1. התובע בוטח על ידי הנתבעת במספר פוליסות, בין היתר בפוליסת ביטוח חיים שמספרה 702479304 (להלן: "הפוליסה"). לשיטת התובע בעת פדיון הפוליסה שולם לו ערך פדיון נמוך מהסכום לו היה זכאי – סך של 115,640 ₪ במקום סך של 402,967 ש"ח.
   בתחילה הוגשה התביעה בהליך של סדר דין מקוצר מתוקף העילה החוזית. כתב התביעה תוקן על-פי החלטתי מיום 1.5.11 באופן שנוספה בו גם עילה חלופית נזיקית בטענה להיצג רשלני מצד הנתבעת בהודעה שנמסרה לתובע על ידי הנתבעת על גובה הפוליסה שנצבר לכאורה לזכותו.
2. התובע הגיש תצהיר ונחקר על תצהירו. במסגרת הליך ההוכחות משכה הנתבעת תצהיר שהוגש על ידי רכזת שירות מטעמה.
3. אין למעשה מחלוקת בין הצדדים כי מדובר בפוליסה אשר המשיכה פוליסה קודמת שהיתה לתובע בין השנים 88'-95' שמספרה 2442580 (להלן: "הפוליסה הראשונה"). פוליסה זו הוצאה לתובע במסגרת עבודתו בחברת הביטוח מנולייף שהיתה חברה-בת של הנתבעת. בשנת 95' עם הפסקת עבודתו של התובע בחברת הביטוח מנולייף והתחלת עבודתו בחברת הביטוח אליהו, הוצאה הפוליסה נשוא התביעה (פרוטוקול מיום 2.12.12, עמ' שורות 10-14, 24-25), אשר סולקה בשנת 2003.

טענות הצדדים

1. לטענת התובע, בסוף שנת 2006 סמוך למועד בו היה אמור להגיע לגיל הפרישה, ביקש מהנתבעת לקבל פירוט עדכני וסופי של פוליסות הביטוח שיש לו אצלה ואשר יהיה זכאי לפדותן או לקבל בגינן גמלה. ביום 20.6.06 נשלחה אליו מכתב הנתבעת בו ריכוז מידע אודות הפוליסות על שמו (תקופות הפוליסה, סכומי הגמלה החודשית וערך הפדיון המשוער בתום תקופת הביטוח). בעניין הפוליסה נשוא התביעה צויין כי ערך הפדיון של הפוליסה הינו 402,967 ₪ [נספח ב' לתצהירו, להלן: "מכתב 2006"]. מכתב זה התווסף ותאם דיווחים קודמים שנמסרו לו על ידי הנתבעת, ובפרט אישור שהומצא לו בעת סילוק הפוליסה בשנת 2003 לפיה עמד גובה הגמלה החודשית שתשולם לתובע על סך 720.6 ₪ [נספח א' לתצהירו, להלן: "האישור"] וכן דיווחים שנתיים נוספים מטעם הנתבעת, כך למשל בדיווח משנת משנת 2005 [נספח ג' לתצהירו].

לאור הנתונים שנמסרו לו על ידי הנתבעת ולאחר שהתייעץ עם רו"ח והתרשם שעתידו הכלכלי מובטח, החליט לצמצם את פעילותו הכלכלית ולפרוש לגמלאות בתחילת שנת 2009. לאור הסתמכות זו, תמך בבני משפחתו בסכומים גבוהים ובפרט בבנו גלעד והרבה בנסיעות לחו"ל וחופשות בארץ [העתקי המחאות ודפי פירוט צורפו כנספחים ה-ו לתצהירו]. משהתחוור לו במרץ 2009 כי הנתבעת מסרבת לשלם לו את הסכום הנקוב בפוליסה, עסקיו כבר חוסלו ולא יכול היה להשיב את עסקו לפעילות והיקף הרווחים הקודמים וחלה ירידה בהכנסותיו. לשיטתו יש לחייב את הנתבעת בתשלום ההפרש מסכום הקרן הן מתוקף העילה החוזית שכן הוא זכאי לקבל סכום זה, ולחילופין מתוקף העילה הנזיקית שכן גם אם תתקבל טענת הנתבעת שמדובר סכום שגוי, הרי שהסתמך על מצגה הרשלני של הנתבעת ועקב כך נגרמו לו נזקים.

