עובדות כתב האישום

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו את ביצוען של העבירות הבאות: איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז – 1977, תקיפת סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין תשל"ז – 1977 והיזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין תשל"ז – 1977. על פי עובדות כתב האישום בתקופה הרלוונטית לכתב האישום שימשו הנאשם וישראל ברקו (להלן: ישראל) כנהגי מוניות בתחנת המוניות "מוניות העיר" במודיעין (להלן : תחנת המוניות). עובר לתקופה הרלוונטית לכתב האישום התגלע סכסוך בין הנאשם לישראל על רקע עבודתם, שטיבו אינו ידוע במדויק למאשימה. ביום 25.6.09 בסמוך לשעה 05:28, בעת שהנאשם הגיע עם המונית שלו לרחוב דם המכבים במודיעין, איים הנאשם על המתלונן באומרו לו "תיסע, תיסע מפה, אני אזיין אותך, יש לי חשבון איתך" ובעט לישראל במראה הימנית של המונית. בהמשך לאמור לעיל ובתגובה לכך שישראל אמר לנאשם לשתוק, רכן הנאשם לתוך חלון מוניתו והיכה בפניו מכת אגרוף. כתוצאה ממעשיו של הנאשם נשברו משקפיו של ישראל, שעלות החלפתם הייתה 498 ₪. הנאשם כפר בכתב האישום, ואישר שהינו נהג מונית וכי היה נוכח בזמן ומקום האירוע, אך לא תקף את ישראל ולא איים עליו.

ראיות המאשימה

2. מטעם המאשימה העיד ישראל ואשר טען כי במועד האירוע נשוא כתב האישום חזר מנסיעה במונית (להלן: המונית) והגיע לתחנת המוניות שבה הוא עובד והנאשם ונהג מונית נוסף בשם אברהם לזרוביץ (להלן: אברהם) עמדו בצד הכביש. לטענת ישראל, בעת שהחל לדבר עם אברהם, הנאשם החל לקלל אותו ואמר לו לנסוע מהמקום ובעט עם רגלו במראה הימנית של המונית. בתגובה ישראל אמר לנאשם לשתוק כי ברצונו לדבר עם אברהם ולא איתו, ובתגובה הנאשם הכניס את פלג גופו העליון דרך החלון הקדמי ימני של המונית שהיה פתוח, ונתן לו אגרוף בפניו ושבר את משקפיו. ישראל טען כי לאחר מכן יצא מהמונית לכיוונו של הנאשם ואברהם עמד ביניהם והפריד ולכן ישראל חזר למונית ופנה מיד לתחנת המשטרה (פרוטוקול עמ' 6 שורה 26 עד עמ' 7 שורה 10). מטעם המאשימה הוגש צילום בשחור לבן של המשקפיים של ישראל (ת/1) וכן קבלה מאותו היום לגבי רכישת משקפיים חדשים (ת/2). ישראל טען כי בינו לבין הנאשם היה סכסוך קודם וזאת בעקבות תלונה שישראל הגיש כנגד הנאשם בוועדת המשמעת של תחנת המוניות, מאחר ולטענת ישראל הנאשם ניסה לקבל נסיעה במרמה כאשר הוא לא היה פנוי (פרוטוקול עמ' 7 שורות 23 – 25, עמ' 8 שורות 5 – 10).

3. לטענת ישראל, אברהם שעמד בסמוך ראה את כל האירוע לרבות את האגרוף בתוך המונית (פרוטוקול עמ' 9 שורות 11–21). כמו כן ישראל הוסיף כי הבעיטה במראה גרמה למראה להתקפל אך בפועל לא נגרם לה נזק מאחר והיא עומדת על ציר (פרוטוקול עמ' 9 שורות 31 – 33).

