זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975, שהוגשה בגין נזקי גוף שנגרמו בשתי תאונות דרכים במוניתו של התובע, שתיהן תאונות עבודה. בראשונה, מיום 03.12.02 בוטח השימוש ברכב שבו נהג התובע בידי הנתבעת 1 (להלן: הכשרת הישוב). בשנייה, מיום 3.7.07 בוטח הרכב שבו נהג התובע בידי הנתבעת 2 (להלן: שירביט). הצדדים חלוקים רק בשאלת הנזק.

התאונה הראשונה

התאונה הראשונה הייתה קלה אף לשיטת התובע והוא לא ביקש שימונה מומחה להעריך את נכותו. לטענתו, הוא נפגע במנגנון צליפת שוט והתלונן על כאבי צוואר ועל סחרחורות. התובע טוען רק לנזק בשל כאב וסבל בסך 12,000 ₪. הכשרת הישוב טוענת שהתאונה הייתה קלה, לתובע לא נגרמה כל נכות ועל כן, הוא אינו זכאי לפיצויים אך היא לא כופרת בעצם התרחשות התאונה. הפיצוי בראש נזק זה מצוי בשיקול דעתו של בית המשפט בשים לב לחומרת התאונה ולתוצאותיה גם כאשר לא נגרמה נכות כלשהי. במקרה דנן, התאונה הייתה קלה, התובע לא נזקק לטיפול רפואי חריג לאחריה ואף לא החסיר מעבודתו. בנסיבות העניין דומה שפיצוי בסך 4,000 ₪ יהא הולם.

התאונה השנייה

התאונה השנייה הייתה קשה הרבה יותר. לפי התיעוד הרפואי התובע נפגע בצווארו בחוליות C5-6 ובחוליות C6-7 ונגרם לו בלט דיסק עם לחץ על חוט השדרה עם הקרנות לגפיים. התובע טופל במרפאת כאב, עבר ניתוח דיסקוטומיה וקיבוע חוליות. לאחר התאונה החל התובע לסבול לטענתו גם מתופעות פסיכיאטריות כגון דיכאון ואף תועדו כמה ניסיונות התאבדות. הוא קיבל טיפול פסיכיאטרי ואושפז במרכז הרפואי לבריאות הנפש ע"ש אברבנאל. התובע מייחס את מצבו הנפשי לתאונה השנייה אך הנתבעת מצביעה על עבר פסיכיאטרי עשיר הכולל אשפוזים עוד בגאורגיה, ארץ מוצאו של התובע. התובע עצמו העיד שבצעירותו שירת בצבא הרוסי ובמהלך שירותו תקף את הממונה עליו ובעקבות זאת אושפז בבית חולים פסיכיאטרי. עוד העיד התובע שהוא נדקר במהלך קטטה בפאב בגאורגיה ובהזדמנויות אחרות נהג באלימות כלפי הוריו. מגאורגיה עבר התובע לגור באוקראינה ושם ניסה להתאבד על ידי הצתת חומר דליק בין אצבעותיו. לטענתו כל המעשים האלה היו מעשי שובבות ותו לא, אלא שברוסיה מיהרו להכריז עליו כעל חולה נפש וטיפלו בו בהתאם. הוא סיפר שנעזר ברופא יהודי שזייף מסמכים רפואיים שיעידו שהוא חולה נפש כדי לקבל בחו"ל קצבת נכות. למעשה, הוא היה בריא בנפשו עד לתאונה השנייה.

המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) קבע את נכויות התובע בגין התאונות, שהן גם תאונות עבודה. כקביעה עפ"י דין, כמשמעותה בסעיף 6ב לחוק פלת"ד, היא מחייבת גם בהליך זה. נקבעו לתובע נכויות: 30% עפ"י תקנה 34(ג) בגין מצב נפשי, כשרק 20% ממנה נובעים מהתאונה. 20% עפ"י תקנה 37(1)א' בגין קיבוע של עמוד שדרה צווארי, כשרק 10% ממנה נובעים מהתאונה. נקבעו לתובע מנכות זמנית בשיעור 100% מיום 3.10.07 עד ליום 31.3.08 ונכות זמנית בשיעור 40% מיום 1.4.08 ועד ליום 30.9.08. לא הוגשה בקשה לסתור קביעות אלה והן יחולו גם על תביעה זו. מתוך כך גם נדחות טענות התובע שלפני התאונה השנייה לא סבל מנכות פסיכיאטרית כלל.