1. מנגד טוענת הנתבעת כי סכום הקרן הנטען הוא סכום שגוי, ועל כן יש לדחות את התביעה בעילה החוזית שכן התובע לא היה זכאי מלכתחילה לתשלום סכום זה. הסכום ששולם לו הינו הסכום הנכון והמדויק שהיה צריך להשתלם לידיו. לחיזוק טענתה צורפה חוות דעת אקטואר [סעיף 2 לתצהירה]. עוד טוענת הנתבעת כי יש לדחות את טענת התובע בנוגע לקשר הסיבתי בין הדיווח השגוי לשינוי לרעה לכאורה במצבו. התובע, בפרט עקב עיסוקו רב השנים ומעמדו בתחום הביטוח, ידע על הטעות או היה צריך לדעת עליה במיוחד לאור היקפה. זאת לנוכח היות הטעות לשיטתה "בולטת לעין" והיות גובה הסכום שנצבר לכאורה לזכות התובע, בלתי סביר. טענת ההסתמכות של התובע נטענת בחוסר תום לב.

ומתוך ניסיון לעשיית עושר ולא במשפט. לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי התובע לא

הוכיח שצמצם את פעילותו העסקית או שהרבה בהוצאות (בין אם בתמיכה בבני

משפחתו ובין אם בהוצאות לחופשות) בהסתמך על דיווח הנתבעת. משכך לא הוכיח התובע

כי נגרם לו נזק ועל כן אף אין לחייב את הנתבע מתוקף העילה הנזיקית של מצג שווא רשלני

(סעיפים 6-9 לסיכומיה )

דיון

העילה החוזית

6. התובע מבקש לשכנע כאמור, כי לא הוכח כי האמור בהצהרות הנתבעת באישור ובנ/3 אינם תואמים את התחייבויות הנתבעת כלפי התובע. הנתבעת לא הוכיחה מהי הטעות הנטענת בסכום הגמלה ובאיזה שלב התרחשה (סעיף 18 לסיכומיה).

7. הנתבעת צירפה כאמור חוות דעת של האקטואר אליאור ויסברג (להלן: "האקטואר"). בחוות דעתו הסביר האקטואר כי מדובר בפוליסת גמלה א' לפיה תשולם פרמיה חודשית בסך של 181 ₪ שהיתה אמורה להיות משולמת 14 שנים, בין השנים 1995-2009 כאשר סכום הקצבה החודשי עמד על סך של 276.3 ש"ח. הדיווחים השנתי לשנים 2001-2002 היו נכונים ועולה מהם כי ערכי הפדיון הצפויים (בהנחה שהפרמיות היו משולמות עד תום תקופת הפוליסה) היו עומדים על 61,054 ו- 77,347 ₪ בהתאמה בתום שנים אלה.

טעות הנתבעת באה לידי ביטוי לראשונה באישור משנת 2003 בעת סילוק הפוליסה, בו צויין כי סכום הקצבה המסולק יעמוד על סך של 720.6 ₪ - סכום הגבוה פי 2.6 מסכום הקצבה הנכון.

האקטואר הבהיר בנוסף כי סכום הפדיון השגוי שצויין במכתב 2006 (402,967 ₪) היה מתקבל לו היתה משולמת פרמיה בגבוה פי 4.2 מהפרמיה ששולמה בפועל, לחילופין מדובר בתשואה ריאלית שאינה סבירה. ערך הפדיון הנכון של הפוליסה עמד במועד ההודעה (דצמבר 2006), לאחר ששולמה פרמיה במשך שמונה שנים, הינו 81,726 ₪ בלבד.

לפיכך מסקנת האקטואר הינה כי תחשיב הפדיון של הנתבעת ביום 1.3.09 בסך 115,640 ₪ על סמך דמי הביטוח ששולמו בפועל הינו תקין ונכון.

