישה").
11. ביום 7.8.06, הודיע מנהל תחום לתובעת, כי לאור קביעת הוועדה הרפואית המחוזית, ישנה סיבה רפואית מספקת להפסקת השירות של התובעת בכל תפקיד. על כן הוחלט לסיים את שירותה של התובעת במוסדות החינוך, וזאת החל מיום 31.10.06 (ר' נספח י' ב-ת/2) (להלן: "החלטת הפרישה").
12. התובעת לא ערערה גם על ההחלטה להוצאתה לפנסיה מוקדמת ממקום עבודתה.
13. על סמך שנות עבודתה התובעת היתה זכאית לפנסיה בגובה של 53.3% לפי חלקיות משרה של 91.5%. בנוסף הוגדלה קצבתה של התובעת בשיעור של 5.5% בהתבסס על 55% נכות שקבעה לה הוועדה הרפואית המחוזית במשרד הבריאות בחיפה. שיעור קצבתה של התובעת נקבע ל-58.33% לפי חלקיות משרתה.
14. מן הראוי לציין, כי אין זו התביעה הראשונה שהגישה התובעת. התובעת ניהלה הליכים נגד הנתבעת בבית הדין האזורי בחיפה, במסגרת תיקים: ס"ע 1890/07 וק"ג 11975-03-09, אשר עסקו בעניין המשכורת הקובעת לגמלה ובקביעת תקופת השירות של התובעת. ביום 24.12.08 אישרה הנתבעת הגדלת תקופת העסקתה של התובעת מ-320 חודשים ל-353 חודשים.

שני ההליכים הנ"ל אוחדו, וביום 8.2.10 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים.

1. במסגרת הסכם פשרה הסכים הממונה על הגמלאות לשלם לתובעת הפרשי קצבאות בגין הגדלת תקופת שירותה של התובעת במדינה בשל מצב בריאות לקוי לפי סעיף 100 לחוק הגמלאות, בשל התקופה שבין 11/06 לבין 3/08. כן סוכם בין הצדדים, כי בשל התשלום האמור לא ישונה המענק אשר שולם לתובעת לפי סעיף 22 לחוק הגמלאות בסך 75,863 ₪. בנוסף נקבע בסעיף 4 להסכם הפשרה, כי עם העברת הפרשי הקצבאות "...לא יהיו לתובעת כל תביעות, דרישות כספיות או אחרות כנגד המדינה...בכל הקשור לתשלומי הקצבה המשולמים לה על ידי הנתבעת מס' 1 בשל תקופת שירותה במדינה...".
2. בתביעה הנוכחית טוענת התובעת, כי אולצה לפרוש בטרם עת, בניגוד לרצונה, ומבקשת לבטל את הקביעה אשר על פיה היא מנועה מלעבוד בכל תפקיד אחר בשירות המדינה.
3. כמו כן, מבקשת התובעת לפסוק לה פיצויי פיטורים על בסיס 32 שנות עבודה ועוד חודשיים בנתבעת, בסך כולל של 227,456 ₪; דמי הסתגלות לתקופה בת 8 חודשים בסך כולל של 56,864 ₪; פיצוי רטרואקטיבי בשיעור 1/3 משרה, בגין מניעת העסקתה ממועד הפרישה ועד למועד הגשת כתב התביעה, בסך כולל של 136,047 ₪ (ר' סעיף 10.3 לכתב התביעה המתוקן) או עד למועד הגשת הסיכומים בסך כולל של 197,034 ₪ (ר' סעיף 53.3 לסיכומי התביעה); מענק יובל, כולל פיצוי רטרואקטיבי, בגין 58 חודשים על-פי כתב התביעה, או בגין 74 חודשים על-פי הסיכומים, שחלפו ממועד הפסקת העבודה, מבלי שצוין הסך הכולל; ימי מחלה בסך של 93,822 ₪; מענק מיוחד בסך כולל של 19,280 ₪ (ר' 53 לסיכומי התביעה).
4. הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה מחמת העדר עילה, מעשה בית דין, וגם לגופם של דברים.

