תובענה זו, נסובה–חגה בשאלת זכותו של חבר באגודה שיתופית להפסיק את חברותו בה, מבלי שחדל להתגורר ביישוב ולהעביר נחלתו לאחרים – כמו גם בשאלת זכותו לקבלת דמי פידיון מנייתו וחלקו בהון האגודה והעברת זכויות החכירה בנחלתו על שמו בספרי המקרקעין.

מבוא ורקע עובדתי

1. התובעים, בני הזוג מידן (שייקראו להלן: "התובעים"), הינם חברים מזה שנים רבות בנתבעת 1, בית חרות מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "האגודה") – המתגוררים בבית שהוקם על ידם במושב בית חרות (להלן: "המושב" או "היישוב").

2. בין האגודה לנתבע 2 – מינהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל) (להלן: "הרשות" או "המינהל") נחתמו, למן שנות ה-60 של המאה הקודמת, חוזי משבצת עתיים דו צדדיים, המתחדשים מִדי מספר שנים – במסגרתם הושכרו לאגודה השטחים החקלאיים הכלולים במשבצת, כאשר ההסכם האחרון (שהוצג בהליך זה) נחתם ביום 21/7/10, לתקופה שתחילתה ביום 1/9/09 והמסתיימת ביום 31/7/14 (להלן, בהתאמה" :המשבצת" ו-"חוזה המשבצת").

3. התובעים הינם בעלי זכויות חכירה במגרש הידוע כחלקה 10 בגוש 8335 – המהווה את חלקת המגורים של נחלתם, הנודע בכינויו חלקה א' של הנחלה, וזאת מכוח חוזה חכירה לדורות שנחתם מול המינהל, שסיומו ביום 31/8/31 (להלן: "חוזה החכירה").

4. זאת לדעת, את שידוע לכל, כי "נחלה" המוענקת למתיישב חבר האגודה השיתופית, מוגדרת כחטיבת קרקע שלמה, בלתי ניתנת לפיצול, המיועדת למגורים ולעיבוד חקלאי. "הנחלה" נחלקת לשלושה סוגי חלקות: חלקה א' – שטח הנחלה שנועד למגורי המתיישב (להלן: "חלקת המגורים"); חלקה ב' – שטח הנחלה המיועד לעיבוד חקלאי (להלן: "החלקה החקלאית" או "חלקת העיבוד") ו – חלקה ג' – שהינה חטיבת קרקע בלתי מחולקת, שנועדה לעיבוד משותף ולשטחים ציבוריים שלכל בעל נחלה יש חלק יחסי בה, בהתאם לגודל נחלתו (להלן: "החלקות המשותפות").

5. חרף היות האגודה "מושב עובדים", על פי סיווגה, זו האחרונה התנהלה למן יום היווסדה ועד לשנת 1995 כ"מושב שיתופי" – במובן זה, שהחלקות החקלאיות (חלקות ב') הוחזקו ועובדו בשלמותן על ידי האגודה, זאת בנוסף לחלקות המשותפות (חלקות ג') בהן עשתה האגודה שימוש בלעדי.

בתקופה האמורה (קרי: עד לשנת 1995), העסיקה האגודה את חבריה כשכירים במפעליה החקלאיים השונים – כאשר התובע 2 (להלן: "מידן") הועסק על ידי האגודה למן המועד בו הצטרף כחבר בה בשנת 1976 (כ"נכד ממשיך" – של סבו המנוח) ועד לשנת 2002.

6. בשל המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה האגודה – ביטלה האחרונה, למן שנת 1995, את חובת העסקת חבריה במסגרת המושב, ואלה האחרונים נאלצו למצוא את פרנסתם מחוץ למושב.

7. בעטיו של המצב הכלכלי האמור, נדרשה האגודה לערוך הסדרי חוב עם נושיה – במסגרתם שועבדו חלקות ב' ו-ג' (שייקראו להלן יחדיו: "החלקות החקלאיות" או "המקרקעין") בשעבוד צף, והן משמשות כבטוחה לקיום התחייבויותיה של האגודה כלפי הנושים.

על מנת לעמוד בהסדרי החוב עם נושיה, השכירה האגודה חלק מהמקרקעין לחברות חיצוניות לשם עיבודם, תוך העלאת דמי שכירות לאגודה.

לבד מהכנסות האגודה מדמי השכירות כאמור, לאגודה הכנסות נוספות שמקורן – מהשכרת מבנים; מתן שירותים לגורמי חוץ ומבריכת השחייה (להלן: "ההכנסות מנכסי האגודה").

8. בחודש יולי 2005, שכרה האגודה את שירותיו של רואה חשבון יוסף הורוביץ (להלן: "רו"ח הורוביץ") על מנת שיבחן את מצבה הכלכלי של האגודה ויסייע בהבראתה – כאשר חובות האגודה לנושיה עמדו, אותה עת, על 15.5 מיליון ₪.

במסגרת המלצותיו להגיע לאיזון תקציבי, הציע רו"ח הורוביץ כי כל חבר ישלם מס אגודה בסך 500 ₪ לחודש (להלן: "מס האגודה") – הצעה שאושרה על ידי האסיפה הכללית בישיבתה מיום 10/10/05.

התובעים לא השלימו עם החלטת האסיפה וסירבו לשלם את מיסי האגודה. גלל כן, הגישה האגודה תביעה כספית כנגד מידן לרשם האגודות, וזה האחרון מינה את עורך דין אייל סודאי כבורר בסיכסוך (להלן: "הבורר").

9. בפסק הבוררות מיום 24/4/07 (להלן: "פסק הבוררות") נקבע, כי מיסי האגודה אינם נדרשים לצורך פעילותה השוטפת של האגודה והם נועדו, בחלקם, לכיסוי חובות האגודה לנושיה – לרבות חובות האגודה להשלמת הפנסיה לעובדיה לשעבר (חברי האגודה).

דא עקא, כך נקבע, כי ניסיון האגודה "לגלגל" את חובותיה שלה על חבריה, בדמות מיסי האגודה, הינו בלתי חוקי – שכן, האגודה הינה אישיות משפטית נפרדת מחבריה. נקבע, כי שיתוף החברים בחובות האגודה יכול להיעשות אך בהסכמתם המפורשת.

הבורר העמיד את מיסי החבר לאגודה על סך 300 ₪ לחודש – סכום הנדרש לצורך פעילותה השוטפת של האגודה.

10. אחר הדברים האלה, שיגרו התובעים למזכירות האגודה מכתב מיום 23/7/08 – במסגרתו הודיעו על פרישה מחברותם באגודה ועתרו לקבל את ערך פידיון מניותיהם וחלקם בהון האגודה (להלן: "הודעת הפרישה").

עוד ובנוסף, נדרשה האגודה להעמיד לרשותם את החלקה החקלאית (חלקה ב') לצורך עיבודה.

התובעים סמכו בקשתם זו על החלטה 970 מיום 9/6/03 של מועצת מקרקעי ישראל (להלן: "המועצה") – המסדירה את זכויותיו של בעל נחלה אשר הפסיק את חברותו באגודה (להלן: "החלטה 970" ו – "המועצה", בהתאמה).

בהחלטה נקבע, בין היתר, כי "האגודה תהיה חייבת להעמיד לרשות בעלי הנחלות קרקע לעיבוד חקלאי בשטח המהווה את נחלתם לפי גודלה, בהתאם למכסת הקרקע שנקבעה לנחלה באותו היישוב ובמסגרת הכוללת של משבצת האגודה" (סעיף 6 להחלטה).

דרישות התובעים בהודעת הפרישה לא נענו – ומכאן התביעה.

11. לשלמות התמונה העובדתית יוער, כי מאמצי הנהלת האגודה להבראתה נשאו פרי. מדוחותיה השנתיים נמצא כי קיימת מגמת עלייה בהכנסות האגודה בשנים 2009-2011, ומקביל עלייה ברווח השנתי בשנים הללו.

התביעה וטענות הצדדים

12. בתביעה שבכאן אשר הוגשה במקורה ביום 4/11/09, בהליך של המרצת פתיחה (שהוסב להליך רגיל) – עתרו התובעים לסעדים שלהלן:

א. ליתן פסק דין המצהיר כי הינם זכאים להפסיק את חברותם באגודה – מבלי שיידרשו להעתיק את מגוריהם מהמושב ולהעביר את נחלתם לאחרים.

ב. להורות לאגודה לפרט את סכום פידיון מניותיהם וחלקם בהון האגודה, בהתאם לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973 (להלן: "תקנות האגודות" או "התקנות") – ולהעביר סכום זה לידיהם.

ג. להורות לאגודה ולמינהל (שייקראו להלן, יחדיו: "הנתבעים") להודיעם מהו שטח הקרקע החקלאית המגיע להם לפי החלטה 970; לסמן שטח זה על גבי מפת משבצת האגודה תוך גריעתו משטח המשבצת ולהעבירו לחזקתם.

ד. להורות לרשות להחכיר להם את מכסת הקרקע, כמתחייב מהחלטה 970.

יצויין, כי התביעה במקורה, כללה סעד למתן פסק דין הצהרתי לפיו זכאים התובעים לפרוע את חובם לאגודה (ככול שקיים), על דרך של קיזוז, מהסכום המגיע להם בגין פידיון זכויותיהם באגודה.

סעד זה התייתר, שכן בחלוף העיתים שילמו מידן את חובם לאגודה שעמד, אז, על 20,500 ₪ – זאת, כך נטען, על מנת שחוב זה לא יהווה חסם לפרישתם מהאגודה.

טענות התובעים

13. לטענת התובעים, מששולם חובם לאגודה אין כל מניעה חוקית או תקנונית המונעת מהם להפסיק את חברותם בה, זאת לאור הוראת סעיף 6ד' לחלק א' של תקנון האגודה – המתנה את הפסקת החברות אך בתשלום החוב (ככול שקיים) לאגודה.

לשיטתם, התקנון איננו מתנה, בניגוד לדרישת האגודה, את פקיעת החברות באגודה – בעזיבת המושב בפועל ו/או בהעברת הזכויות בנחלה לאחרים. כל שנדרש, כך למידן, להפסקת החברות הוא: מתן הודעה בכתב על הפרישה ותשלום חובותיהם לאגודה – תנאים שנתמלאו בעניינם.

התובעים הוסיפו וטענו כי התנאים שהציבה האגודה כתנאי לפרישתם הימנה, מהווים פגיעה בזכות יסוד בסיסית של חופש ההתאגדות – הטומנת בחובּה אף את הזכות שלא להתאגד.

14. לטענת התובעים, עם פקיעת חברותם באגודה הינם זכאים לדמי פידיון מניותיהם כפי שנקבע על ידי רו"ח האגודה – זכות המעוגנת, כך לשיטתם, בתקנות ובתקנונה של האגודה.

על האגודה, כך נטען, לערוך תחשיב של ערך זכויותיהם בהון האגודה ולהעביר את דמי הפידיון לידיהם.

15. התובעים הוסיפו וטענו כי לנוכח החלטה 970, שומה על האגודה להעביר לחזקתם את חלקת העיבוד (חלקה ב') של נחלתם ועל הרשות להעביר לחכירתם שטח זה.

על מנת שניתן יהא ליישם את הוראות החלטה 970 יש לחייב הנתבעים, כך לתובעים, לסמן על גבי מפת המשבצת את היקפה ומיקומה של מכסת הקרקע, אשר תוצא משטח המשבצת – הגם שטרם נעשתה פרצלציה בחלקות החקלאיות (חלקות ב'). העדרה של פרצלציה בשטחי החלקות החקלאיות, כך נטען, אין בה כדי למנוע מסירת מכסת הקרקע לידיהם לשם עיבודה, ולעריכת חוזה חכירה אישי מול הרשות – ביחס לשטח זה.

16. עוד ובנוסף טענו התובעים, כי אין בהסדרי החוב שערכה האגודה מול נושיה, כדי למנוע העברת חלקת העיבוד לחכירתם ולחזקתם הבלעדית. לשיטתם, האגודה אינה רשאית לפרוע את חובותיה שלה (לרבות תשלומי פנסיה לגמלאיה) מההכנסות המתקבלות מהשכרת חלקות ב' ו-ג' (לעיל ולהלן: "המקרקעין") – זאת מן הטעם שהאגודה הינה אישיות משפטית נפרדת מחבריה.

בהינתן, כך לתובעים, כי לחברי האגודה זכות מעין קניינית בכול שטחי נחלתם (חלקות א' ו-ב'), האגודה אינה רשאית להשתמש בהכנסות מהמקרקעין לפירעון חובותיה שלה.

17. לבסוף טענו מידן, כי שומה היה על האגודה להחזיר את אמצעי הייצור (חלקות ב') לחזקת חבריה, למצער למן המועד בו חדלה להתנהל כמושב שיתופי (1995) – עת הפסיקה להעסיק את חבריה במפעליה החקלאיים.

טענות האגודה

18. האגודה מצידה טענה, כי התובעים אינם זכאים לפרוש מחברותם בה, כל עוד הינם מתגוררים במושב וכל זמן שלא העבירו את זכויותיהם בנחלה לאחר – שנתקבל כדין כחבר האגודה.

לשיטתה, הוראת סעיף 6ד' לתקנון – המאפשרת לחבר להפסיק החברות "בצאתו מן האגודה" – משמעה, בהכרח, גם עזיבה פיזית של היישוב.

הדעת אינה סובלת מצב, כך נטען, כי מחד יפדה הפורש את זכויותיו בהון האגודה, ומאידך ימשיך להחזיק בנחלתו כבימים ימימה.

19. האגודה כפרה בזכותם של התובעים לקבל לחזקתם את חלקם היחסי בחלקות החקלאיות (חלקות ב') ומכול שכן, כך נטען, שאינם זכאים לחתום על חוזה חכירה ביחס לשטח זה – ישירות עם המינהל.

לטענתה, החלטה 970 חלה, אם בכלל, ביחסים שבין המינהל למתיישב, ואין בה כדי לפגוע או להתערב ביחסים החוזיים שבינה לבין חבריה. האגודה סומכת טענה זו על רישאת סעיף 1 להחלטה הקובע כי "ככלל, תשמר מסגרת האגודות החקלאיות השיתופיות ובכלל זה ההוראה בדבר חברות של בעלי הנחלות באגודות על פי תקנוניהן".

בהינתן, כך לאגודה, כי הינה בעלת הזכויות במקרקעין מכוחו של הסכם המשבצת – אין בהחלטה 970 כדי לגרוע מזכויותיה בהם. לעניין זה הטעימה האגודה, כי החלטת המועצה 823 מיום 10/2/88 (להלן: "החלטה 823"), מקנה לה את הזכות להחליט שלא לחלק את החלקות החקלאיות (חלקות ב') לחבריה – וכך אומנם הוחלט.

20. הנתבעת הוסיפה וטענה כי אף אם יונח כי החלטה 970 חלה אף ביחסים שבינה לבין חבריה – הרי שהחלטה זו, כך נטען, אינה ישימה בנסיבות מקרה דנן. לטענתה, חרף סיווגה של האגודה כ"מושב עובדים", היא התנהלה ומתנהלת למן יום היווסדה כ"מושב שיתופי" – באופן שאמצעי הייצור (חלקות ב' ו-ג') הוחזקו ועובדו, כל העת, על ידי האגודה.

החלקות החקלאיות, כך נטען, לא חולקו מעולם לחברים ובפועל אין חלוקה פיזית של חלקות אלו – זאת, על בסיס ההסכמות החברתיות שנתקבלו במוסדותיה של האגודה מיום היווסדה.

טוענות אפוא האגודה, כי נוכח התנהלות האגודה וחבריה מזה שנות דור כ"מושב שיתופי" – נשתרש, כך לאגודה, נוהג מחייב שיש בו כדי לשנות, הלכה למעשה, את סיווגה של האגודה.

שינוי הנוהג, כך לאגודה, צריך להיעשות אך ורק באמצעות האסיפה הכללית ובכפוף לתקנונה.

21. האגודה הוסיפה וטענה כי היעתרות לדרישת התובעים לאשר פרישתם מהאגודה תוך מסירת חלקת העיבוד לחזקתם – תוביל למיטוט האגודה שכן, כך נטען, העדרן של ההכנסות מהמקרקעין תביא, בהכרח, לפירוקה.

