עסקינן בתביעה לנזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975.

התובע הוא יליד 24.09.90 ואין מחלוקת כי נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 28.3.09 בזמן שנסע ברכב אשר היה מבוטח אצל הנתבעת.

המצב הרפואי:

ממקום התאונה פונה התובע לבית חולים פוריה ובחדר המיון התלונן על כאבים בצוואר ובגב. בדיקות שנעשו לתובע העלו כי הוא סובל מרגישות מעל עמוד שדרה צווארי ועמוד שדרה מותני, ללא עדות לנזק גרמי חבלתי, ולכן שוחרר עם המלצות לשימוש במשככי כאבים והמשך מעקב רפואי.

בהמשך לכך המשיך התובע להיות מטופל בקופת חולים כשהוא מתלונן על כאבי צוואר וגב עם הגבלה בתנועות, וכן מכאבי ראש.

כשבועיים לאחר התאונה בתאריך 15.4.09, ניגש התובע לרופא שיניים והתלונן בפניו על "קליקים ורעשים" בזמן האכילה שהחלו לדבריו לאחר התאונה. כמו כן ובסמוך לכך, נבדק התובע בחדר המיון של בית חולים פוריה בתאריך 17.4.09 בעקבות כאבים באזור מפרקי הלסת שהחלו לדבריו לאחר התאונה. התובע נבדק ואובחן כסובל מכאבים ורגישות במפרקי הלסת ללא הגבלה בתנועות וללא שברים בשיניים. לפיכך, הוא שוחרר עם המלצה לכלכלה רכה, קומפרסים חמים ושימוש במשככי כאבים.

התובע צרף לתצהירו תיעוד רפואי רב בנוגע לבדיקות ולטיפולים שקיבל במסגרת קופת חולים, במרפאת פה ולסת של בית חולים כרמל וכן סיכומי אשפוז מבית חולים כרמל.

אגב כך יצוין, שהתובע קיבל גם טיפולים פיזיותראפיים רבים ועבר ניתוחים שונים בבית חולים כרמל עקב הכאבים בפרקי הלסת.

הנכות הרפואית והנכות התפקודית:

בית המשפט מינה שני מומחים רפואיים מטעמו כדלקמן: ד"ר נמרוד רוזן בתחום האורטופדי אשר קבע בחוות דעתו, כי התאונה גרמה להחמרה קלינית זמנית וחולפת בכאבים בעמוד השדרה הצווארי והמותני – כאבים מהם סבל גם עובר לתאונה – אך בסופו של דבר לא נותרה נכות אורטופדית צמיתה בגין התאונה שבנדון.

בתחום פה ולסת מונה פרופ' משנה קליני, עימאד אבו אל נעאג', כמומחה מטעם בית המשפט אשר בדק את התובע וקבע שנותרה אצלו נכות בשיעור של 10% לצמיתות בגין הגבלות בתנועות פרק הלסת התחתונה בצורה קלה לפי סעיף 73(2)(ב)(1) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז–1956.

ב"כ הנתבעת ביקש לחלוק על דעתו של המומחה בתחום פה ולסת וטען כי הנכות אינה קשורה לתאונה משום שבבדיקה הראשונה התובע לא התלונן על כאבי ראש בכלל וכאבי לסת בפרט.

טענה זו דינה להידחות משתי סיבות עיקריות: האחת, משום שתלונתו הראשונה של התובע בגין כאבים בפרקי הלסת תועדה כשבועיים לאחר התאונה ובאותה תעודה צוין מפיו, כי הוא סובל מכאבים מאז קרות התאונה. מדובר לכל הדעות בפרק זמן קצר יחסית ובאופן שאינו מנתק את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין תלונות אלו, ובפרט שאין כל אינדיקציה על תלונות בגין כאבים דומים בעברו.

השנייה, משום שהמומחה מטעם בית המשפט בתחום פה ולסת לא נחקר על חוות דעתו, וברי אם כן שמסקנותיו לא נסתרו.

לפיכך, נקודת המוצא לצורך הדיון הינה, כי לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור של 10% בתחום פה ולסת.

אעבור כעת כדי לדון בהשפעה של הנכות על כושר עבודתו של התובע.

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה זו, שכן בעוד התובע טוען כי מדובר בנכות תפקודית, טוענת הנתבעת שמדובר לכל היותר בנכות רפואית גרידא שאין לה שום השפעה תפקודית על חיי היומיום של התובע אף לא על כושר עבודתו.

לכאורה, ניתן היה לסבור כי הנכות של התובע בתחום פה ולסת היא נכות רפואית מובהקת. ברם, הנימוקים עליהם אעמוד בהמשך מלמדים כי התמונה היא שונה.

