תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (חוק הפיצויים או החוק). אין חולק על החבות והמחלוקת היא על הנזק בלבד.

התובע והתאונה

1. התובע, יליד 12/5/79, כבן 34, נפגע בתאונת דרכים שארעה ב-24/7/08, עת רכב על אופנועו.
2. כתוצאה מהתאונה נגרם לתובע שבר בקרסול רגל שמאל. לאחר שהשבר לא התאחה עבר התובע עבר ניתוח לקיבוע השבר וב-30/11/08 עבר ניתוח נוסף לאחר שהסתבר כי הבורג המקבע ברגלו נשבר. סה"כ אושפז למשך חמישה ימים.
3. התובע עובד היום כעורך דין, ובמועד התאונה עמד לסיים לימודיו לתואר משולב במשפטים ומנהל עסקים.

הנכות הרפואית

1. בית המשפט מינה שני מומחים רפואיים לבדיקת מצבו של התובע: פרופ' מיכאל היים בתחום האורתופדי וד"ר אדם דרנל בתחום הנפשי.
2. נכות אורתופדית: בחוות דעת מ-4/1/11 מצא פרופ' היים כי לתובע נותרה הגבלה חלקית בתנועת הקרסול שמאפשרת הליכה ללא מגבלות אך אינה מאפשרת ריצה, והעריך כי נגרמה לו נכות בשיעור 5% בהתאם לתקנה 48(3)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (תקנות המל"ל). פרופ' היים לא נחקר על חוות דעתו.
3. נכות נפשית: בחוות דעת מ-4/3/12 מצא ד"ר דרנל כי התובע סובל מתסמיני דיכאון קלים וממחשבות חודרניות לגבי שלומה של אשתו והעריך כי קיימת לו נכות צמיתה בשיעור 5% לפי תקנה 34(ב) 2-1 לתקנות המל"מ (מותאם). עם זאת, על פי ממצאי המומחה התובע סבל מנכות בשיעור דומה עוד קודם לתאונה, שכן "התובע מתאר בשנים ובחודשים עובר לתאונה הנדונה התלבטויות לגבי עתידו המקצועי ויחסיו עם אשתו" (עמ' 4 לחוות הדעת). המומחה סבר שהנכות אינה תפקודית למעט חשש מנהיגה על אופנוע.

הצדדים ביקשו לחקור את ד"ר דרנל על חוות דעתו, וחקירתו התקיימה ב-22/5/13.

1. חלק מרכזי מהמחלוקת שבין הצדדים מתייחס לחוות-הדעת הנפשית וליחס שבין מצבו של התובע לפני התאונה ומצבו אחריה. התובע סבור כי המומחה שגה בקביעתו כי התובע סבל מנכות נפשית לפני התאונה, ולטענתו העובדה שפנה לייעוץ בנוגע להתלבטויות מקצועיות ואישיות אינה מצדיקה קביעת נכות כלשהי. התובע מוסיף וטוען כי הואיל ואין קשר בין לבטיו לפני התאונה לבין התופעות שהופיעו אחרי התאונה ובגינן ניתנה הנכות כיום – סימני דיכאון קלים, חשש מנהיגה על אופנוע וחששות לגבי שלומה של אשתו – יש לייחס את מלוא את הנכות לתאונה. גם הנתבעת סבורה כי המומחה שגה, אלא שלטענתה המומחה שגה כשקבע שהתובע סובל כיום מנכות נפשית, שכן היא מצאה שתלונות התובע בתחום זה הן מגמתיות ומועלות לצורכי המשפט. הנתבעת מוסיפה כי הואיל ולפי קביעת המומחה התובע סבל עוד קודם לכן מנכות בשיעור זהה התאונה לא גרמה שינוי לרעה במצבו והוא אינו זכאי לפיצוי.
2. סוגיות אלו עלו בחקירתו של ד"ר דרנל, ולאחריה שוכנעתי כי המומחה העריך את מצבו של התובע נכונה, וכי התובע סובל כיום מנכות נפשית רפואית של 5% שקשורה במלואה בתאונה, אך השלכותיה התפקודיות מועטות. מצאתי כי המומחה היה מודע למכלול תלונותיו וטיפוליו של התובע לפני ואחרי התאונה, כי בחן את המסמכים והנתונים בהתאם לסטנדרטים מקצועיים ראויים ונתן להם ביטוי הולם ושקול בקביעותיו לגבי מצב התובע. המומחה הכיר את המסמכים, היה ער להיקף הטיפולים להם נזקק התובע וכן לעובדה שבפועל לא הוצגו מרשמים לתרופות נפשיות לאחר שנת 2010. המומחה הסביר כיצד שקל את העובדות השונות שהובאו בפניו והבהיר כי לא כל מקרה או פניה לטיפול מצדיקים קביעת נכות נפשית, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו, וכי במקרה הנוכחי מכלול הנתונים הצדיק קביעת נכות לפני ואחרי התאונה, וכדבריו: "יש סף מסוים שמקנה נכות ובמקרה הזה זו הפניה של התובע לקבלת טפול נפשי. להגיד שבכלל אין בעיה נפשית אני לא יכול להגיד" [עמ' 16, 28]. המומחה הסביר כי התופעות כיום שונות מן התופעות מהן סבל התובע לפני התאונה, אך הדגיש כי ההשלכות התפקודיות של תופעות אלו הן שוליות, לכל היותר, וכדבריו:

"כמו שאני מבין שהמערכת הזו מתנהלת, יש חשבון עובר ושב. אני סבור שלתובע היום יש מצוקה נפשית מסוימת שמתבטאת למשל בדאגות כלפי האישה וחשש מרכיבה על אופנוע. אני צריך לשאול את עצמי האם לאלה יש השפעה תפקודית כדי לקבוע נכות, כי לכל אדם יש חרדות ומצוקות. השאלה כמה זה משפיע בחיי יום יום. אני ראיתי לנגד עיני את התובע שהתפקוד שלו הוא מצוין בתקופות מסוימות לפחות, ואני סבור שהתפקוד שלו ברמה הזו אינו מקנה לו נכות, למעט חלק של הרכיבה על אופנוע. אם אתה לא שליח ההשפעה התפקודית היא שולית" [עמ' 18, 19].

ובהמשך: "אני עדיין עומד בדעתי, אני חושב שלא נותרה נכות" [עמ' 19, 5].

1. על בסיס דברים אלו, לאחר עיון בחוות הדעת, בחקירות וביתר הראיות הגעתי למסקנה כי חוות דעתו של ד"ר דרנל היא סבירה, מבוססת ומעוגנת במסמכים הרפואיים, כי אין מקום לסטות מקביעותיו הרפואיות וכי יש לייחס את מצבו הנפשי הנוכחי של התובע כיום לתאונה. ההשפעה התפקודית תבחן, כמובן, לגופה.
2. עולה אפוא כי לתובע נותרה נכות נפשית רפואית בשיעור 5% כתוצאה מהתאונה, המצטרפת לנכות האורתופדית הרפואית בשיעור 5% וסה"כ – 9.75%.

הנכות התפקודית

1. שיעור הנכות התפקודית נקבע על ידי בית-המשפט בהתחשב במכלול הנסיבות, לרבות גילו של הנפגע, השכלתו, כישוריו והשפעת פגיעותיו על תחום הכשרתו הספציפי. התובע מבקש כי ייקבע שהשפעתן התפקודית של הנכויות הגופניות והנפשיות היא גבוהה והן ישפיעו על המשך הקריירה המקצועית שלו, שמצריכה הופעות בבתי משפט, טיעונים ממושכים בעמידה והתרוצצויות ברחבי הארץ. ואילו הנתבעת טוענת כי אין מדובר בפגיעה תפקודית, כי התובע מתפקד כיום במקצועו ללא כל בעיה וכי ממילא נכויות מינימאליות בשיעורים שנקבעו אינן בעלות השפעה תפקודית כלשהי.
2. לאחר בחינת חוות הדעת, שמיעת עדותו של ד"ר דרנל, שמיעת התובע ובחינת הראיות מצאתי כי הנכות התפקודית שנותרה היא בשיעור 5%. למעשה שני המומחים מצאו כי לנכויות הרפואיות אין השפעה תפקודית ממשית. פרופ' היים מצא כי נותרה הגבלה קלה בקרסול שהשפעתה היא רק בריצה. ואילו ד"ר דרנל מצא כי ההגבלה התפקודית היחידה שנותרה היא ברכיבה על אופנוע, ולכל היותר במחשבות מטרידות מפעם לפעם, וכי אין השפעה על עיסוקו של התובע או על תפקודו היום-יומי. חרף קביעות ברורות אלו של שני המומחים לא ניתן להתעלם מקיומן של פגיעות שבכל זאת עשויות להותיר חותם תפקודי. כך, סביר שפגיעה בקרסול גורמת גם לכאבים בעמידה ממושכת, ואף שהתובע הוא עורך דין ואינו עובד עבודת כפיים, אין לשלול כי תהא מגבלה מסוימת בעמידה ארוכה בבית-המשפט או בשל כאבים שיגרמו לו. גם המחשבות הטורדניות עשויות להשפיע על התפקוד היום יומי ולפגוע בריכוז בעבודה (ראו חקירתו של ד"ר דרנל, עמ' 17, 12). בנסיבות אלו מצאתי שסביר שלתאונה יש בכל זאת השלכות מסוימות על אינטנסיביות, קצב ומשך העבודה של התובע ואני מעריך את ההשפעה התפקודית ב-5%.

