תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 [להלן – "חוק הפיצויים"].

הדיון פוצל כך שתחילה תידון שאלת החבות.

רקע ועובדות שאינן שנויות במחלוקת

אירועי ה – 23.4.08

1. בשעה 22.30 או בסמוך, ברח' יהודה מרגוזה ביפו, התנגש רכב מסוג ברלינגו, מ.ר. 49-963-16, נהוג על ידי מר משה אלקרס באופנוע מ.ר. 48-727-17 [להלן – "הברלינגו" "האופנוע" ו"תאונת אופנוע"]. כתוצאה מההתנגשות הועף אדם שהיה ישוב על האופנוע והוטל ארצה. עובר לכך ירדו שני שוטרים מתנדבים ["צוות תנועה יפתח 530"] מניידת הסיור שלהם ועצרו לאכול בגלידרייה ויקטורי שברח' מרגוזה. מיד לאחר התאונה הגיעו לזירה, ראו פצוע שכוב על הארץ, עזבו לזמן קצר, אחד להביא מסמכים מהניידת ולהזמין אמבולנס בקשר השנייה לכוון את התנועה. כאשר שבו לזירה כבר לא היה הפצוע במקום. לאחר שהגיע למקום צוות סיור משטרתי וגרר עזבו והמשיכו בסיורם.

2. בדיעבד הסתבר כי האופנוע שייך למר טארי צואלחי וזה דיווח במשטרה על היעלמותו מחצר ביתו. מנתוני המשטרה עולה כי הדיווח נרשם בשעה 22.56 ובשעה 23.00 כבר סווג כאירוע של גניבת אופנוע. אך בשעת הדיווח טרם הצליבה המשטרה בין תאונת האופנוע לבין האירוע של גניבתו.

3. בשעה 23.15 הובא התובע לחדר מיון בביה"ח וולפסון ונמצא כי הוא סובל מחבלות בראשו, במצחו ובברך ימין. לאחר בדיקות הועבר לביה"ח שיבא.

אירועי ה – 24.4.08

4. התובע התקבל בבי"ח שיבא בשעה 2.32. הרופאים אבחנו אצלו בין היתר שברים בפנים ובראש: בסינוס, בגשר האף, בארובות העיניים, דימום באונה הקדמית וחתך במצח. בשלב מאוחר יותר נותח התובע.

5. בשעה כלשהי הצליבה המשטרה נתונים וגילתה את מעורבות האופנוע בתאונת האופנוע. ועוד גילתה כי לבי"ח שיבא הובא אדם שתיאורו תואם לתיאור הפצוע מתאונת האופנוע. אחד השוטרים המתנדבים נשלח לבי"ח שיבא על מנת לזהות את הפצוע. הוא מצא שם את התובע וזיהה אותו כפצוע מתאונת האופנוע.

6. בהמשך היום הגיע חוקר משטרה אל מיטת חוליו של התובע בבי"ח שיבא. בשעה 14.10 גבה ממנו הודעת חשוד בשבל"ר ובנהיגה על אופנוע ללא רישיון. התובע הכחיש כל קשר לאופנוע ולתאונת האופנוע. לדבריו נפגע בתאונת פגע וברח בעת שחצה רגלית את רחוב יפת ביפו.

ביטול כתב אישום

7. המדינה הגישה נגד התובע כתב אישום בת.פ. [של – ת"א] 12956-09-09. האישום המקורי בגניבה, הומר לשבל"ר. ביום 19.1.11 ובהסכמת המדינה, בוטל כתב האישום.

המחלוקת

8. המחלוקת עובדתית וצרה: האם נפגע התובע כטענתו כהולך רגל בתאונת פגע וברח שאז על קרנית לפצותו בהתאם לחבותה הסטטוטורית סעיף 12 [א] [1] חוק הפיצויים או שמא כטענת קרנית נפגע בתאונה אחרת שאינה תאונת פגע וברח ואז אין לו עילה כלפי קרנית. על אף ההרחבה בסיכומי הצדדים, המחלוקת אף מצומצמת יותר: האם התובע הוא מי שנפגע באותו מועד כרוכב אופנוע מהתנגשות בין רכב לאופנוע.

הראיות

9. מטעם התובע הצהירו והעידו הוא עצמו, מר בילאל כחיל, אחותו של התובע גב' אסראא אבו חוטי צויץ וגיסתה לשעבר של אסראא, גב' מנאל אבו חוטי [להלן – "בילאל", "אסראא" ו"מנאל"].

