א. הערעור שבפנינו הוא על הכרעת הדין של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט מוחמד מסארווה) מיום 4.3.12 ב-ת"פ 3864-11-09 לפיה הורשעו המערערים בעבירות של איסור לכלוך והשלכת פסולת, לפי סעיפים 2 + 13(ב)(1) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד – 1984, וכן מטרד לציבור, לפי סעיף 215 של חוק העונשין, התשל"ז – 1977.

יצויין, כי המערערים זוכו מעבירה של ניהול עסק ללא רישיון לפי סעיפים 4, 14 ו-15 של חוק רישוי עסקים, התשכ"ח – 1960, וצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה – 1995.

ב. הערעור מוגש גם על גזר הדין שניתן ביום 7.5.12, ולפיו הוטל על המערערת מס' 1 קנס בסך 30,000 ₪, על המערער מס' 2 קנס בסך 20,000 ₪ או שלושה חודשי מאסר תחתיו, וכן חתימה על התחייבות בסך 50,000 ₪, ועל המערער מס' 3 הוטל קנס בסך 7,500 ₪ או חודש מאסר תחתיו, חתימה על התחייבות בסך 10,000 ₪, ופסילת רישיון הנהיגה על תנאי לתקופה של שישה חודשים למשך שנתיים.

ג. הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:

ביום 3.11.09 הגישה המשיבה כתב אישום כנגד המערערים.

בהתאם לאמור בו, המשאית הנזכרת בכתב האישום היא בבעלות המערערת מס' 1, שהיא חברה בע"מ (להלן: "המערערת"). המערער מס' 2 הוא הבעלים והמנהל של המערערת.

המשאית היא, כך נטען, בהחזקתו ובאחריותו של המערער מס' 2.

אשר למערער מס' 3, נטען, שהוא נהג המשאית של המערערת, מקבל הנחיות מן המערער מס' 2, ומבצע בפועל את שפיכת הפסולת.

ד. נטען בכתב האישום, שבתאריך 16.3.09, סמוך לשעה 14:00, בשטח פתוח באום אל-פחם, סמוך לאתר מעבר מאושר לפסולת ביתית, השליכו המערערים פסולת בניין ממשאית ברשות הרבים.

נטען, כי המערער מס' 3 השליך מתוך המשאית, בשטח האמור, פסולת גזם, מעורבת בפלסטיקים, צינורות גומי שחורים, ניילונים, פסולת יבשה וכיו"ב, וזאת בהוראת המערער מס' 2, ובכך לכלכו המערערים את רשות הרבים.

עוד נטען, שבנסיבות אלה גרמו המערערים למטרד לציבור בכך ששפכו פסולת ברשות הרבים, בשטח פתוח, ללא גידור, ללא היתרים ו/או רישיונות, וגרמו לציבור פגיעה, הטרדה ואי נוחות בשימוש בזכות הרבים.

כתב האישום ייחס למערערים עבירה של איסור לכלוך והשלכת פסולת, לפי סעיף 2 + 13(ב)(1) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד – 1984, ומטרד לציבור, לפי סעיף 215 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

בכתב האישום נטען גם, שהמערערת והמערער מס' 2 ביצעו את עיסוקם ללא רישיון, אך מן העבירות בנוגע לניהול עסק ללא רישיון זוכו המערערים ונושא זה אינו עומד לדיון בפנינו.

ה. המערערים כפרו בעובדות כתב האישום ומסכת הראיות נפרשה במלואה בפני בית משפט קמא.

בהכרעת הדין סוקר בית משפט קמא בהרחבה את הראיות שהביאו הצדדים, ומציין שמטרת חוק שמירת הניקיון היא למנוע השלכת פסולת למקום שאינו מיועד לכך, למנוע לכלוך וזיהום של רשות הרבים, במקום בו היא מהווה מטרד, מזיקה לציבור, ועלולה להוות מקור למחלות.

מדובר, כך נקבע, בחוק שנועד להגן על הערכים החשובים של איכות הסביבה.

ו. עוד ציין בית משפט קמא, שכל מקום שהציבור רשאי לעבור בו, גם אם הינו בבעלות פרטית, יכולה להתקיים בו הגדרת "רשות הרבים" לפי חוק שמירת הניקיון.

ז. מסקנת בית משפט קמא היא, שהיה על המערערים לפנות את הפסולת לאתר פסולת מסודר, לגביו יש נהלים ברורים על פי דין, ובהם מוסדר עניין גידור השטח אליו מפנים את הפסולת, לרבות הצבת שלטים המונעים את כניסת הציבור לשטח זה.

ח. קובע בית משפט קמא, שראיות המשיבה, לרבות המסמכים, התמונות, והמוצגים שהוצגו מטעמה, תומכים בטענות המשיבה ובגירסתה.

עוד קובע בית משפט קמא, שגם עדויותיהם של עדי המשיבה היו עקביות, אמינות, ומהימנות, ולא נמצאו בהן סתירות מהותיות, שיש בהן כדי לפגום בגירסת המשיבה.

ט. מוסיף בית משפט קמא, שכעולה מהודעתו של שי אילן ז"ל (ת/5), מי שהיה מרכז בכיר לפסולת ומיחזור במשרד להגנת הסביבה, לא ניתן למערערים כל אישור להשלכת הפסולת באתר. אדרבא, מהודעת המנוח עולה, כי המערער מס' 2 שאל אותו לגבי הובלת גזם מקריית טבעון לתחנת המעבר באום אל פחם, וכן הביע המערער מס' 2 את רצונו להכשיר את המשטח הנדון.

המנוח מסר בהודעתו ת/5, כי הוא השיב למערער מס' 2, שלצורך כך עליו להוציא היתר בנייה מן הוועדה האיזורית, וכן לעמוד בתנאים של המשרד להגנת הסביבה. עוד הוסיף המנוח, כי הוא אמר למערער מס' 2, שהוא אינו בטוח שהמשרד להגנת הסביבה יסכים לכך מאחר והשטח בעל נצפות גדולה מן הכביש.

כאשר נשאל המנוח בהודעתו, האם נתן לבא כוחו של המערער מס' 2 או למישהו מן המערערת רשות לשפוך גזם במשטח החיצוני של תחנת המעבר, שלל זאת המנוח והשיב, כי לא נתן לבא כוחו של המערער מס' 2 או לכל אדם אחר לשפוך גזם במשטח הנדון והוסיף: "פסולת ניתן לשפוך רק באתר מאושר, ומקום זה לא אושר לכך כחוק".

בהמשך ההודעה, הבהיר המנוח שהוא גם לא נתן רשות לעד התביעה מס' 4, מוחמד אדיב אגבאריה, אשר עובד ועבד אצל המערערת בפינוי פסולת ביתית, גזם ועצים, להניח גזם במשטח.

י. בית משפט קמא הגיע למסקנה שעובדות כתב האישום הוכחו מעבר לספק סביר ולפיכך, הרשיע את המערערים בעבירות של איסור לכלוך והשלכת פסולת, וכן מטרד לציבור, כמצויין בפתח דברינו.

י"א. בגזר הדין עמד בית משפט קמא על כך שהמערערת היא קבלן לביצוע עבודות איסוף אשפה, המערער מס' 2 הוא מנהלה, והמערער מס' 3 שכיר בשירותה, וככאלה, אמורים הם להקפיד, קלה כחמורה, על שמירת הניקיון ומניעת מפגעים ברשות הרבים.

בית משפט קמא ציין איפוא לחומרה, שדווקא המערערים, כמי שמופקדים על שמירת איכות הסביבה, המצווים להקפיד קלה כחמורה על שמירת הניקיון ומניעת מפגעים ברשות הרבים, הם שביצעו את העבירות בהן הורשעו.