ראשי הנזק

הפסדי שכר לעבר

1. התובע מבקש פיצוי בסך 202,320 ₪, בשל עיכוב של שנתיים בקריירה שלו כעורך דין.
2. התובע מסביר כי התאונה ארעה כחודש לפני סיום לימודיו באוגוסט 2008. לטענתו בשל התאונה לא החל להתמחות מיד לאחר הלימודים אלא רק שנה מאוחר יותר – ביולי 2009. בשל מצבו הנפשי באותה תקופה, שנבע מן התאונה, סבל מנדודי שינה ומבעיות ריכוז והתקשה להתמודד עם ההתמחות, ולכן פוטר לאחר ארבעה חודשים. רק באוגוסט 2010 – שנתיים לאחר סיום הלימודים – החל בהתמחות חדשה בה התמיד והצליח, ובנובמבר 2011 הוסמך כעו"ד. התובע טוען אפוא כי התאונה גרמה לעיכוב של שנתיים בדרכו המקצועית, והוא מבקש פיצוי בגין תקופה זו.
3. הנתבעת דוחה את טענות התובע מכל וכל, ולטענתה התובע כלל לא התכוון להתמחות מיד עם סיום לימודיו שכן ביקש לפנות בכלל לדרך מקצועית אחרת, כבעלים של בר. רק לאחר שיוזמות עסקיות בתחום הברים נכשלו פנה חזרה לתחום המשפט. הנתבעת מדגישה כי התובע חזר לעבודתו בבר כבר בנובמבר 2008 – שלושה חודשים אחרי התאונה, והוא עבד בו עד סמוך לתחילת התמחותו. הנתבעת מוסיפה ומדגישה כי טענות התובע שפוטר מהתמחותו הראשונה בשל מצבו הבריאותי לא הוכחו וכי התובע נמנע מלהציג ראיות או להביא עדים בכל הנוגע לסיבת פיטוריו.
4. מצאתי כי התובע לא הוכיח שהתכוון להתחיל התמחות מיד עם סיום לימודיו וסביר כי העיכוב בשנה הראשונה נבע מרצונו לעבוד בתחומים אחרים ולא כתוצאה מהתאונה. התובע הודה כי במועד התאונה – כחודש לפני סיום הלימודים – כלל לא התקבל להתמחות [עמ' 1, 1] וכי לאחר התאונה עבד בבר ולא חיפש מקום להתמחות [עמ' 10, 11]. התובע טען כי התראיין למקומות עבודה שונים ולא התקבל אולם לא הובאה כל ראיה שתתמוך בטענות אלו ולא נמסרו גם מקומות העבודה בהם התראיין. התובע הודה גם כי ביקש לנסות ולעבוד בתחום הברים ואף לרכוש בעלות בשני ברים וכדבריו: "הייתי אמור להיות שותף ובסוף זה לא יצא ... בשני מקומות. בר שנקרא 'אולדסקול' ובר שנקרא 'לפלנד'. התפקיד שלי בסופו של דבר שם היה מנהל משמרת" [עמ' 10 משורה 16]. התובע הודה כי המשיך בתפקידו כמנהל משמרת עד אמצע 2009, כחודשיים לפני שהחל להתמחות, וכי עזב את עבודתו בבר כי "גם ככה רציתי לעשות מה שלמדתי" [עמ' 11, 7]. מדברים אלה עולה כי סביר יותר שהתובע כלל לא תכנן להתמחות לאחר הלימודים וכי החל את התמחותו רק ביולי 2009 מבחירה, לאחר שניסיונו בתחום הברים לא צלח. אעיר כי מסקנה זו מתאימה גם למסקנות המומחה בתחום הנפשי לגבי לבטיו המקצועיים של התובע לפני התאונה. לפיכך אין מקום לקבל את טענת התובע בכל הנוגע לאבדן שנת התעסוקה הראשונה.
5. אשר לשנה הנוספת – התובע החל התמחות ביולי 2009 ופוטר כארבעה חודשים לאחר מכן. לא הובאה כל ראיה לסיבת פיטוריו או לקשר בין מצבו הבריאותי לבין הפיטורין. לכן לא ניתן לקשור בין השניים או לקבוע כי פיטוריו נבעו ממצבו הבריאותי או מסיבה אחרת. עם זאת, יש לזכור כי באותה עת סבל התובע מנכות נפשית זמנית בשיעור 20% ומנכות אורתופדית של 5%-10% וסביר כי מצבו הבריאותי הקשה עליו בהשגת מקום התמחות חלופי או בהשגת עבודה אחרת. מדובר אפוא בתקופה של 8 חודשים עד לתחילת התמחותו הנוספת, שבה לא עבד התובע. מנגד התובע לא הביא ראיות לחיפוש עבודה בתקופה זו, ולא ניתן לייחס את כל אבדן השכר בתקופה זו לתאונה בלבד. בשקלול הנתונים שפורטו למעלה, לרבות תקופת אי ההעסקה (8 חודשים), הנכויות הזמניות מהן סבל התובע ושכרו של התובע בתחילת דרכו המקצועית (כ-6,500 ₪ בממוצע) מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בסך 15,000 ₪ בגין אבדן שכר עבר.