למניעת התרחשות מעין זו בדיוק, כך הטענה, נקבע בסעיף 1 להחלטה 970 – כי יש לשמור על מסגרת האגודה כתנאי ליישומה בפועל.

22. לבסוף טענה האגודה, כי לא ניתן להעביר את חלקה ב' לחזקת מידן – בשל כך שהמקרקעין טרם חולקו בפועל (העדר פרצלציה) ולנוכח השיעבוד הרובץ על החלקות החקלאיות, לטובת נושי האגודה.

טענות הרשות – המינהל

23. הרשות מצידה טענה כי לא ניתן ליישם, במקרה דנן, את החלטה 970 ולהחכיר לתובעים את חלקם במקרקעין – כמבוקש על ידם. וכל כך למה? שכן, כך נטען, החכרת חלקות העיבוד למתיישבים, מותנית בעריכת פרצלציה (חלוקה בפועל) של כלל החלקות החקלאיות – כמתחייב מהחלטה 823. בהינתן, כך לרשות, כי האגודה בנדון דידן טרם ביצעה פרצלציה בחלקות החקלאיות, לא ניתן מעשית לחתום עם התובעים על חוזה חכירה לדורות ביחס לחלקה ב' – ישירות עם הרשות.

לעניין זה הוסיפה הרשות וטענה, כי אין בידה מידע כלשהו באשר להיקף שטח החלקה החקלאית אשר תוקצה למידן, ומיקומה. מידע זה מצוי, כך לרשות, בידי האגודה לבדה – כך שעתירת מידן לחייבה לסמן על גבי מפת המשבצת את מכסת הקרקע שתוקצה למידן, דינה להידחות.

דיון והכרעה

24. מטענות הצדדים אשר הורצו לעיל עולה כי ארבע הן השאלות העיקריות שבמחלוקת הצריכות הכרעה בתיק דנא, ואלו הן:

א. האם – אם לאו – זכאים התובעים להפסיק חברותם באגודה, בלא שעקרו מושבם מהיישוב והעבירו את זכויותיהם בנחלה לאחרים?

ב. הזכאים התובעים לפדות את זכויותיהם בהון האגודה ולקבל את דמי הפידיון לידיהם.

ג. הזכאים התובעים בנסיבות מקרה דנן לקבל לחזקתם את שטח החלקה החקלאית (חלקה ב'), לשם עיבודה באופן עצמאי.

ד. זכות התובעים לחתום על חוזה חכירה, ישירות עם המינהל, ביחס לחלקת העיבוד – בהעדרה של פרצלציה.

נדון בשאלות דלעיל כסדרן.

זכות התובעים לפרישה מהאגודה

25. כזכור, מחלוקת ניטשה בינות הצדדים באשר לזכות התובעים לפרישה מהאגודה. לשיטת האגודה, פרישת חברים מהאגודה, ובכלל אלה התובעים, מותנית בעזיבה פיזית של היישוב ובמכירת זכויותיהם בנחלה לאחרים.

מנגד טוענים התובעים, כי על פי התקנות ותקנון האגודה – הינם זכאים לפרוש מחברותם באגודה, בלא להעתיק את מגוריהם אל מחוץ ליישוב כמו גם מכירת הנחלה לאחרים. עם מי הדין? סבורני כי הדין עם התובעים.

נבהיר דברינו.

העתקת המגורים כתנאי לפרישה מהאגודה – האומנם?

26. סעיף 5(א)(6) לתקנות האגודות קובע כי חברותו של חבר באגודה תפקע "עם יציאת החבר מהאגודה על פי הוראות תקנות האגודה ..."

סעיף 6 לחלק ב' לתקנון אגודת בית חרות (להלן: "התקנון"; נספח ב' לתצהיר נ/1) מסדיר את הפסקת חברותו של חבר באגודה בזו הלשון:

"החברות של חבר נפסקת: -

א ...

ב ...

ג. בעוקרו את מושבו מהמושב או כשאין במחשבתו להתיישב בו;

ד. בצאתו את האגודה אחרי מתן הודעה בכתב למזכיר שלושה חודשים למפרע, אולם יציאה כזאת לא תקבל תוקף כל זמן שהחבר נשאר חייב כסף לאגודה או נשאר ערב בעד חוב בלתי מסולק וכל זמן שהחבר חייב להשתמש באחת מן השרויות (כך במקור – ח.ט.) של האגודה, אם לא שועד ההנהלה החליט אחרת".

נמצא, כך מלשון הוראת סעיף 6ד' לתקנון, כי הפסקת חברות באגודה תהא בהודעה של החבר למזכיר שלושה חודשים מראש, ברם הפסקת החברות לא תיכנס לתוקפה כל זמן שלחבר, הפורש, קיים חוב לאגודה ו/או שהאחרון חייב להשתמש באיזה מן השירותים המוענקים על ידי האגודה.

27. חרף הוראתו הברורה של סעיף 6ד' הנ"ל, טוענת הנתבעת כי לא יעלה על הדעת לאפשר לחבר לפרוש מחברותו באגודה ומאידך להמשיך להתגורר ביישוב. לטענת האגודה, ההסכמה החברתית הנוהגת במושב מימים ימימה הינה: כי פרישה מהאגודה מחייבת עזיבת המושב בפועל.

לשיטתה, יש לפרש את המילים "בצאתו את האגודה" שבריישאת סעיף 6 ד' כמחייבות, בהכרח, עזיבת היישוב בפועל והעתקת מגורי הפורש מחוץ ליישוב.

אקדים ואומר כי לא מצאתי ממש בטענה זו של הנתבעת ודינה להידחות.

הפרשנות שהנתבעת מבקשת לייחס למילים "בצאתו את האגודה" כמחייבת עזיבת היישוב בפועל, נטענה על דרך הסתם ואין לה על מה שתסמוך. אדרבה, הסייגים המגבילים את יציאת החבר מהאגודה, מפורטים המה ב"רחל בתך הקטנה" בהוראת סעיף 6ד' – ומכלל הן אתה שומע לאו. לו ביקשה האגודה להתנות את פקיעת החברות בעקירה פיזית מן המושב, חזקה עליה שהייתה קובעת כזאת מפורשות – כפי שאומנם נקבע בתקנונה של אגודה שיתופית אחרת כי " ... אם פקעה חברותו של אדם באגודה מכל סיבה שהיא, חייב הוא לא יאוחר מתשעים יום מתאריך הפקיעה, לפנות את המקרקעין המוחזקים על ידו לרבות כל מתקן המשמש למגורים ..." [ראו: עמנ (ים) 540/08 זהבה חיימוביץ נ' ליבנה אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות קהילתית בע"מ; פורסם בנבו, 15/4/10 (להלן: "עניין ליבנה")].

העדרה של הוראה כאמור בענייננו – מלמדת בעליל כי הפסקת החברות אינה מותנית בעזיבה פיזית של היישוב. יתר על כן, פרשנותה של הנתבעת להוראת סעיף 6ד' לתקנון נסתרת מינה וביה מהוראת סעיף 6ג' לתקנון הקובע כי: חברותו של חבר האגודה נפסקת "בעקרו את מושבו מהמושב ...".

מהוראות 6ג' ו-6ד' לתקנון עולה כי הפסקת חברותו של חבר מהאגודה אפשרית בהתקיים אחת מן החלופות: א) העתקת מושבו של החבר מהמושב; (ב) במתן הודעה בכתב למזכיר האגודה על רצונו להפסיק את חברותו בה.

לו כטענת הנתבעת, הפסקת החברות באגודה בחלופה ב' מותנית בעזיבה פיזית של המושב, נפלא ממני מה יש צורך בהוראה זו, שכן עזיבת המושב בפועל ממילא מפסיקה את חברותו באגודה.

ברי, אם כן, כי הוראת סעיף 6ד' לתקנון אינה מחייבת, כלל ועיקר, העתקת המגורים מהמושב. הוראה זו מאפשרת לחבר לצאת את האגודה על ידי הודעה מתאימה למזכיר – בלא שהדבר מצריך עזיבת המושב בפועל.

28. זאת ועוד זאת. דרישת הנתבעת כי מידן יעקרו את מגוריהם מהמושב כתנאי לפקיעת חברותם באגודה, פוגעת בזכות יסוד של חופש ההתאגדות. הלכה נודעת היא כי חופש ההתאגדות – שהינה זכות יסוד "שאינה כתובה עלי ספר" – טומנת בחובה גם את החופש שלא להתאגד. וכך נאמרו הדברים (מפי כבוד השופטת ברלינר) בע"א 11771/04 לשכת עורכי הדין בישראל נ' הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטים (פורסם בנבו, 22/1/07) – "חופש ההתאגדות מהווה אחת מזכויות היסוד הבסיסיות במשטר דמוקרטי ... הזכות שלא להתאגד – הינה צידה השני של המטבע והיא נובעת מהזכות להתאגד ... נראה איפוא, כי ניתן לסכם ולומר כי החופש שלא להתאגד מהווה זכות יסוד הנמנית עם זכויותיו של כל אזרח" [וראו גם: ה"פ [נצ') 22222-07-10 עפגין נ' מתיישבי אמנון – יישוב קהילתי כפרי אגודה שיתופית בע"מ (פורסם בנבו 24/10/11); להלן: "עניין עפגין"].

הנה כי כן, שלילת זכותו של חבר האגודה לפרוש הימנה מהווה פגיעה בחופש שלא להתאגד, ובוודאי שאין לשלול זכות זו על דרך פרשנות מרחיבה של הוראות התקנון.

טענת האגודה על קיומה של הסכמה חברתית הנוהגת במושב, לפיה כל פרישה מהאגודה מחייבת עזיבת המושב – דינה להידחות.

לא זו בלבד שנוהג כאמור לא הוכח, אלא אף אם היה מוכח כזאת, הרי שאין בכוחו של הנוהג (שלא הוכח קיומו) לשלול את זכותו היסודית של החבר לפרוש מהאגודה.

העברת הזכויות בנחלה כתנאי לפרישה מהאגודה

29. טענה נוספת שבפי הנתבעת הינה, כזכור, כי הפסקת חברות התובעים באגודה מחייבת העברת זכויותיהם לאחר, שהתקבל כחבר באגודה תחתיהם.

טענה זו, כקודמתה, דינה להידחות.

אכן, בטרם שנתקבלה החלטת המועצה מס' 970 מיום 9/6/03 (לעיל ולהלן: "החלטה 970") "על חוכר הנחלה חלה חובת חברות באגודה החקלאית. בעל נחלה שנפסקה חברותו באגודה, למעט במקרה של פטירה, חייב להעביר את זכויותיו בנחלה לאחר" (גדעון ויתקון, דיני מקרקעי ישראל, כרך ב' [מהדורה רביעית 2009], עמוד 911 – להלן: "ויתקון"].

"הפקעת" זכותו של חבר אגודה בנחלתו בעקבות הפסקת חברותו באגודה, זכתה לביקורת חוזרת ונשנית מצד בתי המשפט ומצד גורמים ציבוריים – למצער באשר לחלקה א' של הנחלה.

על רקע האמור ובעקבות החלטות בית המשפט העליון, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, בעניינו של העותר אמיר דרורי (בג"צ 1793/03 ו – בג"צ 6331/01) נתקבלה החלטת המועצה 970 הקובעת, בין היתר, כי "הפסקת חברות באגודה לא תחייב, בכל הנוגע למינהל, ביטול זכות של המתיישב בנחלתו ..." (סעיף 1 להחלטה).

מדיניות זו של המינהל באה לידי ביטוי גם בהחלטת המועצה 1311 מיום 31/12/13 (להלן: "החלטה 1311") בה נקבע בהאי לישנא – "פסקה חברותו של חוכר באגודה מכל סיבה שהיא והחוכר והאגודה הודיעו לרשות על כך בכתב, רשאי החוכר להמשיך ולהחזיק בנחלה גם אחרי הפסקת חברותו, ובתנאי כי חתם על חוזה לקבלת שירותים עם האגודה כאמור בהחלטה 970 או כל החלטה אחרת שתבוא במקומה ..." (סעיף 13 להחלטה).

הנה כי כן, הגם שככלל על חוכר נחלה חלה חובת חברות באגודה, הרי היוצא מן הכלל הוא: מי שהיה בעל זכות בנחלה שהפסיק את חברותו באגודה – הזכאי להמשיך ולהחזיק ביחידה המשקית, גם לאחר פקיעת חברותו באגודה.

30. ומכן הכלל אל הפרט לנדון דידן.

הפסקת חברות התובעים באגודה אינה מותנית, כטענת הנתבעת, בהעברת זכויותיהם בנחלה לאחר, כעולה מהחלטות המועצה 940 ו-1311. מידן רשאים להמשיך ולהחזיק בזכויותיהם בנחלה (למצער בחלקה א' – חלקת המגורים) ואין בהפסקת החברות באגודה כדי לשלול זכויותיהם בה.

במיוחד אמורים הדברים נוכח העובדה שלתובעים חוזה חכירה עם המינהל מקדמא דנא, ביחס לחלקת המגורים (חלקה א'), שסיומו כאמור ביום 31/8/31 (ראו: סעיף 4 לתצהיר מטעם הרשות; נ/2).

בהינתן כי "נחלה" מהווה יחידה משקית אחת שאינה ניתנת לפיצול (סעיף 10 להחלטה 1311), ברי כי הפסקת חברותם של מידן מהאגודה – אינה מאיינת את זכויותיהם בנחלה ואין היא מחייבת העברת זכויותיהם בה לאחר.

פקיעת חברות מידן באגודה

31. נוכח מסקנתנו לעיל, כי הפסקת חברותם של התובעים באגודה אינה מותנית בהעתקת מגוריהם אל מחוץ למושב או העברת זכויותיהם לאחר – נדרשים אנו לקבוע את מועד פקיעת חברות מידן באגודה.

כזכור, במכתב מיום 23/7/08 המופנה למזכיר האגודה הודיעו התובעים על פרישתם מהאגודה (נספח 3 לתצהיר מידן ת/1).

דא עקא, כי הפסקת החברות בעקבות מתן הודעה כאמור " ... לא תקבל תוקף כל זמן שהחבר נשאר חייב כסף לאגודה ... וכל זמן שהחבר חייב להשתמש באחת מן השרויות של האגודה ..." (סעיף 6ד' לחלק ב' לתקנון).

מחומר הראיות עולה כי במועד מתן הודעת הפרישה היה למידן חוב לאגודה בגין דמי חבר כך שהפסקת החברות לא נכנסה לתוקפּה באותה עת. רק ביום 4/9/11 שילמו מידן את חובם לשנים 2005-2011, אשר הסתכם בסך 20,500 ₪ (נספח 6 לת/1).

משלא טענה הנתבעת כי התובעים חייבים להשתמש בחלק מהשירותים המוענקים על ידי האגודה – הרי שמועד פקיעת חברות התובעים מהאגודה הינו ביום 4/9/11.

זכות התובעים לפידיון זכויותיהם בהון האגודה

32. משבאנו לכלל מסקנה כי חברות התובעים באגודה פקעה ביום 4/9/11, דומה כי אין מנוס מלקבוע כי הם זכאים לפידיון זכויותיהם בהון האגודה. ובמה דברים אמורים.

33. תקנה 9 לתקנות האגודות קובעת כך – "פקעה חברותו של אדם באגודה, שלא לרגל מותו, תפדה האגודה את מנייתו, לרבות כל צורת השתתפות בהון האגודה, תוך המועד הנקוב בתקנוניה, אולם לא יאוחר משנתיים מיום פקיעת החברות ...".

תקנה 14(א) לתקנות קובעת כי "ערך פידיון המניה ייקבע בידי רואה החשבון של האגודה תוך חודשיים מיום פקיעת החברות".

תקנון האגודה אף הוא קובע כי "בהפסק חברותו של חבר, מאחת הסיבות הנזכרות בתקנה 6 בחלק ב פרט למותו, תפדה האגודה את השקעותיו של החבר שחברותו נפסקה (הון השקעותיו בהתאם לסעיף 2 לעיל) ... ואת תמורת השקעותיו תשלם לו כאשר יתקבל חבר אחר במקומו או אם האגודה אינה מקבלת חבר חדש במקומו לא יאוחר מאשר במשך 2 שנים מיום הפסק חברותו" [סעיף 5(א) לחלק ג' לתקנון].

