1. התובע 2 (להלן: "בן-שמעון") עוסק מזה 25 שנה בהפקה מוזיקלית בתחום הזמר הים התיכוני. הנתבע 1 (להלן: "אילן") הוא מנחה בתחום המוסיקה הים-תיכונית. החל משנת 2006 יוצג מר אילן על ידי בן-שמעון יחד עם התובע 3 (להלן: "ניסני"; בן שמעון וניסני יכונו להלן יחד: "התובעים").

לטענת התובעים, בסמוך לחודש מרץ 2008 פנו אליהם מר אילן ורעייתו, ובקשו שהתובעים ירכזו את כל פעילות ההנחיה של מר אילן – הן את ההנחיה הטלוויזיונית והן את ההנחיה באירועים פרטיים. התובעים טענו כי לצורך כך היה עליהם להתרכז רק בענייניו של מר אילן ולזנוח את יתר הפעילויות העסקיות שלהם. משום כך דרשו התובעים כי יובטח להם "אופק עסקי", כלומר שתינתן להם בלעדיות בייצוגו של מר אילן למשך תקופה ארוכה. בין התובעים לבין מר אילן התנהל משא ומתן, והצדדים הגיעו להסכמות לפיהן תוקם חברה (היא התובעת 1, להלן: "התובעת"), שתייצג את מר אילן באופן בלעדי במשך 7 שנים עם אופציה ל-7 שנים נוספות. ביום 1.5.08 חתמו התובעים ומר אילן על הסכם (להלן: "הסכם הייצוג"), בו הועלו הסכמות אלה על הכתב (הסכם הייצוג צורף כנספח א' לתצהיר התובעים).

2. הנתבעת 2, מוסיקה 24 בע"מ (להלן: "הנתבעת") היא חברה פרטית בעלת רישיון ממשרד התקשורת לשידור ערוץ טלוויזיה בכבלים ובלוויין. הנתבע 3 (להלן: "ליבליך") היה מנכ"ל הנתבעת והנתבעת 4 (להלן: "אלמוג") היתה מנהלת בנתבעת במועדים הרלוונטיים לתביעה.

בין התובעים לבין הנתבעת נכרתו בין השנים 2006-2009 מספר הסכמים העוסקים בהפקת תכנית מוסיקה ים-תיכונית בהנחיית מר אילן, שאמורה היתה להיות משודרת במסגרת שידורי הנתבעת. לקראת סוף שנת 2009 החלו מגעים בין התובעים ומר אילן לבין הנתבעת לחתימה על הסכם למתן שירותי הנחיה, הגשה ועריכת תוכן על ידי מר אילן בתוכניות שונות של הנתבעת בערוץ המוסיקה הים-תיכונית. בסופו של דבר, ביום 4.10.09 נחתם הסכם בעניין זה ישירות בין הנתבעת לבין מר אילן (להלן: "הסכם הטאלנט").

ביום 18.10.09 שלח מר אילן לתובעים מכתב בו הוא הודיע להם על הפסקת שיתוף הפעולה בינו לביניהם (להלן: "מכתב הפסקת הייצוג").

טענות התובעים

3. לטענת התובעים, כאשר הנתבעת התקשרה ישירות עם מר אילן בהסכם הטאלנט, היא גרמה להפרת הסכם הייצוג. התובעים טענו כי החל משנת 2008, כשהנתבעת נרכשה על ידי חברת שידורי קשת בע"מ, היא החלה לנקוט כלפיהם בדרך בריונית של הפרת הסכמים, תוך פגיעה קשה ומכוונת בתובעת.

עוד נטען כי בתחילת שנת 2009 הציעה התובעת לנתבעת להצטרף אליה במיזם חדש להקמתו של ערוץ מוסיקה ים-תיכונית חדש (להלן: "הערוץ החדש"). הנתבעת לא גילתה עניין במיזם, והתובעים פנו לכן לגורמים אחרים ביחס לכך. לטענת התובעים, בעקבות פנייתם לגורמים אחרים להקמת הערוץ החדש, החלה הנתבעת לאיים עליהם, והאשימה אותם כי הם פועלים מאחורי גבה.

4. בסוף חודש אוגוסט 2009 התברר לתובעים כי הנתבעת מנהלת בהיחבא מגעים עם מר אילן, לקידום התקשרות עסקית ישירה בינה לבין מר אילן, תוך התעלמות מהסכם הייצוג של מר אילן והפרתו. התובעים התריעו בפני הנתבעת כי מדובר בהפרת הסכם הייצוג, אולם לא נענו על ידיה.

ביום 4.10.09 נודע לתובעת, כי נחתם הסכם הטאלנט ישירות בין הנתבעת לבין מר אילן. התובעים טוענים כי ההסכם נחתם מאחורי גבם, וחרף העובדה כי הם התרו בנתבעים שלא לחתום על הסכם ישירות מול מר אילן, בלעדיהם. לטענתם, הנתבעת גרמה להפרת הסכם הייצוג ביניהם לבין מר אילן ביודעין, תוך שהיא "גוזלת" מהתובעים את מפעל החיים העיקרי שלהם – מר אילן. הנתבעת פעלה באופן זה, כך נטען, במטרה "להחליש" את התובעים, ולזכות בעצמה בניהול הערוץ החדש.

התובעים הוסיפו וטענו כי ביום 4.3.08 נחתם הסכם הפקה בין התובעת לבין הנתבעת (להלן: "הסכם מרץ 2008"). לנתבעת ניתנה בהסכם זה זכות שימוש מוגבלת בתוכניות שהופקו על ידי התובעים ששודרו בערוץ 24 (להלן: "התוכניות"), ויתר הזכויות בתוכניות הן בבעלות התובעים. עוד טוענים התובעים, כי הנתבעת נדרשה לתאם את מועדי השידורים החוזרים של התוכניות עם התובעים, על מנת לאפשר להם להפיק רווחים משידורים אלה על ידי מכירת חסויות. התובעים טוענים כי החל מחודש ספטמבר 2008, הפסיקה הנתבעת לתאם את מועדי השידורים החוזרים עם התובעים, ובכך מנעה מהם את האפשרות למכור חסויות לשידורי התוכניות, וגרמה להם נזק.

טענות הנתבעים

5. ביום 15.6.10 ניתן בעניינו של מר אילן צו עיכוב הליכים בבית-המשפט המחוזי בירושלים, במסגרת פש"ר 21231-03-10 פועלים אקספרס נ' ירון עזריאל אילן (סעיף 3 לתצהיר מר אילן). לכן, עוכבו ההליכים בתביעה נגד מר אילן (ר' החלטה מיום 30.6.11). מר אילן העיד בתביעה מטעמם של הנתבעים.

6. בעדותו טען מר אילן כי שיתוף הפעולה העסקי בינו לבין התובעים החל כבר בשנת 2006, וכי במשך השנים נוצרו ביניהם יחסי קרבה ואמון אישיים. אולם בדיעבד התברר לו לטענתו, כי התובעים ניסו לקדם את האינטרסים שלהם על פני האינטרסים שלו, תוך פגיעה בשמו הטוב, ותוך ניסיון לפגוע בקריירה המקצועית שלו.

מר אילן טען כי אינו זוכר שחתם על הסכם הייצוג, וכי הוא לא הסכים מעולם לתוכנו. עוד נטען כי בין מר אילן לבין התובעים הושגו הבנות בעל פה, לפיהן יקדמו התובעים את הקריירה של מר אילן, ובתמורה יתחלקו הצדדים שווה בשווה ברווחים שיתקבלו מהפעילות המשותפת שלהם. מר אילן טען עוד כי הוא חתם על הסכם הטאלנט, משום שהוא לא יכול היה להמתין להקמתו של הערוץ החדש שטרם הוקם בפועל עד היום, והיה עליו לעבוד לפרנסתו.

מר אילן טען כי המשא ומתן לחתימת הסכם הטאלנט שנערך בינו לבין הנתבעת בשנת 2009, נעשה בהסכמת התובעים ובידיעתם, והתובעים היו מעודכנים ומעורבים בו. מאחר ובאותה תקופה הפכו היחסים בין התובעים לבין הנתבעת עכורים, ייצג אותו במו"מ מול הנתבעת מר בני מנשה מחברת "ניהול פלוס" (להלן: "מנשה"), שהיה אז שותף של התובעים, שחבר אליהם להקמת הערוץ החדש.

7. מר אילן והנתבעים טענו כי מר מנשה לא קידם את חתימת הסכם הטאלנט. לכן, לקראת סוף ספטמבר 2009 התנהל מו"מ מול הנתבעת, כשהתובעים מייצגים את מר אילן. בין הצדדים הוחלפו טיוטות של הסכם טאלנט, במסגרתן נדרשו התובעים לחתום על סעיף סודיות, לפיו כל מידע שיימסר להם במסגרת ההתקשרות עם הנתבעת מהווה סוד מקצועי ומסחרי של הנתבעת, שהתובעים מתחייבים שלא לגלותו (להלן: "תניית הסודיות").

8. ביום 4.10.09 התקיימה בבית קפה "שיא קפה" פגישה בין התובעים, מר אילן והגב' אלמוג (פגישה שתכונה להלן: "הפגישה בשיא קפה"). לטענת הנתבעים, בפגישה זו חזרו התובעים וטענו כי בשל תניית הסודיות הם אינם מעוניינים לחתום על הסכם הטאלנט, אולם אין מניעה שמר אילן יחתום על הסכם הטאלנט ישירות מול הנתבעת. לטענת הנתבעים, הם ערכו בירור מול מר אילן, וזה הכחיש כי הוא מחויב כלפי התובעים מכוח הסכם הייצוג. לאור דברים אלה, נחתם כאמור הסכם הטאלנט ישירות מול מר אילן.

9. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד נגד התובעים (להלן: "התביעה שכנגד"), בה הם טענו כי התובעים (הם הנתבעים שכנגד) הפרו את הסודות המסחריים של הנתבעת, ועשו שימוש בתכנים מתוך התוכניות שהופקו עבור הנתבעת, תכנים אשר הזכויות בהם שייכות לנתבעת.

לטענת הנתבעים, במהלך שנת 2009 התברר להם שהתובעים פועלים מאחורי גבם להקמת ערוץ מוסיקה ים-תיכונית, אשר יתחרה בערוץ המוסיקה שמפעילה הנתבעת. עוד נודע להם כי במסגרת קידום מיזם זה, מציגים התובעים את עצמם כבעלי הזכויות בתוכניות שהופקו על ידיהם עבור הנתבעת. לטענת הנתבעים, הנתבעת היא בעלת הזכויות הבלעדית בתוכניות אלה. בעשותם שימוש בקטעים מתוך תוכניות אלה, הפרו התובעים את זכויות הקניין הרוחני של הנתבעת.

10. הנתבעת טענה כי בהסכם מרץ 2008 נקבע שהנתבעת היא הבעלים של הזכויות בתוכניות שהופקו מכוחו, וכן של הזכויות בתוכניות שהופקו במסגרת הסכמים קודמים בין הצדדים. לטענת הנתבעת נקבע בהסכם מנגנון בו ניתנה לתובעים ולמר אילן האפשרות לרכוש חלק מן הזכויות בתנאים שנקבעו לכך, אולם התובעים ומר אילן לא מימשו אפשרות זו. על כל פנים, מנגנון זה לא כלל את הזכויות הטלוויזיוניות בתוכניות, קרי את הזכויות לשידור התוכניות בטלוויזיה או להצגתן בהקשרים של שימוש טלוויזיוני.