לקולא ציין בית משפט קמא, שמדובר בהשלכת תכולה של משאית אחת, שהושלכה בפתח תחנת המעבר אום אל פחם, תחנה המיועדת לאיסוף אשפה ביתית. תכולת המשאית כללה גזם של עצים, כולל יריעות של ניילונים, פלסטיקים, ופסולת אחרת.

על יסוד האמור לעיל, הטיל בית משפט קמא על המערערים את העונשים שפירטנו בפתח דברינו.

המערערים ממאנים להשלים הן עם הרשעתם והן עם גזר הדין וערעורם מונח בפניננו.

י"ב. נטען בערעור שהמחלוקת מתמקדת בגבולותיה של תחנת המעבר, אך דווקא לעניין עיקרי זה אין הכרעת הדין מתייחסת, לפי טענת המערערים.

נטען בערעור, שבעוד המשיבה סבורה כי תחנת המעבר הוגבלה לשטח התחום באסכורית, סבורה ההגנה כי תחנת המעבר כוללת את כל שטח המתחם אליו נכנסה המשאית, כולל שטח הכורכר (ה"מחלוטה"), שם רוקנה המשאית את תכולתה לצורך המשך טיפול באותה תכולה.

י"ג. מציינים המערערים, כי לפי סעיף 7 לחוק שמירת הניקיון תקבע רשות מקומית אתרים לסילוק פסולת, אך המשיבה לא הציגה ולו ראיה אחת שיכולה לתמוך בטענה שהרשות המקומית הגבילה את שטח תחנת המעבר למתחם שמוקף באסכורית.

נטען בערעור, ששטח מינימלי לתחנת המעבר הוא כשלושה דונם (פרק ג' בתמ"א 16) ואילו השטח שבפועל תחום באסכורית קטן בהרבה, ומכאן, שאין זה יכול להיות, ואין זה מתקבל על הדעת, ששטח תחנת המעבר הינו רק השטח התחום באסכורית.

י"ד. נטען עוד בערעור, שלפי התוכנית ענ/207 (מוצג נ/3) סה"כ שטח התוכנית הוא 48 דונם.

שטח המתקנים ההנדסיים עליו נמצאת תחנת המעבר הוא 16 דונם. נטען גם, שלפי התוכנית, אין חלוקה לייעוד של כל דבר ודבר, וכל השטח הינו לכל השימושים.

מוסיפים המערערים, ש-ענ/525 (נ/4), היא תוכנית מתאר מקומית שנועדה לשנות את תוכנית המתאר ענ/207 (נ/3). שטח התוכנית ענ/525 הוא כ-21 דונם, מתוכם הוקצו למתקנים הנדסיים 9 דונם, וגם כאן אין חלוקה לייעודים שונים של השטח המיועד למתקנים הנדסיים.

ט"ו. המערערים מציינים, שמפקח המשטרה הירוקה, עד התביעה ניסים צרור, אישר בעדותו שהאתר מצוי בתחום השיפוט של עיריית אום אל פחם, וכדי לברר האם יש אישור לאתר, יש לפנות לעיריית אום אל פחם, ואולם העד ניסים צרור - לא עשה כן.

עוד נטען בערעור, שמעדות ניסים צרור עולה, כי ידיעתו באשר לאיסור לפרוק את הגזם בשטח הכורכר היא ידיעה מפי השמועה בלבד, דהיינו, מן המנוח שי אילן ז"ל, אשר נפטר ולא העיד בבית המשפט, ומקור ידיעתו של המנוח נותר לא ידוע.

נטען בערעור, שבית משפט קמא לא הבחין שמדובר אך בעדות מפי השמועה.

ט"ז. נטען גם, שעד התביעה, רס"מ מאיר לוי, אישר כי המערערים, כאמור, טענו כבר מתחילת החקירה כי שטח הכורכר הוא חלק בלתי נפרד מתחנת המעבר, ואולם, רס"מ לוי לא בדק בעיריית אום אל פחם האם משטח הכורכר הוא חלק מתחנת המעבר.

ב"כ המערער מפנה לעדות מוחמד אדיב אגבאריה, עד תביעה, שעובד באתר מאז 1997, שאמר כי תחנת המעבר מאושרת על-ידי עיריית אום אל פחם, כשחלק ממנה הוא לקליטת אשפה ביתית, ובאשר לגזם דאגו שבכל יום ייגרס הגזם ויועבר לאתרים מאושרים (עמ' 15 לפרוט').

עד התביעה אגבאריה מסר בעדותו שהוא עובד עם עיריית אום אל פחם מאז 1997 באותו אתר, ללא אסכורית מסביב, ועד היום לא באו מאיכות הסביבה ואמרו לו שאסור.

עוד ציין העד אגבאריה, שהוא גידר את תחנת המעבר, מבלי שהתבקש לכך. קודם לכן היה במקום בד יוטה כדי למנוע את מראה העיניים, אך לא נראה היה לעד אגבאריה שהדבר מפריע.

י"ז. ב"כ המערערים גם מפנה לפסק דינו של בית משפט מחוזי חיפה ה"פ 381/00 מיום 24.11.02, שעניינו הפקעת קרקעות, שם ציין בית המשפט שהמתקן ההנדסי הוא אתר לסילוק פסולת המשמש תחנת מעבר לשינוע פסולת. הפסולת מרוכזת במכולות, וחלקה מפוזר על הקרקע. כן צויין באותו פסק דין, ששטח המתקן מוקף בחלקו בגדר של יריעת פלסטיק ירוק.

י"ח. נטען בערעור, שאי-גידור כל תחנת המעבר, כשלעצמו, אינו יכול להפוך מתחם שהוא תחנת מעבר למתחם שאיננו תחנת מעבר, ולכן אי-הגידור איננו בבחינת ראיה שיכולה לחזק את עמדת המשיבה.

אין מחלוקת, כך נטען, שכל המתחם הוא בשימוש המערערת. אין כל ראיה שיכולה לתמוך בטענות המשיבה. אדרבא, כך נטען, החלוקה נועדה לצורך הטיפול בפסולת ביתית. הגזם מכיל לעיתים דברים נוספים שיש להפרידם, ואולם, אין צורך להניח את הגזם במשטח בטון מגודר, ולכן אין מניעה להניחו על שטח הכורכר.

י"ט. הטענה בערעור היא, ששגה בית משפט קמא גם משקבע שהמערערים השליכו פסולת ברשות הרבים, הואיל ובכל מקרה מדובר במתחם, שאיננו שטח פתוח, ואינו ברשות הרבים. הכניסה למתחם היא רק דרך הכניסה הראשית, אשר תחומה במחסום טבעי (חלף גדר), ומעקה בטיחות של כביש גישה, שלציבור אין כניסה אליו, והלכה למעשה אין הציבור נכנס אליו.

דרך הגישה היחידה, כך נטען, היא דרך המתחם שנמצא בחזקת המערערת, וכך גם העיד עד התביעה רס"מ מאיר לוי (עמ' 12 לפרוט').

טענת המערערים היא, שכל המתחם מוקף מכשול טבעי, חלף גדר, ומעקה בטיחות של כביש הגישה. כדי להיכנס למקום יש לעבור בדרך שירות מיוחדת. כמו כן, מצויים במקום תמיד עובדים.

נטען בערעור, שהמשיבה לא הוכיחה בשום שלב כי מדובר בנכס שהציבור רשאי להשתמש בו או לעבור בו, או שהציבור משתמש או עובר בו הלכה למעשה.

כ'. כמו כן, נטען בערעור שמדובר בעסק טעון רישיון. חזקה היא שאין לציבור זכות כניסה למקום, ולכן מצא המחוקק שיש לתת לכך את הדעת וליתן זכות כניסה מיוחדת לאתר לבעלי תפקידים לצורך אכיפת חוק רישוי עסקים (סעיף 28 לחוק רישוי עסקים).