ראיות ועדויות בבית הדין:

1. מטעם התביעה העידה התובעת (ר' ת/1), שטענה, בין היתר, כי "אולצה" לפרוש משירות המדינה, וזאת שעה שהנתבעת הביאה לפיטוריה בטרם עת בניגוד לרצונה של התובעת (ר' סעיף 3 סיכומי התביעה).
2. יחד עם זאת, התובעת העידה בבית הדין, כי לא הגישה ערר על קביעותיה של הוועדה הרפואית המחוזית (ר' פרוטוקול הדיון מיום 7.7.13, עמ' 9, ש' 1), זאת לאור העובדה שניהלה משא ומתן עם הנתבעת "כי כל מורה שפרש מטעמים כאלה יכול להמשיך לעבוד 1/3 משרה" (ר' פרוטוקול הדיון מיום 7.7.13, עמ' 10, ש' 8-9). לא הוצגה ראיה למשא ומתן האמור.
3. מטעם הנתבעת, העיד מר ג'מאל כבישי, מנהל אגף כוח אדם בהוראה בזמנים הרלוונטיים למתן העדות (ר' נ/1), וטען על סמך התיק האישי של התובעת, כי לא רק שהתובעת לא אולצה לפרוש, אלא היא זו שביקשה לעמוד בפני הוועדה הרפואית והציג את מכתב התובעת מיום 22.9.05 (ר' נספח 13 ב-נ/2).כן אישרה התובעת, כי אכן היא ביקשה לעמוד בפני הוועדה רפואית המחוזית במשרד הבריאות, לפי המלצתה של הגב' שוורץ (ר' פרוט' מיום 7.7.13, עמ' 9, ש' 25).
4. התובעת העידה, כי נעדרה מעבודתה בהוראת רופא: "...ניגשתי לרופא המשפחה שלי שאמר לי שאני מסכנת את עצמי כשיש לי התקף והוא אמר לי לשבת בבית..." (ר' פרוט' מיום 7.7.13, עמ' 8, ש' 20-21). "...אני לא ביקשתי לשבת בבית, אלא ביקשתי שאני חולה ולא יכולה להיות, מסכנת את עצמי בדרכים..." (שם, עמ' 11, ש' 1-2). התובעת לא הציגה אסמכתא לניסיונותיה להשתלב בתפקיד אחר.
5. הנתבעת הציגה בבית הדין מכתבים של ועדי ההורים מבתי הספר השונים, שהתלוננו על התנהלות התובעת כלפי תלמידים, בין היתר, על כך שהתובעת נהגה להכות את התלמידים, להטיל עליהם אימה ולנקוט נגדם אמצעי משמעת בלתי סבירים (ר' נספחים 24,28 ב-נ/2). מנגד, התובעת העידה, כי היחס עם תלמידיה היה "מצוין" (ר' פרוטוקול הדיון מיום 7.7.13, עמ' 11, ש' 19-20).
6. כמו כן, העידה התובעת, כי לא ביקשה לפרוש, אלא רק רצתה לדעת מהם זכויות הפרישה (ר' פרוט' מיום 7.7.13, עמ' 8, ש' 13; עמ' 10).
7. התובעת לא ערערה כאמור על החלטת נציב השירות להוציאה לפרישה מוקדמת מטעמי בריאות.
8. באשר לתקופת שירותה, העידה התובעת, מצד אחד, כי בהסתמך על אישור העסקה מיום 6.12.06 (ר' נספח י"ד ב-ת/2), תקופת שירותה עמדה על 422 חודשים (ר' סעיף 48 ל-ת/1).

מצד שני, העידה התובעת, ואף חזרה על כך בסיכומיה, כי מניין חודשי העסקתה של התובעת הוגדל מ-320 חודשים ל-353 חודשים, בהתאם להחלטת הממונה מיום 24.12.08 (ר' סעיף 12 לסיכומי התביעה) - הסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין ביום 8.2.10. גם כאן לא ערערה התובעת על החלטת הממונה מיום 24.12.08.

ואולם, מצד שלישי, רכיב פיצויי הפיטורים שנתבע ע"י התובעת חושב על בסיס 384 חודשים (227,456 ₪=384/12* ₪7,108). (ר' סעיף 53.1 לסיכומי התביעה).