לטענת הנתבעים, על מנת לקדם את הקמת הערוץ החדש, ערכו התובעים מצגות בהן הם עשו שימוש בידע מקצועי ובשיטות עבודה ששייכים לנתבעת, ומהווים סודות מקצועיים שלה. בשל כך, בשתי פגישות שקיימו התובעים והנתבעת, ביום 23.7.09 וביום 19.8.09, דרשו הנתבעים מהתובעים לחדול מהשימוש בסודות מסחריים של הנתבעת. משהתברר לנתבעת כי התובעים ממשיכים בקידום הערוץ החדש, הודיעה להם הנתבעת על סיום היחסים בין הצדדים.

11. ביום 22.3.10 הגישו הנתבעים לבית-המשפט המחוזי (מרכז) כתב תביעה ובקשה לצו מניעה זמני נגד התובעים, בהם הועלו טענות דומות לטענותיהם בכתב התביעה שכנגד. על פי החלטת כב' הנשיאה בייניש (בש"א 2923/11) הועברה התביעה ואוחדה עם התיקים שהוגשו בבית-המשפט המחוזי בתל אביב- יפו.

טענות הצדדים בתביעה ובתביעה שכנגד יידונו בפירוט להלן.

דיון

12. השאלה המרכזית העומדת בבסיס תביעת התובעים היא האם גרמו הנתבעים להפרת הסכם הייצוג בין התובעים לבין מר אילן. לצורך הכרעה בשאלה זו, יש לבחון האם הוסכם בין התובעים למר אילן על ייצוג בלעדי שלו על ידי התובעים, ואם כן – האם גרמו הנתבעים ביודעין להפרתו של הסכם זה, או שמא – כטענת הנתבעים, התובעים הסכימו להתקשרות הישירה בין מר אילן לבין הנתבעת.

בהמשך ייבחנו גם טענות הצדדים בדבר זכויות הקניין בתוכניות שהופקו במסגרת שיתוף הפעולה ביניהם, והאם מי מהצדדים הפר זכויות קניין של הצד השני. כן תיבחן טענת הנתבעים בדבר שימוש שלא כדין שעשו התובעים בסודות מסחריים של הנתבעת.

האם נחתם הסכם ייצוג בלעדי בין התובעים למר אילן?

13. החל משנת 2006 ייצגו התובעים את מר אילן בכל הקשור בהופעותיו בטלוויזיה. החל מחודש מאי 2008 או בסמוך לכך, החלו התובעים לייצג את מר אילן בכל הפעילויות שלו – הן הופעות בטלוויזיה והן הופעות פרטיות. כאמור, הצדדים חלוקים לגבי השאלה האם הוסכם כי ייצוג מר אילן ייעשה באופן בלעדי על ידי התובעים.

התובעים טענו כאמור כי מר אילן בקש מהם בשנת 2008 לייצגו בתחומים נוספים. ייצוג כזה דרש מהם השקעה גדולה של זמן, שכתוצאה ממנה הם נאלצו להפסיק את כל פעילויותיהם העסקיות האחרות. הם דרשו לכן ממר אילן לחתום על הסכם הייצוג, בו התחייב מר אילן כי התובעים ייצגו אותו באופן בלעדי למשך 7 שנים עם אפשרות ל-7 שנים נוספות. התובעים הציגו העתק של הסכם הייצוג. בעמוד האחרון להסכם הייצוג מופיעה חתימה הנחזית כחתימתו של מר אילן.

14. מר אילן טוען כאמור, כי איננו זוכר שחתם על הסכם הייצוג, כי לא הסכים לתוכנו, וכי ההסכם איננו משקף את ההסכמות שהיו לו עם התובעים.

מאחר שמר אילן כפר בכך שהוא חתום על הסכם הייצוג, על התובעים להוכיח כי החתימה בשולי ההסכם הנחזית להיות חתימתו, היא אכן חתימתו שלו. כדי להוכיח זאת, הגישו התובעים חוות דעת של מומחה מתחום הגרפולוגיה, מר יצחק חגג (להלן: "מר חגג"). מר חגג בחן את החתימה הנטענת להיות חתימתו של מר אילן על גבי הסכם הייצוג כפי שהופיעה על גבי העתק ההסכם. הוא השווה בינה לבין חתימות מקוריות של מר אילן אשר נמסרו לו.

15. בחוות דעתו קבע מר חגג כי נמצאה התאמה במבנה החתימה בין החתימה שבמחלוקת לבין חתימתו של מר אילן. מסקנתו היתה כי "קיימת סבירות גבוהה (דרגה מס' 2), שהחתימה שבמחלוקת... נכתבה על ידי בעל הדוגמאות על שם ירון אילן".

בחקירתו בבית-המשפט, אישר מר חגג כי דרך המלך בבחינת חתימה היא בחינת החתימה המקורית, ולא בחינה של העתק (ר' ע' 14 לפרוטוקול הדיון). הוא אף אישר כי במקרה דנן לא נמסרה לו חתימה מקורית אלא העתק, וכי נמסר לו על ידי בא-כוח התובעים כי החתימה המקורית איננה נמצאת ברשותו (ע' 18 לפרוטוקול). מר חגג ציין עוד כי כאשר נמסר לו העתק של החתימה ולא המקור, הדבר משפיע על יכולתו לאשר את ההתאמה בין החתימה שבמחלוקת לחתימתו של מר אילן (כדבריו של מר חגג: "אני לא יכול להגיע לדרגה ראשונה, אלא דרגה שנייה כפי שהגעתי אליה בחוות דעתי זאת" (ע' 18 לפרוטוקול)).

16. בעדותו, הודה מר אילן כי הוא הגיע לגרפולוג אחר, מר יעקב יניב, ונתן לו דוגמאות של חתימתו (ע' 273-274 לפרוטוקול הדיון). התובעים טענו כי מדובר בניסיון של הנתבעים לקבל חוות דעת סותרת לחוות דעתו של מר חגג, ניסיון אשר לא צלח. טענה זו הוכחשה על ידי הנתבעים. אולם - כך או כך - הנתבעים לא הגישו חוות דעת מומחה לכתבי יד מטעמם, וענין זה הוא בעוכריהם. בהעדר הסבר אחר, ניתן אף להסיק ממכלול האמור לעיל כי המומחה מר יניב לא יכול היה לתמוך בטענות הנתבעים ביחס לחתימתו של מר אילן על הסכם הייצוג.

17. למעשה, הראיה היחידה שהוצגה מטעם הנתבעים להוכחת הטענה לפיה מר אילן אינו חתום על הסכם הייצוג, היא האמור בתצהיר עדותו הראשית של אילן. גם בתצהיר זה מר אילן נזהר בדבריו, וציין בס' 17 לתצהיר כי הוא "אינו זוכר" שחתם על הסכם הייצוג (אף שבהמשך הוא מציין כי מעולם לא כרת עם התובעים את ההסכם הנטען ולא הסכים לתוכנו). כך טענו גם הנתבעים בסיכומים מטעמם, כי מר אילן "לא טען שהחתימה הפרטנית בעמוד האחרון של ההסכם הנטען אינה חתימתו" אלא שההסכם עם התובעים לא נכרת מעולם (ס' 51 לסיכומים). אולם, הנתבעים לא פירטו טענה זו, ואף לא הציגו הסבר לכך שחתימתו של מר אילן (שכאמור הוא אינו טוען כי היא אינה שלו) אכן מופיעה בעמוד האחרון של הסכם הייצוג.

18. לעומת זאת, מר אילן אישר בעדותו חלקים מגרסתם של התובעים בכל הקשור לרקע לחתימת הסכם הייצוג. מר אילן אישר כי הוא ורעייתו פנו בשנת 2008 לתובעים, וביקשו להרחיב את תחומי ייצוגו על ידיהם, כך שהתובעים ייצגו אותו בכל תחומי פעילותו, וכי "זה היה נראה לנו טבעי שהם אלו שיטפלו בעניין" (ע' 270 לפרוטוקול). הוא אישר עוד, כפי שטענו גם התובעים, כי בשנת 2008 הוחלט שהתובעים ייצגו אותו באמצעות חברה שיקימו, על מנת "לעשות את זה בצורה מסודרת" (ע' 271 לפרוטוקול), וכי לאחר שהורחבו תחומי הייצוג, במהלך השנים 2008-2009, גדל היקף הייצוג ביחס לשנים הקודמות (ע' 271-272 לפרוטוקול). עדות זו מחזקת את טענות התובעים ביחס לצורך להסדיר את נושא הייצוג במסגרת הסכם כתוב.

זאת ועוד, למרות טענתו כי לא היתה לו מחויבות כלפי התובעים, העיד מר אילן, כי "ההתחייבות בינינו היתה התחייבות חברית בעל פה בין כולם" (ע' 273 לפרוטוקול). גם בכך יש כדי לחזק את טענות התובעים, כי אכן היתה מחויבות של מר אילן כלפיהם. אני סבורה כי על רקע האמור לעיל, גירסתם של התובעים לפיה בשנת 2008 עוגנה מחויבות זו בהסכם כתוב, היא גרסה סבירה.

19. מעבר לכל האמור לעיל, התפתחות העניינים בהמשך, כאשר עלתה אפשרות לפיה מר אילן יתקשר בהסכם ישירות עם הנתבעת, מחזקת אף היא את המסקנה לפיה מר אילן היה מודע לקיומה של התחייבותו כלפי התובעים. כפי שיתואר בפירוט להלן, בטרם החתימה של מר אילן על הסכם הטאלנט ישירות מול הנתבעת, מר אילן היה מודע לכך שהתובעים מתנגדים לחתימה כזו, ולא טען כי הם אינם זכאים להתנגד לכך.

20. הנתבעים טענו עוד, כי בעמוד הראשון של הסכם הייצוג לא מופיע מספר תעודת הזהות של מר אילן, וכן כי חסרים מספר סעיפים בהסכם שהוגש על ידי התובעים. אולם, לא די בטענות אלה על מנת לסתור את טענות התובעים בדבר חתימתו של מר אילן על ההסכם. על כל פנים, טענת התובעים כי נוסח ההסכם נלקח מחוזה סטנדרטי בין אמרגן ואמן, וכי החתימה על ההסכם נעשתה באווירה ידידותית ולא פורמלית, ללא מעורבות עורכי דין, נותנת הסבר מספק לפרטים החסרים.

לכן אני סבורה כי התובעים הרימו את הנטל שהוטל עליהם, והוכיחו כי מר אילן חתום על הסכם הייצוג. מסקנה זו נובעת מחוות דעתו של המומחה מר חגג. אף שמסקנתו היא מ"דרגה שנייה", די בכך לצורך הרמת נטל ההוכחה במשפט האזרחי. לא הוגשה חוות דעת נגדית, ומכלול העדויות מחזק את המסקנה לפיה הצדדים הגיעו להסכמה בשנת 2008 ביחס למהות הקשר ביניהם לאור השינוי בהיקפו, וכי הם התקשרו בהסכם כתוב במועד זה להסדרת מערכת היחסים ביניהם.

21. מאחר שמר אילן חתם על הסכם הייצוג – הרי חזקה עליו כי הוא קרא אותו, הבין אותו והסכים לכל האמור בו:

"בפסיקה עקבית נקבעה החזקה כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה אישור ועדות לכך שהבין את תוכנו ונתן הסכמתו לאמור בו ... על המבקש לסתור חזקה זו מוטל נטל הראיה והשכנוע בראיות פוזיטיביות וברמת ההסתברות של אפשרות קרובה" (ר' ע"א 8533/06 נורית גילמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ (5.8.08) והאזכורים המובאים שם).