מהוראות התקנות כמו גם מהוראות התקנון עולה כי תשלום סכום פידיון מניות החבר אינו מותנה בתנאי כלשהו, לבד מהפסקת חברותו באגודה – כאשר סכום הפידיון ישולם, לכול המאוחר, בחלוף שנתיים ממועד הפסקת החברות.

נמצא כי התובעים זכאים לקבל לידיהם את סכום פידיון המנייה שערכה ייקבע על ידי רואה החשבון של האגודה, כאשר המועד הקובע לקביעת ערכה הינו בחלוף חודשיים ממועד פקיעת החברות [סעיף 14(א) לתקנות האגודות]; ובענייננו יום 4/11/11 (להלן: "המועד הקובע").

34. בסיכומי טענותיו טען ב"כ המלומד של התובעים, לראשונה, כי האחרונים זכאים, למצער, לקבל לידיהם סך של 91,000 ₪ בתוספת הצמדה מיום 29/8/12 ועד למועד התשלום.

טענה זו נסמכת על מכתב האגודה לחבריה מיום 29/8/12, בו נכתב כי "שווי 10% בהון האגודה (צמוד), כיום, הוא – 91,000 ₪".

לשיטת ב"כ התובעים, מכתב זה מהווה הודאת בעל דין לסכום המגיע להם.

לא מצאתי שחר לטענה זו ודינה להידחות.

ראשית, טענה זו נטענה, כאמור, לראשונה בסיכומי התובעים וזִכרה לא בא בכתבי הטענות – כך שעסקינן בהרחבת חזית אסורה.

ודוק. בכתב התביעה עתרו התובעים להורות לנתבעת לפרט את סכום הפידיון של מניות התובעים וחלקם בהון האגודה (סעיף 13 לתביעה) ולהורות לאחרונה להעביר לידיהם את סכום הפידיון.

אין בכתב התביעה, אף לא ברמז, עתירה לתשלום סכום פידיון המניות, טרם שהומצא לתובעים ערך הפידיון.

שנית, ערך פידיון המנייה אמור להיקבע על ידי רואה חשבון האגודה (סעיף 14א' לתקנות) כאשר "המנייה תיפדה בסכום תמורתה לאגודה ... אולם רשאית האגודה לנכות ממנו סכום השווה לשיעור יחסי לפיחות ערך הון המניות של האגודה מחמת הפסד או ירידת ערכם של נכסי האגודה, לרבות פחת עד ליום שבו פקעה החברות ..." (סעיף 10 לתקנות).

נמצא, כי סכום פידיון המניות הינו פועל יוצא מהסכום ששולם תמורתה לאגודה, בניכוי שיעור יחסי לפיחות ערך מניות האגודה – והכול כפי שייקבע על ידי רו"ח האגודה.

מכתב הנהלת האגודה (במ/3) אינו יכול לשמש תחליף לפרוצדורה הקבועה בתקנות ובתקנון האגודה – מה גם שהסכום שנקבע במכתב זה (91,000 ₪) מתייחס "לכל מי ששילם 10% השתתפות בהון האגודה, בעת קבלתו לאגודה ורישומו כבן ממשיך ...".

מידן, כזכור, הינו בן ממשיך של סבו המנוח ולטענתו השתתף בהון האגודה בשיעור 10% וככזה קיבל בזמנו החזר בשיעור 10%, כמתחייב מהחלטת האגודה – מושאת המכתב במ/3 (עמוד 9 שורה 25 לפרוטוקול מיום 19/5/13). ברי, כי מידן אינו זכאי לקבל לידיו בשנית את הסך של 91,000 ₪.

35. אני קובע אפוא, כי התובעים זכאים לפידיון מניותיהם וחלקם בהון האגודה, בהתאם לסכום שייקבע על ידי רוה"ח של האגודה למועד הקובע, בתוספת ריבית כאמור בסעיף 16 לתקנות ועד למועד התשלום בפועל.

מסירת החזקה והשימוש בחלקה החקלאית של הנחלה

36. בנוסף לסעדים בהם דנו לעיל, עתרו התובעים לחייב את האגודה להעמיד לרשותם את חלקם היחסי בשטחי חלקת העיבוד – המהווה חלק בלתי נפרד מנחלתם (חלקה ב' של הנחלה).

לצורך כך נדרשו הנתבעים להודיעם את גודלה של חלקת העיבוד המגיעה להם ולסמן על גבי מפת האגודה את היקפה ומיקומה.

לטענת התובעים, מושב בית חרות מסווג על פי תקנונו כ"מושב עובדים" – להבדיל מ"מושב שיתופי" – וככזה אין לאגודה הזכות להחזיק ב"אמצעי הייצור" החקלאיים, למצער בחלקה ב' של הנחלה. לשיטתם, חלקות העיבוד במושב עובדים, מהוות חלק ממכסת הקרקע של בעלי הנחלה – ולאחרונים זכות קניינית בהם.

התובעים סומכים טענתם זו, בין היתר, על החלטת המועצה 970 הקובעת, כזכור, כי "האגודה תהיה חייבת להעמיד לרשות בעלי הנחלות קרקע לעיבוד חקלאי בשטח המהווה את נחלתם לפי גודלה ...".

בהינתן כזאת, כך לתובעים, יש לחייב את האגודה לפעול בהתאם להחלטה זו וליישמה בפועל.

37. האגודה מצידה טענה, כי הגם שמושב בית חרות סווג כ"מושב עובדים" – הרי שהלכה למעשה התנהל למן יום היווסדו כ"מושב שיתופי" – באופן שאמצעי הייצור (חלקות ב' ו-ג') הוחזקו ועובדו, כל העת, על ידי האגודה.

החלקות החקלאיות, כך נטען, לא הוקצו מעולם למי מחבריה ובפועל לא קיימת חלוקה פיזית של חלקות העיבוד – זאת על בסיס ההסכמות החברתיות שנתקבלו במוסדותיה של האגודה למן יום היווסדה.

בהינתן כזאת, כך לנתבעת, ולנוכח התנהלות האגודה וחבריה למן יום הקמתה ועד הנה, נוצר נוהג מחייב, המשקף את הסכמת החברים כולם שעל פיו יהיו אמצעי הייצור החקלאיים (ובכלל אלה חלקות ב' של הנחלה) מוחזקים ומעובדים על ידי האגודה.

שינוי הנוהג ביחס לחלקות החקלאיות, כך לנתבעת, צריך להיעשות במסגרת מוסדותיה המוסמכים (האסיפה הכללית) ובכפוף לתקנונה.

אשר להחלטה 970 טענה האגודה כי אין בהחלטה זו כדי לפגוע או להתערב ביחסים החוזיים שבינה לבין חבריה, ואין בה, כך נטען, כדי לגרוע מהזכויות המוקנות לה בשטחים החקלאיים (חלקות ב' ו-ג') בהתאם לחוזה המשבצת.

38. אקדים ראשית לאחרית ואומר כבר עתה, כי לא מצאתי שיש להיעתר לדרישת התובעים למסור לחזקתם את חלקה ב'.

לא זו בלבד שהוכח בעליל קיומו של נוהג המצביע על הסכמת כלל החברים שלא לחלק את החלקות החקלאיות לעיבוד עצמי של החברים, חרף היות האגודה מושב עובדים – אלא שמצאתי כי מידן התנהלו בחוסר תום לב, המונע מהם להתכחש למוסכמה החברתית שהשתרשה במושב ביחס לאמצעי הייצור, משך שנות דור.

ובמה דברים אמורים.

סיווג מושב בית חרות – להלכה ולמעשה

39. אין חולק, כי אגודת בית חרות מסווגת כ"מושב עובדים" להבדיל מ"מושב שיתופי" (נספח ב' לתצהיר האגודה). לסיווגה של אגודה שיתופית – כ"מושב עובדים" או "מושב שיתופי" – נודעת חשיבות רבה בתחומים שונים ומגוונים [ראו: סמדר אוטולנגי, אגודות שיתופיות – דין ונוהל 1995), עמוד 151 ואילך; להלן: "אוטולנגי"].

סיווגה של האגודה, כאמור, משליך בין היתר ביחס לאמצעי הייצור החקלאיים של היישוב. בעוד שבמושב שיתופי אמצעי הייצור כולם (לרבות השטחים החקלאיים) הינם בבעלות האגודה [סעיף 2(6) לתקנות האגודות השיתופיות (סוגי האגודות), תשנ"ז-1995; להלן: "תקנות הסיווג"] כאשר חבריה פועלים בתחום הייצור להבדיל מתחום הצריכה - הרי ש"מושב עובדים" מוגדר כמסגרת שיתופית להתיישבות, שחבריה מתנהלים במסגרתה כיחידה כלכלית עצמאית, הן בתחום הייצור והן בתחום הצריכה [סעיף 2(2) לתקנות הסיווג].

בהינתן שאגודת בית חרות מסווגת כ"מושב עובדים" על פי תקנונה, הרי שעל האגודה להעמיד את שטחי העיבוד לחבריה לצורך פרנסתם מהמשק החקלאי (ראו הגדרת נחלה בהחלטת המועצה מספר 9 מיום 5/7/66).

40. דא עקא, כי חרף היות האגודה "מושב עובדים" היא התנהלה, הלכה למעשה, למן יום היווסדה כ"מושב שיתופי". להוציא את חלקה א' של הנחלה (חלקת המגורים) המוחזקת על ידי חברי האגודה, חלקות העיבוד לא חולקו מעולם ולא הוקצו למי מחבריה. חלקות אלה, עובדו במשותף כב"מושב שיתופי", כאשר יחידים מכל משפחות החברים הועסקו במסגרת האגודה.

וכך נאמרו הדברים בתצהירו של מר עמיאל רבינר – רכז המשק במושב בית חרות (נ/1) – "המושב הינו מוגדר אומנם כ-"מושב עובדים" ואולם בפועל במשך עשרות שנים, התנהל, בדומה למושב שיתופי, שכן חברי המושב עבדו במפעלי המושב וכל קרקעות המושב עובדו במקובץ ללא חלוקה של קרקעות חקלאיות לחברים; כאשר יחידים מכל משפחת חברים מועסקים במושב וזאת עד לשנת 1995 אז הפסיק המושב את חובת העסקת החברים במפעליו ... ולחברים שהועסקו כשכירים, הועמדה האפשרות למצוא פרנסתם מחוץ למושב ... " (סעיף 4 לנ/1).

ובהמשך "מעבר לחלקת המגורים ו/או מגרשי המגורים, כל קרקעות המושב ונכסיו מוחזקים בידי האגודה בלבד כשהקרקעות החקלאיות מעובדות על ידי האגודה (בין בעצמה ובין בשיתוף עם אחרים) לטובת האגודה וחבריה (קרי קרקעות חקלאיות, שטחים ציבוריים, מפעלי האגודה וכד'" (סעיף 6לנ/1).

נמצא, כך לאגודה, כי המושב התנהל למן יום היווסדו על בסיס הסכמות חברתיות לפיהן " ... נכסי האגודה אינם מחולקים באופן פרטני לשם עיבוד עצמאי על ידי חברי האגודה, הפקת הכנסה מאמצעי הייצור של האגודה מבוצעת במקובץ, כאשר אין למעשה זיקה ספציפית או ישירה בין החבר כיחיד לבין רכוש האגודה" (סעיף 11 לנ/1).

התובעים לא התכחשו להתנהלות זו של המושב. אדרבה, בכתב תביעתם טענו כי "על אף שהאגודה מוגדרת כ"מושב עובדים" היא התנהלה בפועל במשך עשרות שנים כ"מושב שיתופי" כשרוב חברי האגודה עבדו ב"מפעלים" שונים בבעלות האגודה" (סעיף 2.1 לכתב התביעה).

גם בחקירתו הנגדית הודה מידן כי "למן הגיעי לבית חרות שטחי העיבוד תמיד עובדו כמקשה אחת ולא חולקו בין חברי האגודה, אך תמורת זאת הייתה חובת העסקה. החברים עבדו במושב וזה היה שכרם עבור השטחים שלהם" (פרוטוקול מיום 19/5/13, עמוד 8, שורות 11-13) (ההדגשות שלי הן – ח.ט.).

הנה כי כן, מוסכם על הכול כי עד לשנת 1995 התנהלה האגודה כ " 'מושב שיתופ', במובן זה שמקרקעי המושב כולם (להוציא חלקות המגורים) עובדו במשותף והאגודה מצידה הבטיחה את פרנסת חבריה בדמות העסקתם בשטחי העיבוד ובמפעליה האחרים ... כגון לולים, פרדסים וכיו"ב" (סעיף 9א' לנ/1).

41. בשנת 1995 נקלע המושב לקשיים כלכליים – בדומה לאגודות שיתופיות חקלאיות רבות, גלל כן חדלה האגודה להעסיק חבריה במפעליה, ולחברים שהועסקו כשכירים, ניתנה האפשרות למצוא פרנסתם מחוץ למושב (סעיף 4 לנ/1).

והנה, חרף העובדה שהאגודה הפסיקה את מחוייבותה לפרנסת חבריה, וחלקם הארי נדרשו לדאוג לפרנסתם באופן עצמאי – השטחים החקלאיים לא הוקצו לבעלי הנחלה, ואלה המשיכו להיות מוחזקים ומעובדים על ידי האגודה כמקשה אחת, וזאת למשך 10 שנים נוספות.

ודוק. למרות שהאגודה חדלה להתנהל כ"מושב שיתופי" ביחס לאמצעי הייצור (חלקות העיבוד) למן שנת 1995 – אף לא אחד מחבריה (ובכלל אלה התובעים) דרש להקצות לו את חלקת העיבוד של נחלתו (חלקה ב') לצורך עיבוד עצמי. אלה עובדו כמקשה אחת על ידי המושב, כאשר " ... זכאותו של החבר הינה לקבלת חלק מהכנסות המושב לאחר ניכוי חובות ..." (סעיף 11 לנ/1).

מצב דברים זה, של עיבוד משותף של החלקות החקלאיות, נותר בעינו גם לאחר שהמושב נאלץ לבצע הליכי הבראה – בדמות הסדרי חוב המושב לבנקים ולנושים אחרים, כמו גם תשלום פנסיה לחברים הפנסיונרים (35 במספר מתוך 75 נחלות).

ההכנסות מאמצעי הייצור, ובכלל אלה הקרקעות החקלאיות (חלקות ב' ו-ג') של המושב, משמשות לתשלום החובות ומהוות " ... בטוחה לקיום התחייבות המושב בהסדר כלפי הנושים" (סעיף 9ד' לנ/1; נספח א' לתצהיר).

התובעים היו מודעים היטב להסדרי החוב שנעשו על ידי המושב, כך שההכנסות מנכסי העבודה (לרבות חלקות העיבוד) משמשות לתשלום החובות.

בחקירתו הנגדית נדרש מידן לעניין זה. הלה נשאל על ידי ב"כ האגודה האם הוא מכיר את ההסדר שהמושב עשה עם הבנקים והוא השיב כך: " ... אני מכיר אותו בכלליותו. חושב שזה הובא לאסיפה הכללית. אם זה היה באסיפה שנתית אני מניח שהשתתפתי בה, אך לא זכור לי" (שם, עמוד 9 שורות 17-19).

הגדיל מידן עשות עת הודה בחקירתו כי "יכול להיות שהצבעתי בעד הסדר זה, יכול להיות כל דבר, אני לא זוכר" (שם, שם, שורה 20) (ההדגשה שלי – ח.ט.).

הגם שמידן ביקש "להרחיק עדותו" עת טען כי "איננו זוכר", הרי שמעדותו זו עולה – בהעדר ראייה לסתור – כי לא זו בלבד שמידן היה מודע לשימוש שנעשה על ידי האגודה בחלקות העיבוד (כמו גם באמצעי הייצור האחרים) לשם פרעון חובותיה – אלא שהוא אף היה שותף לאישור הסדר החוב במוסדות האגודה עת הצביע " ... בעד הסדר זה".