הפסדי ההשתכרות לעתיד

1. התובע מבקש פיצוי בגובה 533,280 ₪, בהתבסס על שילוש השכר הממוצע במשק. הנתבעת מציעה פיצוי גלובאלי בסך 20,000 ₪.
2. אין ספק כי שכרו של התובע כיום, בתחילת דרכו המקצועית, אינו משקף את פוטנציאל השתכרותו והוא צפוי להשתכר למעלה מכפל השכר הממוצע במשק. עם זאת, כפי שהובהר בדיון על השפעתה התפקודית של הנכות, מדובר בנכויות בעלות השפעה תפקודית שולית ביותר על עבודתו כעורך דין. חוסר יכולת רכיבה על אופנוע אינו פוגע בעבודה, וכך גם חוסר היכולת לרוץ. ההשפעה הפוטנציאלית על עבודת התובע כעורך דין תהא אפוא מינורית ושולית לכל היותר. עוד נמצא כי כיום התובע מתפקד היטב בעבודה ואינו נזקק לטיפול כלשהו. בנסיבות אלו אין מקום לערוך חישוב אקטוארי ויש מקום להערכה גלובאלית של הנזק. לאחר בחינת מכלול הנתונים, כולל פוטנציאל ההשתכרות, שנות עבודתו והנכות, מוערכים נזקי התובע, כולל הפסדי פנסיה, בסכום של 75,000 ₪.

עזרת צד שלישי

1. אין ראיות לעזרה בשכר אולם נוכח טיב הפגיעה בקרסול ותקופת ההחלמה הממושכת שבה לא יכול היה התובע לדרוך על רגלו (כארבעה חודשים ונכויות זמניות נוספות) סביר כי התובע נזקק לעזרה מוגברת של בני משפחה. עזרה זו, בנסיבות המקרה, מוערכת ב- 8,000 ₪. אין מקום לפסוק עזרת צד שלישי לעתיד.

הוצאות רפואיות והוצאות ניידות

1. התובע מבקש לפסוק לו פיצוי בגין הוצאות ניידות מוגברות בסך של 397,860 ₪ לעבר ולעתיד. לטענת התובע מאז התאונה אינו משתמש ברכב דו גלגלי, אלא ברכב של אשתו או במוניות ולעיתים באופניים. לפיכך עותר לפיצוי חודשי על בסיס 1,500 ₪ בחודש לעבר ועל בסיס 1,000 ₪ בחודש לעתיד. הנתבעת טוענת כי אין מקום לפצות את התובע בראש נזק זה, משלא הוכיח הוצאותיו בראיות של ממש. כמו כן, התובע לא הביא כל ראיה כי בפועל אינו רוכב על אופנוע מאז ארעה התאונה.
2. אין ספק כי חוסר יכולתו לנסוע באופנוע גורם לעליה מסוימת בהוצאות הניידות, אם כי יש לזכור כי גם עלויות רכיבה על רכב דו גלגלי (ביטוח וכו') אינן מבוטלות וכי אנשים רבים מפסיקים לרכב על רכב דו גלגלי מסיבות בטיחות ומסיבות נוספות – ועמד על כך ד"ר דרנל בחקירתו. התובע לא הביא ראיות לפערים בהוצאות, לא הוכיח כי אכן היה ממשיך לרכב על אופנוע והסכומים הנדרשים על ידו אינם סבירים. בנסיבות המקרה, בהתחשב בראיות שהובאו ובממצאי המומחה על הקושי ברכיבה על אופנוע מצאתי להעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסכום גלובאלי של-10,000 ₪.

כאב וסבל

1. בהתאם לדין, לשיעור הנכות ולתקופת האשפוז מגיע הפיצוי בראש נזק זה לסכום של 20,652 ₪.

סיכום

1. סה"כ נזקי התובע – 128,652 ₪.

סוף דבר

1. הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 128,652 ₪, בתוספת שכ"ט ואגרה כדין, וזאת בתוך 30 יום מהיום. לאחר מועד זה יישאו הסכומים הפרשי ריבית והצמדה.

ניתן היום, א' אלול תשע"ג, 07 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.