מבוא

זוהי תביעה כספית בסך של 31,200 ₪ שהגישו התובעים נגד הנתבע, ולפיה בעת שהנתבע התגורר בבית התובעים, הוא גנב מהם כסף, חפצים שונים ודברי אוכל.

הנתבע טוען כי מדובר בעלילה שנועדה לנקום בהוריו, על רקע סכסוך שנתגלע בין התובעים לבינם.

טענות התובעים

התובעים, תושבי טבריה, טוענים בכתב התביעה כי בתחילת שנת 2006 הם הגיעו להסכמה עם הנתבע כי הוא יגור בביתם ובתמורה לכך יבצע עבורם, שעתיים בכל יום, עבודות בבית. הסכמה זו הושגה בעקבות פניית גיסו של הנתבע – יורם הרוש (להלן "יורם"), שהינו חברם של התובעים, וזאת נוכח העובדה שהנתבע היה שרוי במצב כלכלי קשה והיה זקוק לעזרה.

במהלך תקופת מגורי הנתבע אצל התובעים, נוצרה בין הצדדים מערכת יחסים חברית וטובה המושתתת על אמון, אלא שהנתבע ניצל את אמונם של התובעים ונהג במהלך תקופה ארוכה וממושכת לגנוב מהם חפצים שונים, אוכל, כלי עבודה, כספים ותכשיטים. חלק מאותם חפצים שנגנבו נמצא על ידי בנם של התובעים בחדרו של הנתבע ואז הודה הנתבע בפני התובעים, בני משפחה ויורם כי הוא גנב חפצים שונים מבית התובעים.

על מנת לפתור את המחלוקת שנוצרה בין הצדדים בעקבות ביצוע הגניבה, ובהתערבותו ובתיווכו של יורם, חתמו התובעת, הנתבע ויורם על הסכם (ת/2, להלן "ההסכם") בו נכתב כדלקמן:

"הסכם בין (מתווך יורם הרוש) וירון עזרי ומשפחת גפן

מכיוון שקרו בינינו אי אלו הבנות - מפקיד ירון עזרי את מכוניתו כמשכון עבור חוב המצטבר כנגדו. ירון יעביר בעלות הרכב ע"ש משפחת גפן (שלמה) + מסמכים ויפקיד לחשבון בנק הדואר מס' (7375-781) סך של 1,200 שקל

12.6.07

עד גמר הברורים והסכומים ע"י יורם הרוש המתווך בינינו

יוחזר לירון אזערי המכונית הטלויזיה+הדי וי די

כמו כן כל חפץ שיוחזר יפחית מגודל החוב

בכבוד רב

יורם הרוש ירון אזערי אילנה גפן

כמו כן הופקדו בידי משפחת גפן טלויזיה+DVD

אילנה גפן

כפי שמקובל בעולם בני תורה כל הברורים יהיו ע"י בורר או רב חרדי או בית דין רבני – ורק במידה וירון עזרי לא יקבל מרות רבנית – ולא ישתף פעולה תישקל אופציה של טיפול מסוג אחר. נכון להיום אין בכוונתנו להפעיל את הרשות כנגד ירון

אילנה גפן"

התובעים טוענים כי הנתבע הפר את ההסכם, הוא לא משכן את רכבו לטובתם ולא שילם להם את חובו.

התובעים טוענים כי שווי החפצים שנגנבו מביתם על ידי הנתבע ושלא הוחזרו להם הינו בסך של 30,000 ₪. התובעים הגישו תלונה על כך במשטרת ישראל.

לכתב התביעה צורף ההסכם, עותק מהתלונה שהוגשה במשטרה ביום 16.6.2008 וכן צילום של שיק בסך של 1,500 ₪, משוך מחשבון הנתבע לפקודת התובעת.

