בפני תביעה כספית שעניינה תביעת שיבוב של המל"ל.

הצדדים סיכמו בכתב ובע"פ בישיבה מיום 29/10/13 וזאת בעקבות הסכמות אליהם הגיעו בישיבת

ביהמ"ש מיום 30/1/13.

ביום 31/1/13 הסביר ב"כ הנתבעים לטעמי היטב את עמדתו ביחס לתביעת השיבוב: "מדובר בתיק משנת 2005. התיק הזה הינו הזנב של התאונה של הנפגע שהתנהלה בבימ"ש בת"א. היתה מחלוקת מרכזית בתיק של הנפגע בגין תאונת הדרכים. האיש סבל מבעיות אורטופדיות/נוירולוגית קשות ומונו לו מומחים. מומחה ראשון קבע שאין קשר סיבתי, מומחה נוירוכירורג קבע את אותה נכות אורטופדית ואמר שהוא מייחס חצי לתאונה. היתה מחלוקת בין הצדדים והתיק התנהל בהוכחות ונחקרו המומחים. מונה גם מומחה פסיכיאטרי שנחקר אף הוא. התיק התנהל הרבה מאד זמן וניתן פס"ד על בסיס 15% נכות אורטופדית, 10% נכות נוירולוגית. במל"ל נקבעה נכות כללית בשיעור של בערך 80%. על פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי הגישו ערעורים שני הצדדים. ביהמ"ש העליון דן בהם והוא קבע ניכוי יחסי. שילמנו את החלקים היחסיים.... 231,000 ₪".

שתי סוגיות עומדות לבחינה במסגרת פס"ד זה עליו הגישו הצדדים סיכומים. הסוגיה הראשונה היא, שאלת ביצוע חישוב הגמלאות.

על פי המל"ל, הקביעות צריכות להיעשות על פי קביעות של וועדות נכות כללית של המל"ל ואילו על פי עמדת הנתבעת, על פי חוות הדעת הרפואיות שנקבעו ע"י מומחה בימ"ש.

הסוגייה השנייה נוגעת לחישובי ריבית ושכ"ט עו"ד, עליה חלוקים הצדדים.

אתחיל בשאלה הראשונה – לאחר קריאת סיכומי הצדדים ועיון בחומר שהגישו לפתחי, אני קובע כי יש לקבל את עמדתה של הנתבעת לעניין ניכוי יחסי על פי קביעות רפואיות של מומחה בימ"ש ולא על פי פרוטוקול וועדה של נכות כללית של המל"ל.

להלן הסבר להחלטתי:

1. ראשית אציין, כי על פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי אשר דן בפיצוי המגיע לתובע בתיק זה, הוגש ערעור וערעור שכנגד לבימ"ש מחוזי.

כב' השופט עמית יצחק במסגרת הערעורים (ע"א 3111/12 ו- 3245/12) קבע, כי הוא מאמץ את הקביעה של מומחה ביהמ"ש לעניין הנכויות שנגרמו לתובע באופן שמדובר בנכות של 45% לאחר שקלול 39% נכות בתחום הנוירולוגי ו- 10% בתחום הנפשי.

נכות זו, אני קובע, היא זו שתשמש ותחייב לצורך שיפוי בתגמולי המל"ל נשוא תיק זה ולא נכות אחרת.

2. פסה"ד אליו הפנו שני הצדדים את מרבית סיכומיהם הינו רע"א 5123/10 ילנה זטולוביסקי (להלן: פס"ד זטולוביסקי) אשר ניתן בתאריך 21.8.12 ולמעשה השאלה שנדונה בו היתה שאלת הזיקה הסיבתית שבין גימלה שמקבל נפגע ובין התאונה.

התובע טוען, כי פסה"ד מאמץ את עמדתו שהקביעות לעניין השיפוי צריכות להיות לפי קביעות וועדות רפואיות של המל"ל ואולם עמדה זו אינה נכונה ואני דוחה אותה.

הנתבעת מצטטת מפס"ד זטולוביסקי כדלקמן: "כיצד יקבע ביהמ"ש במסגרת תביעת המוסד את שיעור נכותו הכוללת של נפגע ואת שיעור נכותו מהתאונה? האם בהסתמך על מומחים מטעם בימ"ש (כפי שנעשה בתביעת הניזוק) או שמא בהסתמך על מסמכי המל"ל? שאלה זו טרם הוכרעה על ידי בימ"ש זה. כפי שיבואר להלן אין נפקא מינא לשיטתנו לעניין זה אם תביעת המוסד מוגשת לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי או שמא מדובר בתביעה המוגשת על פי ההסכם שבין המוסד ובין חב' הביטוח. מקום בו תביעת הניזוק כנגד המזיק נדונה ראשונה ונתקבלה במסגרת אותו הליך קביעה שיפוטית של יחס הנכויות תשמש קביעה זו גם את תביעת השיפוי של המוסד כנגד המבטחות".