התובע לא הגיש חוות דעת של אקטואר מטעמו, ואף לא חקר את האקטואר מטעם הנתבעת. כידוע, הימנעות מחקירת מומחה על חוות דעתו מובילה בדרך כלל את בית המשפט לראות את המסקנות הכלולות בה ככאלה שאינן שנויות במחלוקת (תא 1727/02 מאסי נגד בנק דיסקונט ואח', פורסם בנבו 2.10.05). התובע אכן מבהיר בסיכומיו כי אינו חולק על מסקנותיו של האקטואר לאור החישובים שערך, אלא שלשיטתו המחלוקת היא הנתונים .

בכל הכבוד, אין בידי לקבל טענה זו. האקטואר ביסס את חוות דעתו על דיווחים שנשלחו לתובע בשנים 2001-2002 בהם מצויין כי גובה הגמלה עמד, כאמור על סך של 276 ₪. אף לשיטת התובע, בפוליסה שהודפסה בשנת 1995 נקוב סכום גמלה בסך של 284 ₪ בלבד (ת/1). כאמור התובע לא העלה כל טענה כנגד קביעות האקטואר. בחקירתו אף אישר התובע כי עם סילוק הפוליסה בשנת 2003 והפסקת תשלומי הפרמיה בגינה, סכום הגמלה על פי תנאי הפוליסה הכלליים קטן (נ/2), וכי סביר כי סכום הגמלה לאור העובדה שהפרמיה שולמה רק שמונה שנים מתוך ה-14, תהיה אף נמוכה מסכום של 276 ₪. (פרוטוקול מיום 2.12.12 עמוד 13 שורות 11-26). מכאן שאף לשיטת התובע, המסקנה לפיה נכון היה לחשב את גובה הגמלה לפי בסיס של 720 ₪ הינה בלתי סבירה בעליל.

לאור האמור לעיל הגעתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה בעילה החוזית.

העילה הנזיקית – מצג שווא רשלני

8. סבורני כי לא יכולה להיות מחלוקת כי הדיווח השגוי שנמסר לתובע, הינו בגדר מצג שווא רשלני (הנתבעת אף מכירה בכך בסיכומיה). ואולם, על מנת להוכיח את העילה, אין די בכך ויש אף להוכיח כי הצד האחר הסתמך בפועל על המצג וכתוצאה מכך נגרם לו נזק (ע"א 536/89 פז חברת נפט בע"מ נגד גד לויטין, פ"מ מו (3) 617, ע"א 86/76 עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ נגד אברהם אורן, פ"ד לב (2) 337).

משכך יש להכריע בשאלה האם הוכחה הסתמכותו של התובע על מצג השווא של הנתבעת, והאם הוכיח כי בעקבות הסתמכות זו אכן שינה את מצבו לרעה ונגרמו לו הנזקים הנטענים.

שאלת ההסתמכות

9. בסעיף 17 לתצהירו העיד התובע בקצרה כי עבד בזמנים הרלוונטים יחד עם שותף במסגרת חברה בשם "אופק זהב בע"מ" שעסקה בייעוץ לביטוח סיעודי כאשר הוא ממונה על הצד המקצועי ושותפו על הצד השיווקי. במסגרת חקירתו אישר התובע כי הוא עוסק בתחום הביטוח מזה 30 שנה; לשאלת בית המשפט השיב כי עסק הן בחברת מנולייף והן באליהו בתחום ביטוח החיים. עוד העיד כי במסגרת תפקידו במנולייף שימש כמנהל אגף לביטוח חיים, כמרכז אקדמי של תחום ביטוח חיים במכון להכשרת סוכני ביטוח, הכולל גם הכשרת סוכנים בתחום ביטוחי מנהלים וביטוחי פנסיה וגמל, וכי החל משנת 2003 עובד בחברה שהקים יחד עם שותף "אופק זהב בע"מ" (פרוטוקול מיום 2.12.12 עמ' 24 שורות 8-19, 23-24). כמו כן אישר שעסק בעבר ועוסק גם כיום בייעוץ בין השאר גם לקופות חולים, המפקח על הביטוח ומשרדי ממשלה , בכתיבת מאמרים ומתן הרצאות בתחום הביטוח (עמ' 10 שורות 11-17, עמ' 25 שורות 5-11).