שינוי התקנון במשתמע, מכוחו של נוהג

42. מהאמור והמפורט לעיל מוכח בעליל (ועל כך אין חולק) כי החלקות החקלאיות לא הוקצו לחברי האגודה מעולם, ואלה הוחזקו ועובדו במשותף על ידי האגודה למיום היווסדה. נמצא, כי האגודה התנהלה כל העת כ"מושב שיתופי" חרף היותה, על פי תקנונה, "מושב עובדים" – כפי שהעיד רבינר בעדותו בבית המשפט "אנו מושב עובדים שהחברים החליטו להתנהל כמושב שיתופי לכל דבר במשך 80 שנה, מיום רכישת הקרקעות, גם התובע ידע בדיוק לאן הוא בא" (פרוטוקול מיום 19/5/13, עמוד 13 שורות 17-19).

חרף האמור טוען ב"כ התובעים בסיכומיו, כי התנהלות המושב בדומה ל"מושב שיתופי" נכונה הייתה רק עד שנת 1995 . וכל כך למה? שכן עד למועד זה הועסקו חברי האגודה (יחידים מכל משפחה) במפעלי המושב.

ברם, למן שנת 1995 ואילך חדלה האגודה להעסיק את מרבית חבריה בשל ההדרדרות במצבה הכספי, ואיפשרה לאחרונים למצוא את פרנסתם מחוץ למושב.

בהינתן כזאת, כך לב"כ התובעים, ומשעה שחברי האגודה דואגים לפרנסתם בעצמם הרי " ... שוב מתנהלת האגודה כ"מושב עובדים" גם במהותה. ממילא חייבת האגודה להעמיד לרשות המתיישבים את אמצעי הייצור שלהם, הכוללים בין היתר את חלקות העיבוד שלהם".

לא מצאתי ממש בטענה זו ודינה להידחות.

43. אכן, מחומר הראיות עולה כי למן שנת 1995 ואילך " ... הפסיק המושב את חובת העסקת החברים במפעלים ... ולחברים שהועסקו כשכירים הועמדה האפשרות למצוא את פרנסתם מחוץ למושב" (סעיף 4 לתצהיר רבינר; נ/1).

והנה חרף העובדה שלמן שנת 1995 נדרשו החברים לדאוג לפרנסתם בעצמם (שלא כב"מושב שיתופי") – גם אז החלקות החקלאיות נותרו בידי האגודה ולא חולקו למי מחבריה לעיבוד עצמאי.

ודוק. הגם שהאגודה מסווגת כ"מושב עובדים" על פי תקנונה וחרף העובדה שהתקנון לא שונה בפועל, הרי שלמעשה (דה פקטו) האגודה המשיכה להתנהל כ"מושב שיתופי" ביחס לחלקות העיבוד (ראו: עדות רבינר, שם, עמוד 11 שורה 13), במשך 13 שנים נוספות – עד למועד בו דרשו התובעים (2008) להקצות להם לשימושם את חלקם היחסי בחלקות אלה, עקב פרישתם מהאגודה.

בנסיבות אלה, מקובלת עלי עמדת ב"כ האגודה בסיכומיו כי בהתנהגות חברי האגודה משך שנים (גם לאחר שנת 1995) ביחס לחלקות העיבוד – יש כדי ליצור נוהג מחייב המהווה מעין שינוי של התקנון באופן משתמע. להלן נימוקי.

44. השאלה האם בכוחו של נוהג להביא לשינוי תקנונה של אגודה שיתופית או הוראה מהוראותיו, נדונה בפסיקה פעמים הרבה.

בע"א 84/64 בית חנניה בע"מ נ' משה פרידמן ואח', פ"ד יח (3) (1964) נקבע כי " ... הנוהג בדבר קבלת חברים לאגודה המערערת לאורך הזמן שנהגו על פיו, בהתמדה וברציפות, והיותו ידוע ומפורסם ... הפך להיות למנהג מחייב שהמשיבים אינם יכולים להתכחש לו" (שם, עמוד 20) (להלן: "עניין בית חנניה").

הגם שהלכת "בית חנניה" זכתה לביקורת במספר פסקי דין מאוחרים של בית המשפט העליון, הרי שההלכה לפיה נוהג יכול שישנה מתקנון אגודה שיתופית – נותרה שרירה וקיימת, אלא שהטוען לקיומו " ... שומה עליו לייסד את טיעונו על ראיות מוצקות ... הנטל להוכחת קיומו של נוהג – לא כל שכן להוכחת קיומו של נוהג – מבטל – תקנון – נטל כבד הוא, והנטל המוטל - למותר לומר – על הטוען לקיומו" [בג"צ 27/98 נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נד(5) 325-330]

כך גם נאמרו הדברים (מפי הנשיא שמגר) ביחס לחיוב החברים בחובות האגודה – שהינה אישיות משפטית נפרדת מחבריה – על בסיס נוהג מקובל באגודה: "כמו שינוי בתקנון, יש להוכיח כי נוצר נוהג שלפיו החברים באגודה הסכימו לכך כי האגודה תהא רשאית לחייב אותם ללא הסכמתם הפרטנית ... על הטוען להוכיח באופן ברור וחד משמעי כי הנוהג שהתפתח איפשר ויתור על הסכמתם הפרטנית של החברים" [ע"א 4937/92 "אגרא" אגודה יצרנית חקלאית שיתופית בע"מ נ' חיה רוט, מ"ח(1) 827-829; עניין: "אגרא"].

בפסק הדין מן השנים האחרונות קובע בית המשפט העליון (מפי כבוד השופטת פרוקצ'יה) את התנאים לגיבושו של "נוהג משנה תקנון". וכך נאמרו הדברים: " ... גם אם נקבל את ההנחה לפיה, בנסיבות מסויימות, נוהג שהשתרש באגודה, אשר אינו עולה בקנה אחד עם הוראות התקנון, עשוי לקבל מעמד מחייב, הרי כדי שכך יקרה, נדרש נוהג שהתגבש במשך תקופה ארוכה ורצופה; נדרשת הוכחה ברורה וחד משמעית לכך שכל החברים ידעו ויודעים עליו, פועלים על פיו, ונכונים לפעול על פיו גם בעתיד כתחליף להוראה כתובה; מדובר בנטל כבד, שיש לבססו על ראיות מוצקות, והוא מוטל, מטבע הדברים, על הטוען לו" [ע"א 1773/06 שמואלף אלף נ' קיבוץ איילת השחר (פורסם בנבו, 19/12/10); עמוד 30; עניין: "שמואל אלף"].

45. ומן הכלל אל הפרט לנדון דידן.

אין חולק כי בענייננו החלקות החקלאיות (חלקות ב') עובדו כל העת במשותף, ומעולם לא הועמדו לרשות החברים לשימוש עצמי. נוהג זה אשר התגבש למן יום היווסדה של האגודה – כמפורט לעיל – המשיך להיות נוהֵג גם לאחר שבוטלה חובת ההעסקה של החברים, בשנת 1995 ועד עצם היום הזה. קרי, עסקינן בנוהג שהתגבש במשך תקופה ארוכה של למעלה מ-80 שנים ברציפות.

הסכמת החברים (לרבות מידן) שלא לבצע פרצלציה לחלקות ב' ולהקצותן לעיבוד עצמי לבעלי הנחלות – מלמדת בעליל, כך לטעמי, כי הם נכונים לפעול על פי הנוהג כתחליף ל"הוראה כתובה" גם לאחר שנת 1995, עת חדלה האגודה להעסיק את החברים במפעליה.

ודוק. הגם ש"נחלה" על שלושת חלקיה, נועדה לשמש למגורי המתיישב ופרנסתו מהמשק החקלאי (ראו: החלטת מועצה מספר 9; ויתקון, עמוד 913) – הרי שבענייננו הסכימו כל חברי האגודה – מדעת ומתוך בחירה – שהחלקות החקלאיות לא יוקצו לחברים, יעובדו במשותף ויהוו אמצעי ייצור לטובת הכלל, זאת אף לאחר שבוטלה חובת ההעסקה.

לא למותר יהא לשוב ולצטט את עדות מידן בחקירתו הנגדית ולפיה "למן הגיעי לבית חרות (בשנת 1976 כנכד ממשיך – ח.ט.), שטחי העיבוד תמיד עובדו במקובץ ולא חולקו בין חברי האגודה אך תמורת זה הייתה חובת העסקה. החברים עבדו במושב וזה היה שכרם עבור השטחים שלהם" (עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 11-13).

והנה, אף שמידן חדל להיות מועסק על ידי האגודה משנת 2002 ונאלץ למצוא פרנסתו מחוץ למושב – הלה לא דרש משך 6 שנים להקצות לו את חלקה ב' לעיבוד עצמי, ורק עת ביקש לצאת את האגודה עותר הוא לחדול מן הנוהג ולהיצמד לתקנון האגודה, אשר שונה דה-פקטו על ידי הנוהג.

46. אני קובע, אפוא, לאור האמור והמקובץ עד הנה כי במושב בית חרות השתרש נוהג מחייב שלא לבצע פרצלציה בחלקות ב' של הנחלה ולא להקצותן לשימושם של החברים, וכי אלה ימשיכו להוות אמצעי ייצור במשותף לטובת הכלל.

הפועל היוצא מהאמור הוא כי עתירת התובעים לכפות על האגודה להעביר לחזקתם ולשימושם את חלקם בחלקות החקלאיות (חלקה ב') דינה להידחות.

ככול שמידן מבקש לבטל את הנוהג המחייב שהשתרש במושב בית חרות- שומה היה עליו לנקוט בהליך מתאים במסגרת האסיפה הכללית ולשנותו וכזאת לא נעשה.

החלטת המועצה מספר 970 – נפקותה

47. חרף הנוהג שהשתרש, כאמור, במושב בית חרות ביחס לאמצעי הייצור, ולמרות שחלקות העיבוד שבמושב (חלקות ב') לא הוקצו מעולם למי מחברי האגודה, טוענים התובעים כי יש לחייב את האגודה למסור לשימושם את חלקם היחסי בחלקות העיבוד – וזאת מכוח החלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 970 מיום 19/4/01 (לעיל ולהלן: "החלטה 970"; נספח 4 לתצהיר מידן).

החלטה 970 נתקבלה, כזכור, במועצת הרשות בעקבות פסק הדין שניתן ביום 19/4/01 בבג"צ 6331/01 עמיר דרורי נ' מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "בג"צ דרורי הראשון"), אשר נועדה להסדיר את המדיניות הקרקעית של הרשות ביחס לנחלתו של מתיישב המבקש לפרוש, בפרשיה וולונטרית, מהאגודה.

בהחלטה זו נקבע, בין היתר, כי "הפסקת חברות באגודה לא תחייב, בכל הנוגע למינהל, ביטול זכות המתיישב בנחלתו" (סעיף 1 להחלטה). עוד נקבע כי "האגודה תהיה חייבת להעמיד לרשות בעלי הנחלות קרקע לעיבוד חקלאי בשטח המהווה את נחלתם לפי גודלה בהתאם למכסת הקרקע שנקבעה לנחלה באותו הישוב ובמסגרת הכוללת של משבצת האגודה" (סעיף 2 להחלטה).

טוענים, אפוא, התובעים כי לנוכח הוראה זו שומה על האגודה להעמיד לרשותם את חלקת העיבוד של נחלתם, חרף פרישתם מחברות באגודה.

לא זו אף זו. לשיטת התובעים המינהל יישם את עקרונות החלטה 970 בהסכם המשבצת האחרון שנחתם בין המינהל והאגודה מיום 21/7/10 (לעיל ולהלן: "הסכם המשבצת"; נספח 1 לתצהיר מטעם המינהל) – עת נקבע במסגרתו, כי הפסקת חברותו של חבר אגודה לא תפגע בזכויותיו בנחלה (סעיף 25א' להסכם) וכי על האגודה להעמיד לרשות המתיישב שפרש כאמור מהאגודה " ... את הקרקע המשמשת למגוריו ולמבני משק, המהווה חלק מנחלתו, וקרקע לעיבוד חקלאי בקשר למכסת הקרקע שנקבעה לנחלה באותו הישוב מתוך המשבצת ..." [סעיף 25ב'(1) להסכם].

משעוגנו עקרונות החלטה 970 בהסכם משבצת האגודה, כך לתובעים, חייבת היא להעמיד לשימושם את חלקם היחסי בחלקות העיבוד, ולצורך כך עליה לסמן על גבי מפת המשבצת את היקפו של שטח זה ומיקומו.

אקדים ואומר כי לא מצאתי ממש בטענה זו של מידן. החלטה 970, כמו גם הוראות סעיף 25 להסכם המשבצת, לא נועדה להתערב ביחסים החוזיים שבין המתיישב לאגודה ואין היא מתיימרת לשנות את ההסכמות החברתיות הנהוגות במושב מאז היווסדה (אשר, כאמור, התגבשו לכדי נוהג מחייב), לפיהן חלקות העיבוד אינן מחולקות באופן פרטני לשם עיבוד עצמאי על ידי חברי האגודה וההכנסה מהן (כמו גם מיתר נכסי האגודה) מופקת במקובץ על ידי האגודה – מימים ימימה.

החלטה 970 קובעת אך זאת: שאין בהפסקת חברותו של המתיישב באגודה כדי לבטל את זכויותיו בנחלתו, לעומת זכויות חברי האגודה בנחלתם. ונבהיר.

48. סעיף 1 להחלטה קובע כך: "ככלל תישמר מסגרת האגודות החקלאיות השיתופיות ובכלל זה ההוראה בדבר חברות של בעלי הנחלות באגודות על פי תקנוניהן. הפסקת חברות באגודה לא תחייב, בכל הנוגע למינהל, ביטול זכות של המתיישב בנחלתו" (ההדגשה לא במקור – ח.ט.).

עוד נקבע כי "הפסקת חברות באגודה לא תשנה את המתכונת החוזית הקיימת בין המינהל לבין האגודה והמתיישב, על החובות והזכויות הנובעים ממנה וכן זכויות של צדדים שלישיים" (סעיף 3 להחלטה).

נמצא אפוא ברורות מההוראות הנ"ל, כי אין בהחלטה 970 כדי להעניק למתיישב הפורש זכויות עודפות על אלה המוענקות לחברי האגודה האחרים, ואין בה כדי לאיין את המערכת החוזית הקיימת בין האגודה לחבריה.

בהינתן כי בענייננו, חלקות העיבוד (חלקות ב' של הנחלה) מעולם לא הוקצו למי מחברי האגודה בהתאם לנוהג שהשתרש במושב בית חרות – ברי כי התובעים לא "רכשו" זכויות יתר על פני המתיישבים האחרים, רק בשל הפסקת חברותם באגודה.

היעלה על הדעת שהפסקת החברות באגודה שיתופית "תַקְנה" לחבר הפורש זכויות יתר מאלו המוקנות לחברי האגודה האחרים, המבקשים לשמר את המסגרת החוזית שעל בסיסה הוקם היישוב?

ברי אם כן, שאין בהחלטה 970 כדי לחייב את האגודה לשנות את הנוהג שהשתרש במושב, ולהעניק לתובעים את חלקת העיבוד לשימושם בניגוד לנוהג.

49. בא כוח מידן בסיכומיו השליך יהבו, כזכור, גם על הוראת סעיף 25 לחוזה המשבצת המחייב את האגודה, כך נטען, להעמיד לרשות המתיישב הפורש את חלקת העיבוד – חרף העובדה כי אלו מעולם לא חולקו (פורצלו) ולא נמסרו למי מחברי האגודה.

סבור אני כי בא כוח התובעים גילה פנים שלא כהלכה בהוראת סעיף 25 לחוזה המשבצת.

סעיף 25א' לחוזה קובע כך – "על אף האמור בחוזה זה, הפסקת חברות באגודה של חבר אגודה אשר נמסרו לו זכויות בנחלה על ידי האגודה מכוח חוזה זה או מכוח חוזה שקדם לו (להלן: "המתיישב"), לא תפגע בזכויות אלו ובלבד שהאגודה והמתיישב, לפי העניין, מילאו אחר התנאים המפורטים להלן ..." (ההדגשות שלי הן – ח.ט.).