טענות הנתבע

הנתבע שוטח בכתב ההגנה שהגיש את סיפור הרקע שלטענתו הוביל להטחת האשמות השווא נגדו. בתמצית, דובר בסכסוך שהתגלע בין יורם לבין הוריו של הנתבע, על רקע שימוש שעשה יורם ברכב הרשום על שם אחות הנתבע בשם מירה, תוך שגרם לרישום דו"חות על שמה. הורי הנתבע ביקשו מיורם להסדיר את תשלום הדו"חות ולהפסיק את השימוש ברכב, אך הוא לא עשה כן והעביר את הרכב לשימוש חבריו הקרובים – התובעים, כשאלה לא שיתפו פעולה לשם העברת הבעלות ברכב על שמם. הורי הנתבע, שכעסו על יורם, סיפרו לאדם בשם פרי יוסי שיורם גנב מעסקו מזגנים, דבר שהוביל לפתיחת תיק משטרה נגד יורם. בעקבות זאת, זממו התובעים לנקום בהוריו של הנתבע וזאת על ידי כך שיסבכו את הנתבע בעניין שלא לו.

הנתבע טוען כי הוא נאלץ לעזוב את המושכר בשל הצעקות והטירוף שהתחולל בבית התובעים והוא אף חשש כי יפגע בנפשו ובגופו אם לא ינוס מהמקום ובסופו של דבר בחר לקחת את רכושו ולעזוב את המושכר ולא להתלונן על התובעים במשטרה בגין ניסיון סחיטה ואיומים.

לטענת הנתבע, ההסכם הינו שקרי ביסודו ונעשה ביוזמתו ובערמומיותו של יורם גיסו, ש"כאילו" הגיע לתווך בין התובעים לבין הנתבע אודות חילוקי דעות בקשר עם עזיבת המושכר. הנתבע לא ידע כי יורם טומן לו פח ומכין עבורו הסכם שישמש לו כנקמה זולה בהוריו של הנתבע, והנתבע חתם על ההסכם מבלי שקרא אותו ובלבד שיתרחק ככל האפשר "מהדמויות אליהן נקלע ללא ידיעה מוקדמת במחשבה שגיסו מנסה ליישר את ההדורים אודות החיובים שנותרו ביחס לשכירות אם בכלל".

הנתבע טוען כי השיק בסך של 1,500 ₪ שצורף לכתב התביעה, נמסר על ידו לתובעים לביטחון בלבד במסגרת הסכם השכירות ולא היה כל קשר בינו לבין טענות התובעים בכתב התביעה.

דיון והכרעה

העילה המשפטית הרלוונטית לטענות התובעים כלפי הנתבע, היא עוולת הגזל הקבועה בסעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ולפיה:

"גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא-כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת"

הואיל ומדובר בייחוס מעשה פלילי בהליך אזרחי, על החומרה שבכך, נקבע בפסיקה כי נדרשת מן התובע "כמות הוכחה מוגברת", משמע – נדרשות ראיות בעלות משקל מוגבר ועדות יותר ברורה, חד משמעית ומשכנעת. על בעל דין המטיל דופי בחברו, מוטל נטל מיוחד באשר למשקל הראיות שעליו לערום לפני בית המשפט לשם עמידה במידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי. מידת ההוכחה תיבחן אמנם במבחן מאזן ההסתברויות, אך תידרשנה ראיות רבות או כבדות יותר מאשר במקרה רגיל. (ראה: י. קדמי, על הראיות, מהדורה 2009 חלק רביעי עמ' 1772-1779).

סבורני כי התובעים לא עמדו בנטל הוכחה זה. עלה מעדויות התובעים כי תביעתם נסמכת על חשדות בלבד ובלא שיש באמתחתם ראיות בעלות משקל ועוצמה מספיקים לשם קבלת התביעה וקביעה כי הנתבע אכן ביצע את המעשים החמורים המיוחסים לו. להלן יפורטו העדויות שהביאו התובעים לביסוס תביעתם:

עדות התובע

התובע העיד כי הוא עצמו איננו יודע על הדברים מידיעתו האישית אלא רק מפי אשתו התובעת, משמע – מפי השמועה (עמ' 36 שורות 23-32 לפרוטוקול), הוא לא נכח באירועים המתוארים בכתב התביעה ובתצהירי התובעים (עמ' 31 שורות 6-8 לפרוטוקול) ועדותו מבוססת על חשדות בלבד (עמ' 32 שורות 18-21, עמ' 34 שורות 19-21 לפרוטוקול).

