לפניי תביעה לפיצויים בשל נזקי הגוף שנגמרו לתובע, לטענתו, בעקבות מעורבותו בתאונת דרכים, שאירעה ביום 29.8.08.

1. בדיון שהתקיים ביום 7.11.13, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, אשר קיבלה תוקף של החלטה, לפיה הנתבעות מודות בנסיבות אירוע התאונה, כפי שתוארו בתצהירי העדות ראשית מטעם התובע, ולא קיימת מחלוקת בשאלת הכיסוי הביטוחי והמחלוקת היחידה הינה בשאלת סיווג התאונה כתאונת דרכים כהגדרת מונח זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק").

2. נסיבות התרחשות התאונה תוארו ע"י התובע בסעיף 7 לתצהירו:

"ביום 29.08.2008 בשעה 14:45 לערך או בסמוך לכך עת עסקתי בעבודת סיכה במשאית ותוך כדי הנעת המנוף של המשאית באמצעות הכח המיכני, נלכדה אצבע מס' 2 של כף ידי השמאלית (הדומיננטית) בין המשאית למנוף, נפלתי מהמשאית ונחבלתי בחלקי גופי השונים לרבות ובמיוחד אצבע מס' 2 של כף ידי השמאלית" (להלן: "התאונה")

3. התביעה הוגשה נגד נתבעות 1 ו-2: הבעלים או המחזיקים של המשאית הפוגעת והמבטחת של אותה משאית, ונגד נתבעות 3 ו-4: המעסיקה של התובע והמבטחת אותה בביטוח אחריות מעבידים.

4. מטעם התובע, ובהתאם להסדר הדיוני, הוגשו תצהירי עדות ראשית, ללא חקירת המצהירים: תצהיר התובע, תצהירים מטעם שני עדי ראיה שנכחו במקום התאונה במועד התרחשותה: מוחמד סרחאן ואדמון טורעאני, וכן תצהיר אביו של התובע, גסאן מטר שנכח במשרדי נתבעת 3 יחד עם אחיו, ותצהיר של העד הרביעי, מנהל נתבעת 3, עדנאן מטר.

מטעם הנתבעות לא היו כל עדים. בהסכמת הצדדים צורפה לסיכומי הנתבעות 3-4, עדותו של נהג המשאית, בסאם אחמד סלימאן, שנגבתה על ידי חוקר מטעמן.

האם התאונה עונה על הגדרת "תאונת דרכים" בחוק

5. לטענת התובע, התאונה מהווה "תאונת דרכים" וזאת לאור תחולת החזקה המרבה שבסעיף 1 לחוק, בדבר ניצול הכוח המיכני, שכן התאונה אירעה עקב ניצול הכוח המיכני של המשאית כשנזק הגוף אשר נגרם לתובע מצוי בתחום הסיכון שיצר השימוש במשאית לשם ייעודו הלא תעבורתי. עוד טען התובע, כי עת אירעה התאונה, המשאית לא שינתה את ייעודה המקורי כפי שנקבע בחזקה המרבה.

6. מנגד, לטענת נתבעות 1 ו-2, התאונה אינה מהווה "תאונת דרכים", שכן בנסיבות המקרה, התאונה אירעה בתוך שטח המוסך של נתבעת 3, התובע עלה על המשאית החל לגרז את המנוף מהצלחת מלמטה וביקש מהנהג לסובב את המנוף שמאלה וימינה כדי לגרז את המנוף מהצלחת ותוך כדי הזזת המנוף אצבע ידו נפגעה מהצלחת. על כן, הואיל ומדובר בטיפול, להבדיל מתיקון, שאינו קשור לייעוד המקורי של המשאית, ייעוד תחבורתי, אין תחולה לחזקה המרבה. מה גם, לא הוכח כי הייעוד המקורי הלא תעבורתי הינו השימוש במנוף של המשאית ואם המנוף אכן היה חלק מאותו ייעוד מקורי לא תעבורתי. נתבעות 1 ו-2 הוסיפו וטענו, כי גם אם נניח כי המנוף היה בזיקה לייעוד הלא תעבורתי של המשאית, במועד האירוע, הפעולה שנעשתה לא הייתה בזיקה לאותו ייעוד.