מר אילן לא הרים את הנטל ולא הוכיח כי הוא לא הסכים לתוכנו של הסכם הייצוג או כי הוא לא הבין את האמור בו. כאמור, וכפי שיתואר בהמשך, מסקנה זו מתחזקת מהתנהלות מר אילן בהמשך. לכן, מר אילן הוא צד להסכם הייצוג והוא מחויב בתנאים שנקבעו בו.

האם גרמו הנתבעים להפרת הסכם הייצוג?

22. בסעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קבועה העוולה של גרם הפרת חוזה:

"(א) מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק-ממון".

יסודות העוולה של גרם הפרת חוזה הם, אם כן, קיומו של חוזה מחייב כדין; הפרת החוזה; גרימת הפרה; ביודעין; והיעדרו של צידוק מספיק (ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' אריאל מקדונלד (30.3.04)). כפי שקבעתי לעיל, בין התובעים לבין מר אילן נחתם הסכם ייצוג מחייב. נבחן אם כן האם הוכח קיומם של יתר היסודות בעוולה של גרם הפרת חוזה.

האם הסכם הייצוג הופר?

23. הנתבעים טוענים כי עצם החתימה על הסכם הטאלנט איננה מפרה את הסכם הייצוג, שכן בהסכם הייצוג אין כל הוראה האוסרת על חתימת הסכם בין הנתבעת לבין מר אילן במישרין.

אינני מקבלת טענה זו. הסכם הייצוג קובע מפורשות מספר פעמים כי ייצוג התובעים את מר אילן יהיה ייצוג בלעדי. כך, במבוא להסכם הייצוג בין מר אילן (המכונה בהסכם 'האמן') לבין התובעים (שכינויים בהסכם 'המפיק') נקבע:

"האמן מעוניין בקבלת שירותי המפיק אשר ידאג באופן בלעדי, בין היתר, לכל העניינים האדמיניסטרטיביים והארגוניים הדרושים לשם ביצוע הופעות, הנחיות, תוכניות רדיו וטלוויזיה, וכל עניין אחר הקשור במקצועו, הופעותיו, השמעת קולו, שימוש בדמותו, שמו והמוניטין שלו".

בסעיף 5.1 להסכם התחייב מר אילן:

"למסור לביצועו ולטיפולו של המפיק, באופן בלעדי, את הטיפול בכל העניינים והפעולות נשוא הסכם זה".

סעיף 5.5 להסכם קובע:

"האמן לא יהיה רשאי לעסוק בפעילות כלשהי על פי הסכם זה, ללא תיאום עם המפיק ובלא קבלת הסכמתו של המפיק, מראש ובכתב".

סעיף 5.6 להסכם הייצוג קובע כי האמן מתחייב:

"לא להופיע ו/או לא להפיק ו/או לא לקשור קשר בנושא הופעות במועדונים, תוכניות טלוויזיה, תחנות רדיו או כל עניין אחר הקשור לאמן ו/או לשימוש בשמו ו/או במוניטין שצבר ו/או בשימוש בקולו ו/או במראהו ללא אישור המפיק, מראש ובכתב".

24. הסכם הייצוג קובע, אם כן, כי התובעים הם אלה שייצגו את מר אילן בכל תחומי פעילותו המקצועית, וכי ייצוג זה ייעשה באופן בלעדי על ידי התובעים. בהתאם לסעיף 5.6 להסכם, כל התקשרות בנושא הופעה של מר אילן, בין היתר בתוכניות טלוויזיה, תעשה באישור התובעים מראש ובכתב. סעיף 10 להסכם הייצוג קובע כי תקופת ההסכם היא 7 שנים החל מיום חתימתו (1.5.08), ולתובעים ניתנה האפשרות להאריכו ל-7 שנים נוספות.

25. הנתבעים אף טענו כי התקשרותם בהסכם הטאלנט לא גרמה לתובעים כל נזק. טענה זו איננה משליכה על העובדה כי הסכם הייצוג הופר כשנחתם הסכם הטלאנט – בהנחה שהתובעים לא הסכימו לכך. שאלת קיומו של נזק כתוצאה מכך תיבחן בהמשך פסק-הדין. לכן, התקשרותו של מר אילן עם הנתבעים בהסכם הטאלנט (אם נעשתה ללא קבלת הסכמת התובעים), מהווה הפרה של התחייבויותיו של מר אילן על פי הסכם הייצוג.

האם הסכימו התובעים להתקשרות מר אילן בהסכם הטאלנט?

26. לאורך כל המו"מ עם הנתבעים עד לחתימה על הסכם הטאלנט, היה מר אילן מיוצג על ידי התובעים. בתחילה הוא יוצג על ידי מר מנשה, שותפם של התובעים במיזם הערוץ החדש - בידיעתם של התובעים ומטעמם. לקראת סוף חודש ספטמבר 2009, ניהלו התובעים את המשא ומתן מטעמו של מר אילן. בין הצדדים הוחלפו מספר טיוטות של ההסכם. ביום 1.10.09 נמסרה טיוטה סופית לידי מר אילן והתובעים. ביום 4.10.09 התקיימה בין התובעים ומר אילן לבין הגב' אלמוג הפגישה בבית הקפה "שיא קפה", בה נדונה הטיוטה האחרונה של ההסכם.

אין חולק כי ביום 9.9.09 נשלח מכתב מטעם התובעת לנתבעת, בו התריעה התובעת כי בינה לבין מר אילן נחתם הסכם ייצוג בלעדי למשך 7 שנים. התובעת הבהירה כי ניסיונות ההתקשרות הישירים של הנתבעת עם מר אילן ללא ידיעתה ונוכחותה של התובעת מהווים ניסיון לגרם הפרת חוזה, וכי הנתבעת מתבקשת להפסיק לאלתר את ההתקשרות הישירה מול מר אילן (המכתב צורף כנספח י"א לתצהירי התובעים). הגב' אלמוג אישרה בס' 73 לתצהירה ובעדותה, שהמכתב התקבל אצלה.

27. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה מה הוסכם בפגישה בשיא קפה. לגישת הנתבעים, בפגישה זו הסכימו התובעים כי מר אילן יחתום על הסכם הטאלנט ישירות מול הנתבעת. לטענת הנתבעים, התובעים הבהירו בפגישה זו שהם אינם מעוניינים לחתום על הסכם הטאלנט, לאור תניית הסודיות שבו. הם הבהירו שאין מניעה שמר אילן יחתום על ההסכם ישירות מול הנתבעת.

הגב' אלמוג העידה בהקשר זה כי בפגישה בשיא קפה סוכם עם התובעים שמר אילן יחתום על ההסכם עם הנתבעת:

"ביום שנחתם החוזה הם [התובעים –ר.ר.] אמרו מפורשות, שירון אילן יכול לחתום על ההסכם בעצמו. משום שהם לא רוצים לחתום על סעיף שהיה בהסכם – סודיות" (ע' 152 וכן ע' 149 לפרוטוקול).

28. מנגד, מר בן-שמעון תיאר בעדותו את גרסתו שלו למה שהתרחש בפגישה בשיא קפה. לדבריו, הפגישה נועדה לנסות לגשר על פערים שנותרו ביחס לטיוטת ההסכם האחרונה שהוחלפה בין הצדדים, ובעיקר על דרישת הנתבעת כי התובעים יחתמו על תניית סודיות (ע' 102 לפרוטוקול), דרישה לה התנגדו התובעים (ע' 103 לפרוטוקול). לדבריו, התובעים לא אמרו באותה פגישה שמר אילן יכול לחתום על ההסכם ישירות מול הנתבעים:

"ש: ...הדברים היחידים שהפריע לכם זה נושא הסודיות, ולכן אמרתם לירון אילן תחתום אתה לבד.

ת: מה פתאום... לא היה ולא נברא.

ש: ...זאת אומרת, באותה פגישה אתה אמרת אנחנו לא נחתום על מכתב, על סודיות, וזהו.

ת: לא זהו. ואז רוית [אלמוג –ר.ר.] הציעה: 'אז אולי ירון יחתום על ההסכם?' אמרנו: 'אנחנו נבדוק ונחזור אלייך'.

ש: ואתם מתנגדים שירון אילן יחתום לבד?

ת: על הסכם הסודיות לא. על ההסכם בפועל בטח. יש לו מנהלים, מה זאת אומרת?" (ע' 104-105 לפרוטוקול).

29. גירסת התובעים לפיה הם לא הסכימו שמר אילן יחתום ישירות עם הנתבעת, נתמכת בעדותו של מר אילן בבית-המשפט. כך העיד מר אילן לגבי הדברים שנאמרו על ידי התובעים בפגישה בשיא קפה:

"ת: בשיא קפה הם אמרו לי: 'אנחנו לא חותמים על ההסכם הזה, אתה רוצה גש תחתום'.

ש: ... באיזו אינטונציה הם אמרו לך את זה?

...

ת: לא זוכר את האינטונציה, זה היה מזמן. ממש לא זוכר את האינטונציה. אני מניח שהם כעסו כי הם לא רצו שאני אחתום שם. אני מניח.

ש: הם לא רצו שתחתום בפגישה בשיא קפה?

ת: לא. לא" (ע' 285 לפרוטוקול; ההדגשות שלי –ר.ר.).

מר אילן העיד עוד, שהוא ידע על כך שהתובעים "לא אוהבים את הרעיון" של חתימתו על הסכם הטאלנט, לא רק בעת הפגישה בשיא קפה, אלא "הבנתי את זה כבר לאורך כל ההתנהלות" (ע' 288 לפרוטוקול).

ובהמשך:

"ש: אתה בעצם אמרת שבפגישה בשיא קפה למעשה הם כעסו על החתימה של החוזה, נכון?

ת: כן.

ש: האם כשאתה עלית לגב' רוית אלמוג אמרת לה שהם כועסים על הפגישה הזאת ועל החתימה הזאת?

ת: היא היתה קודם בפגישה איתנו בשיא קפה" (ע' 287 לפרוטוקול).

30. מעדותו של מר אילן עולה אם כן כי התובעים לא היו מעוניינים שהוא יחתום על הסכם הטאלנט, כי הוא מניח שהם כעסו עליו כשהבינו שהוא מתכוון לחתום על ההסכם, וכי הגב' אלמוג היתה בפגישה והיתה מודעת לכך. לכן, אני מקבלת את גירסת התובעים לפיה בפגישה בשיא קפה הם לא נתנו את הסכמתם לכך שמר אילן יחתום על הסכם ישירות מול הנתבעת.

מסקנה זו עולה גם מההיגיון העסקי. הנתבעים לא הבהירו מדוע לגישתם הסכימו התובעים לוותר על הסכם הייצוג, שמר אילן היה צד לו, ושהיה עשוי להניב להם רווחים משמעותיים. כפי שהעיד מר בן-שמעון בהקשר זה "יש לו מנהלים, מה זאת אומרת?" – כלומר, מדוע שהמנהלים יוותרו על זכויותיהם? הטענה לפיה התובעים הסכימו לוותר על זכויותיהם רק לאור הדרישה לחתימה על תניית הסודיות, אין די בה לטעמי כדי להוכיח שהתובעים פעלו באופן המנוגד לטובתם העסקית, בניגוד לזכויותיהם בהתאם להסכם הייצוג – והסכימו כי מר אילן יחתום על הסכם הטאלנט (שהם היו שותפים במשא ומתן לקראתו) ללא השתתפותם וללא שהוקנו להם כל זכויות בקשר לכך.

האם גרמה הנתבעת להפרת הסכם הייצוג ביודעין?