ובכן, אין מחלוקת כי התובע עוסק בעבודות כפיים בתחום השיפוצים, טיח וכד', והוא בעצמו אישר כי הוא מסוגל לעבוד 8 שעות ברציפות, היינו יום עבודה מלא. ואולם, התיעוד הרפואי שהוצג לבית המשפט תומך במסקנה כי נכות זו גורעת מידי פעם מכושרו של התובע לעבוד, וזאת לאור הטיפולים להם הוא נדרש מידי פעם במסגרת אשפוז ולאור ימי המנוחה המאושרים לו בעקבות כך – טיפולים שנוגעים כולם לבעיה שלו בפרקי הלסת והכאבים הממושכים מהם הוא סובל מאז התאונה.

התיעוד הרפואי מבית חולים כרמל מראה תמונה עגומה של אדם הסובל מקליקים, מכאבים והגבלות בפרקי הלסת מאז התאונה באופן רצוף משנת 2009 ועד לאחרונה. כאבים אלה הצריכו את התובע לקבל טיפולים שונים, לרבות ניתוחים ושימוש בסד לילה - וברוב הזמן ללא שיפור במצבו.

כפי שציינתי מקודם, התובע אושפז מספר פעמים בבית חולים כרמל בעקבות הכאבים והצורך בהתערבות כירורגית במצבו ולעתים הומלץ לו על ימי מנוחה. לדברי התובע, הוא אמור לעבור אשפוז נוסף בחודש 3/2015 ועל אף שלא הוצג תיעוד בנדון, אני נותנת אמון בדבריו מפני שהתיעוד הרפואי המצורף מלמד על הצורך באשפוזים חוזרים כל כמה חודשים. בנסיבות אלה ניתן לומר, כי נכותו של התובע שיבשה לו ותשבש לו מידי פעם את שגרת חייו וסדר יומו, ומתוקף כך גם את שגרת עבודתו.

לאור זאת, אני מוצאת כי הנכות הרפואית היא בחלקה הקטן נכות תפקודית ובאה לידי ביטוי בצורך בביקורים רפואיים ובאשפוזים מעת לעת, כמתואר לעיל, אך בשל הקושי לעמוד ולאמוד את הנזק המדויק שהיא מסבה לתובע החישוב המתייחס אליה ייעשה בדרך גלובאלית.

הפסדי שכר לעבר:

על אף שהתובע טען כי חזר לעבודה רק בחודש 11/2009, קרי כ-8 חודשים אחרי התאונה, אני מוצאת כי אושרה לו תקופת אי כושר של 50 ימים בלבד.

התובע צירף תלושי שכר מלפני התאונה ומחודש התאונה. מדובר בתלושי שכר של חב' פאוזי את נעאמנה בע"מ עד לחודש 02/2009, ומחב' מריא את נוהא בע"מ מחודש 02/2009 ומחודש 03/2009 בו אירעה התאונה.

על אף שהתובע טען כי עבד עובר לתאונה, לרבות בחודש בו אירעה התאונה, הוא הכחיש בחקירתו הנגדית כי עבד בחב' מריא את נוהא בע"מ – החברה שבה עבד כביכול בעת התאונה. ואכן, עיון בתלושי השכר של חברה זו מגלה כי התלושים הודפסו רק כחצי שנה לאחר התאונה. לא זו אף זאת, אשור רציפות העבודה מטעם המל"ל מגלה כי חברה זו אינה מופיעה כמעבידתו של התובע, לא בחודשים הנטענים ולא בחודשים אחרים.

לפיכך, ומאחר שהתובע לא הוכיח כי נגרמו לו הפסדי שכר בתקופת אי הכושר, אני דוחה את טענותיו בנדון.

יחד עם זאת, יהיה זה צודק לפסוק לתובע סכום מידתי בגין אובדן כושר השתכרות לעבר, באופן שלוקח בחשבון את השיקולים הבאים: הראשון, תקופת אי הכושר וכן תלונותיו של התובע בגין כאבים בצוואר ובגב משך כחצי שנה לאחר התאונה – כאבים שלגביהם קבע המומחה מטעם בית המשפט כי הוחמרו בעקבות התאונה; השני, הערותיי לעיל לגבי השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של התובע, לרבות היקף הימים שהוקדשו לשם קבלת טיפולים רפואיים וימי המנוחה שאושרו לו מדי פעם בכל הקשור לנושא פה ולסת (כחודש וחצי במצטבר כולל ימי האשפוז); והשלישי, ממוצע ההכנסה החודשית שלו מלפני התאונה ואחריה שעומד על כ-4,000 ₪ נומינלי (כפי שניתן להתרשם מתלושי השכר, טופסי 106 ואשור המל"ל על הרציפות בעבודה).

באיזון הראוי אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סכום גלובאלי של 12,000 ₪.

הפסד כושר השתכרות לעתיד:

בהמשך למסקנותיי והערותיי בשני הפרקים הקודמים, ואיני רואה צורך לחזור על הדברים, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובאלי לעתיד בסכום סמלי של 15,000 ₪.

כאב וסבל:

בגין 10% נכות ו- 10% ימי אשפוז הפיצוי בגין כאב וסבל עומד על 23,000 ₪ נכון להיום (במעוגל).