כ"א. טענה נוספת בערעור היא, שבית משפט קמא שגה, משקבע שהמערערים השליכו פסולת לרשות הרבים, שכן, הלכה למעשה, אין המדובר בפסולת. כמו כן נטען, שתכולת המשאית לא הושלכה אלא הונחה לצורך ביצוע פעולת הקטנת הנפח בדרך של גריסה.

המערערים מאשרים שהמונח "פסולת" בחוק שמירת הניקיון, כולל גם גזם, ואולם, כך נטען, העובדה שגזם יכול להיחשב כפסולת אינה מלמדת בהכרח שכל גזם הוא פסולת. בענייננו, הגזם, לפי הנטען, הוא חומר גלם שעובר גריסה לצורך מיחזור.

כ"ב. נטען גם, שאין צורך באישור המשרד להגנת הסביבה לצורך גריסת הגזם באמצעות מכונה ניידת, באופן שבו פעלו המערערים.

המערערים גם מבקשים לאפשר הגשת ראיה נוספת בהליך הערעור, דהיינו, בקשת רישיון לתחנה למיחזור וטיפול בגזם, שעליה רשם מנהל מחוז חיפה במשרד להגנת הסביבה: "מכיוון שמדובר בגריסה במגרסה ניידת, אין צורך, לדעתנו, באישור המשרד להגנת הסביבה".

כ"ג. טענה נוספת בערעור היא, שבית משפט קמא לא נתן דעתו לאפשרות שהמערערים טעו בתום לב במצב הדברים וסברו, שמותר להם על פי חוק לפרוק במקום את תכולת המשאית לצורך עבודתם.

המתקן נבנה על-ידי הרשות המקומית והופעל בפיקוח המשרד להגנת הסביבה במשך שנים רבות. עד התביעה אגבאריה העיד, שכך פועלים במקום מאז 1997, וניתן לומר שלא נסתרה טענת המערערים, ושאין מחלוקת, שלאחר הטיפול בגזם הוא מסולק מהמקום.

המערערים, כך נטען, הסתמכו למעשה על הנחיות הרשות המקומית, או על היעדר הנחייה שלא לפעול בדרך זו, וזאת במשך שנים רבות, שכן, זהו המצג אותו הציגה הרשות המקומית.

לטענת המערערים הסתמכות בתום לב על רשות ציבורית שוללת הנחה בדבר מודעות המערערים לכך שהם פעלו שלא על פי היתר כדין (ע"פ 1182/99 אליהו הורביץ ואח' נ' מדינת ישראל מיום 7.9.2000).

כ"ד. נטען עוד בערעור, שהגזם הובא לאתר ממרחק רב. אילו היה ברור למערערים שהדבר אסור, הם לא היו מביאים את הגזם למקום הזה, אשר מזוהה באופן מוחלט כמקום שהפעילות בו קשורה למערערים דווקא.

טוענים איפוא המערערים שהם פעלו בתום לב, ללא מחשבה פלילית, ללא רשלנות, ועשו כל שניתן כדי למנוע את העבירה, הואיל ומיד לאחר פריקת הגזם הוא מועבר לגריסה ומסולק מו המקום ובנסיבות אלה, זכאים המערערים, לטענתם, להגנה לפי סעיף 34 יח' של חוק העונשין.

כ"ה. טענה נוספת היא ששגה בית משפט קמא משקבע, כי המערערים ביצעו עבירה של מטרד לציבור הואיל ואין מדובר בעבירה של אחריות קפידה, ולא הוכחה כל כוונה פלילית מצד המערערים.

כ"ו. באשר לגזר הדין, טוענים המערערים שהעונש שהושת עליהם חמור ביותר ואינו מביא לידי ביטוי את נסיבותיו המיוחדות של תיק זה.

אין המדובר בעבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים ממניע כלכלי. אין המדובר בעבירה של פריקת משאית אשפה באתר לא מוסדר שנעשתה כדי לחסוך בזמן ובכסף, אלא מדובר במשאית שהגיעה ממרחק רב לצורך מיון וגריסת גזם, שהוא עצמו בעל ערך כספי, ולאחר גריסתו משווק לצרכים שונים.

נטען, שהמערערים לא זיהמו את הסביבה, ולא זלזלו בהוראות החוק, אלא לכל היותר טעו במצב הבנת הדברים, תוך שהדברים מתנהלים באופן זה במשך שנים, ובידיעת הרשות המקומית.

המערערים עוסקים בפינוי פסולת, ולטענתם, הרשעה עלולה לפגוע בפרנסתם. נוכח העובדה שאין למערערים רישומים קודמים במרשם הפלילי המשטרתי, מבוקש לחלופין (דהיינו, אם לא יהא זיכוי), שבית המשפט יימנע מהרשעתם.

כ"ז. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 18.4.13, חזר בפנינו בא כוחם של המערערים על תמצית הטענות שבערעור.

בין יתר דבריו, עמד הסניגור על כך שהודעתו של המנוח שי אילן ז"ל (ת/5) היא הודעה של אדם שהלך לעולמו בטרם העיד, והיתה התנגדות להגשת המסמך ובית משפט קמא הסתמך, לפי הנטען, על אותה עדות, מבלי להסביר מה הבסיס לכך שהוא קיבל אותה.

העדים שהתייחסו להודעתו של המנוח אמרו, שהמידע שברשותם לעניין האישומים הקיימים ביחס לתחנת המעבר מבוסס על אותה אימרה של המנוח, כשאין תימוכין מנין קיבל המנוח את הסימוכין לידע שלו.

כ"ח. נטען גם על-ידי הסניגור, שהודעתו זו של המנוח הפכה למעשה לעדות המרכזית בתיק, ולפי הודעתו זו של המנוח נקבע, שהגבול של תחנת המעבר הוא התחום שעליו מצוייה הבטונדה, ותחום זה סגור באסכורית, ואולם, גבול תחנת המעבר כולל, לטענת הסניגור, גם את דרך הכורכר (ה"מחלוטה").

כ"ט. המנוח אמר בהודעתו (ת/5) שהוא אינו מסכים שהגזם יישפך באיזור הכורכר משום שהדבר נצפה מכביש 65. כלומר, כך טוען הסניגור, הטענה המרכזית של המשיבה היא, שתחנת המעבר מצויה רק באותו איזור שמצויה בו בטונדה, שהוא השטח של תחנת המעבר, אבל מהודעתו של המנוח עולה, שהסיבה שלא ניתן להניח את הגזם במקום שהונח על-ידי המערערים הינה משום שהמיקום נצפה מכביש 65, ולא משום שאין שם בטונדה.

ל'. מוסיף הסניגור, שאיננו יודעים מנין ידע המנוח ששטח הכורכר איננו שייך לתחנת המעבר. משלא היתה אפשרות להעיד את המנוח מחמת פטירתו, לא ניתן להסתמך על דברים שאמר, כשקיים חוסר מהותי מבחינה זו שלא ניתן לדעת על בסיס מה סבר המנוח שהשטח של הכורכר איננו חלק מתחנת המעבר.

ל"א. הסניגור מציין, כי הוא צירף לכתב הערעור תצ"א שעליה סימן את ה-נ"צ כפי שנרשם במוצג ת/4, ולטעמו, אין מחלוקת שהנקודה המסויימת מצויה בדיוק בשטח הכורכר, ולא נמצאת על הבטונדה.