4. אברהם לא העיד בבית משפט ובא כוח המאשימה הודיע לבית המשפט לפרוטוקול כי שוחח עם אשתו של אברהם, אשר מסרה לו שמסיבות רפואיות אברהם לא יכול להגיע לבית המשפט וכי בכל מקרה איננו זוכר את האירוע וגם לא את המעורבים. בעקבות הודעה זו ב"כ הנאשם הסכימה להגשת הודעתו (פרוטוקול עמ' 11 שורות 16 - 21). בהודעתו של אברהם במשטרה מיום 2.7.09 (ת/4), נאמר כי בעת שהתקרב רכבו של ישראל לתחנה הוא עמד ליד הנאשם ובמרחק של מטר וחצי מהמונית. אברהם שלל את טענתו של ישראל כי הנאשם בעט במראה של הרכב (ת/4, שורות 14 – 15). כמו כן, אברהם ראה את הנאשם רוכן לעבר המונית ומכניס את פלג גופו העליון לתוכה, אך לטענתו לא ראה מה קרה בתוך הרכב. כמו כן אמר כי יכול להיות שהנאשם אמר לישראל את המילים "אני אזיין אותך" ושהיו חילופי קללות ביניהם, אך מנקודת מבטו הביטוי "אני אזיין אותך" הוא בבחינת "סלנג יום יומי" בין נהגי מוניות. בנוסף לכך, אברהם טען כי לא ראה את המשקפיים של ישראל שבורים בטרם שהלה הלך למשטרה.

גרסת הנאשם

5. לטענת הנאשם הוא עמד בכביש בסמוך למונית שלו ליד תחנת המוניות וישראל נעמד עם המונית לידו בחניה כפולה. הנאשם רכן אל תוך המונית ואמר לו "לא מספיק שאתה גונב נסיעות, אל תעמוד במקום כדי שלא תגיע משטרה" ובתגובה ישראל אמר לו "תשתוק לפני שאני ארד ואזיין אותך". מיד לאחר מכן ישראל יצא מהמונית וניסה לתקוף את הנאשם ואברהם שעמד במקום הפריד ביניהם (פרוטוקול עמ' 13 שורות 23 – 26, ראו גם הודעתו במשטרה ת/3). לטענת הנאשם קיים סכסוך קודם בינו לבין ישראל שמקורו בכך שישראל חשב שהנאשם לקח נסיעה שהייתה מיועדת לישראל והלה התלונן על כך אצל הנהלת התחנה. כמו כן, לטענת הנאשם קיימת סיבה נוספת לסכסוך ביניהם והיא העובדה שישראל סבר כי הנאשם מסר כנגדו תלונה במשטרה בגין רכישת משקאות אלכוהוליים עבור בני נוער (פרוטוקול עמ' 13 שורות 28 – 30).

דיון והכרעה

6. אברהם, כאמור, לא העיד בבית משפט והודעתו במשטרה הוגשה בהסכמה. שאלת המשמעות הראייתית של אמרתו של עד שהוגשה בהסכמה ומבלי שיחקר בחקירה נגדית, נדונה בע"פ 7653/11 ראובן ידען נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 26.7.12, ע"י כבוד השופט זילברטל ואשר לדעתו הצטרפו כבוד השופטים רובינשטיין והנדל). בפסק הדין נקבעו העקרונות המנחים שלהלן (פסקה 28 לפסק הדין):

א. משנמנע צד להליך פלילי ולהעמיד עד מסוים במבחן החקירה הנגדית, יש לכך כדי להוסיף למשקל הראייתי של עדותו של אותו עד;

ב. החקירה הנגדית היא המכשיר היעיל לגילוי האמת וערובה חיונית לבדיקת מהימנות. חקירה נגדית היא גולת הכותרת של דיני הראיות;

ג. לחקירה הנגדית ישנן מספר מטרות עיקריות. האחת, על מנת לחדד את השנוי במחלוקת ולהעמיד את העד על כך שאין נותנים אמון בדבריו באותה נקודה. השנייה, על מנת להוציא מפי העד עובדות שלא סיפר עליהן בחקירה הראשית, אך שהן עשויות לתמוך בגרסתו של החוקר. השלישית, היא לערער את העדות שנמסרה בחקירה הראשית, על מנת לאפשר לבית המשפט להתרשם מן הצורה שבה העד "מגן" על גרסתו, ולאפשר לבית המשפט לקבוע עמדה נכונה באשר למשקלה הראייתי;