1. הנתבעת, מנגד, טענה, כי בנושא תקופת שירותה של התובעת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 8.2.10 מהווה מעשה בית דין בין הצדדים וסיים למעשה את מחלוקות הצדדים (ר' נספח 15 ב-נ/2).
2. בעניין מענק יובל, טענה התובעת במסגרת כתב התביעה המתוקן, כי זכאית לתשלום מענק יובל מלא בהיותה בעלת וותק למעלה מ-30 שנה (ר' סעיף 10.4 לכתב תביעה מתוקן).
3. ואילו בבית הדין העידה התובעת, כי קיבלה מענק יובל באופן חלקי ואם הייתה מסיימת את שנות עבודתה הייתה מקבלת מענק יובל "מלא" (ר' פרוט' מיום 7.7.13, עמ' 11, ש' 14). התובעת לא הציגה ולא הסבירה איזה חלק ממענק היובל לא שולם לה.
4. הנתבעת הציגה בבית הדין, תלושי שכר של התובעת (ר' נספחים 16,17 ב-נ/2), לפיהם עולה בבירור, כי התובעת קיבלה את מענקי יובל בתלושי השכר בחודשים יוני ויולי 2007 וכי בכל שנה היא קיבלה את התשלום היחסי בגין מענק יובל. התובעת לא התייחסה לתשלומים הנ"ל ששולמו לה בגין מענק יובל בשום שלב של הדיון.
5. בעניין ימי המחלה, צירפה התובעת את מכתב הנתבעת מיום 8.5.06, בו צוין, כי לזכותה עומדים 119 ימי מחלה בלתי מנוצלים (ר' נספח ט' ב-ת/2). כמו כן, צירפה התובעת מכתב הנתבעת מיום 2.11.06, בו צוין, כי התובעת ניצלה 79.17% ממכסת ימי המחלה (ר' נספח י"א ב-ת/2).
6. על כך העיד מר כבישי מטעם הנתבעת, כי במכתב הנתבעת מיום 2.11.06, כי נפלה טעות משרדית בעניין מספר ימי המחלה שניצלה התובעת (ר' סעיף 44 ל-ת/1), והפנה למכתב הנתבעת מיום 11.3.07, בו צוין, כי הואיל והתובעת ניצלה 67.28% מימי המחלה שעמדו לזכותה, היא אינה זכאית לפדיון ימי המחלה.
7. על-פי דו"ח יתרות ימי מחלה מיום 11.3.07 (ר' נספח י"ב ב-ת/2) עולה, כי בתקופת העסקתה של התובעת נצברו לזכותה 711.33 ימי מחלה, מתוכם, ניצלה התובעת 478.55 ימים, קרי 67.28%.

לאור האמור אנו קובעים כדלקמן:

נסיבות הפרישה

1. לטענת התובעת, ביום 31.10.06 היא אולצה לפרוש לפנסיה מוקדמת, ונשללה ממנה הזכות היסודית להמשיך ולעבוד בתפקיד אחר בשירות המדינה (סעיף 5 לכתב תביעה מתוקן). לפיכך ביקשה התובעת מבית הדין להורות על בטלות ההוראה שלפיה נמנע מהתובעת לעבוד בכל תפקיד אחר בשירות המדינה.
2. הנתבעת מנגד טענה, כי התובעת מנועה מלהעלות כל טענה הקשורה בנסיבות או תנאי פרישתה, זאת בהתחשב בהסכם הפשרה שנחתם ב-8.2.10. כמו כן, נטען ע"י הנתבעת, כי התובעת לא אולצה לפרוש מעבודתה, אלא עוד בשנת 1997 ביקשה לפרוש בפרישה מוקדמת. זאת ועוד, התובעת מעולם לא הגישה ערר על קביעותיה של הוועדה הרפואית המחוזית במשרד הבריאות, ולמעשה היא זו שביקשה לעמוד בפני הוועדה הרפואית. התובעת לא הביעה התנגדות להחלטה להוציאה לפרישה בשנת 2006.
3. אחת מקביעות הוועדה הרפואית מיום 20.4.06, הנובעת מדרגת הנכות שנקבעה לתובעת, הייתה כי יש סיבות רפואיות מספיקות לסיום שירותה של התובעת בכל תפקיד בשירות המדינה.
4. תקנות שירות המדינה (גמלאות) (ערר על החלטת ועדה רפואית), תשכ"ט-1968, קובעות, כי הערר על החלטת הוועדה הרפואית יוגש לוועדה הרפואית לעררים תוך 60 יום מיום שנשלחה אל העורר החלטת הוועדה הרפואית.
5. סוגיה דומה כבר נידונה בבית הדין הארצי, אשר קבע, בע"ע 300171/98 שלמה ברזילי נ' מדינת ישראל, (פסה"ד מיום 30.8.05) - פורסם באתר הרשות השופטת, כי בית הדין אינו מוסמך לשבת כערכאת ערעור על החלטת הוועדה הרפואית. אף מר ברזילי שימש כמורה, אולם לגביו קבעה הוועדה במסקנתה, כי אינו יכול להמשיך בעבודת ההוראה ועליו לעבור לתפקיד משרדי.
6. בפסק הדין נקבע, כי סעיף 97 לחוק הגמלאות קובע את הדרך לערור לוועדה רפואית לעררים המתמנות על ידי משרד הבריאות. עוד קובע פסק הדין, כי יש לאבחן בין קביעות הוועדה הרפואית לעניין הכושר הבריאותי של העובד להמשיך בעבודה, לבין קביעתה לעניין דרגת הנכות.
7. הקביעה בעניין דרגת הנכות – הנה מכוח חוק הגמלאות ועל החלטה זו ניתן לערער בפני הועדה הרפואית לעררים בדרך שנקבעה בתקנות שירות המדינה (גמלאות) (ערר על החלטת ועדה רפואית) התשכ"ט-1968 וזו הופכת לסופית אם לא מוגש עליה ערעור במועד (ר' ע"ע 300306/98 אהרון מילשטיין – מדינת ישראל (לא פורסם) מיום 22.12.03). מאידך לענין קביעת הכושר לעבוד פועלת הוועדה הרפואית מכח התקשי"ר, ואין ערעור על החלטתה, אלא מסקנותיה טעונות אישור הוועדה הרפואית המרכזית שהחלטתה סופית.
8. התובעת לא ערערה בתוך 60 יום על קביעת דרגת הנכות לוועדה הרפואית לערערים, כדי להביא לשינוי הקביעה "שיש סיבות רפואיות מספיקות להפסיק עבודתה של התובעת בכל תפקיד", על אף שדבר אפשרות הערר הודע לתובעת במספר הזדמנויות. על כן קביעותיה של הוועדה הרפואית של משרד הבריאות הן סופיות ואינן ניתנות לערעור בבית הדין.
9. בנוסף, הסכם הפשרה מיום 8.2.10, שקיבל תוקף של פסק דין, מהווה מעשה בית דין והתובעת אינה יכולה להתדיין בנושא פרישתה משירות המדינה עד אין קץ, כפי שהיא מנסה לעשות בפועל.
10. בנסיבות אלה התביעות ביחס לנסיבות ו/או תנאי פרישתה של התובעת ותקופת שירותה – נדחות בזאת.
11. כל טענות הצדדים האחת כלפי השנייה, המתייחסות להתנהלותן ערב פרישתה המוקדמת של התובעת מהעבודה, לרבות בעניין השאלה אם התובעת ביקשה או נתבקשה לפרוש קודם לכן, או אם התובעת התנהגה כיאות כלפי תלמידיה או לאו, מקומן אינו בהליך שלפנינו, אלא במסגרת ערעור על החלטת הנתבעת להוצאתה לפרישה מוקדמת מטעמי בריאות, שזמנו חלף זה מכבר וכאמור אינו נושא לדיון בתיק לאור פסק הדין המהווה מעשה בית דין בנדון.

פיצוי רטרואקטיבי 1/3 משרה

1. במסגרת התביעה ביקשה התובעת לפסוק לה פיצוי רטרואקטיבי בשיעור 1/3 משרה בגין מניעת העסקתה בשירות המדינה ממועד הפרישה ואילך.
2. התובעת העידה בבית הדין, כי בגלל מצבה הרפואי "סיכנה עצמה בדרכים" (ר' פרוט' הדיון מיום 7.7.13, עמ' 11, ש' 2). הצהרה זו מתיישבת על פניו עם מסקנות הוועדה הרפואית שקבעה, כי "קיימות סיבות רפואיות מספיקות להפסקת עבודתה של התובעת בכל תפקיד", ולא ברור, אפוא, כיצד התובעת מבקשת לעבוד ב-1/3 משרה, שבמצב דברים זה היא עלולה "לסכן עצמה בדרכים", כלשונה.
3. לאור קביעת הוועדה הרפואית המחוזית במשרד הבריאות ביום 20.4.06, כי קיימות סיבות רפואיות מספיקות להפסקת עבודתה של התובע בכל תפקיד בשירות המדינה, והתובעת לא ערערה על קביעה זו – החלטה זו הפכה לקביעה סופית, המונעת אפשרות להעסיק את התובעת ב-1/3 משרה, כטענתה, על כן תביעתה לפיצויי רטרואקטיבי בגין 1/3 משרה – נדחית בזאת.