טוען הסניגור, שה-נ"צ מצוי בשטח הכורכר ומקום זה תחום גיאוגרפית. דהיינו, מצד אחד הוא צמוד לכביש באופן שאיננו מאפשר מעבר, ומן הצד השני יש מעבר, אך צריך לעבור דרך שער שמצוי בו שומר. מכאן שלא ניתן לראות בכך את "רשות הרבים", כפי שקבע בית משפט קמא בהכרעת הדין, ולדעת המערערים נפלה בכך שגגה.

ל"ב. מוסיף הסניגור, שהמערערים מסיעים את הגזם לאתר, ובאתר מקצצים את הגזם באמצעות מגרסה ניידת, והתוצר נמכר כנגד תשלום כספי.

המערערים עושים כך, לפי הנטען, במשך שנים. המערער מס' 2 טוען, שהוא אשר בנה את הגדר וסידר אותה. איש לא פנה למערער מס' 2 ואמר לו שלא להניח את הגזם במקום.

עוד מבהיר הסניגור, שבתחנת המעבר אין מטמינים פסולת אלא רק מעבדים את הגזם.

מוסיף וטוען הסניגור, שיש להחיל בנסיבות המקרה את ההגנה מן הצדק, ולחלופין טוען הוא, להגנת זוטי דברים, ומוסיף וטוען, כי המחלוקת המרכזית היא, האם שטח הכורכר הוא חלק מתחנת המעבר.

ל"ג. כמו כן, טוען הסניגור, שלא כל גזם נכנס להגדרת "פסולת", הואיל ותלוי מה עושים איתו.

עוד נטען, שאין הוכחה שהפעולה של גריסת הגזם במקום היא פעולה אשר דרשה את אישור המשרד להגנת הסביבה, ואיננו יודעים האם המנוח שי אילן ז"ל נתן את אישורו בפועל, או לא נתן את אישורו, הואיל והוא לא הספיק להעיד.

עד כאן תמצית הטענות מטעם המערערים.

ל"ד. ב"כ המשיבה טען, שיש לדחות את ניסיונו של הסניגור להבדיל בין גזם לבין פסולת הואיל והבדל כזה אינו קיים בהגדרה שבחוק שמירת הנקיון.

עוד הוסיף ב"כ המשיבה, שהמערערים טוענים שהם מובילים את הגזם ממקום למקום באמצעות רישיון עסק לפסולת, אך הם נמנעו מלהציג רישיון עסק בפני בית המשפט.

באשר לטענת המערערים שהם לא התכוונו לשפוך פסולת, מציין ב"כ המשיבה כי מדובר בעבירה של אחריות קפידה ולכן, היסוד הנפשי אינו מן העניין.

ל"ה. באשר לטענות שהעלה הסניגור כנגד הודעתו (ת/5) של המנוח שי אילן ז"ל מציין ב"כ המשיבה, שהן אינן חלק מהודעת הערעור שהוגשה, ומדובר בשינוי חזית והטענות לא היו ראויות להישמע.

ל"ו. מוסיף ב"כ המשיבה, כי העבירה בה הורשעו המערערים היא השלכת פסולת ברשות הרבים, וברגע שבית משפט קמא השתכנע וקבע, כי נמצא שהמקום בו מדובר עונה על התנאי של "רשות הרבים" העבירה בוצעה, ומי שצריך להוכיח שלא בוצעה עבירה אלה המערערים, וזאת למצער ברמה של ספק סביר.

ל"ז. מוסיף ב"כ המשיבה כי הטענה לפיה יש שומר בשער המונע כניסה חופשית למקום היא טענה שהועלתה לראשונה בערעור. כך גם הטענה שיש שער לפני המקום שבו נשפכה הפסולת.

ל"ח. באשר לשאלה מה משמעות המונח "רשות הרבים", מפנה ב"כ המשיבה לרע"פ 8478/10 אליאס נ' מדינת ישראל בפיסקה ו' (שהיא השמינית בהחלטה) מיום 24.11.10, שם ציין כב' השופט א. רובינשטיין כי די בכך שהפקח של הגנת הסביבה הצליח להיכנס לשטח, מבלי להזדהות כאיש מרות, אלא ככל האדם, על מנת להגיע למסקנה שמדובר במקום שהציבור משתמש בו או עובר בו למעשה.

כך גם ע"פ (מחוזי חיפה) 53133-07-11 שעבאן נ' מדינת ישראל בפיסקה 7 (ב) מיום 12.1.12.

ל"ט. באשר לייעוד של הקרקע, מציין ב"כ המשיבה, שלפי תוכנית המתאר מיועדת הקרקע למתקנים הנדסיים, דהיינו, תחנת מעבר כולל המתקנים שלה.

חניון למשאית הינו, כך נטען, חלק מן המתקנים של תחנת המעבר, ואולם אסור לשפוך שם פסולת.

מ'. מוסיף ב"כ המשיבה, שהמערערים לא הציגו בפני בית משפט קמא, וגם לא בחקירתם, ואף לא בשלב הערעור, את ההיתר להפעלת תחנת המעבר. כל תחנת מעבר, לפי האמור בסעיף 2 של תקנות רישוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת), התשנ"ח – 1998, מחוייבת בגידור היקפי אטום בגובה של 2 מ' לפחות. זו, ככל הנראה, גדר האסכורית שמדובר עליה בהליך זה.

דא עקא, שהפסולת, כך מציין ב"כ המשיבה, הושלכה מחוץ לגדר האסכורית.

מציין ב"כ המשיבה, כי טענת המערער מס' 2 כאילו הוא הקים את הגדר, באופן וולונטרי, רק על חלק מן השטח, אינה יכולה להתקבל הואיל ואיש לא היה מאשר לו תחנת מעבר ללא גדר שכזו, ואילו היה מוצג על-ידי המערערים ההיתר לתחנת המעבר, היינו, לדעת ב"כ המשיבה, נוכחים לדעת שכך הם פני הדברים.

מ"א. באשר למובאות המיוחסות למנוח שי אילן ז"ל, מתוך הודעתו ת/5, דהיינו, שהוא התנגד לשפיכת הגזם רק משום שהמקום נצפה מן הכביש, טען ב"כ המשיבה שמובאות אלה המיוחסות למנוח אינן מדוייקות, הואיל והמנוח לא אמר שהסיבה היחידה שהוא אינו מרשה לשפוך פסולת היא בגלל הנצפות מן הכביש (ת/5 עמ' 2 ש' 14 ואילך).

מ"ב. לטענת ב"כ המשיבה המערערים ידעו היטב, שהם צריכים לפעול להוצאת היתר והם ביצעו את העבירה ביודעם שהם עושים משהו שנאסר עליהם, ולכן, יש לדחות את הטענה של טעות בעובדה.

מוסיף ב"כ המשיבה: "מה שלא ברור, איך המערערים טוענים מחד "השלכנו את הפסולת בתחנת מעבר במקום שמותר לנו. לא עברנו עבירה", מצד שני "ביקשנו אישור משי אילן ומעיריית אום אל פחם"".

טוען ב"כ המשיבה, שבקשת האישור של המערערים מעיריית אום אל פחם הוגשה שלושה ימים לאחר ביצוע העבירה, והאישור לא ניתן.

מ"ג. בכל הנוגע להודעת המנוח שי אילן ז"ל (ת/5), ומבלי לגרוע מטענת ב"כ המשיבה שמדובר למעשה בהרחבת חזית, ציין בפנינו ב"כ המשיבה שבנוסף לעצם ההודעה שנגבתה כחוק מן המנוח הרי יש בפנינו גם עדות על שיחה שקיים המנוח עם שני אנשים, טלפונית, והם העידו על תוכנה. הם העידו, ששמעו אותו אומר דברים מסויימים, ולכך נתן בית משפט קמא את המשקל הדרוש, ועוד בשלב העדויות החליט בית משפט קמא (בתאריך 11.10.10 עמ' 9 לפרוט'), שהודעת המנוח קבילה, והמשקל ייקבע בהמשך.