31. לצורך הוכחת העוולה של גרם הפרת חוזה יש להוכיח כי מי שגרם להפרה, עשה זאת "ביודעין". בהקשר זה, די בידיעה כללית של הנתבע על עצם קיומו של החוזה, והוא אינו חייב להיות בקי בפרטיו. בנוסף, המונח "ביודעין" כולל אף מצבים של "עצימת עיניים", וניתן – לצורך הוכחתו - לעשות שימוש בידיעה קונסטרוקטיבית.

כך בע"א 628/77 חסיד נ' קנופף, פ"ד לד(2) 225 (1979; להלן: "עניין חסיד") קבע בית-המשפט (כב' השופטת בן-פורת) כי:

"כידוע אין הנתבע בעילה של גרם הפרת חוזה חייב לדעת את תוכנו ותנאיו של החוזה, ודי אם היתה לו ידיעה כללית על קיומו, שיש בה כדי להצדיק קביעתו של בית-המשפט שהוא גרם להפרת אותו חוזה 'ביודעין'. די לשם כך אם 'עצם עיניו', בין כדי שלא לדעת על קיומו של החוזה ובין כדי לא לדעת שמעשהו יגרום להפרתו של החוזה...

לדעתי די בכך שהנתבע ידע עובדות שאדם סביר היה מסיק מהן דבר קיומו של חוזה, או לפחות את האפשרות הקרובה לקיומו, אלא שהעדיף לעצום עיניים, היינו שלא לדעת זאת, ועל כן נמנע מלהסיק את המסקנה המתבקשת מן העובדות ומלשאול את הנוגעים בדבר אם קיים ביניהם חוזה" (ור' גם ע"א 8810/08 עמינדב ברוש נ' יעקב פריצקר ושות' חברה לבניין חיפה בע"מ (7.11.10; להלן: "עניין ברוש"); ע"א 2600/90 עלית חברה ישראלית לתעשית שוקולד וסוכריות בע"מ נ' יעקב סרנגה, פ"ד מט (5) 796 (1996); ע"א 7785/99 שלמה ארוך נ' ג'רארד פאריינטי, פ"ד נה(3) 85 (2001).

בחיבורה "גרם הפרת חוזה" (דיני הנזיקין – העוולות השונות, בעריכת ג' טדסקי, 1986) 91, מציינת פרופ' נ' כהן (להלן: "כהן") כי "כאשר רכש המתערב ידיעה ממשית וברורה אודות החוזה, תהיה נטייה מובנת מאליה להטיל עליו חובה לבדוק אם פעולתו אינה עומדת בסתירה לאותו חוזה. אי עמידה בנטל זה עשויה להפוך את המתערב למי שעצם את עיניו נוכח תניות החוזה" (בע' 155).

32. כאמור, לכל אורך ההתקשרות בין הנתבעת לתובעת היה מר אילן מיוצג על ידי התובעים, ובכלל זה ייצגו אותו התובעים במסגרת המשא ומתן על הסכם הטאלנט. למעשה, מר אילן אינו כופר בכך כי היו הסכמות (בעל-פה) בינו לבין התובעים. לכן מובן כי הנתבעים היו מודעים לקשר החוזי בין התובעים לבין מר אילן.

במכתבם לגב' אלמוג מיום 9.9.09, התרו התובעים בנתבעת כי התקשרות ישירה מול מר אילן מהווה הפרה של הסכם הייצוג. הגב' אלמוג אף היתה נוכחת בפגישה בשיא קפה, ולפי עדותו של עד ההגנה מר אילן, היא היתה מודעת לכך שהתובעים "כועסים על הפגישה הזאת ועל החתימה הזאת". משום כך אני סבורה כי הנתבעים ידעו על הסכם הייצוג, ועל כך שההתקשרות ישירות מול מר אילן מהווה הפרה שלו.

גב' אלמוג טענה בס' 74 לתצהירה, כי בבירור שערכה עם מר אילן בעקבות המכתב מיום 9.9.09, הכחיש מר אילן את קיומו של "הסכם ייצוג בלעדי", וטען שהוא אינו מחויב כלפי התובעים. בע"א 255/59 תעשיית שעם "דוד" ושות' נ' אלרועי, פ"ד יד 177, 180 (1960) נקבע כי כאשר נאמר לגורם ההפרה על ידי הצד האחר כי החוזה הקודם איננו בתוקף, ניתן לדרוש ממנו לברר אצל הצד השלישי נכונות טענה זו. הנתבעים לא עשו זאת, ולא ביררו באופן מלא ומקיף את שאלת תוקפה והיקפה של התחייבותו של מר אילן כלפי התובעים.

33. לכן, מאחר שהנתבעים ידעו כי התובעים מייצגים את מר אילן, ולאור ההתרעה הספציפית של התובעים במכתב מיום 9.9.09, אני סבורה כי היה על הנתבעים לברר ענין זה עם התובעים, והם לא היו רשאים להסתפק באמירה הסתמית של מר אילן בהקשר זה.

האם היה "צידוק מספיק" להפרת החוזה?

34. לצורך התקיימותה של עוולת גרם הפרת חוזה, נדרש, כאמור, כי הפרתו נעשתה "ללא צידוק מספיק".

הנתבעים טענו כי היה "צידוק מספיק" להתקשרותם ישירות עם מר אילן. זאת משום שהתובעים לא פעלו לטובתו של מר אילן. נטען כי בסירובם של התובעים להתקשר בהסכם הטאלנט, הם פעלו תוך העדפת האינטרסים האישיים שלהם על-פני אלה של מר אילן. לטענת הנתבעים, התובעים רצו שמר אילן ינחה ויופיע בערוץ המוסיקה הים-תיכונית המתחרה שהם ביקשו להקים, ולכן לא היו מעוניינים שיחתום על הסכם טאלנט מחייב לטווח ארוך עם הנתבעת. עוד טוענים הנתבעים כי לולא נחתם ביניהם הסכם הטאלנט, היה מר אילן נותר ללא עבודה ומקור פרנסה עד להקמת הערוץ המתחרה, אשר לא הוקם נכון למועד ההוכחות בתיק זה. לפיכך, לטענת הנתבעים, היתה הצדקה לחתימה על הסכם הטאלנט.

35. אני סבורה כי הנתבעים לא הוכיחו כי היה להם צידוק מספיק לגרם הפרת הסכם הייצוג.

כאמור, הצידוק לו טענו הנתבעים התייחס לטענתם לפיה התובעים הפרו את הסכם הטאלנט, כאשר העדיפו את טובתם האישית על פני זו של מר אילן.

ראשית, אני סבורה כי טענה לפיה הסכם מופר אין די בה כשלעצמה כדי להוות צידוק לצד שלישי לגרום להפרת הסכם בין שני צדדים אחרים. כך, הסכם המופר על ידי אחד הצדדים לו, אינו מתבטל באופן אוטומטי, אלא לצד האחר, הנפגע מההפרה ניתנת זכות לבטלו. הזכות לבטל היא זכות שהנפגע מההפרה איננו חייב לעשות בה שימוש (ר' ס' 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א – 1970, להלן: "חוק התרופות"). הליך הביטול הוא הליך שנקבע באופן מסודר בסעיף 8 לחוק התרופות, שכותרתו היא "דרך הביטול". כל עוד ההסכם לא בוטל, הוא עומד בעינו, מוסיף להתקיים, ועל הצדדים לו לקיים את התחייבויותיהם על פיו (אלא אם כן מדובר ב"חיובים שלובים"). קבלת עמדתם של הנתבעים מאפשרת למעשה הליך "עוקף" ביטול הסכם, המאפשר – בהתייחס להסכם שנטען שהופר - לצד שלישי לגרום להפרתו על ידי ה"נפגע", בלא שקדם לכך ביטול מסודר של ההסכם בהתאם להוראות חוק התרופות. תוצאה כזו איננה עולה לטעמי מהוראות החוק ואף אינה רצויה.

הסכם הייצוג לא הופר על ידי התובעים (ולא בוטל כדין על ידי מר אילן)

36. מעבר לכך, אני סבורה גם כי הנתבעים לא הוכיחו שהתובעים הפרו את הסכם הייצוג. לו היה הסכם הייצוג מופר, יתכן שהיתה לכך נפקות מבחינת גובה הנזק שנגרם לתובעים, לאור העובדה ששבועיים לאחר שנחתם הסכם הטאלנט, הודיע מר אילן לתובעים על ביטול הסכם הייצוג במכתב מיום 18.10.09.

בהודעת הביטול כתב מר אילן כי:

"הפסקת שיתוף הפעולה עם מרשי מצא את ביטויו אף בהסכם שחתם בעצמו באופן אישי ביום 4.10.09 עם זכיינית שידורי הטלויזיה "קשת" ערוץ המוסיקה 24, שם ביכרתם שלא להיות מעורבים וביקשתם מפורשות להימנע מלהיות צד להסכם.

...

עוד הודיעני מרשי, כי אף במקרים בהם פעלתם בעבר בשמו/בשם כולכם יחד, פעולות אלו נעשו שלא בתום לב על ידכם ומהולים בשיקולים זרים ומניעים שאינם לטובתו של מרשי וקידומו המקצועי. כך פעלתם, ופועלים בימים אלו להכפשת שמו בחוגים מסוימים בכלל ובפרט במקומות בהם מעשיכם אלו מהווים פגיעה אישית ומקצועית במרשי ואשר גורמים ויגרמו לו לנזקים חמורים על אלה שכבר נגרמו לו ואלו מהווים הוצאת דיבה כנגד מרשי על כל המשתמע מכך".

37. בעדותו הסביר מר אילן מדוע נשלחה מטעמו הודעת הביטול מיום 18.10.09:

"ת: אני כל התקופה הזאת הייתי בתקופה של התלבטויות אם אני רוצה להמשיך להתנהל איתם. הבנתי שכל ההתנהלות, של לנסות ולהחתים אותי בחוזה טאלנט עם ערוץ 24, היא התנהלות לא לטובתי... לא למטרת הקריירה שלי. הייתי בהתלבטויות יום כן, יום לא, יום כן, יום לא. בסופו של דבר זה מה שהחלטתי.

ש: מה עזר לך לקבל את ההחלטה הזו?

ת: אני" (ע' 283)

בסעיף 6.1 להסכם הייצוג התחייבו התובעים, בין יתר התחייבויות המפיק: "לקדם, לטפל, ולטפח, במהלך כל תקופת הסכם זה, את הקריירה של האמן ו/או הפרסום ו/או המשחק ו/או יחסי הציבור, ע"פ שיקול דעתו הבלעדי של המפיק ובין היתר באמצעות פרסום וחשיפה בתקשורת הכתובה והאלקטרונית". מר בן שמעון אישר, כי כוונת הסעיף היא לפעול לטובת האמן (ע' 72 לפרוטוקול). בסיכומי התשובה מטעמם טענו התובעים, כי כמנהליו של מר אילן, היה נתון להם שיקול הדעת עם מי להתקשר ובאילו נסיבות, וכי זו חלק מפררוגטיבת ה'מייצג'. עוד טענו התובעים כי יתכן ששיקול הדעת של המייצג יהיה שונה משיקול הדעת של האמן, ויכלול, לדוגמא, גם שיקולים לטווח ארוך, שיקולי מיתוג ועוד.

38. יש לבחון, אם כן, האם בהתנהלות התובעים בכל הקשור בחתימה על הסכם הטאלנט, היה משום הפרת התחייבותם לפי הסכם הייצוג לקדם ולטפח את הקריירה של מר אילן.

הנטל להוכיח כי התנהלות התובעים הפרה את הסכם הייצוג, מוטל על הנתבעים הטוענים זאת.