בניגוד לנטען בתצהירי התובעים, התובע אישר בעדותו כי הנתבע לא הודה בפניו שאכן גנב (עמ' 33 שורות 5-6, עמ' 35 שורות 6-9, עמ' 37 שורות 26-29 לפרוטוקול). התובע שהה בחו"ל ולא נכח במעמד בו נפרץ חדרו של הנתבע ונמצאו שם, על פי הנטען, חפצי התובעים (עמ' 33 שורות 9-10, 11-16 לפרוטוקול) והוא אף לא לקח חלק ולא נכח במעמד החתימה על ההסכם ולא שמע את גרסתו של הנתבע באותו מעמד (עמ' 34 שורה 28 – עמ' 35 שורה 1 לפרוטוקול).

אין לייחס, אפוא, משקל של ממש לעדותו של התובע, עדות הנסמכת בעיקרה על מה שהתובעת סיפרה לתובע , כאשר התובע איננו יכול להעיד על הדברים מידיעתו שלו.

עדות יורם

גם בעדותו של יורם לא היה כדי להוות ראייה לטענות התובעים. יורם העיד כי הוא כלל איננו יודע, מידיעתו האישית, מה קרה והאם אכן הנתבע ביצע את המיוחס לו על ידי התובעים, הוא לא שמע מפי התובעים את דבר החשדות נגד הנתבע עד ליום שבו נערך ההסכם (עמ' 26 שורות 6-8 לפרוטוקול), הוא לא נכח בעצמו בחדר של הנתבע במעמד בו נפרץ החדר על ידי התובעת ולטענתה נמצאו בו חפצים של התובעים (עמ' 26 שורות 10-22 לפרוטוקול), וכל מה שידוע לו בעניין זה הוא מה ששמע מפי התובעים. כך העיד יורם בעמ' 24 שורה 29 עד עמ' 25 שורה 7 לפרוטוקול:

"ת: ...כשאני הגעתי באותו יום לעשות את החוזה, רצו להזמין משטרה ביניהם אני בעצם אמרתי שנעשה פשרה ביניהם אבל לדעת מה קרה בדיוק, איך מה לקח מי לקח, אני ממש לא הייתי במקרים האלה, אני שמעתי את הצד הזה ושמעתי את הצד הזה וניסיתי לתווך בין הצדדים שיגיעו לפשרה

ש: מה סיפרה לך משפחת גפן

ת: משפחת גפן סיפרו לי שהם מצאו בדירה שנתנו לו, דברי מזון, אבל לראות את הדברים לא ראיתי. זה מה ששמעתי

ש: שהוא גנב אותם

ת: שהוא לקח דברי מזון, לא מעבר לזה".

יתרה מכך, בניגוד לטענת התובעים בתצהיריהם, יורם העיד כי הנתבע לא הודה בפניו כי ביצע את הגניבה כנטען. כך בעמ' 25 שורות 18-19 לפרוטוקול:

" הוא לא רצה להגיד בפני מה קרה והם לא רצו להאמין בדבריו בכל מקרה ביניהם, הם רצו שבעצם רב שיש לו סמכות מהתורה שהוא יגיד אצלו את האמת והם יקבלו את האמת שהוא יגיד אצל הרב"

גם באשר למעמד החתימה על ההסכם – יורם העיד כי מצדו של הנתבע הייתה רק נכונות להגיע לרב והוא אכן הגיע לרב (עמ' 25 שורה 23 לפרוטוקול), הנתבע לא אמר שום דבר לגופו של עניין - "שום דבר משהו שנעשה או לא נעשה, הוא אמר שהוא יגיד את הכל אצל הרב"... "שהם יקבלו את מה שהוא יגיד אצל הרב בתור דברי אמת ושהוא יחליט בדבר" (עמ' 26 שורה 31 עד עמ' 27 שורה 2 לפרוטוקול).

יורם העיד עוד בעניין זה, כי אילו הנתבע היה מודה בטענות התובעים כלפיו, הדבר היה נרשם במפורש בהסכם (עמ' 25 שורות 15-16 לפרוטוקול).