7. נתבעות 3 ו-4, הצטרפו לטענת התובע וטענו, כי התאונה מהווה "תאונת דרכים", שכן היא עונה על כל אותם התנאים הנדרשים לצורך הוכחת החזקה המרבה בדבר ניצול הכוח המיכני כפי שפורט בהרחבה בסיכומיהן.

דיון

8. סעיף 1 לחוק מגדיר "תאונת דרכים" בלשון הזו:

"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

כאמור, המחלוקת בין הצדדים הינה אם התאונה נכללת תחת החזקה המרבה השלישית והיא:

"מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי"

למעשה על פי ההגדרה של החזקה נדרשים להוכיח חמישה תנאים:

א. "מאורע" (להלן: "התנאי הראשון"); ב. שנגרם "עקב" (להלן: "התנאי השני"); ג. "ניצול הכוח המיכני" (להלן: "התנאי השלישי"); ד. של "הרכב" (להלן: "התנאי הרביעי"); ה. בעת הניצול "לא שינה הרכב את ייעודו המקורי" (להלן: "התנאי החמישי") (ע"א 6000/93 עזבון המנוח פואז קואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3) 661 (1996)).

9. האירוע שגרם לתאונה בפרשה שלפנינו הינו ללא ספק בגדר "מאורע". בכך מתקיים התנאי הראשון.

המנוף הופעל ע"י כוח מיכני, מדובר בפעילות מוטורית של המשאית, על כן אין ספק שהתקיים התנאי השלישי - "ניצול הכוח המיכני" של המשאית.

הוא הדין לגבי התנאי הרביעי, המשאית הינה בגדר "רכב מנועי" כהגדרת מונח זה בחוק.

10. האם התאונה אירעה "עקב" ניצול הכוח המיכני – התנאי השני.

דרישה זו מבטאת דרישה סיבתית שבגדרה נדרשת הוכחת קשר סיבתי בין ניצול הרכב לבין התאונה (ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844) (להלן: "הלכת שולמן").

מדובר בקשר סיבתי כפול:

א. קשר סיבתי עובדתי, המתמצה לרוב בסיבה בלעדיה אין.

ב. קשר סיבתי משפטי, האם הנזק שנגרם היה בתחום הסיכון שניצול הכוח המיכני לייעודו המקורי יצר.

לגבי הקשר הסיבתי עובדתי, "לכידת" אצבעו של התובע, אירעה בעקבות הזזת המנוף שהופעל באמצעות הכוח המיכני. על כן, קשר זה מתקיים.

11. לגבי הקשר הסיבתי משפטי, התנאי הבסיסי להתקיימות תנאי זה הוא, כי הרכב הפוגע, במקרה שלפנינו המשאית, הוא כלי רכב דו תכליתי או רב תכליתי: תכלית תעבורתית ותכלית לא תעבורתית כאשר לצורך החלת החזקה הנ"ל, צריך להוכיח, כי ניצול הכוח המיכני אירע במסגרת התכלית השנייה, הלא תעבורתית (רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט, פ"ד נ(3) 532 (1996) ו-ע"א 6000/93 עזבון המנוח פואז קואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3) 661 (1996)).

במקרה שבפנינו מדובר במשאית מסוג משא פתוח שמנוף מורכב עליה (ראה רישיון הרכב נספח א' לתצהיר התובע). המשאית הינה רכב דו תכליתי; מחד משמש לצורך תחבורתי, הובלת משא, ומאידך, משמש לצורך ייעוד לא תחבורתי, שימוש במנוף להרמת והורדת מטענים.

12. האם התאונה אירעה עקב ניצול הכוח המיכני בייעוד הלא תעבורתי?