לטענת התובע, ערב התאונה עמד שכרו הממוצע כנהג מונית על כ- 6,000₪ כוללים רכיב של שכר בגובה של כ- 5,331₪ ו"טיפים" בגובה משתנה. שירביט טוענת שהכנסותיו המדווחות בפועל של התובע היו קטנות משמעותית מהכנסותיו הנטענות. עפ"י טפסי 106 שהציג התובע, שכרו החודשי הממוצע עמד על 2,891₪ לחודש בשנת 2003, 3,522₪ בשנת 2004 ו- 3,511₪ בשנת 2005. עפ"י תקציר שומת המס לשנת 2006 עמדה הכנסתו החודשית הממוצעת של התובע בשנה זו על 3,862₪ בעבודתו כעצמאי וכשכיר גם יחד. לבסוף, הצביעה שירביט על כי שכרו הרבע שנתי המבוטח בביטוח הלאומי עמד על 8,622₪, דהיינו שכרו החודשי הממוצע של התובע עמד על 3,425₪.

התובע העיד שחלק ניכר מהכנסותיו נתקבל הודות להסעות "נרקומנים ובחורות" בחיפה. אוכלוסיה זו הותירה "טיפים" יפים בסוף הנסיעה. לדבריו, כשנכנס לתוקפו חוק חדש שאוסר על הסעת אוכלוסיה זו, נשבר מטה לחמו ומכאן הכנסתו הנמוכה המדווחת בשנת התאונה. לטענתו, הוא הרוויח מ"טיפים" עד כ- 3,000₪ לחודש, אך אינו יכול לתמוך טענה זו בראיה כלשהי. לאחר התאונה התובע לא שב לעבודתו כנהג מונית ומתפרנס מקצבאות המל"ל ומהשכרת רישיונו להפעלת מונית והזכות הציבורית ("מספר ירוק") תמורת כ- 1,300₪ לחודש. בתצהירו לא חשף התובע את הכנסותיו מהשכרת המספר הירוק אך בחקירתו לא הכחיש את הדבר. התובע טען שגם אם לא ניתן לייחס את כל אובדן כושר השתכרותו לתאונה הרי שיש לראות במצבו הקודם מעין "גולגולת דקה" שכן, לפני התאונה הוא התפרנס ללא הפרעה ולאחריה לא שב לעבודתו.

שירביט טוענת עוד שלפני פציעתו בתאונה השניה לא היה לתובע כושר השתכרות. רישיונו לנהוג רכב ציבורי ניתן לו לאחר שהציג מצג שווא העולה כדי תרמית ולפיה אין לו עבר פסיכיאטרי. לו ידעו במשרד הרישוי על עברו, לא היה ניתן לו רישיון זה. לחלופין, היא טוענת, שגם אם הרישיון ניתן כדין, הרי שהוא מעולם לא הותלה על ידי משרד הרישוי אלא שלאחר התאונה, כאשר זומן התובע לעריכת בדיקות רפואיות כדי לחדשו, הוא פשוט נמנע מלהתייצב. ככל שבדין ניתן לו הרישיון, הרי שבכוחו של התובע לחדשו ומשלא עשה כן, יש לראותו כמי שלא הקטין את נזקו.

דומה שמחלוקת זו מחמיצה את העיקר: התובע, על כל מומיו, עבד כרתך ואחר-כך כנהג מונית (בין אם עשה כן כדין ובין אם עשה כן בעורמה) ובטרם נפצע הצליח להפיק פרנסה (דלה מאוד) מעבודה. אחרי שנפצע לא המשיך לעבוד. הנטל הרובץ על מי שטוען לשכר שאינו מדווח לרשויות המס, כבד. התובע לא עמד בו ואין בסיס ממשי לייחס לו הכנסה שונה משדיווח למל"ל. 75% משכרו הרבע שנתי של התובע מהווים 8,622₪ ולכן שכרו החודשי הממוצע עמד אותה עת על 3,832₪ ברוטו מהם אין לנכות מס בהתחשב ב- 2.25 נקודות זיכוי לצרכי מס הכנסה מפאת היות התובע גרוש ואב לילדה שאינה בחזקתו. מכאן ואילך יחושבו נזקי התובע בהנחה שזה היה השכר שהשתכר לפני שנפצע.