מ"ד. טענה נוספת שהעלה ב"כ המשיבה היא, כי תחנת מעבר לפסולת אינה יכולה לשמש תחנת מעבר לגזם. מבהיר ב"כ המשיבה שכשיש אישור לשפיכת פסולת ביתית, אין הדבר כולל אישור לשפיכת גזם.

לעניין זה הפנה ב"כ המשיבה להכרעת דין של בית משפט השלום בירושלים כנגד המועצה המקומית מבשרת ציון (ת"פ שלום ירושלים 4569/06 סעיף 15), ומכאן שיש להתייחס בנפרד לתחנת מעבר לפסולת לעומת תחנת מעבר לגזם.

מ"ה. באשר לגזר הדין, טוען ב"כ המשיבה, כי מדובר ברף ענישה קל באופן יחסי ומכל מקום, ערכאת הערעור מתערבת בחומרת העונש רק במקרים של חריגה קיצונית או אם נפלה טעות בולטת בגזר הדין, ולא זה המקרה שבפנינו.

כן מוסיף ב"כ המשיבה, שנוכח תאריך הכרעת הדין (4.3.12) תיקון 113 לחוק העונשין איננו רלוונטי בענייננו.

עוד מציין ב"כ המשיבה, שלפי חוק שמירת הניקיון הקנס עלול להגיע עד לסכום של 226,000 ש"ח ומכאן, שהקנס שהוטל בענייננו נמוך בהרבה.

מ"ו. הסניגור טען, שהקנס שהוטל על המערערים הוא גבוה, אך הבעיה העיקרית של המערערים, לטענת הסניגור, היא עצם ההרשעה שעלולה להשפיע על יכולתם להשתתף במכרזים עתידיים והדבר עלול לחרוץ את גורלה של החברה שקיימת מזה 40 שנה.

על כך ענה ב"כ המשיבה שלא ברור מהו המקור שעליו מבססים המערערים את טענתם זו.

מ"ז. שאלנו במהלך הדיון את ב"כ המשיבה, האם ניתן היה להרשיע את המערערים גם אלמלא היה בית משפט קמא מתבסס על גירסתו של המנוח, שכאמור, לא הספיק להעיד, ועל כך ענה ב"כ המשיבה בחיוב וציין, שמדובר במעשה עבירה שהתרחש לנגד עיניהם של אנשי המשרד להגנת הסביבה (העדים ניסים צרור ורס"מ מאיר לוי), אשר התקשרו טלפונית למנוח שי אילן ז"ל כדי לברר האם נכונה הטענה שהעלה המערער מס' 2 במהלך החקירה, דהיינו, שהמנוח נתן לו אישור להנחת הגזם בשטח הכורכר. העדים צרור ולוי התקשרו איפוא למנוח כדי לברר האם טענה זו של המערער מס' 2 נכונה, והמנוח שלל זאת.

עד כאן תמצית טענותיה של המשיבה.

מ"ח. בתום הטיעונים האלה אמר בפנינו המערער מס' 2, כי הוא עובד בתחום מזה 40 שנה, וזו הפעם הראשונה שהוא מועמד לדין. לדבריו, מופיעה הוראה במכרזים בהם הוא משתתף שמי שיש לו עבר פלילי בתחום של איכות הסביבה אינו יכול ליטול חלק במכרזים.

לעצם העניין טען בפנינו המערער מס' 2, שאין המדובר ב"רשות הרבים" הואיל ומוצב במקום שומר, ואולם השומר מכיר את הפקחים של איכות הסביבה ולהם הוא מאפשר להיכנס.

עוד טען המערער מס' 2, שהוא שאל את המנוח שי אילן ז"ל האם מותר לו לשפוך במקום את הגזם, ולכן הוא – המערער מס' 2 – אמר לעד התביעה ניסים צרור, שהמנוח התיר לו לעשות זאת, והמערער מס' 2 מוכן, לדבריו, לעבור בדיקת פוליגרף לעניין זה.

מ"ט. הסניגור הגיב על טענות ב"כ המשיבה, שטען בין יתר הדברים שתחנת מעבר לפסולת אינה רשאית לכלול גזם.

הסניגור מפנה בתשובתו לתמ"א 16, שם בפרק ג' מוגדר הייעוד של תחנת מעבר, ולכן, לדעת הסניגור, אין מקום לטעון שתחנת מעבר אינה רשאית לכלול גזם.

נ'. באשר לטענה שהמערערים לא הציגו רישיון עסק, טען הסניגור שמפי עד התביעה מר ניסים צרור אנו למדים שתחנת המעבר היא של עיריית אום אל פחם, והעירייה איננה מחוייבת ברישיון עסק.

נ"א. טענה נוספת של הסניגור היא, כי לפי תמ"א 16 תחנת המעבר הקטנה ביותר חייבת להיות בשטח של 3 דונם והשטח התחום בגדר האסכורית בענייננו אינו עולה על חצי דונם ולכן, גם לא ייתכן שאותו שטח קטן של חצי דונם יהיה תחנת מעבר. מה גם, שעובדים במקום מזה תקופה ארוכה, שופכים גזם, ואיש לא העלה טענה שאסור לעשות זאת.

שוב חזר הסניגור על הטענה, שגם איננו יודעים על יסוד מה אמר המנוח שעל שטח הכורכר אסור להניח גזם.

עד כאן תמצית טענותיהם של שני הצדדים.

נ"ב. לאחר שעיינו בתיקו של בית משפט קמא, בפרוטוקול הדיון, במוצגים, בהכרעת הדין, בגזר הדין, ובהודעת הערעור, ולאחר שנתנו דעתנו לטיעוניהם המפורטים של שני הצדדים בשעת הדיון בפנינו מיום 18.4.13, סבורים אנו שיש לדחות את הערעור.

נ"ג. הכרעת הדין של בית משפט קמא מתבססת על ממצאים עובדתיים וכידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים אשר הופיעו בפניה.

קיימים אמנם חריגים לכלל זה, אך לא זה המקרה שבפנינו.

בית משפט קמא סקר בהרחבה את הראיות אשר הונחו בפניו, ניתח ראיות אלה, ועל בסיס הקביעות העובדתיות הגיע למסקנות משפטיות אשר הובילו להרשעתם של המערערים.

כאמור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית אשר ראתה ושמעה את העדים, מה גם שבמקרה אשר בפנינו נשמעו עדויות ההגנה (דהיינו עדות המערער מס' 2, עדות המערער מס' 3, ועד ההגנה, המודד מחאמיד איימאן) מבלי שעוה"ד שייצגה אז את המשיבה נכחה בשעת הדיון, הואיל ולא היה באפשרותה להגיע לדיון מחמת מחלת בנה, ובקשתה לדחיית המועד לא נתקבלה על-ידי בית משפט קמא.

נ"ד. מעיון בהכרעת הדין עולה, כי בית משפט קמא קבע חד משמעית, כי עדויותיהם של עדי המשיבה היו עקביות, אמינות ומהימנות, ולא נמצאו בהן סתירות מהותיות שיש בהן כדי לפגום בגירסת המשיבה. עוד ציין בית משפט קמא, כי ראיות המשיבה, לרבות המסמכים, התמונות, והמוצגים שהוצגו מטעמה, תומכים בטענות המשיבה ובגירסתה.

נ"ה. אין לקבל את הטענה שאלמלא הודעתו של המנוח (ת/5) שי אילן ז"ל (הודעה שנגבתה על-ידי עד התביעה מס' 2, מר ניסים צרור) לא היה מקום להרשעתם של המערערים.