תקופת העסקה ופיצויי פיטורים

1. התובעת תבעה פיצויי פיטורים בגובה 227,456 ₪, שחושבו על בסיס 384 חודשים. הנתבעת הכחישה זכאות התובעת לפיצויי הפיטורים, שאף לא הצביעה על מקור הזכות, לאור העובדה כי היא הוצאה לפנסיה מוקדמת מטעמי בריאות.
2. באשר לתקופת שירותה של התובעת, אשר נידונה זה מכבר בבית הדין, צודקת הנתבעת בטענתה, כי משנחתם הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין במסגרת ההליכים שנוהלו בין הצדדים, לרבות בעניין תקופת השירות, מנועה כעת התובעת מלהעלות טענות כלשהן לעניין תקופת השירות, שהועמדה על-פי החלטת הנתבעת על 353 חודשים. החלטה שגם עליה לא ערערה בזמנו התובעת, כאמור לעיל.
3. באשר לעצם זכאות התובעת לפיצויי הפיטורים, טענה הנתבעת, כי לאור הוראות סעיף 15 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"), התובעת אינה זכאית לתשלום פיצויי פיטורים.
4. יחד עם זאת, ענייננו בעובדת שחל עליה חוק הגמלאות, וזכויות התובעת תיבחנה על-פיו.
5. התובעת, כאמור, פרשה לגמלאות מטעמי בריאות לפי חוק הגמלאות, ומשכך, לא חלה על התובעת תכנית פרישה על-פי חוזרי נש"מ 9/05 או 6/06, אף בהתאם להוראות החוזר, הקובע, כי "תוכנית הפרישה לא תחול על מורים אשר נפסלו לשירות מטעמי בריאות והינם פורשים במסגרת זכאותם עפ"י חוק הגימלאות והוראות התקשי"ר" (ר' נספח ט"ז ל-ת/2).
6. סעיף 39(א) לחוק הגימלאות קובע, כי "עובד או שאירו הזכאים, בגלל פרישת העובד, לגמלה לפי חוק זה, פרט למענק לפי סעיפים 23 או 27, לא יהיו זכאים בגלל אותה עילה לפיצויי פיטורים המשתלמים לעובד או לשאיריו, אלא בנסיבות ובתנאים המפורטים בסעיף זה".
7. על משמעות המונח "פיצויי פיטורים" בסעיף 39 לחוק הגמלאות עמד בית המשפט העליון בפרשת יודייקין, בה נקבע, כי על פי תכלית החוק ומטרתו, ההפניה לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים), הינה לצורך חישוב אופן הזכאות בלבד, ולא כמקור לעצם הזכאות, שהוא בחוק הגמלאות (בג"ץ 50/89 יודייקין נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(1) 387, 394 (1990)).
8. עיון בסעיף 39 לחוק הגמלאות, כפי שצוטט לעיל, מלמד, כי הוא נוסח באופן השולל את הזכאות לפיצויי פיטורים מעובד שהתגבשה זכאותו לתשלום גמלה ובלשונו של בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע מא/108-3 אהרון ששון נ' מ.ע.צ מחלקת עבודות ציבוריות (פד"ע יג 82), לאמור:

"מכאן לסעיף 39 לחוק שירות המדינה (גמלאות). סעיף זה מתייחס לשתי זכויות, שלולא האמור בסעיף היו מתקיימות בו זמנית: זכות לגמלה בגלל פרישה מהעבודה וזכות לפיצויי פיטורים 'בגלל אותה עילה'... הסעיף קובע שבמצב כזה נותרת רק אחת משתי הזכויות והיא הזכות לגמלה... ביקשה הפרקליטה, אשר ייצגה את העובד שתחולת הסעיף תוגבל למצבים שבהם העובד לא רק זכאי לגמלה אלא גם מקבלה בפועל. קבלת הטענה לא רק נוגדת היא כללי פרשנות הפוסלים 'השלמת' חוק על ידי הוספת מילים, אלא יכול להיווצר מצב שיביא לפירוש הנוגד את מגמת החוק – פירוש הנותן ברירה בידי העובד לקבל את הגמלה או לוותר עליה כנגד תשלום חד פעמי של פיצויי פיטורים... הזכות לפיצויי פיטורים לא קמה מלכתחילה כאשר 'מקומה נתפס' מכוח חוק by operation of law על ידי עצם הזכות לגמלה" (ראו סעיפים 3 ו-4 לפסק הדין) (ההדגשות לא במקור – א.ק.).