10. מטעם קרנית העידו החוקר דב קאופמן, השוטרים המתנדבים נתנאל קורנברג וזמירה לוי, נהג הברלינגו משה אלקרס ואשתו אהובה אלקרס [להלן – "המתנדב נתנאל", "המתנדבת זמירה", "משה" ו"אהובה"]. כמו כן הוגשו תיק החקירה, פרוטוקול התיק הפלילי, שרטוט הזירה על ידי בילאל [נ/1] ושני שרטוטים של הזירה על ידי מנאל [נ/2 ו – נ/3].

נטל ההוכחה

11. מקובל להבחין בין שלושה מושגים. נטל השכנוע, מידת השכנוע ונטל הבאת הראיות. נטל השכנוע בתביעה אזרחית כזו שלפניי מוטל על כתפי התובע מתחילת המשפט ועד סופו. אשר למידת השכנוע, על התובע להראות עודף ראיות או נטייה של מאזן ההסתברות לטובתו, קרי, עדיפות על יריבו בשיעור העולה על 50%. נטל הבאת הראיות הוא הנטל המשני ועשוי להתחלף במהלך המשפט. כפי שהיטיב להגדיר זאת פרופ' א. הרנון: נטל השכנוע – עניינו מהימנות הראיות ונטל הבאת הראיות, אין עניינו אלא דיות הראיות [א. הרנון, דיני ראיות - חלק ראשון, 189].

12. בת.א [מח – באר שבע] 145/87, אבו לגיען נ' קרנית ואח' וובת.א. [מח – חיפה] 922/04, סאמר נ' קרנית [פורסם בנבו], סברו השופט לרון המנוח והנשיאה גילאור כי כאשר מכחישה קרנית את חבותה, על התובע מוטל נטל השכנוע בזכאותו כלפי קרנית. בת.א. 8066/06 [מח – ירושלים] אבו חאמד נ' קרנית [פורסם בנבו] בחן השופט שפירא את שאלת הנטל ופסק כי מעת שהוכיח התובע כי נפגע בתאונת דרכים, בין על ידי רכב ש"פגע וברח" ובין כתוצאה מנהיגה לא מבוטחת באופנוע, הוא בגדר מי שזכאי לפיצוי על פי חוק הפיצויים וכעת עובר אל קרנית הנטל לשלול את זכאותו לאור החריגים בסעיף 7 לחוק.

13. אני סבורה כי לשון החוק ורוחו תומכים בעמדת השופטים לרון וגילאור. כך אף שיקולי מדיניות משפטית וציבורית. מכל מקום קשה למצוא שיקולים התומכים בדעה הפוכה.

לשון החוק: על פי סעיף 12 [א] [1] לחוק קמה עילת התביעה בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: האחד, התובע זכאי לפיצויים על פי החוק, השני, אין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח והשלישי, חוסר האפשרות נובע מכך שהנוהג האחראי אינו ידוע [ע"א 3909/08, קרנית נ' שרה קורן ואח', פיסקה 9, פורסם בנבו]. הפסיקה מטילה את נטל ההוכחה על הטוען טענה מקדמת את עניינו [ע"א 9096/11, קרנית נ' ג'בארין ואח', פיסקה 15, פורסם בנבו]. במילים אחרות, לא קרנית היא זו שצריכה להוכיח כי התביעה יסודה במרמה, אלא התובע צריך להראות כי התקיימו התנאים המאפשרים לו לקבל פיצוי מקרנית.

תכלית החוק: הן בעניין שרה קורן והן בעניין ג'בארין חודד תפקידה של קרנית ככלי פרשני. הובהר כי תפקידה סוציאלי מעיקרו והוא לפצות את הנפגע התמים בתאונת דרכים שאין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח. אך פיצוי על ידי קרנית מהווה ברירת מחדל והוא חל במקרים של "אין ברירה", זאת בין היתר לאור מימונה של קרנית על ידי הנהגים וחברות הביטוח והחשיבות להגנת הנהג מפני עצמו, קרי, אכיפת חובת הביטוח החלה עליו. העברת הנטל לשלול זכאותו של מי שנפגע בתאונת דרכים אל קרנית, משמעה כי על קרנית להוכיח כי אינו "תמים", מה שחוטא למטרות לעיל ואף מטיל עליה נטל כספי מוגבר, נטל שיגולגל על ציבור הנהגים שכן משלמים פרמיות.