סעיף 25ב'(1) לחוזה קובע כי בהתמלא התנאים שנקבעו בסעיף א' לעיל אזי "האגודה תעמיד לרשות המתיישב את הקרקע המשמשת למגוריו ולמבני המשק, המהווה חלק מנחלתו, והקרקע לעיבוד חקלאי בהתאם למכסת הקרקע שנקבעה לנחלה באותו הישוב מתוך המשבצת ובלבד שהשטח שיימסר למתיישב לא יעלה על גודל שטחי המשבצת שנמסרו ליתר חברי האגודה והמתיישבים אשר קיבלו זכויות בנחלה, לרבות חלקם היחסי בחלקות העיבוד המשותפות" (ההדגשות לא במקור – ח.ט.).

מהמצוטט לעיל עולה ברורות, כי הפסקת החברות באגודה לא תפגע בזכויותיו של הפורש " ... אשר נמסרו לו בנחלה על ידי האגודה" וזו האחרונה תעמיד לרשותו שטח קרקע לעיבוד חקלאי "... אשר לא יעלה על גודל שטחי המשבצת שנמסרו ליתר חברי האגודה מתיישבים אשר קיבלו זכות בנחלה ...".

הנה כי כן, אין ממש בטענת התובעים כאילו יש בהוראת סעיף 25 לחוזה המשבצת כדי לחייב את האגודה להקצות להם את חלקת העיבוד – בה בשעה שאלו לא נמסרו מעולם לשימושם של מי מחברי האגודה. אדרבה. מהוראת סעיף 25 לחוזה עולה, כך לטעמי, היפוכו של דבר. המתיישב הפורש אינו זכאי לקבל את חלקו בחלקות העיבוד, כל זמן שחלקות אלו לא נמסרו לו לשימוש או למי מחברי האגודה – טרם פרישתו ממנה.

50. בסיכומי טענותיו טען בא כוח התובעים כי העדרה של חלוקה (פרצלציה) בחלקות העיבוד במושב אין בה כדי לשלול מסירת חלקת העיבוד לידי התובעים – זאת להבדיל מחתימת חוזה חכירה ישירות עם המינהל ביחס לחלקה זו (חלקה ב').

לשיטתו, הגם שהחלטה 970 מחייבת עריכת פרצלציה של כלל שטחי המושב כתנאי לחתימה על חוזה חכירה אישי של בעל הנחלה ישירות עם המינהל (סעיף 6 להחלטה, המפנה להחלטה 823 – שעוד ידובר בה) – הרי שלצורך מסירת חלקות ב' שבנחלה לידי המתיישב הפורש, אין צורך בעריכתה של פרצלצליה.

בא כוח התובעים סומך טענה זו, בין היתר, על פסק הדין שניתן בעתירה הנוספת שהוגשה על ידי דרורי בבג"צ 1793/03 דרורי נ' מועצת מקרקעי ישראל ואח' (פורסם בנבו, 30/1/05) (הלן: "בג"צ דרורי השני").

בעתירה זו, השנייה, עתר דרורי, בין היתר, לחייב את הרשות לחתום על חוזים אישיים עם המתיישבים הפורשים מהאגודה, זאת עוד טרם אישורה של תוכנית חלוקה ורישומם של המקרקעין המוחזקים על ידם, כחלקות נפרדות, בלישכת רישום המקרקעין.

בית המשפט דחה את עתירת דרורי לחייב את הרשות לחתום עימו על "הסכם ביניים" עד שתושלם תוכנית החלוקה לרישום החלקות, זאת מן הטעם שהעותר זכה בסעדים שנתבקשו על ידו בבג"צ דרורי הראשון " ... בעקבות השינוי שחל במדיניות המשיבים שראשיתו בשנת 1988 (החלטה 823) וסופו בהחלטה 970 מחודש יוני 2003" (סעיף 6 לפסק הדין).

טוען, אפוא, ב"כ מידן כי לגבי דרורי יושמה החלטה 970 הלכה למעשה, והינו מחזיק ומעבד את חלקותיו החקלאיות – אף שפרש מחברותו מהאגודה ולמרות שטרם נערכה לגביהן תוכנית חלוקה.

אודה ולא אבוש, לא הבינותי אל נכון טענה זו. לא זו בלבד שאין ב"בג"צ דרורי השני" כדי לתמוך בטענת התובעים כי הינם זכאים לקבל לידיהם את חלקות העיבוד – אלא שיש בו כדי לסותרה. נבהיר.

אין חולק כי עובר לפרישתו של דרורי מחברותו באגודת כפר רות החזיק הלה בנחלה החקלאית לרבות חלקת העיבוד, ועתירתו הייתה (בבג"צ דרורי הראשון), בין היתר, "לקבוע כי למשיבים אין סמכות להטיל סנקציות על חבר המבקש לפרוש מהאגודה, על ידי שלילת זכאותו לזכויותיו במקרקעין בהן הוא מחזיק, כאשר מדובר בפרישה וולונטרית" (סעיף 1 לבג"צ דרורי השני) (ההדגשות אינן במקור – ח.ט.).

הנה כי כן, בעניין דרורי נעשתה חלוקה של הנחלות (לרבות חלקות העיבוד) ואלו נמסרו בפועל לחברי האגודה לשימושם העצמי – אלא שתוכנית החלוקה טרם אושרה והחלקות טרם נרשמו כיחידות רישום נפרדות.

לא כך הם פני הדברים בענייננו. בנדון דידן חלקות העיבוד מעולם לא חולקו והן עובדו במקשה אחת על ידי האגודה מאז ומעולם – זאת, בהתאם להסכמות החברתיות שהונהגו במושב מאז היווסדו.

אכן, מסירת חלקות העיבוד לידי החברים (כמו גם לאלה שפרשו מחברותם באגודה) אינה מותנית בעריכת פרצלציה ורישומן כיחידות נפרדות בלישכת רישום המקרקעין, כנטען – אך תנאי בל יעבור למסירתן לידי החבר הפורש הוא: החלטת האסיפה הכללית על חלוקתן ומסירתן לידי החברים לעיבוד עצמי.

אני תמה, הכיצד ניתן למסור את חלקת העיבוד בנחלה לידי התובעים, בה בשעה שלא נערכה חלוקה בפועל של חלקות העיבוד, ולא ניתן לידע את גודלה ומיקומה במשבצת המושב?

לתובעים הפתרונים.

51. הפועל היוצא מהאמור והמקובץ לעיל – כי אין בהחלטה 970 כדי לשנות את הנוהג שהשתרש באגודה למן יום היווסדה, ואין בכוחה של זו לחייב את האגודה לחלק את חלקות העיבוד בניגודן לרצון כל חבריה – רק בשל דרישת התובעים למסור לידיהם את חלקם בחלקות העיבוד, בשל פרישתם מהאגודה.

ככול שהאגודה תחליט באסיפה הכללית לשנות את ההסכמות החברתיות (הנוהג) ביחס לאמצעי הייצור של המושב; לבצע פרצלציה בחלקות העיבוד ומסירתן לעיבוד עצמי של החברים – או אז יהיו התובעים זכאים אף הם לקבל לחזקתם ולשימושם את חלקם בחלקות אלו, חרף פרישתם מהאגודה.

מניעות מכוח התנהגות והעדר תום לב

52. אף אם יונח (מה שאינו) כי התנהלות האגודה וחבריה ביחס לחלקות העיבוד (חלקות ב' של הנחלה) לא יצרה נוהג מחייב – הרי שאף בהנחה כאמור מנועים מידן מלעתור לקבל את חלקם בחלקות העיבוד, וזאת בשל המצג שיצרו בהתנהגותם כלפי האגודה וחבריה, משך שנות דור.

נבהיר עמדתנו.

53. כידוע, תורת ההשתק, שמקורה בדיני היושר, נועדה למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות על פי הדין, וזאת על ידי השתקתם של המתדיינים מלטעון בבית המשפט טענות משפטיות ועובדתיות שהן נכונות כשלעצמן [ראו: נ. כהן, "דפוסי החוזים ותום לב במשא ומתן; בין הכלל הפורמלי לעקרונות הצדק", הפרקליט ל"ז 13 (תשמ"ז-1987].

השתק מכוח מצג – במובחן מהשתק שיפוטי – משמעו שהמתדיין שהציג בפני צד למשפט מצג עובדתי או משפטי, בהתנהגות או בדיבור, מנוע מלהתכחש למצג שיצר כלפי אותו צד, אם האחרון הסתמך עליו באופן סביר ובתום לב, ושינה עקב כך את מצבו לרעה [ראו מִני רבים – ע"א 4413/90 קוטלוצקי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 12 (פורסם בנבו) (1991); רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל מונד מ"ז(5)94, 100-101 (עניין עזרא); ע"א 3264/01 בסנינו נ' אליה פ"ד נו(6) 566,573; רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 673 (עניין צוריאנו); ד. פרידמן ו-נ.כהן, חוזים כרך א', 87-95 (התשנ"א-1991) להלן: "פרידמן וכהן").

כללי ההשתק מכוח מצג נקלטו במשפט הישראלי עוד בתקופת המנדרט, באמצעות סימן 46 לדבר המלך במועצתו, והם הוחלו במקרים רבים ומגוונים (ראו: פרידמן וכהן, עמוד 93).

לאחר חקיקתו של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), השתלבה תורת ההשתק בתורה הכללית של חובת תום הלב – מכוח סעיפים 12, 39 ו-61(ב) לחוק החוזים, כך שיש " ... לראות בדיני ההשתק פן אחד של חובת תום הלב" (עניין עזרא, עמוד 101).

הפועל היוצא מהאמור הוא שמצג " ... שבעטיו שינה הצד האחר את מצבו לרעה, ולא כל שכן כאשר יוצר המצג נהנה משינוי מצב הצד השני לרעה, משתיק את יוצר המצג מלטעון טענה הסותרת את מצגו, שכן העלאת טענה כזאת אינה מתיישבת עם חובת תום הלב. ההשתק חל אף לגבי עניין שבדין" (עניין צוריאנו, עמוד 695) (ההדגשה שלי – ח.ט.).

54. ההלכה בדבר מניעות (השתק) מכוחה של התנהגות העולה לכדי מצג – יושמה אף ביחסים שבין האגודה לחבריה, במספר לא מבוטל של פסקי דין של בית המשפט העליון.

כך, למשל, נקבע בפסק הדין בעניין בית חנניה כי יש בהתנהגות רבת שנים כדי לבסס מניעות כלפי חבר אגודה מלהתכחש למצג שיצר, בשל התנהגותו במשך שנים.

במקרה האמור נתקבלה החלטת האסיפה הכללית של המושב, על שינוי סעיף בתקנון הדן ביישוב סכסוכים, בה נטלו חלק והצביעו נשות חברי האגודה. שם נטען כי ההחלטה שנתקבלה בטלה ומבוטלת, בשל כך שהנשים אינן חברות באגודה.

בית המשפט (מפי השופט ברנזון) דחה הטענה, בין היתר, מחמת מניעות בקובעו – "צא וראה: המשיבות שימשו בעבר בתפקידים שונים באגודה והם נבחרו באסיפות שבהן השתתפו והצביעו גם הנשים ... כל חברי המושב, לרבות המשיבים, ראו בנשים חברות המושב בזכויות וחובות שוות לאלו של הגברים ואין פוצה פה נגד זה במשך כל זמן קיומו של המושב. אחרי כל זה, רוצים כעת המשיבים להוציא את הנשים מן הכלל ואומרים: "מה שהיה היה, אבל מה שהיה הוא הבל הבלים וכלא היה". המנסה להעלות טענה כזאת אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: "מה שהיה שריר וקיים, ומה שהיה הוא שיהיה". בית משפט של יושר לא ישעה לטענה המתעלמת מעובדות החיים ומנסה לבטלן במחי יד, אלא ינהג לפי העקרון שאדם חייב להיות נאמן למעשיו ולמוצא פיו כאשר הזולת פעל על פיהם וכתוצאה מזה שינה את מצבו" (שם, עמודים 26,27, מול האות א').

ובהמשך נקבע כי "הימנעות מנקיטת צעד או פעולות, כאשר הדבר היה מחוייב המציאות תוך ידיעת מצב הדברים, עשוייה להתפרש כהודאה שבשתיקה או כקבלת הדין המונעת מהצד הנוגע בדבר לטעון כעבור זמן את ההיפך מזה" (שם, מול האות ו').

על בסיס הלכת בית חנניה דלעיל, דחה בית המשפט העליון (השופט זילברג) בעניין רובינשטיין את טענת בני זוג כנגד סמכות בורר להכריע בסיכסוך שבינם לבין האגודה, בטענה שאינם חברים באגודה [ע"א 260/66 רובינשטיין נ' בית חנניה, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד כא(1) 75].

בית המשפט אימץ את קביעת בית המשפט קמא [בת"א(חי) 275/63 רובינשטיין נ' בית חנניה, פ"מ נא 239], כי הגם שהמשיבים לא התקבלו פורמלית כחברים באגודה, הרי העובדה שהם ראו עצמם כחברי האגודה, השתתפו באסיפות הכלליות שלה וקיבלו שירותים ממנה, די בה כדי לראותם כחברים מלאים באגודה השיתופית - "ההתנהגות וההתחזות הנ"ל מועילות לא רק להכשרת מעשה מסויים שנעשה על ידי החברים או על ידי האגודה, אלא מונעת מהם (מהמערערים) את כפירתם במעמד של חברים" (שם, עמוד 77) [וראו גם: ע"א 488/69 בית ינאי, אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' הולנדר, פ"ד כד(1) 378, בעמוד 382 (עניין בית ינאי); ע"א 708/83 "שלב", הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ נ' גרין, פ"ד מ(1) 169, בעמוד 182].

המסקנה העולה מהאמור לעיל היא כי התנהגותו של חבר באגודה שיתופית הנמשכת על פני שנים רבות, הנוגדת לתקנון, יש בה כדי ליצור טענת מניעות כנגד תקיפת אותה פעולה, קרי: השתק מכוח התנהגות.

55. ומכן הכלל אל הפרט לנדון דידן.

בענייננו הוכח, ועל כך אין חולק, כי למן יום היווסדה של האגודה חלקות העיבוד (חלקות ב') לא חולקו לחבריה בעלי הנחלות אלא עובדו כחטיבה אחת במשותף על ידי האגודה.

מידן, אשר הצטרף לאגודה כחבר בשנת 1976 (כ"בן ממשיך" של סבו המנוח) – היה מודע למציאות זו, חרף היות בית חרות מושב עובדים, וכלשונו: "למן הגיעי לבית חרות, שטחי העיבוד תמיד עובדו כמקבץ אחד ולא חולקו בין חברי האגודה אך תמורת זה הייתה חובת העסקה. החברים עבדו במושב וזה היה שכרם עבור השטחים שלהם "(פרוטוקול מיום 19/5/13, עמוד 8 שורות 11-13).

לא זו אף זו. גם לאחר שהמושב נקלע לקשיים כלכליים בשנת 1995 ונאלץ לבטל את העסקת מרבית החברים, חלקות העיבוד נותרו בלתי מחולקות ושימשו את האגודה להפקת הכנסה כחלק מאמצעי הייצור של האגודה " ... כאשר למעשה אין זיקה ספציפית או ישירה בין החבר כיחיד לבין רכוש האגודה וזכאותו של החבר היא, לקבלת חלק מהכנסות המושב לאחר ניכוי חובות (לרבות – העברות תשלומים לפנסיונרים)" (פסקה 11 לנ/1).

התובעים לא פצו פיהם כנגד הסכמה חברתית זו ולא פעלו לביטולה. שתיקת התובעים, בנסיבות האמורות, על כי חלקות העיבוד אינן מחולקות לחברי האגודה (ולהם עצמם) מקימה כנגדם השתק מכוחה של התנהגות המונעת מהם לטעון, בחלוף העיתים, כנגד החלטת האגודה שלא להקצות את חלקות העיבוד לשימושם העצמי של החברים – חרף ביטל חובת ההעסקה.