נמצא כי גם בעדותו של יורם אין כדי לבסס את טענת התובעים כי הנתבע אכן גנב מהם.

עדות התובעת

עולה מן האמור לעיל כי התביעה נסמכת, בעיקרה, על עדותה של התובעת. מעדותה של התובעת עלה, כי זו נסמכת על מספר אירועים שעוררו את חשדה ביחס לנתבע:

התובעת העידה כי נגנבו ממנה 1,200 ₪, אותם החזיקה בפאוץ' שהניחה על מיטתה כשנכנסה לשירותים, ולאחר מכן גילתה כי חלק מן הכסף שהיה בפאוץ' - אותם 1,200 ₪, נעלמו. התובעת לא הצביעה על כל ראיה שהיא לכך שהנתבע הוא שלקח את הכסף מן הפאוץ'. לטענתה, היא סובלת מבעיות של קשב וריכוז וחוסר ארגון והיא יכולה לאבד דברים ולכן, כשאיבדה דברים בבית, כמו את אותם 1,200 ₪, היא לא חשדה באף אחד, גם לא בנתבע, והיא האשימה אך ורק את עצמה (עמ' 12 שורה 23 עד עמ' 13 שורה 9, עמ' 14 שורות 13-17 לפרוטוקול). משנשאלה התובעת כיצד בכל זאת הגיעה למסקנה שהנתבע הוא שלקח ממנה את הכסף, השיבה בעמ' 14 שורות 23-24 לפרוטוקול:

"לא ידעתי, הוא הודה בזה. יש גם מסמך שחתום על ידי הרב, הוא גילה את זה ברבות הימים, לא חשדתי בו".

לא זו בלבד שהתובעת לא חשדה בנתבע, ושאין בידיה כל ראיה לכך שהוא אכן גנב את כספה, התובעת גם לא הציגה את "המסמך החתום על ידי הרב" שעליו העידה בבית המשפט, ובעניין הטענה שהנתבע הודה בגניבה נפלה סתירה בעדויות התובעים - שכן בעוד שבסעיף 10 לתצהירה הצהירה התובעת כי הנתבע הודה בפניה ובפני בעלה ויורם, הרי שבעלה של התובעת אישר בעדותו כי הנתבע לא הודה בפניו (עמ' 33 שורות 5-6 לפרוטוקול) ויורם העיד כי הנתבע כלל לא הודה במה שיוחס לו על ידי התובעים, אלא הסכים רק ללכת לרב שיפסוק בעניין (עמ' 25 שורות 18-19 לפרוטוקול).

טענה נוספת של התובעת מתייחסת לגניבת מוצרי מזון. התובעת טוענת כי התעורר בה חשד שהנתבע גונב ממנה אוכל כאשר היא הבחינה שהוא מפשיר בשר בכשרות "בית יוסף", אותה כשרות שהיא נוהגת לצרוך, ולאחר מכן, כשפרצה לחדרו, מצאה שם "אוכל עם הכשרויות שאני קונה" (עמ' 17 שורות 7-9, 14-15 לפרוטוקול). העובדה שהנתבע החזיק במוצרי מזון כשרים מאותו סוג כשרות שהתובעת נוהגת לצרוך, אין בה, כשלעצמה, כדי להוות ראיה לכך שאכן הנתבע גנב את אותם מוצרים מן התובעת, והיא נותרה בגדר חשד בלבד שאיננו מבוסס.

התובעת העידה עוד כי נעלמו לה עגילים, אולם היא העידה כי העגילים לא נמצאו עד היום (עמ' 19 שורות 10-11 לפרוטוקול) ואין בידיה כל ראיה לכך שהנתבע גנב אותם ממנה וזאת בפרט על רקע עדותה לפיה היא לוקה בחוסר ארגון ונוטה לאבד חפצים.