הנזק

הפסדי שכר לעבר: לטענת התובע, לאחר התאונה הוא איבד כליל את כושר תעסוקתו ויש לחשב את הפסדיו על בסיס אובדן מלא של שכרו החודשי בניכוי 1,300₪ שהוא מקבל בתמורה להשכרת הזכות הציבורית במונית. סה"כ טוען התובע להפסד בגובה 271,600₪. הנתבעת חולקת על טענות התובע לאובדן מלא של כל יכולת השתכרות. לטענתה יש לחשב את הפסדיו לעבר תוך אבחנה בין שלוש תקופות על בסיס הכנסה בגובה 3,425₪: 4 חודשים לאחר התאונה קבע המל"ל שהתובע שהה בתקופת אי כושר מלא וסה"כ הפסדיו בניכוי הכנסותיו מהשכרת המספר הירוק שבידיו עומדים על 12,400₪. בתקופת הנכויות הזמניות יש לחשב את הפסדי התובע בהתאם לנכויותיו הזמניות בניכוי הכנסותיו מהשכרת הזכות הציבורית ובסה"כ - 9,900₪. בתקופה השלישית יש לחשב את הפסדיו לפי נכותו הצמיתה בשיעור 28% ובניכוי הכנסותיו מהשכרת הזכות הציבורית. בתקופה זו התובע לא הפסיד מאומה שכן, הכנסותיו מהשכרת הזכות הציבורית עולות על הפסד 28% משכרו.

התובע סובל מנכות בשיעור 28% עקב מהתאונה אך ללא קשר אליה יש לו נכות כללית בשיעור 66%. קביעה זו כשלעצמה לא מחייבת את בית המשפט אלא שהנכות שנקבעה בענף נכות כללית בתחומי הפסיכיאטריה והאורטופדיה חופפת לחלוטין את נכויות התובע שנקבעו בענף נפגעי עבודה ולנכותו הכללית של התובע ערך אינדיקטיבי. עדות התובע הייתה לעתים מבולבלת והתובע ענה שלא לעניין לשאלות. כך למשל כשנשאל האם האמור בתצהירו אמת הוא ענה שהוא אדם אובייקטיבי פילוסופי. לא ניתן לייחס תשובות מעין אלה לקשיי שפה בלבד. לעתים דומה היה שהתובע כלל לא מבין את משמעות המעמד וסבר שהוא נמצא בחברת רופאים. הוא פנה לבאי כוח הצדדים ולמותב היושב בדין בתואר "ד"ר" והתרגז כשנשאל למצבו הרפואי ולמשמעות התרופות אותן הוא נוטל שכן, לטעמו אלה מצויים בתחום הידיעה של הרופא הסביר. דומה שלאור מכלול מצבו של התובע, אין זה בלתי מתקבל על הדעת שאיבד את כושר תעסוקתו כליל.

התובע טוען לאובדן מלא של כושר השתכרותו ולחלופין הוא טוען שיש לראות במצבו הרפואי הקודם "גולגולת דקה". הנתבעת טוענת שהתובע הפסיד רק 28% מהכנסתו ואת שאר ההכנסות הפסיד בשל מצב שאינו קשור לתאונה בקשר סיבתי הן לאור מצבו הקודם והן לאור אי עמידתו בחובת הקטנת הנזק. נקודת המפתח בהכרעה במחלוקת בין הצדדים היא שהתובע על כל מגבלותיו הצליח להשתכר 3,832₪ לחודש לפני שנפצע. הנתבעת עצמה טענה כי גם לפני התאונה התובע השתכר רק סכום זעום. על נכותו הבסיסית של התובע, שאפשרה לו להשתכר סכום זעום זה, התווספה רק נכות בשיעור 28% כתוצאה מהתאונה ואז (וכמסתבר בשל כך) איבד את כושר עבודתו כליל. פוטנציאל ההשתכרות של התובע היה בעבר גבוה יותר, אך בשל מומיו צומצם לסדר גודל צנוע של 3,832₪ בחודש עוד לפני לפני התאונה. הנכות שנגרמה מהתאונה מונעת ממנו להרוויח אפילו שכר זעום זה. מאז, כל שמצליח התובע להרוויח הם דמי השכרת ה"זכות הציבורית" שלו (1300₪ - שקודם שימשה אותו להפקת הכנסתו מעבודה) והפסדו החודשי 2532 ₪. מאז התאונה חלפו 56 חודשים, הפסדו המצטבר של התובע 141,792₪ ובתוספת הצמדה מאמצע התקופה 152,460₪.