השוואת קרנית לחברת ביטוח: כאשר חברת ביטוח מעלה כלפי מבוטח שלה טענת מרמה, הנטל עליה, והוא כבד, להוכיח טענה זו. כך לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א – 1981, כפי שפורש בע"א 78/04, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון בע"מ [פורסם בנבו]. אך קרנית אינה חברת ביטוח, היא תאגיד סטטוטורי שנועד לפצות את הנפגע בהיעדר חברת ביטוח. אין בינה לבין הנפגע חיוב חוזי ובעיקר אין לה עליו עדיפות כצד החזק לחוזה. אדרבא, מבחינה ראייתית גרידא, לנפגע הטוען לתאונת פגע וברח יש עדיפות ראייתית על קרנית, שכן בדרך כלל אין לה יכולת לסתור את ראיותיו, המבוססות על עדותו. הדעת נותנת שהנטל להראות כי התקיימו התנאים ב"שער הכניסה" של סעיף 12 לחוק [כך על פי הפסיקה לעיל] צריך להיות מוטל על מי שמבקש להיכנס בו.

כל אלה אינם דורשים הכרעה כאן שכן לדעתי, גם אם עבר נטל ההוכחה אל קרנית, היא עמדה בו ודין התביעה להידחות. אפנה לבחינת הראיות בהרחבה.

ראיות התובע לפי סדר העדויות

14.תצהיר בילאל: בילאל הצהיר [ת/1] כי בשעה 22.30 נהג באופנועו ברח' יפת, ממאפיית אבולעפיה [צפון] לכיוון בת ים [דרום] בדרכו לבית חמותו המתגוררת ברח' מרגוזה 33 ביפו. הוא רכב מאחורי שלושה רכבים. בסמוך לבית הספר הצרפתי כאשר ניסה לעקוף מצד שמאל את הרכב הקרוב אליו, שמע בום וראה את התובע עף הצידה "לצד שמאל של הכביש". הוא עצר ליד התובע, ראה שפניו מלאות בדם, ניסה לדבר איתו אך ללא תגובה, עצר רכב חולף וביקש מנהגו לקחת את התובע לבי"ח. בילאל והנהג העלו את התובע על הרכב והוא עצמו המשיך באופנועו ליעדו מלכתחילה, בית חמתו. לדבריו לפני התאונה הכיר את התובע "בפנים" בלבד ולאחריה ראה אותו חבוש בפניו.

15. בילאל היה ברח' יפת בדרכו לרח' מרגוזה. שם גם ממוקמת גלידריית ויקטורי, סמוך לצומת רח' יפת – רח' מרגוזה. בילאל לא ראה את התאונה ולא ראה רכב לא ידוע שגרם לעדותו להעפת התובע באוויר, בעודו חוצה את רח' יפת. מכאן שבילאל אינו עד ראייה. לא רחשתי לעדותו אמון רב. לאור השרטוט שהגיש ולאור גרסתו כי עקף רכב מצד שמאל, לא ברור כיצד לא ראה את הפגיעה הנטענת של התובע מרכב ש"העיף" אותו לצד שמאל של הכביש. כשהעיד התובע, מסר שנפגע כאשר היה ב"סוף" של מעבר חצייה ומפינתו הימנית – קדמית של הרכב [עמ' 44 – 45]. לאור כל השרטוטים, "סוף" המעבר, גם אם לאחריו יש עוד "מעבר", פניו לצדו הימני של הכביש. לא שוכנעתי כי פגיעה זו גרמה להעפתו לצד שמאל של הכביש. על פני הדברים, הגיוני יותר שהתובע, לו כך נפגע, היה "עף" לצד ימין של הכביש. בילאל הפריז כשהעיד כי בין מקום הפגיעה לבין מקום הנפילה "יש מרחק של 80 – 100 מ'" [עמ' 8]. אמנם תיקן את עצמו מיד והבהיר כי מדובר במטרים ספורים [שם]. אם אכן אלו היו פני הזירה, ובילאל נמצא בעקיפת רכב מצד שמאל, אין הסבר מדוע לא ראה את הפגיעה הנטענת בתובע.