אני סבורה כי הנתבעים לא הרימו את הנטל. כאמור, מר אילן טען כי התובעים פעלו מתוך שיקולים זרים שלא כללו את טובתו שלו. אינני סבורה כי טענה זו הוכחה ככל שמדובר בניהול המשא ומתן שהתנהל על ידי התובעים עבור מר אילן עם מוסיקה 24. אני סבורה כי מכלול הראיות מביא למסקנה לפיה התובעים ניהלו את המשא ומתן תוך כוונה כנה להגיע להסכמות בדבר התקשרות בהסכם טאלנט, ועל כל פנים לא הוכח אחרת.

39. מר בן-שמעון העיד כי במהלך המשא ומתן על חתימת הסכם הטאלנט היו מספר מחלוקות בין התובעת לבין הנתבעת, אשר ברובן נפתרו, וכי בסופו של דבר המחלוקת הגדולה ביותר בין הצדדים ביחס לטיוטת הסכם הטאלנט האחרונה היתה תניית הסודיות, עליה דרשה הנתבעת שיחתמו. לדבריו, בנוסף לחתימה על תניית הסודיות, הבהירו הנתבעים לתובעים כי התובעים לא יוכלו להיכנס עם מר אילן לאזור השידורים "בגלל שאנחנו מעורבים במיזם [הערוץ החדש – ר.ר.] ומעורבים בכל מיני דברים" (ע' 102 לפרוטוקול). דברים אלו נאמרו לו, לטענתו, בעל פה (ע' 103). לטענתו, הוא איננו יכול לחתום על תניית סודיות כזו, כמנהלו של מר אילן, אם הוא איננו מורשה להיכנס לאזור הצילומים (ע' 103).

40. הנתבעים טוענים כי סירובם של התובעים לחתום על תניית הסודיות הוא משולל הגיון, שכן התובעת חתמה על תניית סודיות זהה קודם לכן, בהסכם הפקה שנחתם בין הנתבעת לתובעת בחודש מאי 2009, הסכם שעניינו הנחייה של מר אילן במסגרת שידורי "האולפן השקוף" (נספח 3 לתצהירי הנתבעים. להלן: "הסכם 2009").

אינני מקבלת טענה זו. אין מחלוקת כי מאז חתימת התובעים על הסכם 2009 התערערו היחסים בין התובעים לנתבעים. זאת לאחר שלנתבעים נודע על פעולות התובעים להקמת הערוץ המתחרה. בפגישות שהתקיימו בין הצדדים בתקופה זו, הזהירו הנתבעים את התובעים לבל יעשו שימוש בסודות מסחריים של הנתבעת. לכן, חששם של התובעים לחתום על תניית סודיות בהסכם הטאלנט, המתייחסת לתקופה נוספת מעבר לתקופה אליה מתייחס הסכם 2009 איננו משולל הגיון. זאת ועוד, טענתם של התובעים, כי הנתבעת הודיעה להם כי משיקולי סודיות לא יוכלו להיכנס לאזור השידורים, לא נסתרה, וכך אף טענתם כי הדבר פוגע ביכולתם לנהל את הקריירה של מר אילן. אף בכך יש כדי להסביר את סירובם לחתום על ההסכם.

41. אינני סבורה כי סירובם של התובעים לחתום על תניית הסודיות נבע רק מרצונם להכשיל את הסכם הטאלנט ולא מטעמים עניינים. התקופה הארוכה בה התנהל המשא ומתן בין הצדדים וניסיונותיהם של הצדדים לגשר על המחלוקות והפערים ביניהם, מעידים על כך שהתובעים אכן היו מעוניינים שהסכם הטאלנט ייחתם. זאת ועוד, בסיום הפגישה עם הגב' אלמוג ב"שיא קפה", כאשר סירבו התובעים לחתום על תניית הסודיות, התובעים לא "סתמו את הגולל" על הסכם הטאלנט, אלא כאשר הציעה הגב' אלמוג שמר אילן יחתום בעצמו על הסכם הטאלנט – ביקשו התובעים לבדוק את הנושא ולהחזיר תשובה (ע' 104 לפרוטוקול). המשא ומתן להסכם הטאלנט הסתיים למעשה ביוזמת הנתבעים, כאשר הם חתמו על ההסכם ישירות מול מר אילן.

42. הנתבעים טענו כי התובעים סירבו לחתום על הסכם הטאלנט בשל מעורבותם והתחייבויותיהם כלפי הקמת הערוץ החדש. לטענת הנתבעים, בשל מעורבות התובעים בהקמת הערוץ המתחרה, ביקשו התובעים שהסכם הטאלנט יאפשר להם לסיימו בהתראה קצרה, על מנת שמר אילן יוכל להתפנות לפעילות במסגרת הערוץ המתחרה.

לתמיכה בטענתם הציגו הנתבעים את מכתבו של מר בני מנשה, שותפם של התובעים להקמת הערוץ המתחרה (נספח 11 לתצהירי הנתבעים). במכתבו שנכתב זמן קצר לאחר חתימת הסכם הטאלנט, והמופנה לתובעים ולמר אילן, כותב מר מנשה:

"לאחרונה פניתם שוב בשל רצונכם לסגור לירון [אילן] חוזה בערוץ המוסיקה כמגיש. הבהרנו לא אחת שדבר זה בעייתי מכיוון שערוץ המוסיקה אף הוא הגיש הצעה מתחרה למיזם שלנו להקמת ערוץ ים תיכוני. סוכם שננסה ליצור חוזה בין יו בי מנטה לבין ערוץ המוסיקה לירון אילן, חוזה שתהיה בו האופציה להפסיק את עבודתו של ירון בכל רגע נתון בהתראה קצרה. להזכירכם אף ביקשתם שלושתכם שאעזור לכם בניהול מו"מ עם ערוץ המוסיקה, ובמקביל ישבתם איתי על מנת להגיש לרשת הצעה להפקת תוכנית עם ירון אילן שתשודר ברשת ומיד עם עליית הערוץ תעבור אליו.

להפתעתי הרבה אני מבין שבימים אלה אתם כחברה וכל אחד מכם בנפרד מנהלים מו"מ לחוזה ארוך טווח עם ערוץ המוסיקה ללא אפשרות הפסקה בכל רגע נתון. להזכירכם בכל פעולותיכם בשנה האחרונה יצרתם בעצם הסכמים שונים בנוגע לערוץ המחייבים אתכם כשותפים, מפיקים, ואת ירון אילן כמגיש ללא אפשרות להתחרות בערוץ. פעילותכם זו ואף ניהול המו"מ כשלעצמו מול ערוץ המוסיקה כבר יצר למיזם נזקים כלכליים רבים... אני מבקש מכם לפעול לאלתר להפסקת כל התנהלות מול גורמים אחרים...מכיוון שבמר לי אאלץ לנקוט בצעדים משפטיים..."

43. התובעים מודים, כי ביקשו שהסכם הטאלנט יקנה גם להם אפשרות לסיימו בהתראה קצרה, כפי שניתנה לנתבעים, על מנת שמר אילן יוכל להתפנות בין היתר לפרויקט הערוץ החדש (ס' 74 לתצהיר בן-שמעון). אולם מר בן-שמעון העיד שכאשר הנתבעת שינתה את טיוטת ההסכם וקבעה שגם היא תוכל להביא את ההסכם לסיומו רק לאחר תשעה חודשי פעילות, השינוי סיפק אותו (ע' 93). מר בן שמעון העיד עוד, שלא היתה לו כוונה לוותר על הסכם הטאלנט לטובת הערוץ החדש: "אני רציתי לחתום [על הסכם הטאלנט – ר.ר.]. אני ניהלתי משא ומתן עם רוית [אלמוג] על ההסכם הזה. ממש לא. אנחנו רצינו שיהיה לו חוזה טאלנט ורצינו שהוא יעבוד..." (ע' 96).

44. דבריו של מר בן-שמעון עולים בקנה אחד עם התנהלות התובעים. התובעים לא העמידו את האפשרות לסיום הסכם הטאלנט באופן מיידי, כתנאי לחתימתם. לו זו היתה מטרתם – היו דורשים להוסיף תניה כזו. מחומר הראיות לא עולה שהתובעים דרשו זאת מהנתבעת, ובסופו של דבר המחלוקת היחידה שנותרה בין הצדדים התייחסה כאמור רק לתניית הסודיות, ולא לתקופת ההסכם והאפשרות לסיימו.

45. מעבר לכך יש לציין כי אף אם התובעים שקלו במסגרת מכלול שיקוליהם לגבי הסכם הטאלנט גם את ההקמה האפשרית של הערוץ החדש, שהם פעלו באותה תקופה להקמתו, הרי לא הוכח כי מדובר היה בשיקולים זרים, המנוגדים לטובתו של מר אילן. מר אילן היה מעורב מלכתחילה בכל הקשור להקמת הערוץ המתחרה. הדבר עולה, בין היתר, ממייל שכתב מר אילן למר ליבליך ביום 13.10.09 (נספח ב' לתצהיר התובעים), בו כתב מר אילן בין היתר כי היה עד לתהליך הקמת הערוץ המתחרה, וכי "תהליך ההקמה הזה נבע רק מדבר אחד – הצורך של כולנו בהתפתחות כלכלית" (ההדגשה שלי – ר.ר.). מעורבותו של מר אילן בהקמת הערוץ החדש עולה גם מעדותו של מר בן שמעון: "ההסכם להקמת המיזם החדש היה בשיתוף עם ירון [אילן]. ירון מאוד קסם לו הרעיון שיהיה לו בית שהוא יוכל לשדר בו (ע' 95 לפרוטוקול); וכן ממכתבו של מר מנשה, המופנה למר אילן כשותף מלא להקמת הערוץ המתחרה.

לכן, אני סבורה כי לא הוכח שהתובעים הפרו את הסכם הייצוג. טענת ההפרה לא יכלה אם כן לשמש צידוק לגרם הפרתו של הסכם זה על ידי הנתבעים, ובנוסף לא עמדה למר אילן הזכות לבטל הסכם זה במועד בו הוא שלח לתובעים את הודעת הביטול.

האם קיים צידוק אחר לגרם הפרת הסכם הייצוג?

46. מטענות הנתבעים עולה כי מר אילן היה סבור כי הסכם הטאלנט הוא הסכם טוב יותר עבורו מאשר הסכם הייצוג. טענה זו כשלעצמה אינה מהווה עילה לביטול ההסכם על ידיו, ואף אינה מהווה צידוק לצד שלישי לגרום להפרתו של הסכם זה.

הגדרת יסוד הצידוק נדונה באופן מועט יחסית בספרות ובפסיקה. בחיבורה הנ"ל כותבת פרופ' כהן כי:

"יסוד הצידוק מהווה מונח שסתום, בלתי מוגדר ושלילי... היקפו של המונח תלוי בשיקולי צדק ובאיזוני אינטרסים העומדים מאחוריו, והוא מחייב את בית-המשפט להפעיל שיקול דעת מורכב" (שם, בע' 207).

פנינה פרידמן במאמרה "מאזן האינטרסים בבחינת יסוד 'בלי צידוק מספיק' בעוולת גרם הפרת חוזה" עיוני משפט ו 625 (תשל"ח)) סבורה כי:

"למרות ההכרה העקרונית בצורך להגן על ההקשר החוזי מפני התערבות צד ג', אין המשפט מגנה התערבות כזו בכל מקרה, ומוכן להכיר בקיומו של צידוק להתערבות, כאשר זו באה להגן על ערכים שהמשפט מכיר בחשיבותם. במקרה כזה, עומד כנגד האינטרס בהגנה על ההקשר החוזי מפני התערבות מבחוץ, הצורך להגן על האינטרס המוכר של המתערב."