תחילה, נקדים ונציין שמגמת הפסיקה היא לאפשר הוכחת אימרה של ממלא תפקיד, מקום שהוא מוסר או "עושה" אימרה בכתב או בעל פה תוך מילוי תפקידו ונפטר (עיינו: יעקב קדמי, "על הראיות", חלק ראשון, תשס"ד-2003, בעמ' 507).

במקרה שבפנינו עולה מעיון במוצג ת/5 שמדובר בהודעה שנגבתה ביום 17.3.09 (על ידי עד התביעה נסים צרור) מן המנוח שי שאילן ז"ל ששימש בתפקיד מרכז בכיר לפסולת ומיחזור במשרד להגנת הסביבה.

כל האמור והמתואר בהודעה זו ת/5 נוגע אך ורק למילוי תפקידו של המנוח במשרד להגנת הסביבה. יתר על כן, ההודעה נגבתה יום לאחר האירוע נשוא הדיון (16.3.09), והיא מתייחסת, בין היתר, למפגש שהתקיים בין המנוח לבין המערער מס' 2 ביום 15.3.09, יום אחד לפני האירוע נשוא הדיון.

למגמה הקיימת בפסיקה באשר למסמכים שנכתבו בידי עובדי רשות ציבורית הנוהגת לערוך רישומים, לתעד סיכומי דיונים, ולשמור התכתבויות, במסגרת סדרי העבודה הרגילים, התייחסה בהרחבה כב' השופטת (בדימוס) ד' ביניש ב-ע"א 2515/94 לוי נגד עיריית חיפה ואח', פ"ד נ' (1) 723, וציינה, בין יתר הדברים, בעמ' 730:

"אין עוד מניעה לקבלתם של מסמכים אלה. ההחלטה לקבלם ולהסתמך על תוכנם עולה בקנה אחד עם ההתפתחות החקיקתית והתפתחות הפסיקה בישראל ומשתלבת במגמה שמעוגנת היטב זה זמן בשיטות המשפט אשר מהן ניזונו מקורות שיטתנו".

צדק שופט קמא בהחלטתו שבעמ' 9 לפרוט' מיום 11.10.10 בדבר עצם קבילות המוצג ת/5 (שהוגש על ידי נסים צרור שגבה את ההודעה) , כשם שצדק בדבריו שהערך הראייתי של תוכן ההודעה יישקל תוך הצלבת האמור בה עם יתר הראיות שבתיק, ובדין פסק כך.

בענייננו יודגש, שביצוע העבירות של שפיכת פסולת ברשות הרבים וגרימת מטרד לציבור נעשה לנגד עיניהם של עדי התביעה נסים צרור ורס"ם מאיר לוי, והרשעת המערערים היתה אפשרית גם אלמלא ההודעה ת/5.

כפי שבצדק ציין ב"כ המשיבה: עדי התביעה ניסים צרור ורס"מ מאיר לוי ראו במו עיניהם שמשאית של המערערת בה נהג המערער מס' 3 שופכת את הפסולת על משטח הכורכר, שאמנם צמוד לתחנת המעבר, אך מצוי מחוצה לתחומה.

רשאי היה בית משפט קמא להגיע, על יסוד התשתית הראייתית כפי שהונחה בפניו, למסקנה כי המקום בו שפכו המערערים את פסולת המשאית היא "רשות הרבים", כמשמעותה בחוק שמירת הניקיון.

נ"ו. אם טענת המערערים היא, שהמשרד להגנת הסביבה אישר להם (באמצעות המנוח שי אילן ז"ל) לשפוך את הפסולת (כולל הגזם) במקום שבו הם ביצעו את השפיכה, למרות שמדובר ב"רשות הרבים", היה על המערערים להביא ראיות לתמיכה בטענה זו על מנת שלכל הפחות ייווצר "ספק סביר".

ואולם, כעולה מהכרעת הדין של בית משפט קמא, לא עולה מן התשתית הראייתית כפי שהונחה בפני בית משפט קמא, שקיים ספק סביר כלשהו באשמתם של המערערים.

בית משפט קמא שוכנע, מעבר לספק סביר, כי שפיכת הפסולת נעשתה ב"רשות הרבים" כמשמעותה בחוק שמירת הניקיון. טענת המערערים כאילו נעשה הדבר באישור, לא הוכחה, אף לא ברמה הנדרשת לצורך הוכחת ספק סביר, ומסקנתו זו של בית משפט קמא מקובלת עלינו.

נ"ז. אין לקבל את טענת המערערים לפיה העובדה שגזם יכול להיחשב כפסולת אינה מלמדת בהכרח שכל גזם הוא פסולת, ובענייננו, כך נטען, הגזם הוא חמר גלם העובר גריסה לצורך מיחזור.

עסקינן בחוק שמירת הנקיון והמונח "פסולת" מוגדר בסעיף 1 של החוק:

"לרבות שיירי מזון, קליפות, ניירות, בקבוקים, תיבות, קופסאות, קרטונים, אריזות למיניהן, גרוטאות, פסדים, צמיגים, גזם, גזרי עץ, קרשים, סמרטוטים, בדלי סיגריות, אשפה מכל סוג, וכן כל דבר אחר העלול לגרום אי נקיון או אי סדר, למעט פסולת בנין וגרוטות רכב".

(ההדגשה שלנו).

משכך, ברי שלפחות בהקשר של חוק שמירת הנקיון "גזם" כלול בהגדרת "פסולת" ולכן, לפי סעיף 2 של חוק שמירת הנקיון: "לא ישליך אדם פסולת, פסולת בנין, או גרוטות רכב ברשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ולא ילכלך את רשות הרבים".

נ"ח. "רשות הרבים" מוגדרת בסעיף 1 של חוק שמירת הנקיון כך:

"כל מקום שהציבור רשאי להשתמש בו או לעבור בו או שהציבור משתמש או עובר בו למעשה".

ועיינו גם: ע"פ 763/05 (מחוזי חיפה) יניב צוקרמן נגד המשרד להגנת הסביבה מיום 6.4.06.

טענת המערערים היא, שהשטח עליו רוקנה המשאית את תכולתה, במקרה נשוא הדיון, הוא שטח כורכר שלגירסתם כלול במסגרת תחנת המעבר המאושרת לפסולת של אום אל פחם, וכן נטען, שאין אפשרות לציבור לעבור בשטח זה שאיננו עונה על הגדרת "רשות הרבים".

נ"ט. בשים לב לטענות שבערעור עיינו בתשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא. מעדות המפקח מטעם "המשטרה הירוקה", נסים צרור, עולה שהמשטח בו רוקנה המשאית את תכולתה צמוד לתחנת המעבר המאושרת של אום אל פחם, ואולם: "זה משטח לרשות הרבים, שטח פתוח, כל רכב יכול להיכנס אליו, כל אדם יכול לעבור....השטח משמש בעיקר בתור חניה לרכבים, אין שום היתר להשליך פסולת או לשים פסולת. הפסולת אמורה להיות בתוך המשטח תפעול עם האסכורית" (עמ' 5 לפרוט').

ס'. העבירות של השלכת פסולת בניגוד לחוק שמירת הנקיון, וגרימת מטרד לציבור, לפי סעיף 215 לחוק העונשין, בוצעו לנגד עיניו של העד נסים צרור. פנייתו למנוח שי אילן ז"ל מן המשרד להגנת הסביבה היתה רק על מנת לברר האם יש למערערים אישור, בכתב או בעל פה, להשליך פסולת במקום, והתשובה שנסים צרור שמע מן המנוח היתה שלילית: בעיקר בגלל הנראות מכביש 65" (עמ' 6 לפרוט').