10. התובע העיד כי לאחר קבלת מכתב 2006 ואיסוף נתונים נוספים כדוחות שנתיים שנשלחו על ידי הנתבעת ובפרט דיווח שנתי משנת 2005 אשר תמכו באמור בו, נפגש עם רואה החשבון בסוף מאי 2007. בהתייעצות זו לאחר ניתוח הנתונים הכספיים התרשם כי עתידו הכלכלי מובטח, החליט לצמצם את פעילות עסקו ולצאת לגמלאות בשנת 2009. כמו כן על סמך תחזית זו אף תמך כספית בבני משפחתו ובפרט בבנו גלעד בסכומים "גבוהים ויוצאי דופן" וכן הרשה לעצמו לצאת לחופשות בארץ ובחו"ל (סעיפים 6-11 לתצהירו). עם זאת בחקירתו אישר התובע כי ההתייעצות עם רואה החשבון, התייחסה לנתונים שב-נ/3 בלבד (פרוטוקול מיום 2.12.12 עמ' 15 שורות 3-9).

11. בנסיבות דנן סבורני כי יש לייחס משקל לעיסוקו ולניסיונו הרב של התובע בתחום הביטוח. סביר בעיני כי הסתמכותו של התובע על האמור במסמך מטעם הנתבעת כדוגמת מכתב 2006 פחותה ממידת ההסתמכות אשר היה מצופה שייחס להודעה זו הדיוט בתחום.

יתרה מזאת, ציין בתחילה התובע כי הסתמך על הנתונים שנמסרו לו על ידי הנתבעת וכי באופן עקרוני לא נהג לבדוק את הפוליסות שהונפקו לו אלא אם כן היה צפוי להיות בהן משהו חריג, והבהיר כי נהג לבדוק את הפוליסות שהיו על שמו בשל העברת הפוליסות מחברה לחברה, כאשר רצה לוודא את נכונות ערכי הפדיון והסילוק בפוליסה החדשה. אולם לשיטתו במקרה זה העניין לא נבדק מאחר ולא מדובר היה במעבר של הפוליסה אלא במיזוג של חב' מנולייף ומנורה (עמ' 18 שורות 22-24, עמוד 20 שורות 9-10).

ואולם בניגוד לטענה זו, הסתבר במסגרת החקירה כי התובע פנה בעניין הפוליסה נשוא התביעה למנורה בדרישה לתקן את טבלת ערכי הסילוק, ובפרט ביחס לגובה הגמלה שהיה אמור להשתלם. לטענת התובע בחקירתו אותו תיקון התייחס לעניין אחר – שינויים במרכיב של אובדן כושר עבודה (עמוד 22 שורות 13-15).

כאשר נשאל על ידי בית המשפט במפורש לגבי אופן בדיקתו השיב "אני עבדתי בחב' ביטוח הרבה שנים האמנתי בתוצרים שלנו ולא בדקתי... לא בדקתי את המספרים... לגבי טבלה ערכי פדיון זה אחוזים מתוך סכום הביטוח, בדקתי שהטבלה של האחוזים היא נכונה ולא בדקתי את המספר שאמור לשקף את הסכום ממנו נגזרים האחוזים הוא הנכון, אותם 720 שהם מדברים עליהם..." (עמ' 28 שורות 18-23).

אציין כי אני מתקשה לקבל הסבר זה והוא אינו אמין בעיני. נראה כי לכל הפחות יש כאן "עצימת עיניים" מבחינת התובע לטעות בשיעור הגמלה שהינה ניכרת לעין ובפרט לאור דרישת התיקון שנשלחה על ידו למנורה בעבר בה התייחס במפורש לטעות בעניין גובה הגמלה (נ/5).