1. זאת ועוד, באותו עניין הוסיף בית הדין וציין, כי אף סעיף 15 לחוק פיצויי פיטורים מביא לאותה תוצאה שכן, סעיף זה קובע מפורשות כי "היה עובד או שאירו זכאי על פי חיקוק לגימלה מן המעביד עקב פרישת העובד מהעבודה או מסיבה אחרת, תבוא הגימלה במקום זכותו לפיצויי פיטורים לפי חוק זה". במצב בו קמה לעובד זכות לגמלה על פי חיקוק תבוא הגמלה במקום הזכות של העובד או שאיריו לפיצויי פיטורים. זאת, כאמור, בתנאי שמדובר בזכאויות שנולדו בגין אותה עילה.
2. התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים, כאשר היא הוצאה לגמלאות מטעמי בריאות ולקבל בפועל תשלומי כפל, הן של גמלה והן של פיצויי פיטורים.
3. בנסיבות אלו, דין התביעה לפיצויי פיטורים להידחות, שכן הגמלה המשולמת כל חודש לתובעת מכוח הוראות סעיף 39 לחוק הגמלאות, כמו גם של סעיף 15 לחוק פיצויי פיטורים, הינה למנוע תשלומי כפל של גמלה ופיצויי פיטורים.

מענק הסתגלות

1. התובעת תבעה, כי הנתבעת תשלם לה מענק הסתגלות בסכום כולל של 56,864 ₪, לתקופה של 8 חודשים.
2. הנתבעת טענה, כי התובעת אינה זכאית לקבלת מענק הסתגלות, שכן התובעת לא הצביעה על מקור הזכות בדין לקבלת מענק הסתגלות, וכי אין שום חובה לשלם למורה עם פרישתו מענק הסתגלות, במיוחד כשמדובר בפרישה לגמלאות מטעמי בריאות, ולא בפרישה מרצון, בהתאם להסכם שנערך בין ארגוני המורים לבין משרד האוצר כשמדובר בפרישה מוקדמת מרצון.
3. בפועל, התובעת לא הצביעה על מקור הזכות בחוק שמכוחו היא תבעה את דמי ההסתגלות.
4. משאין התובעת מבססת תביעתה ברכיב זה על מקור חוקי מפורש ולא הוכיחה את זכאותה למענק הסתגלות. על כן התביעה לתשלום מענק הסתגלות – נדחית בזאת.

מענק מיוחד

1. התובעת ביקשה לראשונה במסגרת עדותה, וכן בסיכומיה, לחייב את הנתבעת בתשלום מענק מיוחד בגובה של 19,280 ₪ בהתאם לחלקיות משרתה, מבלי להצביע על מקור הזכות מכוחו היא תבעה את המענק המיוחד. יש לציין, כי רכיב זה לא נכלל בכתב התביעה המתוקן.
2. היות והתובעת לא מבססת את תביעתה ברכיב זה על מקור חוקי מפורש ולא הוכיחה את זכאותה למענק מיוחד שלא ברור מקורו, אין מקום לחייב את הנתבעת בגינו. על כן התביעה למענק מיוחד – נדחית בזאת.

מענק יובל

1. במסגרת התביעה דנן תבעה התובעת תשלום בגין מענק יובל ל-58 חודשים נכון למועד כתב התביעה המתוקן (או 74 חודשים נכון למועד סיכומי התביעה), מבלי לציין את סכום התביעה.
2. כן טענה התובעת, כי זכאית לתשלום מענק יובל מלא בהיותה בעלת וותק של למעלה מ-30 שנות עבודה (ר' סעיף 10.4 לכתב תביעה מתוקן), דבר שכאמור לעיל, אינו נכון, שכן על-פי החלטת הנתבעת מיום 24.12.08 תקופת שירותה של התובעת הועמד על 353 חודשים, קרי על 29.4 שנים.
3. זאת ועוד, טענת התובעת, כי אילו היתה מסיימת את שנות עבודתה היתה מקבלת מענק יובל "מלא" (ר' פרוט' מיום 7.7.13, עמ' 11, ש' 14) – נדחית זאת, לאור הקביעה, כי הוצאתה לפרישה מוקדמת מטעמי בריאות נעשתה כדין.
4. משלא הציגה התובעת פירוט הסכומים שמגיעים לה, ושלא שולמו לה, בגין מענק יובל, ולא התייחסה לסכומים המופיעים בתלושי שכרה (ר' נספחים 16,17 ב-נ/2), לפיהם עולה בבירור, כי התובעת קיבלה את מענקי יובל, כפי שהדבר מופיע בתלוש השכר, למשל בחודש יוני 2007, וכי בכל שנה היא מקבלת תשלום יחסי בגין מענק יובל – נדחית תביעתה של התובעת למענק יובל.