טענה נוספת שהועלתה על ידי התובעת הינה שהנתבע גנב מילדי התובעים מכשיר MP3, אך גם בעניין זה לא הובאה כל ראיה שתבסס טענה זו. התובעת העידה כי ילדיה (בני 8 ו- 9 באותה עת, על המשקל הנמוך שיש לייחס לכך), האשימו את הנתבע כי בשעה שניקה את חדרם הוא לקח את אותו מכשיר, התובעת אמרה לנתבע שיחפש את המכשיר והוא אכן "הביא את זה תוך 2 דקות" (עמ' 20 שורות 7-11 לפרוטוקול). עדות זו, אין בה כדי להוות ראיה לכך שהנתבע גנב את אותו מכשיר, שכן בהחלט יתכן כי הנתבע, שהכיר את בית התובעים היטב, ידע היכן נמצא המכשיר ומשנתבקש למוצאו כך עשה.

התובעת טוענת כי הנתבע גנב כלי עבודה, אולם גם בעניין זה נמצאה סתירה מהותית, שכן בניגוד לטענת התובעת כי כלי העבודה נמצאו בחדרו של הנתבע כשפרצה לשם (עמ' 15 שורות 1-2 לפרוטוקול), ובעוד שהעידה כי נמצאו "מקדחות, כל מיני פלאיירים, כלי עבודה שקונים בעשה זאת בעצמך, אני יודעת שפרצנו והיו שם את כל הכלים שחיפשנו" (עמ' 16 שורות 6-9 לפרוטוקול), הרי שהתובע העיד כי כלי העבודה שנעלמו לא נמצאו בסוף, למעט חלק שנמצא על ידי התובעת (עמ' 35 שורות 21-26 לפרוטוקול.

מכל מקום, הנתבע נתן הסבר שהניח את הדעת לכך שכלי עבודה כגון מברגה ומקדחה היו מאוחסנים על ידי התובעים בחדרו, ששימש כחדר אחזקה בו החזיק התובע כלי עבודה בארון (עמ' 45 שורות 30-32 לפרוטוקול).

טענה נוספת שהועלתה היא לגבי גניבת 600$ מכיס הבגד של התובע, אולם גם ביחס לכך לא הובאה כל ראיה שהיא לכך שהנתבע אכן גנב כספים אלה מן התובע והטענות התמצו בחשדות בלבד. כן נטען, ושוב – בלא ראיה שתתמוך בכך, כי הנתבע גנב כסף מבנה של התובעת בשם אהרן (אהרל'ה), כאשר הטענות בעניין זה לא היו עקביות שכן פעם אחת נטען כי נגנבו ממנו 500 ₪ (סעיף 7 לתצהיר התובעת, עמ' 22 שורות 28-29 לפרוטוקול), ופעם אחרת נטען כי נגנבו ממנו 100 ₪ (עמ' 16 שורה 31 לפרוטוקול).

התובעת נשאלה כיצד הגיעה לסכום התביעה – 30,000 ₪ ועל כך השיבה בעמ' 23 שורות 2-4 לפרוטוקול:

"מכלי עבודה, סכומים של כסף, מהמזווה שתמיד היה מתרוקן, העגילים שלי, עכשיו אני לא חוזרת על זה, אני לא יכולה, אז עשיתי את החשבון באמונה, חשבון כללי ביחס לחודשים שהוא היה אצלי ולכמויות שהייתי צריכה לקנות בסופר, עשיתי חשבון, הבית ניזוק על בסיס חודשי כי הוא לא גנב בבת אחת, הוא לא גנב כל הזמן את כל הכסף, הוא לקח כל הזמן קצת..."

עדות זו מלמדת, כי טענות התובעים אינן נסמכות על ראיות ברורות ומדויקות, אלא על הערכה כללית בלבד שאף היא איננה נסמכת אלא על חשדות גרידא.

בסיכומו של דבר התרשמתי כי אין בעדות התובעת כדי לבסס את אותה תשתית ראייתית מוצקה העומדת במבחן "כמות ההוכחה המוגברת" שנקבע בפסיקה ביחס לתביעות בהן מדובר בייחוס מעשה פלילי בהליך אזרחי. לא הובאו ראיות בעלות משקל מוגבר שיש בהן כדי לאמת את הדופי שהוטל בנתבע ועדות התובעת, עליה נסמכת התביעה, לא הייתה חד משמעית ומשכנעת. בעניין זה יצוין כי התובעת העידה על עצמה כי "הזיכרון שלי לא כזה אמין" (עמ' 11 שורות 5-6 לפרוטוקול, וראה גם עמ' 16 שורות 20-23 לפרוטוקול).