הוצאות לעבר ולעתיד:

אפתח את הדיון בפרק זה בשאלת ההוצאות הרפואיות. אין חולק כי רובם המכריע של הטיפולים הרפואיים ניתנו לתובע במסגרת שירותי הבריאות הממלכתיים. יחד עם זאת קיימת אינדיקציה לכך בתיעוד רפואי כי התובע רכש סד לילה בהתאם להמלצה שניתנה לו ולפיכך יש לפצותו בגין רכיב זה בסכום של 2,000 ₪ נכון להיום.

ומכאן, שפרט לסד הלילה אין מקום לפצות את התובע בגין הוצאות רפואיות כלשהן.

אשר להוצאות בגין נסיעות – התובע לא צירף קבלות אשר מעידות על גובה ההוצאה שהוציא בנדון ואולם ניתן להתרשם מהתיעוד הרפואי שצורף לתיק על היקף הנסיעות הגדול יחסית שהתובע נאלץ לעשות במסגרת ביקוריו במוסדות הרפואיים השונים לצורך קבלת טיפולים.

לפיכך ברור שלתובע נגרם נזק בגין נסיעותיו, אך בשל העובדה כי התובע לא צירף קבלות כאמור הפיצוי ייעשה כסכום גלובלי ועל דרך האומדנה.

באיזון הראוי אני מעמידה את הפיצוי בגין רכיב הנסיעות על סכום של 10,000 ₪ נכון להיום.

אשר על כן, הפיצוי בגין ראש נזק זה יעמוד על סך של 12,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:

התובע טען בתצהירו כי נאלץ לקבל עזרה מוגברת מצד הוריו עקב הכאבים והמגבלות מהם סבל. אמו של התובע, הגב' דלאל אברהים, הגישה תצהיר ובו פירטה את העזרה שהיא הושיטה לבנה ואף נחקרה בפניי בחקירה נגדית.

בחקירתו הנגדית התובע תיאר את העזרה אליה נזקק, אשר כללה ליווי של האם בימי האשפוז וכן דאגתה להכין לו אוכל טחון או רך שיתאים למגבלות הלסת שלו.

אמו של התובע אישרה אף היא את הדברים הנ"ל, אך הבהירה כי ליוותה את בנה במהלך האשפוזים עד שעות הלילה מבלי ללון אצלו – בניגוד לגרסת התובע אשר טען כי נהגה לישון ליד מיטתו.

מעדותם של התובע ואמו עולה, כי האם נהגה מאז ומתמיד להכין את האוכל לבני ביתה, ולכן ברור שמלאכת הכנת האוכל לאחר התאונה איננה פעולה חריגה מבחינתה. יחד עם זאת, גרסתם של התובע ואמו מלמדת על טרחה נוספת שמלווה את פעולתה השגרתית של האם, אשר דואגת להכין את האוכל באופן שיתאים למגבלותיו של התובע, שאינו מסוגל לאכול אלא אוכל רך, טחון או חתוך לחתיכות קטנות. ברור אם כן שמדובר בטרחה נוספת מעבר לטרחה השגרתית והחובה המסורתית של האם לדאוג לבנה.

בהקשר זה יצוין כי התיעוד הרפואי משך כל השנים למן אירוע התאונה ועד עתה כולל כעניין שבשגרה המלצה על כלכלה רכה, באופן שמתיישב עם דבריהם של התובע ואמו בנדון. כמו כן, מסמכי האשפוז מתעדים את העובדה כי התובע נתמך במהלך אשפוזיו על ידי משפחתו.

בנסיבות אלו יש לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין עזרה מוגברת מצד אמו, שמתייחס בעיקרו לעבר אך כולל גם סכום סמלי לעתיד, בסך של 10,000 ₪.

הערה לסיום:

בתום שמיעת הסיכומים ב"כ התובע הגיש הודעה לתיק, לפיה הנתבעת לא שילמה עדיין עבור הוצאות פינוי התובע באמבולנס של מד"א.

אעיר, שלא מן הנמנע כי הדבר נבע מהכחשת החבות בתחילה.

לפיכך, אני מורה לנתבעת להסדיר את התשלום בגין הוצאות הפינוי באמבולנס ישירות למד"א ולוודא תשלום הוצאות הטיפול בבית החולים, ככל שישנו חוב, וזאת מעבר לחיובים שנפסקו בראשי הנזק השונים.

אחרית דבר:

אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

בגין הפסדי שכר בעבר: 12,000 ₪

בגין הפסדי שכר בעתיד: 15,000 ₪

בגין כאב וסבל: 23,000 ₪

בגין הוצאות בעבר: 12,000 ₪

בגין עזרה: 10,000 ₪

סה"כ: 72,000 ₪

לסכום הנ"ל יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 13% ומע"מ והחזר אגרה ששולמה כשהיא משוערכת נכון להיום. כמו כן, על הנתבעת לדאוג לתשלום הוצאות הפינוי באמבולנס והוצאות בית החולים, כאמור לעיל.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ב תשרי תשע"ה, 06 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.