ימי מחלה

1. במסגרת עדותה ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 93,822 ₪ בגין 290.47 ימי מחלה (ר' סעיף 52.5 ל-ת/1).
2. לא ברור כיצד הגיעה התובעת לתביעת מספר ימי המחלה הנ"ל (290.47), שכן על-פי דו"ח יתרות מחלה (ר' נספח י"ב ב-ת/2) עולה, כי בתקופת העסקתה של התובעת נצברו לזכותה 711.33 ימי מחלה, מתוכם, ניצלה התובעת 478.55 ימים, קרי 67.28%.
3. דו"ח יתרות המחלה מתייחס לצבירה וניצול ימי המחלה לכל שנה בנפרד. הדבר נכון שלסוף שנת הלימודים 2006 (קרי 31.8.06), ניצלה התובעת 420.86 ימי מחלה (59%), כך שעמדו לזכותה 290.47 ימי מחלה לא מנוצלים.
4. היות ומועד פרישתה של התובעת היה ביום 31.10.06, ולא ביום 1.9.06, כטענת התובעת, יש לבדוק את כמות ימי המחלה המנוצלים נכון ליום הפרישה.
5. אין חולק, כי התובעת בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2006, שהתה בחופשת מחלה, לפיכך, נכון למועד הפרישה, ניצלה התובעת 478.55 ימי המחלה, מתוך 711.33 ימי המחלה הצבורים, המהווים 67.28% מסך כל ימי המחלה שעמדו לזכות התובעת.
6. סעיף 33.271(ג) לתקשי"ר קובע, כי "פיצוי בעד חופשת מחלה שלא נוצלה יינתן רק במקרה שהעובד ניצל במשך כל תקופת שירותו בשירות המדינה לא יותר מ-65% מסך כל ימי חופשת המחלה המגיעים לו בעד כל תקופת שירותו הנושאת זכות לחופשת מחלה, בשיעור של ½2 ימים לכל חודש שירות. ניצל העובד יותר מ-65% מסך כל ימי חופשת המחלה האמורה, לא ישולם לו כל פיצוי".
7. משניצלה התובעת 67.28% מסך כל ימי המחלה הצבורים שעמדו לזכות – על כן היא אינה זכאית לפיצוי כספי כלשהו בגין ימי המחלה הנותרים.
8. יש לדחות את טענות התובעת, כי הנתבעת בכוונה דחתה את מועד פרישתה של התובעת ליום 31.10.06, על מנת להימנע מתשלום פדיון ימי מחלה – נדחית בזאת. כאמור, קביעת מועד הפרישה של התובעת נקבע על ידי נציג שירות המדינה ומשלא ערערה התובעת על ההחלטה להוציאה לפרישה מוקדמת מסיבות בריאותיות, ההחלטה הנ"ל הפכה להחלטה סופית בתאריך 31.10.06 ולא ניתן היה לערער עליה בתביעה זו שהוגשה לבית הדין בנובמבר 2009. על כן אין לתובעת אלא להלין בנדון על עצמה.

לסיכום:

1. לאור כל האמור, תביעתה של התובעת, על כל רכיביה, נדחית בזאת.
2. בנסיבות אלו ולאור העובדה, כי תביעה זו הינה השלישית במספר של התובעת ביחס להוצאתה לפרישה מוקדמת מטעמי בריאות, כשחלק מהנושאים קיבלו תוקף של פסק דין בהסכם הפשרה בין הצדדים, ולמרות זאת הגישה התובעת את תביעתה בתיק זה – על כן אנו מוצאים לנכון לחייב את התובעת בתשלום הוצאות בסך של 8,000 ₪ תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא הסך הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ד אדר ב תשע"ד, (26 מרץ 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.