16. תצהיר אסראא: אסראא אינה עדת ראיה לתאונה. היא הצהירה על היכרות קודמת עם מנאל, שכן הייתה מאורסת בעבר לאחיה של מנאל ממנו התגרשה בינתיים. היא מצטרפת לגרסת מנאל החל משיחת הטלפון ביניהן. ומוסיפה כי בהגיעה לבי"ח שיבא לא זיהתה את אחיה שכן פניו היו נפוחים, חבולים, עם חתכים עמוקים והוא היה מבולבל ביותר. עדות זו אינה בעלת ערך ראייתי למחלוקת במשפט.

17. תצהירי מנאל: מנאל מסרה תצהיר ראשון ב – 8.12.09 [ת/6] עם הגשת התביעה ותצהיר שני הכולל פרטים נוספים ב – 20.7.10 [ת/5]. משילוב שני התצהירים עולה כי אף היא ראתה את התאונה ברח' יפת, כשהלכה עם ילדיו של אחיה על המדרכה לכיוון גלידרייה ויקטורי. לדבריה ראתה רכב פרטי לבן פוגע בתובע ומעיף אותו לכיוון המדרכה ואז נכנסה להלם. הרכב נמלט מהמקום ולא ידוע לה מספרו. זכור לה שלקחו את התובע ברכב לבי"ח. אזי התקשרה לאסראא ולאחר החזרת אחייניה לבית אחיה, אספה את אסראא והשתיים נסעו לבי"ח וולפסון. כאשר נמסר להן שם שהתובע הועבר באופן דחוף לבי"ח שיבא, נסעו לבי"ח שיבא. לדבריה הכירה את התובע עוד קודם לתאונה מאחר ועבדה איתו תקופה.

18. עדותה של מנאל לא הרשימה. בחקירתה התברר שלא הייתה עדת ראייה לתאונה, שכן לאחר ששמעה "בום" הסתובבה וחזרה אל מקום התאונה ו"לקח" לה "אולי 7 דקות להגיע" אל התובע [עמ' 14]. בחקירה חוזרת רק הודגשה התמיהה, כאשר העידה שהייתה מרוחקת ממקום התאונה כ – 120 מטרים [עמ' 18].לאור זאת לא ברור בלשון המעטה, כיצד זיהתה שנפגע כביכול על ידי רכב לבן. לדבריה "ראיתי אוטו לבן נוסע מהר עם שפשופים.... נוסע בטירוף ... זה לא אותו אוטו שהמשיך במהירות. האוטו שנסע כמו משוגע אמרו שהוא זה שפגע בו וברח.. שמעתי בום, ראיתי בן אדם עף לכיוון המדרכה" [עמ' 15].

סיכום ביניים – מעבר לבעיית אמינות, בילאל ומנאל לא היו עדי ראייה לתאונה. ובנוסף, שניהם אמנם ממקמים את תאונת הפגע וברח ברח' יפת, אך זאת בקרבת מקום לרח' מרגוזה.

19. תצהירי התובע: התובע מסר תצהיר ראשון ב – 18.10.09[ת/6], עם הגשת התביעה ותצהיר שני הכולל פרטים נוספים ב – 20.7.10 [ת/7]. משילוב שני התצהירים עולה כי בשעה 22.10 בקירוב יצא מביתו בדרכו לפגוש את חברו עאבד אטרש בכניסה הדרומית ליפו העתיקה. משם תכנן להמשיך לטיילת ולפגוש חברים נוספים. לפני שהספיק לפגוש את עאבד החל לחצות את רח' יפת ליד בית הספר הצרפתי ואז נפגע על ידי רכב לא ידוע. הדבר הבא שהוא זוכר הוא שהתעורר בבי"ח שיבא כשפניו נפוחים וכואבים. הוא אינו זוכר שהיה בבי"ח וולפסון ואינו יודע מדוע נרשם בתעודת חדר מיון שם "תאונת אופנוע". אשר ליתר העדים מטעמו: הוא מכיר את בילאל רק "בפנים" בילאל סיפר לו לאחר התאונה שראה את התאונה ופינה אותו. את מנאל הוא מכיר והתברר לו שאף היא ראתה את התאונה. בעת הגשת תצהירו טרם התקיים דיון בתיק הפלילי. הוא מצהיר שאין לו רישיון נהיגה על אופנוע, אינו יודע להפעיל אופנוע, לו נמצאו טביעות אצבע שלו על האופנוע הייתה המשטרה מציינת זאת. לבסוף הוא מצהיר שהוא מכיר את בעל האופנוע.