ס"א. בנסיבות אלה אין לקבל את טענת המערערים כאילו התבססה הרשעתם על הודעתו של המנוח (ת/5) שלא הספיק להעיד בפני בית המשפט. העבירה בוצעה, כאמור לעיל, הן לנגד עיניו של עד התביעה נסים צרור, והן לנגד עיניו של רס"מ מאיר לוי (שלדבריו נתייחס להלן), דהיינו: שפיכת פסולת ברשות הרבים, וגרימת מטרד לציבור.

אם ביקשו המערערים להוכיח, שניתנה להם הרשאה ספציפית להשליך פסולת במקום או כטענתם, להניח גזם במקום, היה עליהם להביא ראיות לביסוס טענת הגנה זו, או לפחות לעורר ספק סביר, אך בצדק ציין בית משפט קמא שראיות המשיבה תומכות בטענת המשיבה ובגירסתה, ועדויות המשיבה עקביות ואמינות, וכאמור, מסקנה זו של בית משפט קמא מקובלת עלינו במלואה.

ס"ב. בחקירתו הנגדית נשאל העד נסים צרור על ידי מי שהיה סניגורם של המערערים בפני בית משפט קמא, מדוע אין לשפוך פסולת במשטח הכורכר ("המחלוטה") למרות שגם משטח זה הוא חלק משטח האתר ושייך לעירייה. על כך השיב העד נסים צרור:

"אתר התפעול המורשה לקליטת פסולת הוא אתר התפעול שיש לו משטח בטון והוא מתוחם באיסכורית, במפורש לא המשטח חנייה או משטח המחלוטה, וגם המשטח המדובר, משטח המחלוטה, אין היתר לשים עליו פסולת" (עמ' 8 לפרוט').

העד אישר כי הוא יודע זאת מן המנוח שי אילן ז"ל.

ס"ג. דבריו של רס"מ מאיר לוי, שעקב ברכב, ביחד עם העד נסים צרור, אחר משאית המערערים רס"מ מפרדס חנה ועד לתחנת המעבר של אום אל פחם חד משמעיים אף הם. וכך מעיד הוא בעמ' 12 לפרוט':

"המשאית נכנסה למתחם וכעבור מס' דקות היא שפכה את תוכן המשאית מחוץ לתחום. לאחר השפיכה הבחנו שיש גזם, צינורות פלסטיק, משטחי עץ, אפשר לציין שהשטח שנשפך בו התכולה של המשאית, זה שטח לא מגודר, פתוח, ללא שער, מחוץ למתחם של תחנת המעבר....."

ס"ד. הנה כי כן, דבריו של רס"מ מאיר לוי שוללים את הטענות שהעלו המערערים במסגרת הערעור כאילו בכניסה מותקן שער וניצב שומר המונעים את אפשרות הגישה של הציבור. עדותו זו של רס"מ לוי מדברת בעד עצמה.

גם רס"מ לוי מסר, שנוכח טענת המערערים שיש להם אישור מן העירייה, (שלא הוצג), לשפיכת פסולת בשטח, וכן אישור משי אילן ז"ל, שוחחו רס"מ לוי ונסים צרור טלפונית עם המנוח:

"הצגנו בפניו את העניין והוא הכחיש בכל תוקף, שאלנו בכל זאת אולי יש מסמך כלשהו שניתן לתחנת ורד, לא היה ולא נברא, הוא גם הציג בפנינו את העובדה שרואים את התחנה מכביש ראשי ואין סיכוי סביר שיינתן אישור כזה.... ".

(עמ' 12 לפרוט').

גם כאן, כמו גם לגבי עדות נסים צרור, הדברים מדברים בעד עצמם.

ס"ה. עדות עד התביעה מס' 4, מוחמד אדיב אגבאריה, שעבד בעבר, וכן כיום (במועד עדותו ) אצל המערערת אינה סותרת את עדות נסים צרור ורס"מ מאיר לוי באשר לדברים שהם שמעו מפי המנוח, הואיל וכל טענתו של העד אגבאריה היא שהוא שמע באתר את המערער מס' 2 אומר ששי אילן ז"ל אישר לו את שפיכת הגזם בשטח לצורך גריסתו.

אין טענה שאגבאריה שמע את הדברים מפי המנוח, שהרי העד אגבאריה אמר מפורשות בחקירה החוזרת שהוא לא נכח בפגישה בין המערער מס' 2 לבין המנוח, אלא ראה אותם באתר (עמ' 17 סיפא – 18 רישא לפרוט').

ס"ו גירסתו של העד אגבאריה היא שהשטח כולו, כולל הכורכר, שימש שנים (מאז 1997) לשפיכת פסולת בתחנת מעבר מאושרת של עיריית אום אלפחם, וכי הוא יודע זאת שהרי מ-1997 הוא עובד עם עיריית אום אל פחם, ולדבריו העירייה היא שאישרה את פינוי האשפה למשטח, כולל הכורכר, ולטענתו, את החלוקה לשניים על ידי גידור הוא ביצע (עמ' 16-17 לפרוט').

ס"ז. דא עקא:

1. לא היה לעד אגבאריה מענה לשאלה הטבעית המתעוררת: אם אמנם נתנה עיריית אום אל פחם אישור למשטח כתחנת מעבר מאושרת (כלומר, כמתחם אחד הכולל את הכורכר), מדוע, לפי הנטען, היה צורך באישור של המשרד לאיכות הסביבה באמצעות שי אילן ז"ל?

2. אישור של עיריית אום אל פחם – נכון למועד האירוע – לא הוגש ולא הוצג.

לא זו אף זו: האירוע נשוא הליך זה התרחש ביום 16.3.09. המערערים הגישו כמוצג את נ/2, שהוא בקשה לרשיון/היתר זמני לעיריית אום אלפחם לתחנת מעבר לאיסוף אשפה ופסולת, והנה תאריך המסמך הוא: 19.3.09, שלושה ימים לאחר האירוע נשוא דיון.

3. העד אגבאריה מסר שבפינוי פסולת הוא עוסק מאז 1997, אך דווקא בנוגע לגריסת גזם מסר אגבאריה: "בענף הגריסה אנחנו חדשים, זה היה מספר חודשים קודם לכן...." (עמ' 16 לפרוט').

ס"ח. מן המערער מס' 2 עצמו נגבתה הודעה ביום 23.3.09 (ת/1) שבה טען אמנם ששי אילן ז"ל אישר לו בעל פה לשפוך גזם בשטח הצמוד לתחנה, ושפעם בשבוע יקצצו את הגזם, אך יחד עם זאת אישר הוא בהודעתו זו:

"ש. האם שי אמר לך שצריך להוציא מועדה מקומית לתכנון ובניה היתר להשתמש במשטח החיצוני לשפיכת גזם"

ת. כן".

אין חולק שהיתר כזה לא היה למערערים במועד האירוע.

ס"ט. האמור לעיל משתלב היטב עם ההודעה שנגבתה מן המנוח (ת/5).

בהודעתו זו ת/5 (מיום 17.3.09) מספר המנוח שנפגש ביום 15.3.09 עם המערער מס' 2 (משמע, יום לפני האירוע). בשיחה שהתקיימה הביע המערער מס' 2 את רצונו להכשיר את המשטח שליד תחנת המעבר של אום אל פחם לקליטת הגזם. המנוח מספר, כי השיב למערער מס' 2 שלדעתו המקום אינו מתאים בגלל הנצפות הגבוהה לכביש, אך הוא מוכן להציג את הנושא למתכננות המחוז שלהן הסמכות הבכירה ממנו להחליט.

כמו כן הציג המנוח למערער מס' 2 את תנאי המשרד להגנת הסביבה לגבי אתר ריכוז גזם. המנוח הנחה את המערער מס' 2 לפנות לוועדה לתכנון ובניה "עירון" לבקש היתר בניה לנושא, והמערער מס' 2 אמר שיעשה כן.