ודוק. הגם שמידן היו מודעים להחלטת האגודה לבטל את חובת העסקת החברים במפעליה, הם החרישו ולא פעלו בדרך כלשהי לחייב האגודה לבצע פרצלציה בחלקות העיבוד ולהקצות להם את חלקם בחלקות אלה. בכתב תביעתם טענו מידן כי "בשל ניהול כושל וחובבני של מוסדות האגודה ... התדרדר מצבה הכספי של האגודה עד כדי חוסר סולוונטיות. נוכח המצב הקשה החלה האגודה לחסל את עסקיה ולמוכרם וכפועל יוצא לפטר מ"המפעלים" שבבעלותה את עובדיה שחלקם היו חברים באגודה" (שם, סעיף 2.2).

אמור מעתה; חרף העובדה המוכחת שהתובעים היו מודעים לכך שההכנסות מחלקות העיבוד משמשות את האגודה לשיפור מצבה הכלכלי, אלה האחרונים "מילאו פיהם מים" ונמנעו מלהניא את האגודה להשתמש בהכנסות חלקות העיבוד לכיסוי חובותיה שלה.

בכגון דא ברי, כי שתיקתם משך שנים – למן שנת 1995 ואילך – מהווה בסיס לטענת ההשתק מכוח התנהגות שכן "יחסי הקרבה המיוחדים של חבר עם אגודתו מחייבים אותו שלא להחריש, כאשר האגודה עלולה לסבול נזק עקב שתיקתו" (עניין בית ינאי, שם, עמוד 182).

יתר על כן. אף לאחר שמידן פוטר מעבודתו במסגרת המושב בשנת 2002 (עמוד 7 לפרוטוקול שורה 6), והוא נאלץ למצוא פרנסתו מחוץ למושב – גם אז החריש מידן ולא דרש לקבל לחזקתו ולשימושו את חלקו בחלקות העיבוד. ללמדך, כי מידן נתנו הסכמתם שבשתיקה להמשך העיבוד המשותף של חלקות ב' על ידי האגודה, ושימוש בהכנסות מחלקות אלו לכיסוי חובותיה. נמצא, כי התנהגות מידן ביחס לחלקות העיבוד הנמשכת על פני שנות דור הנוגדת את תקנון האגודה - מונעת מהם מלטעון עתה כנגד ההסכמה העולה מהתנהגותם.

על כגון דא נאמר " ... מה שהיה שריר וקיים, ומה שהיה הוא שיהיה" (עניין בית חנניה, עמוד 27 מול האות א').

56. לא למותר יהא לציין כי בתוקף התנהגותם של מידן כאמור, שינה המושב את מצבו לרעה, עת שיעבד את המקרקעין (חלקות ב' ו-ג') בשיעבוד צף לטובת נושי האגודה, במסגרת הסדרי החוב שנעשו עימם.

כזכור, בעטיו של המצב הכללי הקשה אליו נקלעה האגודה – שהיה מנת חלקן של מרבית האגודות החקלאיות השיתופיות – נאלצה האחרונה לערוך הסדר חוב עם נושיה כאשר מקרקעיה (לרבות חלקות העיבוד) שועבדו בשיעבוד צף, והן משמשות כבטוחה לקיום התחייבות האגודה כלפי הנושים (ראו: נספח א' לתצהיר האגודה, נ/1).

על מנת לעמוד בהסדר החוב, השכירה האגודה את חלקות העיבוד לחברות חיצוניות לשם עיבודן, תוך העלאת דמי שכירות לאגודה (ראו: הסכם למיזם משותף מיום 1/1/12 שבין בית חרות לפרי אור בע"מ, אשר הוגש בהתאם להחלטה מיום 19/5/13; כמו גם הסכמי עיבוד קודמים, מוצגים במ/1א'-ו').

אמצעי הייצור האחרים של המושב, שמקורם מהשכרת מבנים; מתן שירותים לגורמי חוץ ומבריכת השחייה (לעיל ולהלן: "הכנסות מנכסי האגודה") – משמשים אף הם להחזר חובות האגודה לנושיה, לרבות תשלום פנסיה לפנסיונרים אשר הועסקו במשך עשרות בשנים על ידי האגודה (ראו: סעיף 9ה' לנ/1).

הנה כי כן, הבסיס להסדר החוב שנעשו על ידי האגודה נסמך על ההסכמה החברתית (לרבות הסכמת מידן, כאמור) לפיה נכסי האגודה (לרבות חלקות העיבוד) מוחזקים על ידי האגודה וההכנסות מהן תשמשנה (בנוסף להכנסות האחרות) לפירעון חובות האגודה, ובכלל אלה תשלומי פנסיה לחבריה.

נמצא, כי בהסתמך על התנהגות מידן משך שנות דור, כי הינם מסכימים לשימוש שנעשה בהכנסות מחלקות העיבוד – שינה המושב את מצבו לרעה, ובכך נתקיים גם התנאי האחר הדרוש על מנת לקומם את טענת המניעות.

57. לתוצאה האמורה, לפיה מידן מושתקים מלטעון כנגד ההסכמה החברתית שלא להקצות את חלקות העיבוד לחברי האגודה – ניתן להגיע גם על ידי יישומו של עקרון תום הלב בענייננו. כידוע, עקרון תום הלב הוא עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית, " ... מצודתו פרושה ... על כלל המערכת המשפטית בישראל" [ע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לת (2) 736, 754 (1984)].

עקרון זה, שמקורו בחוק החוזים [סעיף 12(א) ו-39 לחוק], ביסס את מעמדו כ"עקרון על" החולש על כל המערכת המשפטית. בתי המשפט החילוהו לא רק על מערכת היחסים בין צדדים לחוזה, אלא גם על פעולות משפטיות שאינן חוזה, כמו גם על חיובים שאינם נובעים מחוזה – זאת מכוח הוראת סעיף 61(ב) לחוק החוזים [ראו: בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע נ' ביה"ד הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828; ע"א 2896/90 טרוצקי נ' דיין, פ"ד מו(5) 454].

בענייננו, מילאו מידן פיהם מים משך שנים רבות ולא פעלו לשינוי ההסכמה החברתית שלא לחלק את חלקות העיבוד לשימוש החברים – חרף ידיעתם שההכנסות מהמקרקעין נותבו גם לכיסוי חובותיה של האגודה.

שתיקת התובעים והשלמתם עם המצב האמור הייתה בכדי. מחומר הראיות עולה כי לתובעים היה נוח להחריש ולא להודיע על פרישתם מהאגודה בסמוך לאחר סיום העסקתו של מידן במסגרת המושב – שכן הוא נהנה מהיותו חבר באגודה, עת דרש וקיבל עבור בנו מגרש לבנייה במסגרת הקצאת מגרשים לחברים בהרחבה. בחקירתו הנגדית אישר מידן כי "כחבר אגודה קיבלתי עכשיו מגרש, לא אני קיבלתיו אלא בני ... בני קיבל מגרש מכוח זה שאני חבר באגודה. הייתה בוררות של כלל[י] חברי בית חברי (צ.ל. בית חרות – ח.ט.) בה נקבע כי אני זכאי למגרש, בוררות אחרונה בשנת 2012 בפני הבורר שטרוזמן" (פרוטוקול מיום 19/5/13, עמוד 7 שורות 3-5).

הנה כי כן, על סמך חברותו באגודה קיבל מידן (עבור בנו) מגרש לבנייה במסגרת הקצאת מגרשים בהרחבה, תוך שהוא נמנע מלטעון כנגד השימוש שעושה האגודה בהכנסות מחלקות העיבוד לכיסוי חובותיה.

רק לאחר שקיבלו התובעים עבור בנם את המגרש, כאמור, הפרו את שתיקתם רבת השנים, הודיעו על פרישתם מהאגודה ודרשו לקבל לידיהם את חלקם היחסי בחלקות העיבוד – זאת בניגוד להסכמה החברתית הקיימת במושב למעלה משנות דור.

הגדיל מידן עשות עת נמנע במפגיע מלהסביר מדוע החליט דווקא לעת הזאת (שנת 2008) לפרוש מחברותו באגודה ולדרוש להקצות לו, לשימושו, את חלקת העיבוד. משנשאל מידן בחקירתו הנגדית לעניין זה השיב הלה: "אני סבור שזה לא רלוונטי" (שם, עמוד 7 שורה 15). כשבא כוחה של האגודה התעקש לדעת את הסיבה לעיתוי פרישתו מהאגודה, עמד מידן במריו וסירב ליתן הסבר כאמור.

במצב דברים זה קבעתי בהחלטתי בזו הלשון: "אינני סבור שיש לאלץ עד להשיב על שאלה כזו או אחרת. עם זאת אין ספק שבית המשפט ייקח זאת בחשבון בבואו להכריע את הדין, ככול ששאלה זו או המענה עליה רלבנטיים לתובענה או לסעד המבוקש" (שם, שם, שורות 22-24).

אכן, אין בכוחו של בית המשפט לכפות על עד ליתן תשובות לשאלות אותן נשאל בחקירתו הנגדית – אולם יש ויש ליתן משקל להימנעותו ממתן תשובות כאמור, ככול שאי מתן תשובה לשאלה כזו או אחרת הינו רלוונטי לסעד המבוקש.

העדרו של הסבר כלשהו לפרישת מידן מהאגודה ודרישתם לקבל לעת הזו את חלקם בחלקות העיבוד לאחר קבלת המגרש עבור בנם – מצביעים בהכרח על חוסר תום לב, השולל מהם את הזכות לדרוש שינוי המצב העובדתי והמשפטי הקיים, ביחס לחלקות העיבוד.

חלקות העיבוד – הזכויות בהן ושיעבודן

58. טענה נוספת שבפי האגודה לשלילת זכותם של מידן לקבל לידיהם את חלקת העיבוד שבנחלה (חלקה ב') הינה העובדה, עליה אין חולק, כי במסגרת הסדר החוב עם נושי האגודה שועבדו כל מקרקעי המושב בשעבוד צף לטובת הנושים – כאשר ההכנסות מהשכרת החלקות החקלאיות (חלקות ב' ו-ג' של הנחלה; לעיל ולהלן גם: "המקרקעין") " ... מהווים חלק מרכזי בהכנסות האגודה המשמשות לעמידה בהסדר החוב".

לטענת האגודה, שיעבוד המקרקעין ופירעון חובותיה מהכנסות המתקבלות מהשכרתן, נעשו כדין – שכן הסדר החוב היה על דעת ובהסכמת כל חברי האגודה, לרבות התובעים. האגודה הטעימה בסיכומי טענותיה כי הסדר החוב, בבסיסו, נסמך על העובדה שהמקרקעין מוחזקים על ידה ואינם מחולקים לחבריה – כך שחלוקת חלקות העיבוד שבנחלה לחבריה אינה אפשרית כל זמן שההסדר מתקיים.

בנסיבות אלה, כך לאגודה, עתירת התובעים למסור לידיהם את חלקם בחלקות העיבוד דינה להידחות – שכן הדין אינו מאפשר ביצוע דיספוזיציה כלשהי במקרקעין, בלא שניתנה לכך הסכמת הנושים.

האגודה הוסיפה וטענה כי אין לשעות לדרישת התובעים למסור לידיהם את חלקת העיבוד גם בשל העובדה שהמקרקעין משמשים מקור לפרנסת הפנסיונרים של האגודה (35 במספר מתוך כ-70 בעלי נחלות).

לשיטתה, דרישת התובעים לקבל את חלקם בחלקות העיבוד לשימוש עצמי, איננה מתיישבת עם אורחות החיים באגודה ולערבות ההדדית שביסוד הקמתה. היעתרות לדרישת מידן תביא בהכרח, כך הטענה, לנזק וחורבן לכל חברי האגודה ולפנסיונרים, "שכן חלוקת מקרקעי האגודה לפורשים מחברותם בה, יגדע באחת את המקור הכספי הדרוש ... להחזרת חובות המושב והבטחת תשלומי הפנסיה לחברי המושב התלויים בו" (פיסקה 25 לסיכומי האגודה).

59. מנגד טוענים מידן, כי שיעבוד המקרקעין במסגרת הסדר החוב (ככול שאלה אכן שועבדו) נעשה שלא כדין. וכל כך למה? שכן, כך הטענה, אין לאגודה זכויות כלשהן בנחלות (אף לא בחלקות העיבוד), גלל כן אין בכוחה של האגודה להעניק זכויות לנושיה (שיעבוד צף) במקרקעין – שלה עצמה אין בהם זכויות.

כפועל יוצא מהעדר זכויות לאגודה בנחלות, האחרונה אף אינה רשאית לשעבד את ההכנסות מהשכרת המקרקעין לטובת נושיה.

עוד טענו התובעים כי בהיות האגודה אישיות משפטית נפרדת מחבריה, לא ניתן על פי הדין להטיל על האחרונים לשאת בחובותיה שלה, אלא אם כן ניתנה לכך הסכמתו המפורשת של כל חבר וחבר באגודה.

לשיטתם, בפסק הבוררות מיום 24/4/07 (לעיל ולהלן: "פסק הבוררות"; נספח ד' לנ/1) – המהווה מעשה בית דין – נקבע כי "אין האגודה רשאית להסדיר את חובותיה באמצעות חבריה ללא הסכמת החבר", לרבות פירעון חובותיה לפנסיונרים, ואין בכוחה של האסיפה הכללית לייחס את חובות האגודה לחברים באמצעות הגדלת מיסי החבר לצורך כך.

מכאן, כך לתובעים, לא ניתן להשתמש בהכנסות מאמצעי הייצור לכיסוי חובות האגודה שהזכויות בהם שייכות לבעלי הנחלה.

התובעים כפרו בטענת האגודה לפיה העמדת חלקם במקרקעין לשימושם תפגע ביכולתה של האגודה לפרוע חובותיה לנושים ותשלומי הפנסיה לפנסיונרים, הואיל וחלק מזערי מהכנסות האגודה הינו מחקלאות – כעולה, כך נטען, מהדוחות הכספיים של האגודה לשנת 2011 (מוצג במ/2).

לבסוף נטען כי לשיעבוד המקרקעין לטובת נושי האגודה אין כל נפקות מעשית הואיל ולא ניתן לממשם. הטעם לכך הוא, כך הטענה, שמימוש כאמור יחייב פיצול חלקות המגורים של הנחלות מחלקות העיבוד – פעולה האסורה על פי מדיניות המינהל והחלטות המועצה על פיהן הוא פועל.

עם מי הדין? סבורני כי הדין עם האגודה. נבהיר דברינו.

היררכיית הזכויות בנחלה

60. ייאמר מיד, כי לא מצאתי שחר לטענת התובעים כאילו האגודה נעדרת זכויות בחלקות החקלאיות של הנחלה. אדרבה, מחוזה המשבצת ומהחלטות המועצה השונות עולה כי בהיררכיית הזכויות, לאגודה זכות "בכורה" בחלקות החקלאיות של הנחלות - כאשר לבעל הנחלה הזכות לקבל מידי האגודה לשימושו, את חלקו בהן, בהתאם למכסת הקרקע שנקבעה בנחלה באותו יישוב. ונבהיר.

כזכור, חוזה המשבצת האחרון שנחתם בין האגודה לרשות מיום 21/7/10, שהוצג בהליך זה (לעיל ולהלן: "חוזה המשבצת") קובע במבוא לו כך "הואיל והאגודה עוסקת בניהול וארגון ענייני היישוב החקלאי הנמצא על המשבצת שיועדו לאגודה במקרקעי ישראל על ידי המחכיר ... והואיל והמשכיר מעוניין שהאגודה תמשיך לנהל את ענייני היישוב החקלאי במשבצת ולשם כך תהיינה לה זכויות השכירות במקרקעין שבמשבצת. לכן באו הצדדים ביניהם בהסכם כדלקמן ...".

הנה כי כן, הזכויות בשטח המשבצת הושכרו לאגודה לבדה, כאשר המתיישבים אינם צד לחוזה. מסירת זכות השימוש למצער בחלקות החקלאיות (להבדיל מחלקות המגורים) מתבצעת על ידי האגודה.

נוכח האמור, נפלאה ממני טענת התובעים כאילו האגודה נעדרת זכויות במקרקעי המושב, שכן האגודה (השוכרת) היא המקור לזכויותיהם של המתיישבים בנחלה. אם אומנם, כנטען, לאגודה אין כל זכויות בשטחי הנחלות – זכויות המתיישבים בנחלות מניין?