20. איני רואה לפרט אחת לאחת את כל התמיהות וההתחמקויות שעלו מעדות התובע. לא רחשתי לה אמון כלל ועיקר. אמנם התובע חזר בחקירתו על גרסתו אך בכך לא די. התובע העיד תחילה כי אינו זוכר שנחקר על ידי שוטר בבית החולים [עמ' 33 – 34]. הוא הסביר כי "הייתי עם פנים נפוחות" [עמ' 35]. כשנשאל כיצד הופיע בהודעתו הפרט של "גלידה ויקטורי" לא שלל שאמר זאת לחוקר, אם כי ניסה ל"הרחיק" ל"גלידה אנדריי" [עמ' 36]. כשהוצג לו שהשוטר רשם מפיו שאם היה על אופנוע, היה בא לבי"ח עם קסדה והוא לא בא עם קסדה, לא שלל שאמר כך אלא לדבריו: "הוא שאל אותי אם אתה נהגת על אופנוע .... כי תמיד הקסדה היא תמיד עם האופנוע" [עמ' 37]. מכאן שהתובע מסר את הודעתו לשוטר כשהוא במצב של הכרה ואין ביסוס לטענתו על היעדר זיכרון. התובע מסר לשוטר שהוא מכיר את צואלחי רק "בפנים" אך הודה שהוא מכיר אותו משום שעבדו יחד [עמ' 38 – 39]. הסברו לכך "אני עם פנים נפוחות ואני מטושטש" [שם]. במקום אחר אמר שאיבד את הכרתו אחרי התאונה [עמ' 41]. כשנשאל כיצד הבחין שהנהג שפגע בו ברח מהמקום לגרסתו, אם היה מחוסר הכרה, השיב ששמע "שפשופים", האצה של גלגלי הרכב הפוגע [שם]. התשובה אינה מסבירה כיצד מי שאיבד הכרה מסוגל לשמוע. התובע התחמק מהתמודדות עם שאלות. תחילה העיד שנפגע מפגוש קדמי – ימני [עמ' 45, ש' 8]. לשאלה נוספת השיב "מה זה פגוש?" [שם, ש' 17]. בתחילת חקירתו העיד שראה אורות של הרכב הפוגע אבל "אני לא סופר, אני לא באתי לראות אורות של רכב או אורות של מישהו אחר" [עמ' 25, ש' 27]. בהמשך "התפתחה" הגרסה ומסתבר שהתובע "נזכר" במספר האורות של אותו רכב "שני אורות שלו" [עמ' 46]. לדבריו, בחלוף הזמן מהתאונה נזכר בכל אלה [עמ' 47]. אך לא היה בפיו הסבר מדוע נזכר בכל אלה במהלך החקירה הנגדית. לדבריו כשחתם על תצהירו ב – 20.7.10 לא זכר את כל מה שסיפר בחקירה הנגדית [עמ' 48]. בחקירתו החוזרת נסחף והעיד בניגוד לעדותו בחקירה הנגדית. כשנשאל על ידי בא כוחו האם הוא זוכר שחתם על הודעה בבי"ח שיבא השיב שאינו זוכר שדיבר עם מישהו, אלא רק שחתם [עמ' 50]. אבל התובע לא חתם על ההודעה ועל כך אין מחלוקת. מכל אלו אני מסיקה שזיכרונו או היעדר זיכרונו של התובע באים לשרת את האינטרסים שלו, כפי שהוא מבין אותם [לא תמיד נכון] וקשה להסתמך עליהם לצורך קביעת ממצאים.

ראיות קרנית לפי סדר העדויות

21. החוקר קאופמן העיד בחקירה ראשית כי נשלח על ידי קציני חקירות לבי"ח שיבא על מנת לגבות הודעה מאדם שנחשד בשבל"ר ובתאונת דרכים. הוא אישר כי גבה מהתובע הודעת חשוד נ/3. בתחתית ההודעה רשם שהחשוד לא מסוגל לחתום עליה משום שנותח שעתיים קודם לכן. ואולם התובע היה מסוגל לענות על שאלותיו ואף מסר לו מלוא הפרטים לרבות מספר הטלפון שלו. לו סבר שהתובע אינו מסוגל להשיב לשאלות היה רושם מזכר ודוחה את החקירה למועד אחר, מה שלא עשה במקרה זה. בהודעה נ/3 רשם החוקר קאופמן שהתובע מוסר כי נפגע בתאונת פגע וברח, כשהיה ליד גלידרייה ויקטורי ברח' יפת, הכחיש כי נסע באופנוע, אף הביא חיזוקים לשיטתו: אין לו רישיון נהיגה על אופנוע, אם היה על האופנוע היה מגיע לבית החולים עם קסדה מה שלא ארע כאן.