הימנעות מזימון עדים

התובעים נמנעו מלזמן עדים רלוונטיים וביניהם – אדם בשם אהרן גוטליב שאף הוא התגורר בבית התובעים במועד הרלוונטי ושעל פי טענת התובעים, גם ממנו גנב הנתבע כספים (סעיף 7 לתצהיר התובעת, עמ' 16 שורות 29-32 לפרוטוקול). כן נמנעו התובעים מלהעיד את בניהם ולכל הפחות את הבן אהרון שעל פי הנטען הנתבע גנב ממנו כסף. יש לזקוף הימנעות זו מזימון עדים לחובת התובעים, בפרט נוכח עדות התובעת ולפיה ניתן היה לזמן את העדים, כך בעמ' 22 שורות 25-29 לפרוטוקול:

"ש: את למעשה את והילדים שלך הם היחידים שפיתחו תיאוריה, עזבי הודאה או לא. פיתחתם תיאוריה שכל מה שהיה חסר לכם לטענתכם בבית למעשה ירון הוא זה שגנה

ת: גם אהרון גוטליב בעצמו, הילדים שלי זה חי, זה עוד הרבה אנשים. זה אנשים שהיום הם חיים חיים ומתפקדים והם בחוץ ואפשר להביא אותם, אפשר להביא את אהרל'ה והוא יגיד לו למה הוא גנב לו בתור ילד מהארנק 500 ₪".

טענת הנתבע בדבר הנקמה שהניעה את התובעים

משמיעת עדותו של הנתבע התרשמתי, כי אין ממש בטענתו ולפיה האישומים שהופנו כלפיו על ידי התובעים, הינם תולדה של רצונם לנקום ולפגוע בהוריו. הנתבע לא הוכיח קיומו של כל קשר שהוא, בין אותו סכסוך קודם שנתגלע בין הוריו לבין יורם והתובעים, לטענות התובעים בכתב התביעה. התרשמותי מעדויות התובעים הייתה, כי הם אכן מאמינים שהנתבע גנב מהם, וזאת באמת ובתמים ושלא מתוך רצון לנקום במישהו. יחד עם זאת וכפי שפורט לעיל, כל שהתובעים הביאו בפני בית המשפט הוא חשדות בלבד, ואף אם חשדות אלה נקיים מכל כוונה זדונית כזו או אחרת, עדיין אין בהם כדי לבסס את האישומים החמורים המועלים נגד הנתבע, ובהעדר ראיות בכמות ובעוצמה מספקת לביסוס אותם חשדות, אין מקום לקבל את התביעה.

ההסכם

הראיה היחידה שהובאה על ידי התובעים לביסוס טענותיהם נגד הנתבע, היא ההסכם. אין חולק כי אותו הסכם אכן נחתם בין הצדדים. אין לקבל את טענת הנתבע בתצהירו ולפיה הוא חתם על ההסכם מבלי שקרא אותו, וזאת נוכח עדותו בעמ' 39 שורה 25 עד עמ' 40 שורה 1 לפרוטוקול:

"ת: אני קורא לפני שאני חותם, אני לא חותם סתם, אני מעיין כמו שצריך ואם אני רואה שזה נכון אני חותם

ש: אז אתה מאמת שזה אמת ורק אז אתה חותם

ת:כן

ש: ואם יש לך ספק שאם יש משהו שהוא לא נכון, אתה לא חותם על אותו מסמך

ברור"

העובדה שהנתבע אכן קרא את ההסכם לפני שחתם עליו, עולה גם מהשורה שנכתבה בהסכם בצבע שונה - כחול (צבע העט בו חתם הנתבע על ההסכם) ושלא בכתב ידה של התובעת (שערכה את ההסכם), ולפיה "יוחזרו לירון אזערי המכונית, הטלויזיה + הדי וי די". תניה זו יש בה כדי ללמד על כך שהנתבע לא חתם על ההסכם לפני שקרא אותו והעיר את הערותיו.