47. דוגמה למקרה בו קיים צידוק, ניתנה בע"א 406/59 לינדסי ואח' נ' שיבר, פ"ד יד 2422 (1960; להלן: "עניין לינדסי"), שם נקבע, כי "יש נסיבות שבהן ראובן זכאי להביא את שמעון לידי הפרה של חוזה שנעשה בין שמעון ובין לוי. למשל, אם החוזה בין שמעון ובין לוי היה כזה ששמעון לא היה יכול לעשותו מבלי לסתור את התחייבותו החוזית הקודמת כלפי ראובן, כי אז ראובן לא רק זכאי לשדלו שיפר את החוזה, אלא יכול הוא לבקש עזרת בית-המשפט כדי לכפות עליו הפרתו" (כלשון השופט Buckley במשפט Smithies v. National Association of Operative Plesterers, 1 K.B. 310, 337 (1900)".

בעניין חסיד הביעה כב' השופטת בן פורת את העמדה לפיה "שמירה על אינטרס של אחרים אינה כשלעצמה בגדר צידוק מספיק... שונה המצב, כאשר הנתבע מגן על אינטרס ציבורי או על זכות חוקית משלו, שהיתה נפגעת אילו בוצע החוזה" (בע' 233-234 לפסק-הדין). עוד נקבע, כי העדר זדון או רצון לגרום לתוצאה שהושגה בפועל, אינו מעלה ואינו מוריד מבחינת העוולה, ואינו מהווה צידוק (כן ר' עניין ברוש, בפסקה כ"ז לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין).

48. מכאן כי שמירה על אינטרס עצמי או של אחרים, אינה מהווה צידוק לגרם הפרתו של חוזה. צידוק יכול להיות קיים כאשר מדובר בשמירה על זכות חוקית כלשהי – כדוגמת זכות העומדת לגורם ההפרה בשל הסכם קודם בו התקשר, כמפורט בעניין לינדסי המצוטט לעיל. זה אינו המצב במקרה דנן.

העובדה שהסכם הטאלנט היה כדאי עבור מר אילן איננה אם כן צידוק לגרם הפרת הסכם הייצוג. קבלת עמדה זו היתה מרוקנת את העוולה של גרם הפרת חוזה מתוכן, שכן סביר להניח שברוב המקרים בהם מתקיימת עוולה זו, החוזה המפר כדאי יותר לצד המפר (מר אילן בענייננו). אלמלא כן - הוא לא היה מתקשר בו.

הנזק

49. התובעים טענו כי כל פעילותם התרכזה בניהול וייצוג מר אילן, וכי פעילות התובעת הופסקה כליל החל מיום 4.10.09, מועד כריתת הסכם הטאלנט בין הנתבעת לבין מר אילן. לטענתם, בשל פעולות הנתבעים נגרמו לתובעת – אשר היתה פעילה ורווחית במשך שנה וחצי – נזקים כלכליים כבדים. עוד טוענים התובעים, כי בעקבות פעולות הנתבעת, נעצרה הקמתו של ערוץ המוסיקה הים-תיכונית החדש, עליה עמלו התובעים, ורק לאחרונה חודשו הפעולות להקמתו.

50. התובעים טוענים כי כריתת הסכם הטאלנט על אף התנגדות התובעים הביאה – נוסף להפרת תניית הבלעדיות –בעיקר ל"ריסוקו של חוזה הייצוג", שכן מדובר היה בחוזה אישי, שמבוסס על אמון בין הצדדים. משהופר האמון בין הצדדים בהפרה בוטה ומתוכננת מראש "ממילא נשמט השטיח תחת החוזה" (ס' 27 לסיכומי התובעים).

הנתבעים טענו מנגד כי מר אילן הפסיק את יחסיו עם התובעים מתוך בחירה שלו, ולאחר שאיבד את אמונו בהם. הנתבעים או מי מהם לא דרשו ממר אילן להפסיק את יחסיו עם התובעים. לעניין שיעור הנזק טוענים הנתבעים כי התובעים לא הוכיחו את הנזק שנגרם להם. לטענת הנתבעים, על פי התחשיב שהציגו התובעים נגרם להם נזק של אובדן הכנסות לאורך 12.5 שנים, אולם התובעים לא הציגו כל ראיה להוכחת נזק זה.

51. השאלה הראשונה שיש לבחון בהקשר זה היא האם – מעבר לנזק שבעצם החתימה על הסכם הטאלנט (תוך הפרת הבלעדיות שמר אילן התחייב לה כלפי התובעים), גרמה פעולתם של הנתבעים בהתקשרות הישירה שלהם עם מר אילן גם להפסקת מכלול הקשר בין התובעים לבין מר אילן (קרי ייצוגו ביחס ליתר הפעילויות שלו). לצורך הכרעה בשאלה זו יש לבחון האם קיים קשר סיבתי בין חתימת הסכם הטאלנט לבין ביטול מכלול שיתוף הפעולה בין מר אילן לבין התובעים.

52. מחומר הראיות שהוצג לי עולה כי לאחר חתימתו של מר אילן על הסכם הטאלנט עם הנתבעת חרף התנגדותם של התובעים, עלו היחסים בין התובעים לבין מר אילן על שרטון. הצדדים איבדו את האמון ההדדי ביניהם, ומר אילן החליט באופן חד צדדי להפסיק את הקשר עם התובעים לחלוטין. לכן, קיים קשר סיבתי בין החתימה על הסכם הטאלנט לבין ניתוק היחסים הכולל בין מר אילן לבין התובעים.

ביום 8.10.09 פנה ב"כ התובעים במכתב למר אילן (נספח 13 לתצהיר אילן), בו התריע בפניו כי חתימתו על הסכם הטאלנט ללא אישור התובעים מהווה הפרה של חוזה הייצוג, כי הוא נדרש לבטל את הסכם הטאלנט, וכי אם לא ייעשה כן, יפעלו התובעים למיצוי זכויותיהם.

במייל שכתב מר אילן למר ליבליך ביום 13.10.09, ואשר העתק ממנו שלח לתובעים (נספח ב' לתצהיר התובעים), בקש מר אילן ממר ליבליך שיסייע לו לפתור את הבעיה שהחתימה על הסכם הטאלנט יצרה בינו לבין התובעים ובין התובעים לנתבעים. בין היתר כתב מר אילן במייל זה: "הלך הרוח שהפך להיות בינם לביני בחודש האחרון הוא יותר מקשה – הוא הלך רוח של בגידה אמיתית – והאמת יש בזה סוג מסוים ולו גם קטן של צדק – אני לא יכול ערכית ונפשית להמשיך לפגוע בהם". ובהמשך "אני לא מוכן לתת יד לחורבנם של שני אנשים שהלכו איתי בדרך- וגם הם לא יניחו לי משפטית אישית כלכלית – ותאמין לי – הם יודעים מהי כל נקודת תורפה שלי בחיים – והם לא יוותרו – ואתה יודע משהו – בצדק!!".

53. ביום 18.10.09 שלח בא כוחו של מר אילן את הודעת הביטול, בה הודיע לתובעים על הפסקת שיתוף הפעולה ביניהם. בתצהירו טען מר אילן כי הוא בחר לסיים את ההתקשרות עם התובעים לאור אובדן האמון בהם (ס' 21.1 לתצהיר). בעדותו הסביר, כי שלח את הודעת הביטול מטעמו מיום 18.10.09, לאחר שהגיע למסקנה שהתנהלות התובעים איננה לטובתו.

מר בן-שמעון העיד בחקירתו הנגדית, כי הודעת הביטול של מר אילן "היתה מהלך שצפינו אותו מראש. כשזה התחיל המהלך שעוקפים אותך, וגורמים לבן אדם שהוא יחשוב שהוא יהיה לבד ושהוא צריך להיות לבד, ואתה תהיה איתנו, ונעשה אותך טאלנט גדול... זה מהלך שידענו שהוא יבוא, לא התפלאנו בכלל על המכתב הזה" (ע' 112 לפרוטוקול).

54. אני סבורה כי הידרדרות היחסים בין מר אילן לתובעים בעקבות חתימת מר אילן על הסכם הטאלנט ללא הסכמת התובעים, אכן היתה צפויה. מערכת יחסים בין אומן לבין מנהליו דורשת מידה רבה של אמון ושיתוף פעולה. מערכת היחסים בין התובעים לבין מר אילן היתה מבוססת לאורך השנים על יחסי אמון וחברות ביניהם. חתימתו של מר אילן על הסכם הטאלנט – אשר אין מחלוקת כי היה הסכם משמעותי וחשוב בקריירה שלו – חרף התנגדותם של התובעים, יצרה משבר ביחסים אלה, והעכירה אותם.

55. התובעים ראו את התנהלותו של מר אילן כ"בגידה". מר אילן עצמו הכיר בכך (פי שעולה מהמייל שהוא שלח למר ליבליך ביום 13.10.09 ושצוטט לעיל). הוא אף מכיר בכך שבעמדתם של התובעים יש לפחות מידה מסוימת של צדק.

הנתבעים טוענים כי בחקירתו הנגדית אישר מר בן-שמעון, כי החתימה על הסכם הטאלנט אכן לא פגעה בתובעים. בטענה זו נסמכים הנתבעים על עדות זו של מר בן-שמעון:

"ש: למעשה החתימה על ההסכם, להבדיל מביטול הסכם הייצוג, נקרא לזה, חתימת ההסכם לטאלנט, לא פגע לכם בכלום

כב' השופטת: אם הוא לא היה מבטל בסוף את ההסכם, אז לא הייתם נפגעים?

ש: לא פגע בכם.

ת: אם הכל היה מסתדר כמו שצריך אז כן, לא היה פוגע

ש: הבנתי. תודה

ת: לא בדרך הצדדית" (ע' 113 לפרוטוקול).

56. אינני מקבלת את הטענה. אני סבורה כי מעדותו של מר בן-שמעון עולה כי התובעים לא היו נפגעים מהחתימה על הסכם הטאלנט לו הדבר היה "מסתדר כמו שצריך" היינו לו החתימה היתה באישורם ובאמצעותם.

לכן, אני סבורה כי פעולתם של הנתבעים בכך שגרמו להפרת הסכם הייצוג, גרמה לניתוק הקשר בין התובעים לבין מר אילן, ולכן הנזק בגינו על הנתבעים לפצות את התובעים כולל את הנזק שנגרם כתוצאה מכך.

גובה הנזק

57. התובעים טוענים כי ממועד הקמת החברה היו כל פעולותיה והכנסותיה מבוססות על ייצוגו של מר אילן. לכן, לטענתם, הנזק שנגרם להם הוא אובדן כל ההכנסות הצפויות ;לתובעת מפעילותו של מר אילן.

בסעיף 107 לתצהירו הצהיר מר בן-שמעון כי "הצפיות העסקית מלמדת, כי רווחי התובעת (אשר עסקה אך ורק בפרויקטים הקשורים למר אילן), היו גדלים עם השנים. מסקנה זו מתחייבת הן מהעובדה הפשוטה שרווחי התובעת בגין הפעילות של שנת 2009 עלו על רווחי שנת 2008, והן מכך שפניה של התובעת היו לקידום עסקי".

האם הוכיחו התובעים כי על הנתבעים לפצותם בגין תקופה של 12.5 שנים?