22. מתוכן ההודעה, אף אם אינה חתומה על ידי התובע, עולה כי היה מודע לחשיבות של נהיגה או רכיבה על אופנוע ללא רישיון, לא רק שהכחיש, הוא אף מצא לנכון לציין "ראיות" נסיבתיות. אמנם התובע היה לאחר ניתוח ועל כך אין חולק, אך מצבו בהחלט איפשר לו למסור הודעה לשוטר והוא גם זה שמסר לו פרטים הידועים רק לו בשלב זה, כמו מספר הטלפון בביתו ומשמעותה של קסדה מבחינתו. לכן יש בהודעה הכתובה ראיה לתוכנה גם אם לא לאמיתותו. והנה התובע ממקם את עצמו בסמוך לזירת תאונת האופנוע ליד גלידרייה ויקטורי. הגלידרייה אינה מצויה ברח' מרגוזה פינת רח' יפת וגם על כך אין חולק.

23. המתנדב נתנאל הכין ביום 3.7.08 זכ"ד. לגרסתו עצר ליד גלידרייה ויקטורי ברח' מרגוזה, שמע מכה וראה רוכב אופנוע עף על המדרכה. האופנוע נסע מדרום לצפון והתנגש בברלינגו שנסע בכיוון ההפוך. ההתנגשות הייתה בעוצמה רבה ונהג האופנוע עף כ – 25 מטרים קדימה ונשכב על המדרכה. נתנאל ניגש לעברו, הוא ניסה לקום אך נתנאל לא אפשר לו, הזמין מד"א ודיווח למוקד. הוא ביקש מרוכב האופנוע מסמכים מזהים אך הרוכב לא נתן לו כי היה בהלם. בעוד הרוכב מוטל על הרצפה ניגש נתנאל לניידת על מנת להביא מסמכים של דוח"ות פעולה. וכשחזר לא מצא במקום את רוכב האופנוע ולא את מפתחות האופנוע. לאחר מכן עבר הטיפול לצוות סיור שהגיע למקום. בהמשך פנו אליו שוטרי הסיור, טענו שחיפשו נפגעי תאונות דרכים בבתי חולים, שיש פצוע שפונה לבי"ח שיבא וביקשו מנתנאל להגיע לביה"ח על מנת לזהות את הנפגע. ואכן נתנאל הגיע לביה"ח וזיהה שם בוודאות את הבחור שנפגע בתאונת האופנוע.

24. בחקירתו הנגדית של נתנאל התברר כי את השלב הראשון של תאונת האופנוע לא ראה, אלא שמע רעש, הסתובב מיד וראה "בן אדם מתעופף באוויר" [עמ' 62]. לאחר שהגיע לזירה ראה את הנפגע וכן אופנוע שוכב ועשן יוצא מהרכב ומים נשפכים [עמ' 63]. מכך הסיק שהתאונה אירעה בין הברלינגו, שאכן נמצא במקום, לבין האופנוע. ב"כ התובע מפנה לגרסאות שונות של נתנאל בעניין קסדה על ראש הנפגע. במקום אחד העיד שאנשים בזירה אמרו לו שהורידו את קסדתו של הנפגע [עמ' 55] במקום אחר העיד שראה קסדה על הכביש [עמ' 56] ובהמשך העיד שהייתה לו קסדה [עמ' 63]. אך העד הסביר בהמשך: "אני ראיתי אותו עף עם הקסדה, ואני ממש כעסתי שמישהו הוריד לו את הקסדה ... ואז שאלתי מי הוריד לו ? אמרו – לחץ לו.." [עמ' 65]. לטענת התובע, לו היה אכן חובש קסדה, לא היה נפגע בצורה כה חמורה ומכאן הוא מבקש להסיק שנתנאל מדבר על תאונה אחרת. איני מקבלת טענה זו. נתנאל זיהה את התובע בבית החולים, אליו הגיע עוד באותו לילה. לא נרשמה תאונה נוספת במרחב יפתח באותו לילה, לא של הולך רגל ולא של מעורבי רכבים. עם קסדה בעת ההתנגשות או בלי קסדה לאחר שהגיע נתנאל לזירה, התובע הוא אותו אדם שזוהה על ידי נתנאל כפצוע מתאונת האופנוע. התובע מצביע על כך שזכ"ד של נתנאל נערך כ – 3 חודשים לאחר תאונת האופנוע. אכן לא ברור מה הסיבה לכך, אך בכך אין כדי לפגום בעצם הזיהוי של התובע על ידי נתנאל בבי"ח, שעות ספורות לאחר תאונת האופנוע והפעלת חוליית החקירה הבאה – גביית ההודעה למחרת על ידי השוטר קאופמן. לא מצאתי ממש ביתר טענות התובע בהקשר זה בסיכומיו.