ברצוני להדגיש שהמצב בתיק זה הוא בדיוק כפי שמתואר בפסק דין זטולוביסקי ולכן דין עמדתה של הנתבעת להתקבל במלואה. ואולם למעלה מזה, הנתבעת מצטטת פסקי דין נוספים בסיכומיה ופסקי דין אלה תומכים בגישתה זו אשר יש לאמץ אותה (ראה רע"א 3009/11 קרנית נ' המל"ל וכן ע"א 7259/10 מנורה נ' לוי יורם ירוחם).

אשר על כן, אותו חלק ראשון נשוא פסק דין זה דינו להתקבל.

אני עובר אפוא לחלק השני שעניינו חישובי ריבית ושכ"ט עו"ד:

בסיכומיה טוענת הנתבעת, כי אין מקום לחיוב בריבית בתיק זה משום שבתיק זה המתינו הצדדים שנים רבות על יסוד החלטות ביהמ"ש לסיום ההליך בתביעת הנפגע, מהלך שחסך צורך בניהול התדיינו בתיק זה.

הנתבעות אינן אשמות בהימשכות ההליכים בתביעת הנפגע ואין זה מוצדק לחייב אותן בריבית עונשית בשל כך. לכן, אין מקום לתשלום ריבית עונשית אלא בשערוך הסכום בלבד, כאשר חישוב שערוך הסכום למועד פסה"ד על פי חישובי הנתבעת, הינו 57,066 ₪ בלבד.

התובע חולק לחלוטין על עמדה זו.

התובע מצביע על כך שחישובי הפרשי הצמדה וריבית בלבד על פי עמדת הנתבעת מגיעים לסכום של 89,990 ₪ על פי המשערכת, כאשר אם תתקבל עמדת התובע מדובר בסכום נוסף של 166,000 ₪.

בסיכומיו מצביע התובע על הפסיקה לפיה איחור בתשלום דרישה על פי הסכם מכל נימוק שהוא, גם אם מדובר במחלוקת כנה ואמיתית תחייב בתוספת ריבית מקסימאלית + 20% על סכום הקרן.

בנוגע לשכ"ט עו"ד, חולק התובע על עמדת הנתבעת בסיכומיה, לפיה מרבית התביעה נדחתה ויש לקחת נושא זה בחשבון, כמו גם את התנהלות התובע והנתבעת ששילמה לפני שנים את הסכום שסברה שאינו שנוי במחלוקת ואשר על כן יש לפסוק לטענת הנתבעת את שכר הטירחה רק על הסכום שייפסק. לטענת התובע לעומת זאת, יש לחייב את הנתבע במלוא תשלום שכ"ט עו"ד על מלוא הסכום שנתבע.

עברתי על טענות הצדדים:

נכונה הטענה שהנתבעת שילמה סכום הנמוך יותר מהסכום שהיתה אמורה לשלם ואולם התשלום נעשה עפ"י ומכוח הפסיקה ולכן אין הצדקה לחייב אותה מסיבה זו בלבד בסכומים מופרזים.

הצדדים חיכו בהסכמה להכרעת המחוזי ואין הצדקה על כן להטיל על הנתבע ריבית עונשית חריגה. אני סבור שיש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית עפ"י חשוב רגיל של הוספת הפרשי הצמדה וריבית וזהו גם הסכום שאני פוסק.

נפסק בזאת כי על הנתבע לשלם לתובע סך של 89,990 ₪ שהינו הפרשי ההצמדה והריבית על פי חישוב שהגיש התובע ביום הדיון על מנת להציג את החישובים השונים של הפרשי ההצמדה והריבית לשיקול דעת ביהמ"ש.

לסכום זה יש להוסיף 15% שכ"ט עו"ד + מע"מ.

לגבי הסכום ששולם בעבר בסך של 231,104 ש"ח ככל שלא שולם שכ"ט עו"ד על הסכום האמור, וכנראה לא שולם שכ"ט עו"ד על סכום זה המהווה חלק מן התביעה יש לשלם 10% + מע"מ שכ"ט עו"ד בגין הסכום האמור וזאת בנוסף לסכום שנפסק.

סכומים אלה תשלם הנתבעת לתובע תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן בזה פטור ממחצית שנייה של אגרת ביהמ"ש.

ניתן היום, ל' חשון תשע"ד, 03 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.