ע'. דבריו אלה של המנוח עולים בקנה אחד עם האמור בהודעת המערער מס' 2 שמסר בהודעתו, ת/1, שהמנוח אמר לו שהוא זקוק להיתר מן הועדה המקומית כדי להשתמש במשטח החיצוני לשפיכת גזם.

המנוח, בהודעתו ת/5, מציין מפורשות שהוא לא נתן אישור למערער מס' 2 לשפוך גזם במשטח החיצוני בסמוך לתחנת המעבר.

אדרבא, המנוח הפנה את המערער מס' 2 לוועדה לתכנון "עירון", ולתנאים הנדרשים על ידי המשרד להגנת הסביבה.

ע"א. הסניגור העלה בערעורו בקשה להתיר הגשת ראיה חדשה: בקשת רשיון לתחנה למיחזור וטיפול בגזם שעליה רשם מנהל מחוז חיפה במשרד להגנת הסביבה: "מכיוון שמדובר בגריסה במגרסה ניידת אין צורך לדעתנו באישור המשרד להגנת הסביבה".

לא ראינו מקום להיזקק לבקשת צירוף הראיה החדשה הואיל ואין בינה לבין העבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים וגרימת מטרד לציבור, ולא כלום.

ע"ב. טענה נוספת של המערערים היתה, שהם טעו במצב הדברים (סעיף 34 י"ח של חוק העונשין), וסברו כי מותר להם על פי חוק לפרוק במקום את תכולת המשאית לצורך עבודתם.

נטען בערעור, שמדובר במתקן שנבנה על ידי הרשות המקומית (עיריית אום אלפחם), הופעל בפיקוח המשרד להגנת הסביבה שנים רבות, ועד התביעה מס' 4 מר אגבאריה העיד, שכך פועלים במקום משנת 1997.

גם טענה זו יש לדחות.

בכל הנוגע לגריסת הגזם דווקא העיד מר אגבאריה בעמ' 16 לפרוט':

"....... בענף הגריסה אנחנו חדשים, זה היה מס' חודשים קודם לכן .....".

(ההדגשה שלנו).

לא היה מקום לטעות בתום לב, וזאת משנפגש המערער מס' 2 עם המנוח שי אילן ז"ל (עיינו בהודעה ת/5), יום לפני האירוע, וקיבל הסבר שהמשטח אינו מתאים לקליטת גזם בגלל הנצפות הגבוהה מן הכביש, וכי יש לבקש היתר בניה מן הועדה לתכנון ובניה עירון, וכן הוצגו למערער מס' 2 התנאים הנדרשים על ידי המשרד להגנת הסביבה.

האמור לעיל גם שולל מניה וביה את טענת המערערים בדבר הסתמכות בתום לב כביכול על רשות ציבורית.

במהלך הטיעון בפנינו גם העלה הסניגור גם טענה של הגנה מן הצדק וכן טענה של "זוטי דברים". יש לדחות טענות אלה.

באשר לטענה בדבר הגנה מן הצדק, לא הוכח כי נגרם עיוות דין למערערים או שנתקפחה הגנתם בדרך כלשהי.

גם את טענת ההגנה של "זוטי דברים", יש לדחות שהרי האינטרס הציבורי מחייב שמירה על הערכים של איכות הסביבה ואכיפה של הדינים שנועדו לשמור על הנקיון ולמנוע גרימת מטרד לציבור.

ע"ג. משכך, שוכנענו שלא נפל פגם בהכרעת הדין של בית משפט קמא.

ע"ד. המערערים גם עתרו בפנינו, על דרך החלופין, לביטול הרשעתם. טענתו של המערער מס' 2 לפיה ההרשעה בעבירות נשוא כתב האישום תמנע את השתתפותו והשתתפות החברה במכרזים, באופן שהדבר יביא להפסקת פעילותם של המערערים מס' 1 ומס' 2, נטענה בעלמא, מבלי שהונחה לכך תשתית ראייתית, ואין בידינו לקבלה.

נוסיף, למעלה מן הדרוש, כי הדעת נותנת שמקבלי ההחלטות בנוגע למכרזים יביאו בחשבון לא רק את האירוע הספציפי בנוגע להרשעה, אלא יתנו את דעתם גם על דרך ההתנהלות הכוללת של משתתפי המכרז לאורך שנים, לצורך גיבוש עמדתם.

ע"ה. באשר לגזר הדין, מסקנתנו היא, לאחר ששקלנו בדבר, שיש מקום לתת משקל גבוה יותר לכך שלמערער מס' 2 ולמערער מס' 3 אין הרשעות קודמות, במובחן מן המערערת מס' 1 שלחובתה עבירות קנס.

כמו כן, יש להביא בחשבון את נסיבות המקרה, דהיינו, שהמערערים הובילו את הפסולת והגזם במשאית מרחק רב על מנת לשפוך את תכולת המשאית בתחנת המעבר באום אל פחם, כשהתחנה עצמה מיועדת ומאושרת לאיסוף אשפה ביתית. המדובר איפוא בהשלכה של התכולה במשטח אשר בסמוך לתחנת המעבר. ההתרשמות במקרה זה היא שמדובר ברף נמוך, יחסית, של עבירות השלכת פסולת ברשות הרבים וגרימת מטרד לציבור.

בנסיבות ספציפיות אלה, ניתן להקל במידה מסויימת בשיעורו של הקנס שהוטל על המערערים.

ע"ו. לפיכך, אנו מעמידים את הקנס שהוטל על המערערת מס' 1 על סך של 20,000 ש"ח (חלף הסכום של 30,000 ש"ח שקבע בית משפט קמא).

את הקנס שהוטל על המערער מס' 2 אנו מעמידים על 10,000 ש"ח או חודשיים מאסר תחתיו (חלף הקנס של 20,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תחתיו שהטיל בית משפט קמא).

את הקנס של המערער מס' 3 אנו מעמידים על סכום של 4,000 ש"ח או חודש מאסר תחתיו.

ע"ז. הואיל ובית משפט קמא הורה בהחלטתו מיום 7.5.12 לקזז את הפיקדון של 30,000 ₪, שהפקידו המערערים לצורך שחרור המשאית, וזאת על חשבון הקנס של המערערת, וחלקית גם על חשבון הקנס של המערער מס' 2, אנו מורים עתה, לנוכח הפחתת שיעור הקנסות, שהפיקדון של 30,000 ש"ח אשר קוזז על פי החלטת בית משפט קמא מיום 7.5.12, יסלק איפוא באופן מלא את הקנסות שהוטלו כמצויין לעיל על המערערת מס' 1 ועל המערער מס' 2.

ע"ח. הקנס בסך 4,000 ש"ח שהוטל על המערער מס' 3 (ככל שטרם שולם) ישולם ב-10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים של 400 ש"ח כל אחד החל מתאריך 1.6.13 וכך הלאה, עד לסילוק המלא והסופי. אם תשלום כלשהוא לא ישולם כולו או במועדו, יעמדו מלוא הקנס או כל יתרה בלתי משולמת לפירעון מלא ומיידי.

ע"ט. הוראותיו של בית משפט קמא בנוגע לחתימות על כתבי התחייבות עומדות בעינן ללא כל שינוי, כמו גם עונש הפסילה מלהחזיק ולקבל רישיון נהיגה לתקופה של שישה חודשים על תנאי למשך שנתיים, כפי שהוטל על המערער מס' 3, עונש שעומד בעינו ללא שינוי.

פ'. התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאנו דוחים את הערעור על הכרעת הדין.

הערעור על גזר הדין מתקבל חלקית, כפי שפירטנו לעיל בפיסקאות ע"ו עד ע"ט.

ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ג, 02 מאי 2013, בהעדר הצדדים.