בפניי בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבעות 1 ו-2.

המבקשת צירפה לבקשתה את אישורי המסירה ותצהירי המוסר בדבר המצאת כתב התביעה, ההזמנה לדין והחלטות בית המשפט לידי הנתבעות.

הנתבעת 1

מהמסמכים שצורפו לבקשה עולה, כי כתבי בית הדין הושארו במשרדי הנתבעת 1 בהתאם לכתובת הרשומה ברשם החברות, כאשר המוסר ציין בתצהיריו כי מבנה החברה של הנתבעת 1 הינו סגור ולא פעיל ומתשאול שערך במזכירות קיבוץ יסעור נמסר לו כי החברה עזבה את המבנה לפני 3 שנים. משכך, הדביק המוסר את כתבי בית הדין על דלת המבנה בקיבוץ.

באשר לכתובת מגוריו של מנהל הנתבעת 1 בעכו – סרגיי גליקשטיין – הצהיר המוסר כי הדירה סגורה ולא מתגוררים בה וכי מנהל החברה לא אותר.

בהתאם להוראת תקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סד"א") המצאת כתב בית-דין לתאגיד תהא בהנחת הכתב במשרד או במען הרשום של התאגיד, ולתאגיד שהוקם בחוק- בהנחת הכתב במשרדו של מנהל התאגיד.

בנסיבות דנן, מבנה הנתבעת 1 בכתובת הרשומה ברשם החברות, הינו סגור ולא פעיל והשארת כתבי בית הדין בכתובת זו שאינה פעילה, לא די בה כדי לעמוד בחובת ההמצאה.

על המבקשת היה לפרט אלו מאמצים ננקטו לאיתור כתובות עדכניות של הנתבעת 1 ושל מנהלה לצורך המצאת כתבי בית הדין והאם יש מקום לבקש תחליף המצאה בנסיבות. משלא שוכנעתי כי נעשה כל הנדרש לשם המצאת כתבי בית הדין לנתבעת 1, איני נעתרת לבקשה.

נתבעת 2

באשר לנתבעת 2, מאישורי המסירה ומתצהירי המוסר, עולה כי חלק מהמסמכים (בכללם כתב תביעה והזמנה לדין) הושארו בכתובת מגוריו של אחד ממנהלי הנתבעת 2- פרוחי יונתן – לאחר שהלה הזדהה וסרב לקבלם וכי החלטת בית המשפט מיום 18.5.14 הושארה אף היא בכתובת מגוריו של פרוחי יונתן ביום 10.6.14, לאחר שרעייתו של מנהל החברה סירבה לקרוא לו לשם קבלת המסמכים.

המבקשת נמנעה מלציין בבקשה האם נעשו מאמצים להמצאת המסמכים בכתובת הנתבעת 2, אך מנספחי הבקשה עולה כי המצאת המסמכים בוצעה לכתובתו של אחד ממנהלי החברה כאמור.

בנסיבות, די בהמצאת המסמכים למורשה של החברה, בהתאם לתקנות סד"א, ואין בסירובו של מנהל הנתבעת 2 לקבל חלק מהמסמכים לידיו, שעה שזוהה כמנהל החברה, כדי לפגוע בתקינות ההמצאה וזו בוצעה כדין.

יחד עם זאת, בנסיבות דנן, נדרשת המבקשת להוכיח את תביעתה כנגד הנתבעת 2 בטרם יינתן פסק דין כנגדה, מאחר ולא די בנטען בכתב התביעה כדי לחייב את הנתבעת 2 בסכומי הכסף הנטענים, כפי שיפורט להלן.

בכתב התביעה נטען כי נחתם הסכם שכירות בין התובעת והנתבעת 1 וכי הנתבעים 3 ו-4 היו ערבים לחיובי הנתבעת 1. השתלשלות האירועים והטענות בדבר הפרת ההסכם וגרימת נזקים למושכר נטענו כנגד הנתבעת 1, כאשר התובעת הוסיפה כי מאחר והנתבעת 2 הייתה, ככל הנראה, מחזיקה בנכס המושכר במשך תקופת השכירות, אזי רואה התובעת לנכון לייחס את כל טענותיה גם כנגדה, יחד ולחוד עם הנתבעת 1.

לשם קבלת פסק דין כנגד הנתבעת 2, לפיו תחויב בדמי שכירות ובפיצוי בגין נזקים נטענים שנגרמו לנכס המושכר, לא די בטענה מפי התובעת בלבד בדבר החזקה בפועל של הנכס המושכר בזמנים הרלבנטיים, ללא כל ראיה הקושרת את הנתבעת 2 למסכת התביעה ועל התובעת בנסיבות אלה להוכיח את טענתה זו בדבר החזקת הנכס המושכר על ידי הנתבעת 2.

על כן, בנסיבות אלה, משטרם הובאה ראיה כלשהי בדבר קיום עילת תביעה כנגד הנתבעת 2, אין מקום ליתן פסק דין כנגדה בהסתמך על כתב התביעה בלבד.

נוכח האמור לעיל דין הבקשה להידחות וכך אני מורה.

בנסיבות ולפנים משורת הדין, איני עושה צו להוצאות .

ניתנה היום, כ"ה תמוז תשע"ד, 23 יולי 2014, בהעדר הצדדים.