61. יתר על כן, מהחלטת המועצה 823 מיום 10/2/98 (לעיל ולהלן: "החלטה 823"; נספח 8 לתצהיר מידן) עולה ברורות כי הן לאגודה והן למתיישיבם זכות עצמאית לחכירה לדורות בחלקים מתוך הנחלות – כאשר קיימת הבחנה ברורה בין חלקות המגורים לחלקות העיבוד שבנחלה.

סעיף 2 להחלטה 823 קובע כי "חלקה א' של הנחלה תוחכר לבעל הנחלה בחוזה חכירה לדורות" כאשר "יתר החלקות יוחכרו לאגודה בחוזה חכירה לדורות, תוך שמירת זכויותיהם של בעלי הנחלות במלואן" (סעיף 3 להחלטה).

עם זאת תהא האגודה "רשאית להחליט כי לבעל הנחלה תוחכרנה חלקות נוספות (חלקות ב'), המהוות את יתר שטחי הנחלה שלו או חלק ממנה, מתוך השטח המוחכר לאגודה כמשבצת" (סעיף 4 להחלטה) (ההדגשה לא במקור – ח.ט.).

לא למותר יהא לציין כי אף בהחלטה 1311 מיום 31/12/13 (שנתקבלה בחלוף למעלה מעשור מעת שנתקבלה החלטה 970) נשתמרה ההיררכיה הנורמטיבית ביחס לחלקיה השונים של הנחלה – עת נקבע בסעיף 2 שבה כי לבד מחלקות א' של הנחלות שתוחכרנה למתיישבים בחוזי חכירה אישיים, יתר הנחלות יוחכרו לאגודה בחוזה חכירה לדורות " ... תוך שמירת זכות החוכרים בשטחים אלה".

עולה אפוא ברורות מהחלטות המועצה דלעיל כי לאגודה השיתופית זכויות בחלקות החקלאיות של הנחלה – וזאת מכוח זכותה לקבלת זכות חכירה מהמינהל בשטחים אלה.

יפים המה לעניין זה דברי כבוד השופטת ברון בה.פ. (ת"א) דוד יוגב ו-25 אח' נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 16/6/10) שזה לשונם – "הזכות לקבל מן המינהל חכירה לדורות יוצרת זיקה מעין קניינית בין המתיישבים לבין חלקה א' של הנחלות. ודוק: מעמדן המעין קנייני של זכויות המתיישבים בחלקות א' של הנחלות גובר על זכות הרשות של האגודה בחלקות אלה, שכן כבר הובהר כי מעמדה של זכות הרשות הוא חוזי בלבד. לגבי חלקות ב' ו-ג' של הנחלות המצב הוא הפוך: הזכות לקבל מן המינהל חכירה לדורות יוצרת זיקה מעין קניינית בין האגודה לבין חלקות ב' ו-ג' של הנחלות, ועל כן זכויותיה של האגודה בחלקות אלה בעלות מעמד נורמטיבי עדיף מזכויותיהם החוזיות של המתישבים" (סעיף 14 לפסק הדין) (ההדגשות שלי הן – ח.ט.).

אמור מעתה: אין כל בסיס לטענת התובעים כאילו האגודה משוללת זכויות בחלקות העיבוד של הנחלות. אדרבה, מהחלטות המועצה 823 ו-1311 עולה ברורות כי האגודה הינה בעלת הזכויות (המעין קנייניות) בחלקות החקלאיות (להבדיל מחלקות המגורים), ולמתיישב הוענקה אך זכות שימוש והנאה בחלקות אלה (סעיף 5 להחלטה 1311).

זכות המתיישב, כך נקבע בהחלטות דלעיל, לחכור ישירות מהמינהל חלקות נוספות (חלקה ב') בנוסף לחלקת המגורים – מותנית בהסכמת האגודה וככול שזו תחליט כי חלקות העיבוד תוחכרנה לחבריה בחוזה חכירה אישי עם המינהל (סעיף 4 להחלטה 823).

שיעבוד החלקות החקלאיות וההכנסות מנכסי האגודה

62. על רקע היררכיית הזכויות בחלקות החקלאיות, נשאלת השאלה האם שיעבודן לנושי האגודה, בענייננו, הייתה כדין – אם לאו. מחד, כפי שראינו לעיל, האגודה הינה בעלת זכות מעין קניינית במקרקעין וככזו הינה רשאית לשעבד את הזכויות בהן לנושיה. ברם מאידך, לבעלי הנחלה זכות שימוש והנאה בשטחים אלה המהווים את נחלתם, כך שאין בכוחה של האגודה לשלול זכות זו בלא לקבל את הסכמתם לכך.

סבורני כי בענייננו שיעבוד המקרקעין לנושי האגודה נעשה כדין – שכן הוכח שהתובעים נתנו הסכמתם לשיעבוד המקרקעין וההכנסות מהן לנושי האגודה (ראו סעיפים 54 ו-55 לעיל). ראינו לעיל כי במושב בית חרות התגבש נוהג מחייב, על בסיס הסכמה חברתית של כל חברי האגודה לפיו חלקות העיבוד לא תחולקנה לחברים ותעובדנה כחטיבה אחת במשותף על ידי האגודה.

מידן אשר הצטרף לאגודה כחבר בשנת 1976, היה מודע להסכמה זו והסכים לה (עמוד 18 שורות 11-13 לפרוטוקול).

עוד מצאנו כי גם לאחר שהמושב נקלע לקשיים כלכליים בשנת 1995 ובוטלה חובת ההעסקה של מרבית החברים במפעלי המושב, נותרו חלקות העיבוד בידי האגודה ושימשו אותה להפקת הכנסה מהן כחלק מאמצעי הייצור שלה, כאשר כספים אלה ישמשו לשיפור מצבה הכלכלי.

לא זו אף זו. גם לאחר שהאגודה נאלצה לבצע הליכי הבראה בדמות הסדר החוב עם נושיה, ההכנסות מאמצעי הייצור (לרבות ההכנסות מחלקות העיבוד) שימשו ומשמשות לתשלום החובות. הוכח, כי לא זו בלבד שמידן היו מודעים להסדר החוב ולשימוש בהכנסות מחלקות העיבוד לפירעון חובות האגודה (לרבות תשלומי הפנסיה), אלא שמידן הודה בחקירתו הנגדית כי "יכול להיות שהצבעתי בעד הסדר זה ..." (שם, עמוד 9 שורה 20).

משהוכח כי התובעים נתנו הסכמתם להסדר החוב – במסגרתו שועבדו החלקות החקלאיות וההכנסות מהן לנושי האגודה – ברי כי שיעבוד זכויות האגודה בחלקות אלו לרבות ההכנסות מהן, נעשו כדין.

63. לא מצאתי ממש התובעים כי האגודה אינה יכולה להשתמש בהכנסות המתקבלות מהשכרת המקרקעין לכיסוי חובותיה שלה שכן, כך הטענה, האגודה הינה אישיות משפטית נפרדת ולא ניתן להחיל את חובותיה על החברים.

אכן, הלכה היא כי אגודה שיתופית הינה אישיות משפטית עצמאית בנבדל מחבריה, כך שחובות האגודה אינם חובות החברים ואין האגודה רשאית לזוקפם על החברים [ראו: סמדר אוטולנגי, אגודות שיתופיות – דין ונוהל 167 (1995) עמוד 52; ע"א 1773/06 "פרי העמק" נ' שדה יעקוב, פ"ד מה(4) (עניין "פרי העמק") בעמוד 542; ע"א 4937/92 "אגרא" אגודה יצרנית חקלאית שיתופית בע"מ נ' חיה רוט, פ"ד מח(1) 818, 825]. עוד קובעת ההלכה הפסוקה כי על מנת " ... לחייב חבר לעשות שימוש ברכושו הפרטי לשם כיסוי חובותיה של האגודה, נדרשת הסכמתו המפורשת של החבר לכך" (עניין אגרא, עמוד 825) (ההדגשות שלי הן – ח.ט.).

דא עקא, כי בענייננו הוכח כי התובעים נתנו את הסכמתם המפורשת לשימוש בהכנסות המתקבלות מהשכרת חלקות העיבוד לכיסוי חובות האגודה לנושיה. מידן הודה בחקירתו הנגדית (אם כי בשפה רפה) כי הצביע באסיפה הכללית בעד הסדר החוב עם נושי האגודה (שם, שם, שורה 20).

בהינתן כזאת, נפלא ממני הכיצד טוען ב"כ התובעים בסיכומיו כי האגודה מנועה מלהשתמש בהכנסות מהחלקות החקלאיות לכיסוי חובת האגודה – נוכח הסכמתו המפורשת של מידן לכך.

טענת התובעים כאילו יש בפסק הבוררות כדי להוות "מעשה בית דין" המונע מהאגודה לפרוע את חובותיה מ"אמצעי הייצור של החברים" – אף היא דינה להידחות. הבורר הנכבד קבע בפסק הבוררות, ובצדק קבע כזאת, כי אין בהחלטת האסיפה הכללית מיום 10/10/05, בה לא השתתפו התובעים, כדי לחייבם בתוספת מיסי האגודה בסך 200 ₪ (בנוסף למיסי האגודה בסך 300 ₪) לצורך תשלום השלמת הפנסיה לפנסיונרים. לעניין זה נקבע (ובדין נקבע כך) כי "ההחלטה שהתקבלה בדבר התוספת על הקרן לא הייתה תקינה והאסיפה הכללית חרגה מסמכותה, ולכן בכל הנוגע לתוספת ההחלטה בטלה" (סעיף 58 לפסק הבוררות), זאת מן הטעם " ... שיש לדבוק בעקרון ההפרדה בין חובות האגודה לבין חובות החברים בה, ואין לתת פתח ואפילו כחודה של מחט לפגיעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת" (שם, סעיף 61).

עינינו הרואות, כי פסק הבוררות לא התייחס ואף לא נדרש להתייחס לשאלת השימוש "באמצעי הייצור של החברים" לפרוע את חובות האגודה כמו גם את תשלומי הפנסיה. מכאן, שטענת התובעים כאילו פסק הבוררות מהווה מעשה בית דין, לעניין השימוש בהכנסות מחלקות העיבוד – אין לה על מה שתסמוך. אדרבה, לשיטתי העובדה שהתובעים לא טענו בפני הבורר כי אין לעשות שימוש ב"הכנסות מאמצעי הייצור של החברים" לכיסוי פירעון חובות האגודה ותשלומי הפנסיה – מלמדת כמאה עדים שלעניין זה (להבדיל מהטלת תוספת המס), נתנו מידן את הסכמתם כאמור לעיל.

64. טענה נוספת שבפי התובעים הינה, כזכור, כי לשעבוד החלקות החקלאיות לטובת נושי האגודה אין כל נפקות מעשית שכן, כך הטענה, לא ניתן יהא לממשן עקב האיסור לפצל את הנחלה.

אכן, ככול שהאגודה לא תעמוד בחיוביה כלפי הנושים, לא ניתן יהא לממש (למכור) את חלקת העיבוד שבנחלה בנפרד מחלקת המגורים (שלמידן זכות קניין בה), ברם הנפקות המעשית היא שניתן גם ניתן יהא לממש את ההכנסות המופקות מהן – שאף הן שועבדו לנושים במסגרת הסדר החוב.

65. המסקנה המתבקשת מהאמור והמקובץ לעיל היא כי התובעים אינם זכאים לקבל לשימושם את חלקם בחלקות העיבוד גם בשל כך שאלו שועבדו כדין לטובת נושי החברה וההכנסות המופקות מהן נועדו, בהסכמת כל חברי האגודה לרבות מידן, לכיסוי חובות אלה ולתשלומי הפנסיה.

אף אם יונח שההכנסות המתקבלות מהשכרת חלקות העיבוד מהוות, כטענת התובעים, חלק מזערי מהכנסות נכסי האגודה – אין בעובדה זו כדי לשנות את ההסכמה שבבסיס הסדר החוב, לפיה המקרקעין מוחזקים על ידי האגודה.

בצדק טענה האגודה כי ההכרעה בדבר שינוי ההסכמה שבבסיס הסדר החוב עם נושיה (שרכוש האגודה ונכסיה אינם מחולקים לחברים), מחייב לצרף את הנושים לטעון טענותיהם – וכזאת לא נעשה.

סיכום ביניים

66. אני קובע, אפוא, על בסיס האמור והמקובץ לעיל כי התובעים אינם זכאים לעת הזו לקבל לידיהם את חלקם בחלקות העיבוד של נחלתם – הן בשל הנוהג המחייב שהשתרש ביישוב מיום היווסדו, הן בשל מניעות מכוח התנהגות והעדר תום לב, והן בשל כך שחלקות העיבוד וההכנסות מהן שועבדו כדין לטובת נושי האגודה, כמו גם לתשלומי פנסיה לחבריה הפנסיונרים.

ככל שתחליט האסיפה הכללית לשנות את הנוהג ולהקצות את חלקות העיבוד לחבריה, ברי כי אף מידן יהיו זכאים לקבל לחזקתם ולשימושם את חלקם בחלקות העיבוד – חרף פרישתם מהאגודה.

זכות התובעים לחכור את חלקת העיבוד ישירות מהמינהל

67. הסעד האחרון לו עותרים מידן בתביעתם הינו, כזכור, להורות למינהל להחכיר להם את חלקם בחלקות העיבוד בחוזה חכירה, ישירות אל מול המינהל.

לצורך כך, נדרשו הנתבעים (המינהל והאגודה) לסמן על גבי מפת משבצת היישוב את גודלה ומיקומה של "מכסת הקרקע" אשר תוצא משטח המשבצת ותועבר לרשותם.

התובעים סמכו דרישתם זו על החלטה 970 המחייבת, כך לשיטתם, למסור לידיהם את מכסת הקרקע; עריכת פרצלציה בחלקות העיבוד ועריכת חוזי חכירה אישיים עם המינהל.

אקדים ואומר כבר עתה כי דינו של סעד זה אף הוא להידחות. לא זו בלבד שלתובעים לא קמה הזכות לחכור את חלקת העיבוד ישירות מהמינהל, אלא שמצאתי כי לא נתמלאו התנאים הנדרשים בהחלטה 970 – לשם חתימה על חוזה חכירה ישירות עם המינהל ביחס לחלקות העיבוד. נבהיר מסקנתנו.

קיומה של זכות לחכירה – האומנם?

68. כזכור, החלטה 970 של המועצה, כפי שכותרתה מעידה עליה, מסדירה את זכותו של מתיישב שהפסיק את חברותו באגודה, להיות בעל זכות של נחלה.

לעניין זה נקבע בהחלטה כי "הפסקת חברות באגודה לא תחייב, בכל הנוגע למינהל, ביטול זכותו של המתיישב בנחלתו" (סעיף 1 להחלטה).

עוד נקבע, כי "האגודה תהיה חייבת להעמיד לרשות בעלי הנחלות קרקע לעיבוד בשטח המהווה את נחלתם ..." (סעיף 2 להחלטה). חרף הוראה זו, כך קבענו לעיל, כי התובעים אינם זכאים בנסיבות מקרה דנן לקבל לחזקתם ולשימושם את חלקת העיבוד. השאלה העומדת לפתחנו עתה היא האומנם זכאים התובעים, מכוחה של החלטה 970, לחייב את המינהל לחתום עימם על חוזה חכירה אישי ביחס לחלקת העיבוד? כאמור, התשובה לשאלה זו הינה שלילית.

סעיף 6 להחלטה 970, המתייחס לעניין זכות המתיישב לחכור את שטח נחלתו, קובע כהאי לישנא: "שטח הנחלה אשר יכלל, בהתאם להחלטה 823, בחוזה החכירה האישי של מתיישב שחדל להיות חבר אגודה, יהיה זהה לזה של בעלי נחלה שימשיכו להיות חברי אגודה ...". לאמור, החכרת הנחלה למתיישב שחדל להיות חבר באגודה תיעשה " ... בהתאם להחלטה 823".

