1. זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: חוק פלת"ד). התובע נפצע בתאונת דרכים ביום 28.4.09 ואושפז 3 ימים. מונו שני מומחים: האורטופד, ד"ר טנצמן, קבע לתובע 10% נכות בשל הגבלה בתנועות כתף ימין. הפסיכיאטר ד"ר קריצ'מן קבע לתובע 10% בגין הפרעה פוסט טראומתית. הצדדים חלוקים רק בהערכת הנזק.

2. התובע, יליד 1949 העיד שעבד עד שלקה בליבו ב- 1996. מאז התקשה למצוא עבודה, חי בגפו, תפקד באופן תקין והתפרנס מגמלת הבטחת הכנסה בסך 2000₪ בחודש ומעבודות ניקיון מזדמנות, ששכרן, 950 ₪, שולם "בשחור". הוא התקשה לספק פרטים על מקומות עבודתו ומעסיקיו. התובע שבר בתאונה את כתף ימין, אושפז כשידו נתונה במתלה ואח"כ החל לטענתו לסבול מחרדות, הפרעות בשינה סיוטים ומצב רוח ירוד. לטענתו, הוא לא שב לתפקוד תקין, והפך לתלוי בעזרת אחותו שאצלה גר תקופה. כיום היא מנקה בביתו והוא סועד אצלה. הוא מבקש שיפסק לו פיצוי בגין הפסד כושר עבודתו לעתיד, על בסיס אובדן 500₪ בחודש. הנתבעים מפנים לסעיף 10 בכתב התביעה שם נכתב "התובע לא עבד עובר לתאונה..." וטוענים לשינוי חזית אסור. לשיטתם, כעשור לפני התאונה לא עבר התובע והתפרנס מגמלה, ואין לפצותו בגין פגיעה בפוטנציאל ההשתכרות בעתיד.

3. התובע לא עבד באופן מסודר מאז שנת 1996, לטענתו בשל בעיות בריאות, ומאז קיבל גמלה. טענתו שבמקביל שולם שכרו מעבודות מזדמנות ב"שחור", מעוררת קשיים ברורים. כשנפצע היה התובע כבן 60, אך עדיין יתכן שהשתייר בו פוטנציאל תעסוקתי כלשהו, אפילו הוא לא מומש חלק מהזמן. משהו מפוטנציאל זה אבד כשהתובע נפצע ונגרמה לו נכות בשיעור 19%. בהעדר נתון אחר, אניח שהנכות הרפואית שנגרמה לתובע היא גם נכותו התפקודית ופוטנציאל השכר הצנוע שעליו העיד (950₪ בחודש), אמיתי. מכאן, שנזקו של התובע הוא אובדן 180₪ בחודש מכושר השתכרותו. מהיום ועד תום תוחלת חיי עבודתו מהוון אובדן חודשי זה לסך 8,000₪.

4. לתובע מגיע פיצוי בגין נזק לא ממוני, עפ"י כללי החישוב שבהתאם לחוק פלת"ד בסך 27,163₪.

5. התובע טוען שהוא משלם מדי חודש כ -80₪ עבור תרופות פסיכיאטריות ובסה"כ טוען להוצאה בעבר של 3600₪ ולהוצאה בעתיד של 14,434₪. הנתבעים טוענים שהתובע כלל לא צירף קבלות על הוצאת אלה, ואפילו לא שניתנו לו מרשמים לתרופות אלה. כמו כן הם מזכירים שהוא זכאי לכך שקופ"ח שבה הוא מבוטח תישא בעלות הטיפול הרפואי בו (ובכלל זה התרופות). טענה זו אכן נכונה, אך גם סביר שהתובע משלם "השתתפות עצמית" לשירותים שונים ורוכש תרופות שלא כלולות ב"סל הבריאות" (כמשככי כאבים). לאור זאת נפסק לו בשל כך פיצוי גלובאלי בסך 3,000₪.

6. התובע טוען שנגרמו לו הוצאות ניידות, שהוא מעריך לעבר ולעתיד ביותר מ- 45,000₪. הנתבעות טוענות שנכותו לא מצדיקה הוצאות כאלה, שלפני שנפצע התנייד באופנים ומאז הוא נזקק לתחבורה ציבורית. אכן, הנכות הנפשית והפגיעה בכתף, לא מצדיקות כשלעצמן שינוי באופן שבו מתנייד התובע. סביר שבסמוך מאוד לתאונה, נזקק למוניות, אך כל שצירף היא קבלה אחת בסך 80₪. מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיח בדרך-כלל בקבלות ממש. עם זאת סביר שלא כל הקבלות נשמרו, במיוחד אם מדובר בשימוש מוגבר באוטובוסים. לאור זאת נפסק לתובע פיצוי בסך 500₪.

7. התובע מבקש פיצוי בגין עזרת צד ג' (לעבר ולעתיד) בסך יותר מ- 380,000₪. בפועל לא רכש עזרה בשכר ואחותו עזרה לו בלי תמורה. הנתבעים מזכירים, שעוד לפני שנפצע סבל התובע מבריאות לקויה (שמנעה ממנו לעבוד) וככל שיזקק לעזרת זולת אין הדבר קשור לפציעתו. כפי שהתברר, התובע סועד אצל אחותו יחד עם אמם המבוגרת ואחותו מנקה עבורו את ביתו. נראה שבכך חורגת עזרתה מהמקובל בין אחים בוגרים. לאור זאת נפסק לתובע סך 15,000₪ (לעבר ולעתיד) בגין עזרת אחותו. לא ברור עד מתי יוכל התובע להעזר באחותו. הפציעה בתאונה הרעה את מצבו הבריאותי. סביר שאם יאלץ בעתיד לקבל עזרה בשכר, לפחות חלק מהצורך בעזרה ינבע מפציעתו בתאונה. בגין זה נפסק לתובע פיצוי בסך 20,000 ₪.

לסיכום: התביעה מתקבלת. הנתבעים ישלמו לתובע 73,663 ₪.

ניתן היום, ה' שבט תשע"ג, 16 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.