58. לצורך הוכחת רווחי החברה, הגישו התובעים מאזנים מבוקרים (נספח י"ג לתצהיר בן-שמעון), מהם עולה, לטענתם, כי רווחי החברה בשנים 2008-2009 עמדו על 453,441 ₪ בגין 17 חודשים. באופן יחסי, הרווחים בגין 12 חודשים עמדו על סך של 320,076 ₪. בנוסף על כך, באותן שנים משכו המנהלים (התובעים 2-3) מהחברה שכר שנתי ממוצע של 315,934 ₪. בסך הכול, טוענים התובעים, נגרם להם הפסד הכנסות שנתי בשיעור של 636,010 ₪. מכיוון שבמועד ביטולו, היה הסכם הייצוג תקף למשך 12.5 שנים נוספות, נגרם לתובעים הפסד של 7,950,125 ₪. יחד עם זאת, הגבילו התובעים את תביעתם, לצרכי אגרה, לסך של 4 מיליון ₪. לחלופין, ביקשו התובעים כי בין המשפט יפסוק להם פיצוי על פי "אומדנא דדיינא" בסך של 2 מיליון ₪.

59. באשר להוכחת גובה הנזק שנגרם לתובע, קובעת ההלכה הפסוקה כדלקמן:

"'בתביעות לתשלום סכום כסף, הכלל הוא שעל התובע להוכיח לא רק את העובדה שנגרם לו נזק או שהוא זכאי להשבה, אלא להוכיח גם במידת ודאות סבירה את גובה הנזק'... כן נקבע, כי כשם שמידת הנזק אינה עניין שנקבע על פי אומדנא דדיינא, כך גם עניין הפיצוי... אינו נקבע על פי אומדנא דדיינא, וכי על התובע ליצור את התשתית העובדתית גם לצורך הוכחת עניין זה, ולא רק באשר למידת הנזק שנגרם לו... לשם עמידה בנטל הוכחה זה, ניתן, מקום בו שווי הפיצוי או ההשבה הנתבעים אינם ברורים מאליהם, להיעזר בחוות דעת מטעם מומחים שונים, כגון שמאים, מהנדסים וכיוצא באלה בהתאם לאופי התביעה, וכן להביאם לעדות בפני בית-המשפט" (ע"א 1242/04 ש. גמליאל חברה לבנין ופיתוח בע"מ ואח' נ' ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ ואח' (11.9.06).

60. אני סבורה כי היה על התובעים להוכיח מה היו הרווחים הצפויים של התובעת בעתיד, וכי בהקשר זה אין די בכך שרווחי התובעת גדלו בין השנים 2008 ו-2009. כדי להוכיח את התרחיש הצפוי והסביר למשך תקופה של 12.5 שנים, היה על התובעים להגיש חוות-דעת מומחה, שיחווה את דעתו ביחס לתחום העיסוק של מר אילן, והצפי ביחס להתפתחות התחום הזה, וביחס להכנסותיו העתידיות הצפויות של מר אילן. התחום בו עסקו הצדדים הוא תחום שעלול להיות תנודתי. לכן העובדה שמר אילן, ובזכותו התובעת, נהנו מרווחים במשך פרק זמן של שנה או שנתיים, אין די בה כשלעצמה כדי להביא למסקנה ביחס לעתיד הכנסות התובעת ורווחיה בעתיד. כדי לקבוע ממצאים ביחס לשאלה מה היה נפח הרווחים הצפוי של התובעים ממר אילן בעתיד, היה על התובעים להביא ראיות נוספות.

61. התובעים לא הגישו חוות דעת או ראיות אחרות להוכחת הכנסות החברה הצפויות בעתיד, ולהוכחת השאלה האם החברה היתה צפויה להמשיך להרוויח, להגדיל את רווחיה – ואם כן באילו נסיבות ועד מתי. לכן, אינני סבורה כי ניתן לקבוע שאלמלא ההפרה היתה החברה ממשיכה להרוויח מהפעילות של מר אילן למשך כל תקופת התביעה – קרי תקופה של 12.5 שנים. אני סבורה, עם זאת, כי ניתן לקבוע – בהעדר ראיה אחרת, שהתובעת היתה יכולה להמשיך להרוויח, למשך פרק זמן מוגבל בלבד, סכומים דומים לאלה שהיא הרוויחה מפעילותו של מר אילן בתקופת פעילותה. לטעמי, ניתן לקבוע כי אלמלא הופר הסכם הייצוג, היתה התובעת מרוויחה מפעילותו של מר אילן למשך שנה נוספת. מעבר לתקופה זו, אינני סבורה שניתן לקבוע ממצאים בהעדר ראיות נוספות.

האם הוכחו הכנסות החברה בשנים 2009-2008?

62. הנתבעים טענו כי התובעים לא הוכיחו את ההכנסות והרווחים שהיו לתובעת. הנתבעים העלו טענות ביחס לדוחות הכספיים עליהם ביקשו התובעים להסתמך כראיה להוכחת הכנסות החברה בשנים 2008-2009. טענת הנתבעים מתייחסת להערת רואה החשבון המבקר של החברה, מר אביגדור ברי, החתום על הדוחות שהוגשו כנספח י"ג, הערה לפיה:

"לא קיבלנו מסמכים נאותים הדרושים כדי לאמת יתרות לקוחות וספקים בסכומים מהותיים.

בשל ההשפעה האפשרית על הדוחות הכספיים אשר עלולה להיגרם מחמת אי קבלת המסמכים כאמור לעיל, אין אני מחווה דעה על הדוחות הכספיים הנ"ל".

63. לטענת הנתבעים, ההערות שהוסיף רואה החשבון החתום על הדוחות לדו"ח לשנת 2009 מסייגות את הדו"ח עד כדי כך שרואה החשבון המבקר למעשה כלל לא חיווה את דעתו על הדו"ח. בנוסף, העתק הדו"ח לשנת 2009 שהוגש לבית-המשפט, איננו חתום על ידי מנהלי החברה.

התובעים הגישו חוות דעת של רו"ח דגנית דגן, רואת חשבון ממשרדו של רו"ח אביגדור ברי. בחוות דעתה הבהירה רו"ח דגן את ההערה המצוטטת לעיל ביחס לדוחות 2009:

"בנוגע לדו"ח 2009 ניתנה על ידינו הערה, בגין העדר מסמכים לאימות יתרות. מסמכים אלו לא הומצאו על ידי הלקוחות, כשהלקוח הסביר [את אי מסירתם – ר.ר.] באילוצים כגון העדר שת"פ עם הספק / הלקוח.

עם זאת, ההערה תקפה רק ביחס לאותם סכומים שבגינם לא הומצאה אסמכתא מתאימה. קיים חוסר באסמכתאות לסכומים הבאים: סך של 68,322 ₪ בגין יתרת לקוחות, וסך של 85,103 ₪ בגין יתרת ספקים".

64. רו"ח דגן הוסיפה ופירטה בחוות דעתה את הספקים והלקוחות לגביהם לא קיבלה אסמכתאות. בסכומים האמורים, וציינה כי בשל כך לא ניתן היה לבדוק את פירעון חובות והתחייבויות שחלו לאחר תאריך הדו"ח. עוד ציינה רו"ח דגן, כי "מעבר לכך הדו"ח נבדק על ידי ונמצא תקין".

בחקירתה הנגדית ציינה רו"ח דגן, כי החוסר באסמכתאות נוגע לסכומים מהותיים (ע' 37-38 לפרוטוקול הדיון), אשר גם לפי הערת רו"ח ברי לדו"ח 2009 עלולה להיות להם השפעה על הדוחות הכספיים. עוד ציינה רו"ח דגן, כי הערה בדבר הימנעות מחיווי דעה כדוגמת זו שהוסיף רו"ח ברי לדו"ח 2009, הופכת למעשה את הדו"ח לדו"ח לא מבוקר (ע' 40 לפרוטוקול הדיון). יחד עם זאת, בחקירתה החוזרת השיבה רו"ח דגן, כי לשיטתה "מבחינת רווח והפסד, אני חושבת בהחלט שכבוד בית-המשפט יכול להתבסס על זה", קרי, על נתוני הדו"ח (ע' 43 לפרוטוקול הדיון).

65. אני סבורה, כי הסתייגות רואה החשבון המבקר של החברה המופיעה על גבי הדו"ח איננה מאפשרת להתייחס אליו כאל דו"ח מבוקר. כאשר הדו"ח חסר "מסמכים הדרושים כדי לאמת יתרות לקוחות וספקים בסכומים מהותיים" כלשונה של הערת רו"ח ברי, לא ניתן להסתמך על רווחי החברה המופיעים בדו"ח.

לעומת זאת, דו"ח 2008 איננו כולל הערה דומה, ואני סבורה כי ניתן להסתמך על הנתונים המופיעים בו. על פי הדו"ח הזה, עמד הרווח הנקי של החברה בשנת 2008 על סך של 218,656 ₪ בגין שמונת החודשים בהם היתה החברה פעילה באותה שנה. באופן יחסי, רווחי החברה עבור 12 חודשים הינם בסך של 327,984 ₪.

לכן, אני סבורה כי יש להעריך את נזקי החברה בגין שנה אחת (בה ניתן היה לצפות כי החברה תוסיף להרוויח מפעילותה כמי שמייצגת את מר אילן) בסך של 325,000 ₪.

תביעת התובעים לשכר מנהלים

66. התובעים הוסיפו ותבעו, נוסף על אובדן רווחי החברה, גם פיצוי בגין אובדן שכר מנהלים שנגרם לתובעים 2-3 בסך 315,934 ₪ (ממוצע שנתי בין השנים 2008-2009).

אינני סבורה כי התובעים זכאים לפיצוי בגין ראש נזק זה. הסכם הייצוג – אשר בגין גרם הפרתו הוגשה תביעה זו – נחתם בין התובעת לבין מר אילן. התובעים 2-3 אינם חתומים על הסכם זה, ולכן אין להם עילת תביעה אישית בגין גרם הפרתו.

עילת התביעה השניה– מכירת חסויות בשידורים החוזרים

67. התובעים טענו כי לכל אורך ההתקשרות שלהם עם הנתבעת בין השנים 2006-2008, היתה לתובעת זכות למכור חסויות - הן בשידורים החיים של התוכניות שהופקו על ידיהם והן בשידורים החוזרים. לטענתם, לצורך מכירת החסויות בשידורים החוזרים של התוכניות נדרש שיתוף פעולה עם הנתבעת, והיה עליה למסור להם מראש את המועדים של השידורים החוזרים. לטענת התובעים, החל מחודש ספטמבר 2008, המועד בו נרכשה הנתבעת על ידי חברת קשת, הפסיקה הנתבעת לתאם איתם את מועדי השידורים החוזרים, וכתוצאה מכך נמנעה מהתובעים האפשרות למכור את החסויות.

מנגד טוענים הנתבעים כי בהתאם להסכם מרץ 2008, ניתנה לתובעים האפשרות לממן את עלויות הפקת התוכניות באמצעות שילוב תוכן שיווקי ומכירת חסויות לצורך כיסוי עלויות ההפקה של התובעים בלבד, ולא על מנת ליצור רווחים כלשהם.

68. אינני מקבלת את הטענה לפיה לתובעים לא היתה זכות לרווח ממכירת תוכן שיווקי וחסויות, אלא זכות לכיסוי עלויות בלבד.

הסכם מרץ 2008 נחתם בין הנתבעת לבין התובעים ומר אילן (המכונים בהסכם "המפיק בפועל") לצורך הפקת סדרת תוכניות מוסיקה ים-תיכונית שישודרו בערוץ. בהסכם נקבע בין היתר הסדר ביחס לשידורים החוזרים של התוכניות שיופקו. ס' 5 להסכם קובע כי מועד השידורים החוזרים יתואם עם המפיק בפועל, תוך שיילקחו בחשבון התחייבויותיו בנושא התוכן השיווקי.