25. נתנאל מתנדב במשטרה מזה כ – 5 שנים. אין לו עניין או אינטרס בתוצאות התביעה או בתוצאות הליך פלילי בו מעורב התובע. במהלך חקירתו מסר על הנוהג שלו: כשמודיעים לו בקשר המשטרתי שיש תאונה, הוא שואל אם יש פצועים ואם הוזמן אמבולנס. במקרה זה נשאל האם נכון שלא היה בזירת התאונה בכלל והוזעק לשם בקשר. אמנם תחילה ניתן היה להבין ממנו שכך הדבר אך מיד תיקן את עצמו והבהיר שהוא זה שהודיע למוקד על התאונה והזמין אמבולנס [עמ' 68]. לדעתי כל הטענות הללו של התובע אינן משליכות על המחלוקת העובדתית בתיק. הרי הכל מסכימים כי באותו לילה, בסמיכות מקום וזמן, הייתה ברח' מרגוזה התנגשות בין אופנוע לבין ברלינגו והשאלה היחידה היא האם התובע הוא שנפצע באותה התנגשות. על כן, הסתירות, החולשות והעמימויות, צריכות להתייחס לעצם זיהויו של התובע כנפגע בתאונת האופנוע ולא לשאלה האם התרחשה תאונה כזו. מצאתי את עדותו של נתנאל אמינה. מעבר לנדרש, הזיהוי נתמך בעדותו של משה, נהג הברלינגו.

26. משה העיד שאכן נהג בברלינגו בעת התאונה. לדבריו "עלה" ברח' יפת ורצה לפנות שמאלה לרח' מרגוזה. כאשר החל לפנות הגיעו שניים רכובים על האופנוע, נתנו מכה לברלינגו ועפו אחורה. הוא ראה התקהלות, יצא לראות אם קרה משהו ואז ראה שמישהו נפצע בראש, במצח. הרוכב שישב מקדימה הוא שנפצע ואילו השני ברח. כששאל את הפצוע האם קרה לו משהו "עשה לו הפצוע ככה עם הראש" ומסביבו היו אנשים רבים. המתנדבים שהיו בדיוק בצומת בגלידרייה ויקטורין סובבו בדיוק את ראשם וראו "אנשים עפים ככה מעל האוטו עם הווספה". הוא לא עזב את המקום אלא נשאר ושמע את הפצוע אומר למישהו שהוא לא רוצה שייקח אותו אמבולנס אלא מישהו אחר. אותו מישהו אמר לפצוע שייקח אותו ואכן לקח אותו. אלקרס זיהה באולם את התובע כרוכב שנפצע.

27. משה הוא עד ראייה ישיר לתאונת האופנוע. נכון שעדותו הייתה מתגוננת לאור חששו שמא מייחסים לו אשמה, אך היא לא הייתה מתגוננת ביחס לזיהוי התובע. התובע מפנה לסתירות בין עדותו לבין עדויות המתנדבים באשר לצבע המדויק של בגדי הפצוע ובאשר למיקום המתנדבים בשלב הראשון של התאונה ובאשר למספר האנשים ש"התעופפו" כתוצאה מהתנגשות הברלינגו אם האופנוע, האם אחד או שניים. אין לכל אלה השלכה לעניין זיהוי התובע כפצוע מהתאונה. מעבר לנדרש, משה הסביר שעל האופנוע היו שני רוכבים, אחד נפצע ונפל והשני ברח מהמקום [עמ' 76]. משה העיד שהפצוע היה בהכרה, קם ועמד ואנשים שסבבו אותו אמרו לו לשכב ואז הוא שכב [עמ' 79]. והנה נתנאל העיד כי כאשר הגיע לזירה, הפצוע שכב עם עיניים סגורות ואינו יודע אם היה בהכרה [עמ' 64]. אין כאן סתירה כלשהי, שכן כעולה מהעדויות, נתנאל ניגש אל הפצוע מיד לאחר התאונה ואחר כך פנה אל הניידת. בשלב זה הגיע משה ואז ראה את הפצוע מנסה לקום. נתנאל לא העיד שהפצוע היה ללא הכרה, אלא ששכב ועיניו עצומות. לכן, אין סיבה שלא לקבל את עדות משה שבשב המאוחר שמע את הפצוע מבקש מאדם אחר שיפנו אותו ללא אמבולנס. העובדה שמשה לא ראה בזירה קסדה אף היא אינה מעלה ואינה מורידה. אין לשלול שקסדה, אם הייתה, נלקחה מהמקום על ידי אנשים שסבבו את הפצוע ומכל מקום, אין בכל אלה כדי לשלול את הזיהוי של התובע על ידי נתנאל ועל ידי משה.