הפסד כושר השתכרות לעתיד: על בסיס השיקולים שהוזכרו קודם טוען התובע להפסדי הכנסה בעתיד בסך 584,059 ₪. הנתבעת טוענת שיש לפצותו בסך 90,821₪ בהתבסס על מכפלת 28% נכותו בשכר בגובה 3,425₪. כפי שפורט קודם, עוד לפני פציעתו בתאונה השניה צומצם פוטנציאל ההשתכרות של התובע מאוד בשל מומיו לסך חודשי של 3,832₪. הצמצום הנוסף נגרם עקב נכותו בשל התאונה השניה כאשר נשלל ממנו גם זה וכל שנשאר לו היא הכנסה בסך 1300₪ מהשכרת הזכות הציבורית במונית. לאור זאת הפסדו החודשי יהיה 2532₪ ובהכפלה במקדם היוון 96.8248 (עד מלאת לו 67) יצטבר לסך 245,160₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד: התובע טוען כי נגרמו לו וייגרמו לו הפסדים כבדים בשל הצורך בעזרת הזולת. לטענתו, הוא חי בגפו ללא איש שידאג לצרכיו ויעזור לו בתחזוקת משק הבית. לטענתו הוא היה מאושפז במשך 51 ימים בהם נגרמו לו הפסדים כבדים אך גם עם שחרורו, נכותו הגבוהה לא מאפשרת לו תפקוד תקין אף בביתו. התובע העיד כי קיבל עזרה מגרושתו ומחבר לעבודה בהיקף לא גדול. סה"כ מבקש התובע כי יפוצה בסך 225,884₪ על בסיס עזרה שניתנת בהיקף של 5 שעות בעלות של 45₪ לשעה.

שירביט טוענת כי לתובע נגרם הפסד, אם בכלל, רק בתקופת אשפוזו במשך 51 ימים בשיעור שאינו עולה על 5,000₪. היא מזכירה שהתובע לא העיד את החבר או את גרושתו. עוד מבססת שירביט את טענתה על סרט חקירה שבו נראה התובע כשהוא מסתובב כל היום ברחובות העיר ללא מעש. לטענתה, התובע עצמאי אך הוא מכלה את ימיו בחוסר מעש לא מוצדק. לכל הפחות, יש לקבוע כי אדם עצמאי לא צריך עזרת אחר.

בבית המשפט התובע נראה כפי גילו, לבוש במכנסי ג'ינס ובחולצה מכופתרת נקיים ומגוהצים. התובע העיד שעה ארוכה בעמידה בטרם ביקש לשבת. הוא העיד שהוא מנקה ומבשל לעצמו. התובע אושפז במשך 51 ימים ולאחר מכן סבל מנכויות זמניות בשיעור ניכר של 100% ו- 40% עד ליום 30.9.08 (סה"כ כ – 15 חודשים) בתקופות אלה סביר שנזקק לעזרת זולת ניכרת, אפילו אם פרטיה (ועלותה) לא בוררו. הפסדי התובע בראש נזק זה בתקופה זו יוערכו גלובאלית בסך 15,000₪. לאחר מכן התייצבה נכותו של התובע ויש להניח שמצבו לא היה שונה בהרבה מהמצב בו נצפה בעדותו כשהוא עצמאי ומתפקד ברמה סבירה שתאפשר לו לתחזק את משק הבית ולהמשיך ולבשל לעצמו. בנתונים אלה, לא מצאתי הצדקה לפצותו בגין עזרת הזולת לעתיד.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד: התובע טוען להוצאות רפואיות כבדות בעבר ולכן הוא גם מבקש פיצוי גדול בראש נזק זה לעתיד. שירביט עצמה התבססה בחקירותיה על רשימה ארוכה של תרופות להן נזקק התובע. התובע טוען שלא שמר על כל הקבלות אך אלה ששמר מסתכמות לסך נומינאלי של כ- 27,000₪ ובכלל זה עלות מימוש זכויותיו במל"ל. התובע העיד שהוא משלם כ- 100₪ בכל חודש על תרופות וטוען שייגרם לו בעתיד הפסד של כ- 22,320₪ בהיוון מתאים עד סוף תוחלת חייו. סה"כ טוען התובע שיש לפצותו בסך 100,000₪. הנתבעת מצביעה על כך שהתאונה הייתה תאונת עבודה ועל כן, כל הוצאותיו הרפואיות של התובע אמורות להיות מכוסות בידי המל"ל. ככל שהתובע לא ממצה את זכויותיו במל"ל מתוך עצלנות, הרי שאינו עומד בחובת הקטנת הנזק. כן מצביעה שירביט על העובדה שהתובע בחר לקבל טיפול במסגרת הרפואה הפרטית היקרה כאשר יכול היה לקבל אותו הטיפול במסגרת הציבורית חינם. לטענתה גם התנהלות זו לא עולה בקנה אחד עם חובת התובע להקטין את הנזק. לבסוף, טוענת שירביט שיש לזקוף לפחות חלק מהוצאותיו בתחום הפסיכיאטריה ובתחום האורטופדיה למצבו הקודם של התובע שאינו קשור לתאונה וכן, היא מפנה לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), תשס"ט – 2009 המטיל את מתן הטיפול הרפואי לנפגעי תאונות דרכים על קופות החולים. על יסוד כל אלה, טוענת שירביט שאין לפצות את התובע בפיצוי שעולה על 5,000₪.