הנתבע אף פעל על פי ההסכם, עת הפקיד את רכבו ואת מכשירי החשמל בידי התובעים והלך לרב.

מדובר, אם כן, בהסכם תקף ומחייב.

יחד עם זאת, אין בהסכם כדי להוות ראיה לכך שהנתבע אכן גנב דבר כלשהו מן התובעים, ולכל היותר יש בו כדי להוות ראיה לכך שהתובעים טענו שהנתבע גנב מהם דברים וכי הנתבע הסכים לערוך בירור בעניין זה בפני הרב ועד אז לשלם לתובעים סך של 1,200 ₪ ולהפקיד בידיהם, כמשכון, את רכבו (רכב שערכו היה בסך של 1,000 ₪ על פי עדות יורם בעמ' 29 שורות 5-10 לפרוטוקול) וכן מכשיר טלויזיה ו- DVD.

על פי עדות יורם, שלא נסתרה, הנתבע אכן הלך לרב, אולם נתגלעה מחלוקת בין הצדדים בעניין זהות הרב והדבר לא סיפק את התובעים (עמ' 29 שורות 14-23 לפרוטוקול). גם הנתבע העיד כי הלך לרב ואמר לו שהכל שקר ושהוא לא לקח מן התובעים דבר (עמ' 46 שורות 24-25, 28-29 לפרוטוקול).

באשר לשיק בסך של 1,500 ₪ שצורף לכתב התביעה (ת/1), התובעת אישרה בעדותה כי מדובר בשיק שניתן על ידי הנתבע לביטחון בלבד בעת תחילת השכירות. הואיל ועל פי הסכמת הצדדים, בתמורה למגורי הנתבע אצל התובעים הוא יבצע עבורם עבודות, ועל מנת להבטיח מקרה בו "הוא פתאום לא יעבוד", נמסר אותו שיק בטחון לתובעים עם תחילת השכירות (עמ' 22 שורות 9-12, עמ' 23 שורות 19-21 לפרוטוקול). עדות זו של התובעת, יש בה כדי לאמת את טענת הנתבע ולפיה אין כל קשר בין שיק זה לבין טענות התובעים בעניין הגניבה והחתימה על ההסכם.

בעניין אחד בלבד הצליחו התובעים להוכיח כי הנתבע אכן חייב להם. המדובר באותם 1,200 ₪ שעל פי ההסכם היה על הנתבע להפקיד בחשבון התובעים. הנתבע הודה כי הוא הפר חיוב זה וכי הוא חייב לתובעים סכום זה. לטענתו, מדובר בחוב עבור השכירות ולא בגין טענת התובעים, אותה הוא מכחיש, כי הוא גנב מן התובעת 1,200 ₪ (עמ' 45 שורות 1-21 לפרוטוקול). הנתבע לא הבהיר כיצד חושב סכום זה ובפרט האם החישוב בוצע על יסוד שעות עבודה שלא ביצע בבית התובעים. כך או אחרת, מבחינה חוזית ומשהוברר כי מדובר בהסכם תקף ומחייב, שומה על הנתבע לקיים את חיובו על פי ההסכם ולשלם לתובעים את אותם 1,200 ₪, יהא המקור להסכמה זו אשר יהיה.

סיכום

על יסוד האמור לעיל, הריני מקבלת את התביעה באופן חלקי בלבד ומורה לנתבע לשלם לתובעים את הסכומים כדלקמן:

1. סך של 1,200 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום כריתת ההסכם (12.6.2007) ועד למועד התשלום בפועל.
2. החזר אגרה בסך של 375 ₪ מיום 5.11.2009 ועד ליום התשלום בפועל.
3. שכ"ט עו"ד בסך של 1,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום (12.8.12) ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמסור העתק מפסק-דין זה לב"כ הצדדים.

פסק הדין ניתן ביום 12.8.12 בהעדר הצדדים והוא יועבר לתיק האלקטרוני עם תום ההשבתה במערכת "נט המשפט".