28. אהובה העידה שישבה ליד בעלה משה בעת התאונה, חזרה על תיאור התאונה ואישרה שגם היא ראתה שני רוכבים על האופנוע, שניהם "עפו" אך אחד מהם נעלם. היא לא ניגשה אל הפצוע שנשאר במקום, לא ראתה אותו מקרוב ואינה יכולה לזהות אותו באולם. לדבריה שמעה מבעלה על השיחה של הפצוע עם אותו מישהו שאמר שייקח אותו לבית החולים. אכן אהובה העידה שלא ראתה קסדה בזירת האירוע [עמ' 88], אך באותה נשימה הסבירה שלא התקרבה אל הפצוע ושהייתה בטראומה. איני רואה ערך לעדותה באשר למחלוקת בזיהוי הפצוע.

29. המתנדבת זמירה תיארה את תאונת האופנוע כפי שתיאר אותה נתנאל. לאחר שראו את הפצוע שכוב חציו על המדרכה וחציו על הכביש, ניגשה לכוון את התנועה ונתנאל פנה לניידת על מנת להביא טפסים ולהזמין אמבולנס בקשר. כשהגיע האמבולנס, כבר לא היה הפצוע במקום, הייתה התקהלות של אנשים ולקחו אותו. כעבור כשעה נסעה עם נתנאל לביה"ח, נתנאל נכנס וראה את הפצוע. התובע מוצא סתירות בעדותה לגבי שעת הנסיעה שלה עם נתנאל לבי"ח שיבא [כשעה לאחר תאונת האופנוע, כלומר, 23.30 לערך] מול שעת הגעתו של התובע לבי"ח שיבא [2.32]. לא מצאתי ממש בטענה זו. השאלה אינה מה המשך הזמן שחלף אלא האם זיהה נתנאל את התובע כמי שנפצע בתאונת האופנוע. והוא אכן זיהה אותו.

30. בחינת הראיות מעלה שהתובע לא רק שלא הוכיח כי נפגע כהולך רגל בתאונת פגע וברח, קרנית הוכיחה כי הוא זה שנפגע כרוכב בתאונת האופנוע. מעבר לנדרש, לכך מתווספות הראיות הנסיבתיות הבאות: באותו לילה לא נרשמה ולא דווחה תאונת פגע וברח או כל תאונה אחרת במרחב יפתח, למעט תאונת האופנוע. מבדיקת משטרה באותו לילה עלה שלא הובאו לבתי חולים באיזור פגועי תאונות דרכים, למעט התובע. מיקומה של תאונת האופנוע ליד גלידרייה ויקטורי סמוך למסלול צעידתו הנטען של התובע. בין תאונת הפגע וברח הנטענת על ידי התובע לבין תאונת האופנוע קיימת סמיכות זמנים. הפצוע מתאונת האופנוע פונה עצמאית ולא באמצעות מד"א. כך גם התובע, לגביו נרשם בתעודת חדר מיון של בי"ח וולפסון שהובא על ידי חברים. הפצוע מתאונת האופנוע נפגע בפניו ובראשו. כך גם התובע.

במכלול הראיות לסוגיהן עולה שקרנית הצליחה לעמוד בנטל המוטל עליה [ככל שמוטל עליה] והתובע כשל מול טענות קרנית. ככל שהנטל מוטל על התובע, וזו דעתי, הוא לא התחיל להרים אותו, הוא לא ביסס ולו לכאורה, כי נפגע כהולך רגל בתאונת פגע וברח.

סוף דבר

התביעה נדחית.

התובע ישלם לקרנית שכ"ט והוצאות משפט בסכום כולל של 18,000 ₪.

ניתן היום, ה' ניסן תשע"ג, 16 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.