התובע סובל מפגיעה נפשית ניכרת שממנה התרשם בית המשפט באופן בלתי אמצעי. דומה שבוחן המציאות של התובע לא תמיד תקין, שטף דיבורו איטי ותוכן דבריו לא תמיד ענייני. במצב זה אין פלא שהתובע לא מצליח תמיד לדאוג לענייניו ולא מקפיד לקבל השבת הוצאותיו מהמל"ל. דומה שזהו תוצר של נכותו, לא של העצמה מכוונת של הנזק או "עצלות". ראוי להוסיף שלפחות בתחום הטיפול הנפשי, יתכן שלא כל צרכי התובע מקבלים מענה במסגרת הרפואה הציבורית. התובע טען להוצאות חודשיות לרכישת תרופות בסך כ- 100₪. מהתיעוד של קופ"ח עולה שלעתים הוציא גם סכומים גדולים בהרבה. לאור כל זאת מצאתי לנכון לפסוק לו פיצוי בסך 10,000₪ לעבר וסך 20,000₪ לעתיד בשל הוצאותיו הרפואיות.

נזק לא ממוני: לתובע נותרה נכות צמיתה משוקללת בשיעור 28% והוא אושפז במשך 51 ימים. לפי כללי החישוב הנוהגים לפי חוק פלת"ד זכאי התובע לפיצוי בגין כאב וסבל בסך 62,566₪.

ניכויים: שווי קצבאות התובע מהמל"ל בשל נכות כללית עולה על שווי הקצבאות שהיה מקבל מענף נפגעי עבודה ולכן העדיף התובע לממש את זכותו במסגרת זו. עפ"י חוו"ד אקטוארית מעודכנת שהוגשה בהסכמה שווי הקצבאות הוא 406,727₪ ולהן יש להוסיף דמי פגיעה בסך 7,083₪. הצדדים לא חלוקים גם בנוגע לדרך חישוב הניכוי על פי ההלכה שנקבעה ברע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ וסה"כ יש לנכות מנזקי התובע 188,126₪.

התביעה מתקבלת. לתובע ישולמו הסכומים הבאים: (א) התבעת 1 תשלם לתובע בגין נזקי התאונה הראשונה 4,000₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 608₪. (ב) נזקי התובע בגין התאונה השניה 516,186₪. מזה יש להפחית 188,126₪ בגין תגמולי המל"ל והפיצוי שתשלם לו הנתבעת 2 יהיה 328,060₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 49,898₪. כמו כן תישא הנתבעת 2 באגרת המשפט ובהוצאות התובע, כפי שישום אותן הרשם.

במהלך המשפט התעורר חששו של בית-המשפט שהתובע אינו כשיר לנהל את ענייניו הכספיים. כדי למנוע ממנו נזק, יועבר העתק פסק-הדין לאפוטרופוס הכללי, שינקוט כל פעולה נחוצה. הכספים שישולמו בעקבות פסק-דין זה יועברו לידי ב"כ התובע, אשר יעכב במשך 4 חודשים סך 300,000₪ מהם בנאמנות, על מנת שיהיה סיפק בידי האפוטרופוס הכללי לנקוט כל פעולה נחוצה להגנת ענייניו של התובע. לאחר תקופה זו, בהעדר הוראה חוקית אחרת, יעביר ב"כ התובע את היתרה לתובע.

כספים שהופקדו לכיסוי הוצאות עדים ולא ניתנה לגביהם החלטה אחרת יש להשיב למפקיד.

המזכירות תעביר העתק פסק-הדין לאפוטרופוס הכללי.

ניתן היום, כ"ט אדר תשע"ג, 11 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.