12. כאמור, טענת התובע היא כי ההחלטות שקיבל בדבר צמצום עבודתו, התמיכה המוגברת בבני משפחתו והגברת הוצאותיו לנסיעות וחופשות התקבלו על סמך מכתב 2006. אין חולק כי הטעות במכתב 2006 נודעה לתובע לכל המאוחר במרץ 2009, עת התקבל לידיו הפדיון החלקי מהנתבעת, ועל כן יש לראות בתקופה זו את "תקופת ההסתמכות".

13. התובע לא זימן לעדות את שותפו לשעבר בחברה שהקים "אופק זהב" אשר יכול היה להעיד

על הנסיבות שהובילו לצמצום פעילות החברה בשנת 2008 ולתמוך בגרסת התובע כי צמצום זה

נבע מהסתמכותו על הטעות בשיעור גובה פדיון הפוליסה נשוא התביעה. התובע אמנם צירף

אישור של רואה החשבון על צמצום בהכנסות החברה בין השנים 2008-2010 [נספח ז' לתצהירו]

אולם גם רואה החשבון לא זומן להעיד. כידוע, מוחזק בעל דין כמי שלא ימנע מבית המשפט ראיה

שהיא לטובתו (ע"א 55/89, קופל נ' טלקאר, פד"י מד (4) 95, 96), והימנעות מהבאת ראיה או

עדים פועלת כנגד בעל דין, אשר נמנע מלהביאה (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ'

מתיתיהו ואח' פ"ד מה (4) 651, 659).

14. בולט עוד יותר לנוכח הימנעותו של התובע מהעדת בני משפחתו בנוגע לתמיכתו המוגברת בהם בתקופת ההסתמכות ובפרט הדברים אמורים ביחס לבן גלעד ולאשתו השניה של התובע, אשר טענה בעניינה הועלתה רק במסגרת חקירתו (עמוד 26 שורות 24-25). מדוע לא הובא לפחות הבן גלעד להעיד על אותה תמיכה "חריגה ובסכומים יוצאי דופן" – לתובע הפתרונים, ויש לזקוף הימנעות זו לחובתו.

15. זאת ועוד, עיון מדוקדק בתשלומים ששילם התובע לפני ואחרי תקופת ההסתמכות (סעיפים 16-17 לתצהירו) לא התרשמתי מפער משמעותי ברמת הוצאותיו ובהיקף התמיכה בתקופת ההסתמכות.

יוער, כי אין מחלוקת שמעמדו הכלכלי של התובע היה איתן. התובע אישר בחקירתו כי מלבד הפוליסה נשוא התביעה היו לו חסכונות ומקורות כספיים נוספים: בפוליסות אחרות,בקופות גמל, פנסיה מצה"ל וניירות ערך בבנקים ובסך הכל עמד הונו על כשני מיליון שקלים (עמ' 16 שורות 25-26). מכאן שהיקף התמיכה שניתן היה בהחלט סביר לאדם במצבו הכלכלי.

16. לאור האמור לעיל, יש לכאורה לדחות את התביעה גם בעילה של מצג שווא רשלני. ואולם, אין דעתי נוחה מאופן התנהלות הנתבעת, ולטעמי אין לפטור אותה בלא כלום.

אין חולק כי על הנתבעת חלה חובה למסור למבוטחיה מידע אמין ונכון בנוגע לזכויותיהם אצלה הנובעת מחובת הזהירות המושגית הקיימת לה כלפי מבוטחיה (עא 3214/98 אמנון שלוס נ' רגומי (1978) בע"מ , נח (4) 44). לא רק שהנתבעת כשלה במסירת המידע השגוי לתובע, אלא שהכשל נמשך גם במנגוני הביקורת שלה, באשר הטעות התגלתה רק כעבור מספר שנים, ורק בעת שהתובע ביקש לפדות את תגמולי הפוליסה.

אף אם לא הוכחה עילת מצג השווא על כל רכיביה, סבורני כי בנסיבות העניין נדרש לאשר לתובע פיצוי מסוים שיהלום את תחושות הצדק וההגינות. לטעמי פיצוי הולם הינו בסך של 20,000 ₪ .

לסיכום

לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 20,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק שיחושבו מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

בנסיבות יישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ג, 08 מאי 2013, בהעדר הצדדים.