ד. בדרך כלל, כאשר נמנע בעל דין מחקירה נגדית של העד, ההנחה היא, כי אינו חולק על דברי העד, ועל בית המשפט להביא את עובדת העדר החקירה הנגדית בין שיקולי אותה עדות. לא זו אף זו, על בית המשפט לייחס משקל לגרסת העד, שכתוצאה מהעדר חקירה נגדית לא ניתנה לו הזדמנות "להגן" על עמדתו;

ה. עם זאת, יודגש כי אף שלעובדת העדר חקירה נגדית של עד יריב יש משקל בהערכת עדותו, עדיין אין הדבר מחייב את בית המשפט לקבל את גרסת העד כגרסת אמת לכל דבר, ובכל מקרה נתון הדבר לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. כך למשל, אל לו לבית המשפט להתעלם מראיות סותרות, שהובאו על ידי בעל הדין שנמנע מחקירה נגדית, רק משום שלא עשה כן.

7. במקרה שבפני עדותו של אברהם לא נשמעה מאחר ולטענת ב"כ המאשימה, על פי שיחה עם אשתו של אברהם, מצבו הרפואי אינו מאפשר את הגעתו לבית המשפט וכי בכל מקרה אינו זוכר את הארוע ואת המעורבים. בנסיבות אלה על המאשימה לבחון את מידת חיוניות אמרתו של אברהם לצורך ביסוס התשתית הראייתית הנחוצה להוכחת אשמו של הנאשם, ולשקול אם לזמן את אברהם כעד מטעמה, או לא. באם אינו יכול להעיד על המאשימה לשקול האם להגיש את האמרה כראייה בהסכמת הצד שכנגד. כך גם על הנאשם לבחון, בבואו לשקול באם להסכים על הגשת אמרתו של אברהם תוך ויתור על חקירתו הנגדית, האם אמרתו של אברהם היא חיונית להגנתו.

8. כלל נוסף בדיני הראיות הרלבנטי לעניינו הוא כי ראיה המוגשת לבית המשפט אינה נושאת את "תווית מגישה" והיא הופכת להיות "ראיה במשפט" וכל צד רשאי להסתמך עליה (ע"פ 4004/93 יעקובוביץ' נ' מדינת ישראל פ"ד נ (1) 133, 150 – 152). הווה אומר, בית המשפט רשאי להסתמך על ראיה שהוגשה מטעם ההגנה לצורך ביסוס הרשעה וכן רשאי להסתמך על ראיה שהוגשה מטעם המאשימה לצורך ביסוס זיכוי.

9. אברהם הוא עד אובייקטיבי, כפי שניתן ללמוד מדבריו כי איננו חבר של הנאשם וגם לא של ישראל, וכי יחסיו עם שניהם הם יחסי עבודה גרידא, ולפיכך הנני נותן לאמרתו את מלוא המשקל. מבדיקת אמרתו של אברהם ואופן השתלבותה במכלול הראיות, המסקנה המתבקשת היא שמדובר באמרה שתומכת בגרסתו של הנאשם, כנגד גרסתו של ישראל, לגבי השתלשלות האירועים באותו יום. ישראל טען כי הנאשם בעט ברגלו במראה שמצד ימין של המונית. ככל שאכן קרה אירוע כזה, הרי לא יכול להיות ספק כי אברהם היה צריך לראות אותו מאחר ועמד, כפי טענתו, ליד הנאשם ובמרחק של מטר וחצי מהמונית של ישראל. דא עקא, אברהם הבהיר שלא היה אירוע כזה. בנוסף לכך, אברהם מסר כי לא התרשם שהנאשם היה כעוס לפני שהכניס את פלג גופו העליון אל תוך המונית של ישראל (ת/4, שורה 20), ללמדך שככל הנראה הנאשם לא היה בהלך רוח המעיד על כוונה לתקוף. אברהם גם טען כי לא ראה את המשקפיים של אברהם שבורים לאחר שהסתיים הארוע נשוא כתב האישום ועוד בטרם שאברהם פנה למשטרה (ת/4, שורות 27 – 28). מדובר בארוע של גרסה מול גרסה, גרסת הנאשם למול גרסתו של ישראל. הודעתו של אברהם יש בה בכדי להחליש מהמשקל שיש לייחס לגרסתו של ישראל ולחזק את גרסתו של הנאשם.