כפי שראינו לעיל, החלטה 823 קובעת את היררכיית הזכויות בחלקיה השונים של הנחלה. בעוד שחלקת המגורים "חלקה א' של נחלה תוחכר לבעל הנחלה בחוזה חכירה לדורות" (סעיף 2 להחלטה) הרי שביחס לחלקות העיבוד נקבע כי "יתר החלקות יוחכרו לאגודה בחוזה חכירה לדורות, תוך שמירת זכויותיהם של בעלי הנחלות במלואן" (סעיף 3 להחלטה). הפועל היוצא מהוראות אלו, כך קבענו, כי הזכויות המעין קנייניות בחלקות העיבוד (להבדיל מחלקת המגורים) נתונה לאגודה והיא זו בעלת הזכות לקבל מהמינהל חוזה חכירה על כלל שטחי המשבצת – להוציא את חלקות המגורים.

ברי אפוא מהאמור, כי אין כל בסיס לטענת התובעים כאילו יש בהחלטה 970 לחייב את הרשות לחתום עימם על חוזה חכירה אישי, ביחס לחלקת העיבוד של נחלתם.

עם זאת, סעיף 4 להחלטה 823 מקנה לאגודה (בהיותה בעלת זכות הקניין) שיקול דעת לאפשר לחבריה, בעלי הנחלות, לחכור ישירות מהמינהל גם את חלקת העיבוד. וזו לשון ההוראה: "האגודה החקלאית רשאית להחליט כי לבעל נחלה תוחכרנה חלקות נוספות (חלקות ב'), המהוות את יתר שטחי הנחלה שלו או חלק ממנה, מתוך השטח המוחכר לאגודה כמשבצת".

ודוק. הוראת סעיף 4 הנ"ל אינה מחייבת את האגודה להחליט שחלקות העיבוד תוחכרנה לבעל הנחלה והדבר נתון לשיקול דעתה המוחלט. יפים המה לעניין זה דברי חברתי השופטת מרים מזרחי בת"א (י-ם) 2234/00 כץ דניאל נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 8/11/07) וזה לשונם – "גם ביחס לחלקות ב' לא מקנה ההחלטה (823 – ח.ט.) לחברים זכויות ישירות. סעיף 4 של ההחלטה קובע, כי "האגודה החקלאית רשאית להחליט כי לבעל נחלה תוחכרנה חלקות נוספות (חלקות ב') .... ההחלטה אינה מחייבת את האגודה החקלאית שכך ייעשה. אכן, ההחלטה עצמה אינה מוציאה את השליטה במקרקעין מידי המושב ואינה מעניקה זכות ישירה בידי חברי המושב. בהעדר החלטה פוזיטיבית של המושב לא ניתן להקנות זכויות ישירות לחברים בו בחלקות ב'" (סעיף 6 פסקה אחרונה לפסק הדין; להלן: "עניין כץ").

אין לי אלא להצטרף, בכל הכבוד, לדברים נכוחים אלו של חברתי.

אמור מעתה: אין שחר לטענת התובעים כאילו יש בהחלטה 970 כדי לחייב את הרשות לחתום עימם על חוזה חכירה ביחס לחלקות העיבוד. בהעדר החלטה פוזיטיבית של המושב, התובעים אינם זכאים, כלל ועיקר, לחכור ישירות מהמינהל את חלקות העיבוד (חלקה ב', ואין צריך לומר את חלקה ג' שבנחלה).

נמצא, כי עתירת התובעים להורות לרשות לחתום עימם על חוזה חכירה ביחס לחלקם בחלקות העיבוד - דינה להידחות.

69. בסיכומי התשובה מטעם מידן טען בא כוחם המלומד כי שיקול הדעת שניתן לאגודה, בהחלטה 823, האם להעניק זכות חכירה ישירה למתיישבים בחלקות ב' – "הרי שע"פ החלטה 970, משבחר החבר להפסיק את חברותו, הרי שאין כבר בחירה לאגודה בעניין, והוא מחוייב לאפשר חכירה לחבר הפורש" (סעיף 23 לסיכומים).

אודה ולא אבוש, לא הבינותי פִּשרה של טענה זו ועל איזה בסיס היא נטענה. הטענה כאילו החלטה 970 אִיינה את "זכות הבחירה" של האגודה האם להעניק זכות חכירה ישירה למתיישבים הפורשים – אם לאו, נטענה על דרך הסתם והיא משוללת כל היגיון. היעלה על הדעת שהחבר הפורש מהאגודה ייהנה מזכויות יתר הנתונות לבעלי נחלה אשר ביכרו להישאר חברים באגודה? האומנם סבור ב"כ התובעים כי החלטה 970 מעניקה לחבר הפורש עדיפות על פני החברים האחרים, רק בשל כך שבחר (מטעמיו הוא) לסיים את חברותו באגודה?

החלטה 970 נועדה לשמר את זכויות החבר בנחלתו חרף הפסקת חברותו באגודה ולמנוע הפלייתו לרעה מאלו שהוענקו לחבריה – אך בשום אופן ופנים אין בה כדי להעניק לחבר הפורש זכויות יתר, על פני האחרים.

נמצא, כי טענת מידן כאילו החלטה 970 (להבדיל מהחלטה 823) מחייבת את האגודה " ... לאפשר החכרה ישירה לחבר הפורש" - אין לה על מה שתסמוך ודינה, כאמור, להידחות.

70. הוכחה ניצחת למסקנתנו כי אין בהחלטה 970 כדי לשלול את זכות האגודה להחליט האם – אם לאו – להעניק זכות חכירה בחלקת העיבוד למתיישב הפורש, הינה החלטת המועצה 1311 שניתנה, כאמור, למעלה מעשור מהמועד בו נתקבלה החלטה 970.

כפי שראינו לעיל גם בהחלטה 1311 שנתקבלה במועצה ביום 31/12/13, נשמרה היררכיית הזכויות בחלקיה השונים של הנחלה עת נקבע בה כי "חלקות א' של הנחלות תוחכרנה לחוכרים בחוזה חכירה אישי. יתר החלקות יוחכרו לאגודה בחוזה חכירה לדורות תוך שמירת זכות השימוש של החוכרים בשטחים אלה" (סעיף 2 להחלטה).

לאמור, גם לאחר שנתקבלה החלטה 970 (9/6/03) נתשמרו זכויות הקניין של האגודה בחלקות העיבוד, כך שהאגודה הינה בעלת הזכויות המעין קנייניות בהן. זכות המתיישבים (ובכלל זה הפורש מהאגודה) לחכור ישירות מהמינהל את שטחי נחלתו נותרה בעינה עת נקבע בסעיף 1.1 להחלטה כי "חוזי חכירה לדורות עם האגודה ייחתמו בהתאם לקבוע בהחלטה זו בנוסף לתנאים הקבועים בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל מס' 476 ו-823".

עינינו הרואות, כי הוראות החלטה 823 בעינן הן עומדות, אף לאחר שנתקבלה החלטה 970 – ואין בה בהחלטה 970 כדי לגרוע, אף לא כמלוא הנימה, מהוראות החלטה 823, לרבות זכות הבחירה לאגודה לעניין החכרת חלקות ב' למתיישבים.

71. אני קובע אפוא כי עתירת התובעים להורות למינהל לחתום עימם על חוזי חכירה ביחס לחלקם בחלקות העיבוד, דינה להידחות – שכן בענייננו האגודה לא החליטה פוזיטיבית להעניק לחבריה זכות לחכור אותן ישירות מהמינהל. אדרבה, ראינו לעיל כי לא זו בלבד שלא נתקבלה החלטה המעניקה זכות ישירה בידי חבר המושב (או הפורש ממנה), אלא שהאגודה אף החליטה שלא להקצות את חלקות העיבוד לחברים – למן יום היווסדה ועד הנה.

התנאים להחכרת חלקות העיבוד למתיישבים

72. די היה באמור לעיל (העדר החלטת האגודה) כדי לדחות את עתירת מידן לחייב את המינהל לחתום עימם על חוזה חכירה, ברם למעלה מהדרוש אוסיף ואומר כי אף לא נתקיימו התנאים הנוספים הדרושים, כדי לקומם לתובעים זכות לחכור את חלקת העיבוד שבנחלה ישירות מהמינהל.

סעיף 6 להחלטה 823 (לה כפופה החלטה 970, כאמור) קובע בזו הלשון "תנאי מוקדם לחתימת חוזי חכירה לדורות עם בעלי הנחלות ביישוב יהיה רישום החלקות בספרי מירשם המקרקעין כיחידות רישום נפרדות בשלמות".

לאמור: תנאי סף, בִּלתו אין, לחתימה על חוזה חכירה אישי עם המתיישב הינו ביצוע פרצלציה של שטחי המשבצת באופן שניתן יהא לרושמן כיחידות רישום נפרדות במירשם המקרקעין - וכדברי נציגת הרשות, הגב' דנה חן (להלן: "הגב' חן") בחקירתה הנגדית: "החלטה זו מחייבת פרצלציה של כלל שטחי המושב. לפי סעיף 11 לתצהירי צויין כי מבדיקת מחלקת מיפוי לא בוצעה פרצלציה לגבי שטחי המושב. במינהל אין כל ציון למניעה לא ליישם את החלטה 970" (פרוטוקול מיום 16/9/13 עמוד 17 שורות 5-7).

דומה כי התובעים אינם חולקים על הצורך בעריכת פרצלציה כתנאי לחתימה על חוזה חכירה ישירות עם המינהל ביחס לחלקות העיבוד. בסיכומי טענותיהם הבהירו מידן כי הינם " ... מסכימים שלצורך חוזה חכירה אישי יש צורך בפרצלציה, ואולם, לא בהחלטה 970 ולא בהחלטה 823 נאמר כי ניתן להעניק את חלקות העיבוד לחבר הפורש רק לאחר הכנת פרצלציה" (סעיף 43 לסיכומים).

הנה כי כן, לדעת הכול (אף לשיטת התובעים) תנאי סף לחתימה אל מול המינהל בחוזה חכירה אישי ביחס לחלקת העיבוד הינו – קיומה של פרצלציה ורישום חלקה זו (כמו גם יתר החלקות) בספרי המקרקעין כיחידה נפרדת.

אין חולק כי, בענייננו, לא נעשתה פרצלציה בחלקות החקלאיות של המושב (להבדיל מחלקות המגורים), ולא זו בלבד אלא שחלקות אלו, מאז ומעולם, מוחזקות על ידי האגודה כמיקשה אחת ולא חולקו מעולם לחברים.

בהינתן כזאת, אין כל עילה לחייב את הרשות לחתום על חוזה חכירה אישי עם מידן – בהעדרה של פרצלציה.

73. בסיכומיו עתר ב"כ התובעים, לראשונה, לאפשר לאחרונים לערוך בעצמם תוכנית חלוקה ורישום של חלקתם " ... שלאחריה יחתום המינהל על חוזה חכירה ישיר בהתאם לסעיף 6 להחלטה 970 וכאמור בסעיף 8 להחלטה" (סעיף 48 לסיכומים) "ולפצל רק את שטח מכסת הקרקע של התובעים" (סעיף 50 לסיכומים).

בכל הכבוד, בקשה זו דינה להידחות באִיבַּה, ולו מן הטעם שסעד זה לא נתבקש בכתב הטענות וגלל כן הוא מהווה הרחבת חזית אסורה.

גם בטענה לגופה לא מצאתי מאום.

ראשית, ההחלטה האם לבצע פרצלציה לגבי השטחים החקלאיים שבמשבצת, נתונה באופן בלעדי לאגודה, כעולה בעליל מהוראת סעיף 7 להחלטה 823 הקובעת כי "האגודה השיתופית, בתיאום עם המינהל, תכין תוכנית חלוקה לצורכי רישום בלישכת רישום המקרקעין".

שנית, לא ניתן, בכל הכבוד, לבצע חלוקה ורישום רק לגבי חלקתם של התובעים בשטחי העיבוד אלא יש צורך בעריכת פרצלציה של כלל השטחים המשותפים שבמשבצת ורישומם כחלקות נפרדות – כעולה מעדותה של הגב' חן ביחס להחלטה 970 כי "החלטה זו מחייבת פרצלציה של כלל שטחי המושב".

שלישית, הכיצד ניתן לבצע חלוקה לחלקת התובעים לבדה, כאשר לא ניתן לידע את היקפה ומיקומה של חלקת העיבוד שתוקצה לתובעים? לתובעים הפיתרונים. מה גם שהאחרונים נמנעו מלצרף את שאר חברי האגודה כצדדים לתובענה, וברי כי אין לאפשר לתובעים "לקבוע" חד צדדית את גודלה של חלקת העיבוד שתוקצה להם ומיקומה – בלא לאפשר לחברים לטעון טענותיהם לעניין זה.

משקבענו לעיל כי התובעים אינם זכאים לחייב את האגודה, בנסיבות מקרה דנן, להקצות להם את חלקם בחלקות העיבוד – ממילא וכפועל יוצא אין לחייב האחרונה לבצע פרצלציה בשטחי העיבוד, בניגוד להסכמה החברתית שהשתרשה במושב, המגעת לכדי נוהג מחייב.

74. בסיכומי התשובה טענו התובעים, לראשונה כדרכם בקודש, כי אין צורך בעריכת פרצלציה. לטענתם "בניגוד לטענת רמ"י, הרי שקיים נוהל החכרה ע"פ תשריט ואין צורך בעריכת פרצלציה לצורך זה ..." (ההדגשה שלי – ח.ט.). טענה זו נסמכת על החלטה 1155 של מועצת המינהל המאפשרת החכרת חלקת המגורים " ... ע"פ תצ"ר שהינה תוכנית לצורכי רישום ללא רישום בפועל באמצעות תב"ע" (סעיף 24 לסיכומי התשובה).

טענה זו כקודמתה דינה להידחות באִיבַּה. לא זו בלבד שעסקינן בהרחבת חזית אסורה של המחלוקת – אלא שאין להחלטה זו קשר כלשהו למחלוקת בתיק דנא. היא אינה מתייחסת לחלקות העיבוד (חלקות ב' ו-ג'), אלא לחלקות המגורים בלבד.

יתר על כן. טענת מידן כאילו ניתן "להסתפק" בעריכת תוכנית לצורכי רישום לבדה (תצ"ר) בלא צורך בעריכת פרצלציה ורישום החלקות כיחידות רישום נפרדות בספרי המקרקעין – עומדת בסתירה להוראת החלטה 823 המחייבת ביצוע הרישום בפועל.

לא למותר יהא לציין כי התובעים לא הגישו תצ"ר לתובענה ואף לא הגישו, למרבה הפלא, את מפת המשבצת של המושב – הגם שעתרו בתביעתם לחייב הנתבעים (האגודה והמינהל) לסמן על גבי המפה (שאיננה בנמצא), את חלקם בחלקות העיבוד.

75. הפועל היוצא מהאמור הוא כי יש לדחות את עתירת התובעים להורות למינהל לחתום עימם על חוזה חכירה אישי, ביחס לחלקת העיבוד של נחלתם.

התוצאה

76. סוף דבר לאור האמור והמקובץ לעיל התוצאה הינה כדלקמן –

א. התביעה כנגד האגודה מתקבלת בחלקה.

(1) מוצהר בזה כי התובעים זכאים להפסיק את חברותם באגודה – ואין בכך כדי לשלול את זכויותיהם בנחלה או לחייבם להעביר זכויותיהם בה לאחרים.

(2) מועד פקיעת חברותם של התובעים מהאגודה הינו ביום 4/9/11 (לעיל ולהלן: "המועד הקובע").

(3) התובעים זכאים לפדיון מנייתם וחלקם בהון האגודה – בהתאם לסכום שייקבע על ידי רוה"ח של האגודה למועד הקובע, (4/11/11) בתוספת ריבית כאמור בסעיף 16 לתקנות האגודות, עד למועד התשלום בפועל.

ב. עתירות מידן לחייב האגודה להקצות להם את חלקם בחלקות החקלאיות שבמשבצת המושב ו/או לחייבה לבצע פרצלציה בחלקות אלה – נדחות.

ג. התביעה כנגד מינהל מקרקעי ישראל – נדחית.

ד. בהינתן כי התביעה כנגד האגודה נתקבלה אך בחלקה, אני מחייב את האגודה לשלם לתובעים הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 7,000 ₪ בלבד.

נוכח דחיית התביעה כנגד המינהל – יישאו התובעים בהוצאות המינהל בסך כולל של 10,000 ₪.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ז טבת, תשע"ח, 14 בינואר 2018, בהעדר הצדדים ובאי כוחם.

______________________

חיים טובי, שופט