המבחן הרלוונטי לצורך ההכרעה בשאלה זו הוא מבחן הייעוד כפי שצוין בע"א 9474/02 אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב נ' האחים לוינסון מהנדסים בע"מ, פ"ד נח(1) 337 (2003) שאליו הפנו נתבעות 1 ו-2, אשר הסתמך על הלכת "שולמן". בהכלת "שולמן" נקבע, כי שימוש נלווה לרכב, כגון תיקונו במוסך, הינו שימוש הקשור לייעודו הרגיל והטבעי של הרכב.

האם בנסיבות המקרה שלפנינו שבהן המשאית נכנסה למוסך, לא לצורך תיקון, אלא לצורך סיכה כשהמנוף מופעל והמשאית עומדת, יש בכך כדי להוציא את הנזק שנגרם מתחום הסיכון שניצול הכוח המיכני לייעודו המקורי הלא תעבורתי, יצר?

13. סבורני כי התשובה לכך הינה שלילית.

מנוע המשאית פעל והוא זה אשר הפעיל את המנוף. אין ספק גם שהרמת המנוף והזזתו כשעל המשאית עומד התובע לצורך הכנסת הסיכה, הינה פעולה כשלעצמה יוצרת סיכון. סיכון זה לטעמי נוצר עקב השימוש בייעוד הלא תעבורתי של המשאית, שכן, עת אירעה התאונה, המשאית הייתה בהליכי טיפול במוסך, הליכים אלו, הינם בדומה להליכי תיקון במוסך, הליכים שמהווים שימוש נלווה לייעודה המקורי של המשאית. יש להדגיש שוב, כי לכידת אצבעו של התובע, אירעה במסגרת פעולת הטיפול עצמה ועל כן יש לראות בה כנכנסת למיתחם הסיכון. בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בהלכת "שולמן":

"....תיקון הרכב או טיפול אחר בו (החלפת גלגל, סיכה, רחיצה) הוא שימוש לוואי בו. על כן כל נזק הנופל למסגרת הסיכונים שתיקונים יוצרים, נגרם עקב התיקון, כלומר, התיקון, מהווה לו גורם ממשי"

מן המקובץ לעיל מתקבלת המסקנה, כי הפעלת המנוף הינה ניצול הכוח המיכני שנעשה במסגרת ייעודה המקורי של המשאית וכי קיים קשר סיבתי בין ניצול הכוח המיכני לבין ייעוד זה.

14. בעניין התנאי החמישי, אזי בנוסף לכל האמור לעיל, יצויין כי הכוונה בשינוי ייעוד אינה אלא לשימוש החורג מן הייעוד המקורי. במילים אחרות, במידה והשימוש שנעשה במשאית לא היה לצורך הגשמת הייעוד הטבעי והרגיל הנובע מהשימוש במשאית, יש לראות בכך כשינוי ייעוד ובמצב כזה לא ניתן להחיל את החזקה (ע"א 7481/00 פטאפטה נ' אבו עבד, פ"ד נו(3) 707 (2002)).

לא כך המקרה שלפנינו, ניצול הכח המיכני של המשאית נעשה במהלך הייעוד המקורי הלא תעבורתי של המשאית כפי שהובהר בהרחבה לעיל. מדובר באחד מהיעדים המקוריים של המשאית שהינה רכב דו תכליתי, ולא הייתה כל חריגה או שינוי מייעוד זה. לפיכך יש לקבוע כי התנאי החמישי מתקיים.

סיכום

15. לאור כל האמור לעיל, מתקבלת המסקנה כי החזקה המרבה שנקבעה בסעיף 1 לחוק מתקיימת, על כן, יש לראות בתאונה כתאונת דרכים כמשעמות מונח זה בחוק.

לפיכך, דין התביעה נגד נתבעות 3 ו-4 להידחות.

נתבעות 1 ו-2 תשלמנה לנתבעות 3 ו-4 הוצאותיהן (כולל שכ"ט עו"ד) בגין הליך זה בסך של 5,000 ש"ח (כולל מע"מ כחוק), וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ב' אב תשע"ד, 29 יולי 2014, בהעדר הצדדים.