10. אברהם גם מסר כי יתכן והנאשם אכן אמר את המילים "אני אזיין אותך" לישראל וכי היו חילופי קללות ביניהם, אך לטענתו מדובר ב"סלנג יום יומי", כלשונו, בין נהגי מוניות. הנאשם הכחיש כי אמר את הדברים הנ"ל. לאור הסכמת הצדדים להגשת אמרתו של אברהם, יש לראות באמרה זו כאמרה של עד אובייקטיבי שאין לו כל ענין במחלוקות שביניהם. בנסיבות אלה הנני קובע כי הנאשם אכן אמר לישראל את הביטוי "אני אזיין אותך". אמנם בפסיקה נקבע כי הביטוי "אני אזיין אותך" יש בו בנסיבות מתאימות בכדי לקיים את יסודות עבירת האיומים, אך נקבע גם שיש לבחון כל מקרה לגופו, על פי הנסיבות הכלליות של האירוע ועל פי מבחן אובייקטיבי כיצד הדברים שנאמרו היו נתפשים אצל האדם הסביר (ע"פ 5498/10 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] ניתן ביום 6.4.2011, פסקאות כג' עד כז' לפסק דינו של כבוד השופט רובינשטיין). לאור עדותו של אברהם כי מדובר בהתבטאות שמקובלת ורווחת בין נהגי מוניות בתחנה, הנני קובע כי לא מדובר באירוע שמקיים את רכיביה של עבירת האיומים. אברהם, כנהג מונית אובייקטיבי העובד באותה תחנת מוניות, לא התרשם שמדובר באירוע של איום. לא יכולה להיות מחלוקת כי ההתבטאות "אני אזיין אותך" היא בזויה ומשתלחת, אך אין זה מתפקידו של בית המשפט לבחון שאלות של נימוסין ודרך ארץ בין עמיתים למקום העבודה, אלא יש לבחון באם מדובר באירוע פלילי על פי מכלול הנסיבות.

11. הנני מודע לכך כי הנאשם מסר בעדותו בבית המשפט דברים שלא נאמרו על ידו בהודעתו במשטרה : ראשית, מסר כי הסכסוך בינו לבין ישראל מקורו, מעבר לתלונה שהוגשה נגדו על ידי ישראל להנהלת התחנה, גם בחשד של ישראל שהנאשם התלונן נגדו במשטרה כי סייע לקטינים לרכוש משקאות משכרים. בהקשר זה יצויין כי ישראל אישר בעדותו בבית המשפט כי לחובתו קיימת הרשעה קודמת בעבירה של סיוע לקטינים ברכישת משקאות משכרים, אך טען שהדבר לא קשור לנאשם בכל דרך שהיא ; ושנית, הנאשם מסר שראה את ישראל מקפל ושובר את המשקפיים שלו בעת שיצא מהמונית וניגש לעבר הנאשם (פרוט' עמ' 17 ש' 7 – 8), דבר שלא נאמר גם באמרתו של אברהם. עם זאת, בסופו של יום, בית המשפט מחויב לבחון באם מכלול הראיות שהוגשו לו יש בהן בכדי לבסס את ביצוען של העבירות שמיוחסות לנאשם מעבר לכל ספק סביר. בהוכחת סתירות בדברי הנאשם לא סגי בכדי לבסס הרשעה בפלילים. גם אם הייתי קובע כי דבריו של הנאשם בשני הנושאים האמורים, אינם אמינים, אין בכך בכדי לשנות את המסקנה שאליה הגעתי כי עדותו של אברהם יש בה בכדי להטות את הכף לעבר המסקנה כי מתקיים הספק הסביר אם הנאשם אכן ביצע את העבירות המיוחסות לו.

12. לסיכום, הנני מזכה את הנאשם מחמת הספק מכל אחת משלוש העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, קרי, איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תקיפת סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין, וכן היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מהיום.

ניתנה היום, יד' בחשון תשע"ג , 30 אוקטובר 2012, במעמד הצדדים