69. סעיף 24 להסכם מרץ 2008, עליו הסתמכו הנתבעים בטענתם קובע:

"24. המפיק בפועל רשאי לממן את עלויות ההפקה באמצעות שילוב תוכן שיווקי בתוכניות וכן על ידי ביצוע מכירת חסויות והכל בהתאם לקבוע בכל דין (להלן: 'פעולות שיווק'). זכות זו מוקנית למפיק באופן בלעדי, למעט זכותה של מוסיקה 24 ליזום פעולות כאמור. הכל, בכפוף למגבלות החוק ולהוראות המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין".

הסעיף איננו שולל מהתובעים את האפשרות להרוויח, אלא רק מציין כי התובעים רשאים לעשות שימוש בהכנסות מפעולות השיווק לצורך כיסוי הוצאות ההפקה. בכך אין כדי לשלול את האפשרות כי מעבר לכיסוי ההוצאות, התובעים יפיקו גם רווח. המסקנה לפיה אין מניעה שהתובעים יפיקו רווח מפעולות השיווק עולה בקנה אחד גם עם ההיגיון העסקי: ככלל, התקשרות בהסכם המכסה רק הוצאות ללא אפשרות של רווח, איננה סבירה.

70. המסקנה שלעיל עולה בקנה אחד גם עם לשונו של סעיף 25 להסכם מרץ 2008, הקובע כי "ההכנסות שתתקבלנה בגין פעולות השיווק תועברנה כולן למפיק בפועל והן תשמשנה לכיסוי הוצאותיו". אילו התכוונו הצדדים כי ההכנסות מפעולות השיווק יועברו למפיק בפועל רק לכיסוי הוצאותיו, הם היו מסכמים כי ההכנסות יועברו למפיק בפועל עד לגובה הוצאותיו בלבד, וכי הוא לא יהיה זכאי ליתרת ההכנסות. אולם, ההסכם איננו כולל מנגנון כלשהו לקביעת הוצאות המפיק בפועל או לבחינתן, כדי לבחון האם כוסו והאם זכאי המפיק לקבל הכנסות נוספות מפעולות השיווק (שמהוות "רווח" ולא החזר הוצאות).

71. אינני מקבלת גם את הטענה לפיה היה על הנתבעת לתאם את מועדי השידורים החוזרים רק לצורך התחשבות בהתחייבויות שהמפיק בפועל לקח על עצמו בכל הנוגע לתוכן השיווקי, להבדיל ממכירת החסויות. העובדה כי למפיק בפועל ניתנה אפשרות למכור חסויות במסגרת השידורים החוזרים, מחייבת כי המפיק בפועל יהיה מודע למועדי השידור של השידורים החוזרים. אלמלא כן, אין משמעות לזכות שניתנה לו בס' 24 להסכם מרץ 2008.

72. עוד הנתבעים טענו כי התובעים היו מודעים למועדי השידורים החוזרים, שכן שידורים אלו נעשו בתבנית קבועה וידועה (בס' 45-46 לתצהיר הגב' אלמוג). מר בן-שמעון אכן אישר בעדותו כי יכול היה לבדוק מתי משודרים השידורים החוזרים, שכן המועדים פורסמו בעיתונים מדי שבוע (ע' 50-51 לפרוטוקול הדיון). אולם, לטענת התובעים לא היה די בידיעה אודות מועדי השידורים החוזרים. זאת שכן לצורך מכירת החסויות, נדרשו תיאום ושיתוף פעולה בין התובעים לנתבעים.

73. מר ליבליך העיד כי שיבוץ החסויות אכן דרש שיתוף פעולה עם הנתבעת:

"ש: תסכים איתי, לטענה העובדתית, שאם הם רצו לשבץ חסויות, הם היו צריכים שיתוף פעולה שלכם בשיבוץ שלהם במסגרת התוכניות. שהשיתוף פעולה הזה היה כרוך באישור של החסות עצמה, ובהזרמה אלקטרונית טכנולוגית של החסות לתוך התוכנית?

ת: ככה זה היום. אני חושב שבזמנו גם אז היו צריכים להעביר את החסות אלינו לשיבוץ ולא למסגרת קלטת הפקה שהם מסרו.

....

ת: לדעתי זה היה צריך לעבור דרכינו בכל מקרה..." (ע' 218-219 לפרוטוקול.

מסקנה דומה עולה גם מעדותו של מר יוסי סטרוגו, ששימש כמנכ"ל מימד אולפני טלויזיה (אם.טי.וי.אם) בע"מ, החברה שהחזיקה באותה עת במוסיקה 24 בע"מ (ר' בע' 263 לפרוטוקול).

מעדותה של הגב' אלמוג בחקירתה הנגדית עולה, כי כלל לא היתה כוונה לאפשר לתובעים למכור חסויות בשידורים החוזרים: כך העידה הגב' אלמוג, כי "לא ניתנה להם האפשרות בכלל למכור חסויות" (בע' 175 לפרוטוקול), "משום שככה אנו נוהגים בערוץ. מה שהיה בהנהלה הקודמת אני לא יודעת. בערוץ, בהנהלה שאני השתתפתי, בה לא נתנו לאף גורם חיצוני למכור חסויות, או שיתופי פעולה או מה שזה לא יהיה" (ע' 176 לפרוטוקול). לשיטתה של הגב' אלמוג, הנתבעים איפשרו בכל זאת לתובעים למכור חסויות בכך ששידרו בשידורים החוזרים את התוכניות כפי ששודרו בשידור החי, כלומר כולל אותן חסויות ששודרו בשידור החי (ע' 177 לפרוטוקול).

74. כלומר, גם מעדויות הנתבעים עולה כי נדרש שיתוף פעולה בינם לבין התובעים על מנת לאפשר לתובעים למכור חסויות בשידורים החוזרים, וכי שיתוף פעולה כזה לא היה קיים. המסקנה כי נדרש שיתוף פעולה עולה בקנה אחד גם עם סעיף 5 להסכם מרץ 2008, לפיו נדרשה הנתבעת לתאם מראש את מועדי השידורים החוזרים עם התובעים, ולא ליידע אותם על כך בלבד. זאת, ככל הנראה על מנת לאפשר להם להיערך למכירת החסויות והתוכן השיווקי מראש.

לא הוכח כי די היה בהתראה של שבוע מראש – אז התפרסמו מועדי השידורים בעיתונות, על מנת להיערך למכירת החסויות והתכנים השיווקיים. לא די היה אף בכך שהשידורים החוזרים שודרו במועדים או בתבנית קבועה. זאת משום שלצורך שידור החסויות נדרש, כאמור, שיתוף פעולה מצד הנתבעת. שיתוף פעולה כזה לא התקיים, ומעדותה של הגב' אלמוג עולה כי אף לא היתה כל כוונה לאפשר לתובעים למכור חסויות חדשות.

לכן, אני סבורה כי הנתבעת הפרה את התחייבותה ביחס לתיאום מועדי השידורים החוזרים עם התובעים.

75. יש לפנות אם כן לבירור הנזק שהוכיחו התובעים שנגרם להם כתוצאה מהפרה זו של הסכם מרץ 2008.

התובעים טוענים כי הנתבעת שידרה 82 שידורים חוזרים של התוכנית שהופקה על ידיהם מכוח הסכם מרץ 2008. לגירסתם, שווי מכירת חסויות לכל תכנית המשודרת בשידור חוזר, הוא 30% פחות ממכירת חסות בתוכנית המשודרת לראשונה. מאחר שמחירה של חסות בתוכנית בשידור ראשון הוא 23,695 ₪, מחיר חסות בתוכנית בשידור חוזר הוא 16,586 ₪. לטענת התובעים, הנזק הכולל שנגרם להם מסתכם ב-1,360,052 ₪.

הנתבעים חלקו על התובעים לגבי מספר השידורים החוזרים (51 שידורים חוזרים בלבד), ואף טענו כי התובעים לא הוכיחו את גובה הנזק.

76. אני סבורה כי התובעים אכן לא הוכיחו את גובה הנזק בראש נזק זה. התובעים תמכו את טענתם בטבלה (נספח י"ח) בה רוכזו מחירי החסויות שנמכרו על ידיהם בשנים 2008-2009, מהם גזרו התובעים את מחירה הממוצע של מכירת חסות. התובעים טענו כי מטבלה זו יש להסיק את המחיר הממוצע של החסויות שהתובעת יכולה היתה למכור בגין כל תוכנית.

ואולם, אין די בטבלה כדי שבית המשפט יוכל לקבוע ממצאים ביחס למספר החסויות שהתובעים היו יכולים למכור בגין השידורים החוזרים. כדי לקבוע כי התובעים היו יכולים למכור חסויות חדשות בקשר עם כל השידורים החוזרים, במחיר הנטען, היה על התובעים להוכיח קיומו של ביקוש למכירת חסויות כאלה, בהתייחס לסוג התוכנית, שעת השידור וכיו"ב. העובדה שהתובעים הצליחו למכור חסויות לתוכניות כאשר אלה שודרו בשידור המקורי בעבר, אין פירושה בהכרח כי הם היו מצליחים למכור חסויות לכל התוכניות או לחלקן גם כאשר אלה היו משודרות בשידור חוזר – יהא סוג התוכנית אשר יהיה, ותהא שעת השידור אשר תהיה.

77. בהקשר זה אוסיף ואציין כי הספק ביחס ליכולת של התובעים למכור חסויות מתחזק נוכח העובדה כי התובעים לא דרשו שיתוף פעולה של הנתבעים בתקופה הרלוונטית למכירת חסויות בשידורים החוזרים. אומנם התובעים טענו כי הם פנו אל הנתבעים בעניין זה בעל פה. אולם, הנתבעים טענו כי התובעים פנו אליהם בעניין זה רק ביום 22.9.09, כאשר המועד האחרון של שידורי התוכניות היה כארבעה חודשים קודם לכן, ביום 8.5.09. התובעים לא צירפו פניות כתובות אל הנתבעת בהקשר זה, ולא פירטו פעולות אחרות שבוצעו על ידיהם מהתקופה הרלוונטית – פעולות שחזקה עליהם שהיו נעשות לו באמת היתה להם אפשרות לקבל הכנסה בסכום של מעל 1.3 מיליון ₪ ממכירת החסויות.

לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי התובעים לא הוכיחו שנגרם להם נזק כתוצאה מהפרת ההתחייבות של הנתבעים כלפיהם ביחס למכירת החסויות.

אחריות אישית של הנתבעים 3-4

78. בנוסף לנתבעת, הוגשה תביעת התובעים גם כנגד הנתבעים 3-4, ששימשו כמנהלים בכירים בנתבעת. התובעים טענו כי מר ליבליך, הנתבע 3 היה "אדריכל הפגיעה" בתובעים, והגורם שהחליט לבצע את גרם הפרת החוזה עם מר אילן. גב' אלמוג, הנתבעת 4, היתה לטענתם יד ימינו של מר ליבליך, והיא שהוציאה לפועל את התוכנית לגרם הפרת החוזה.

הנתבעים 3-4 פעלו – בכול הנוגע לתביעה הנוכחית - במסגרת תפקידם בנתבעת, ומטעמה. לכן, ובהעדר פירוט ביחס לעילה אישית כנגדם, לא היה מקום להגיש את התביעה נגד הנתבעים 3-4 באופן אישי, והתביעה נגדם נדחית.

התביעה שכנגד

79. התובעים בתביעה שכנגד (שלשם הנוחות יוסיפו להיקרא "הנתבעים") העלו טענות ביחס למספר עניינים: השימוש שעשתה התובעת בזכויות בתוכניות שהופקו על ידי הצדדים במשותף, שכלל גם שימוש בסימני מסחר של הנתבעת; והשימוש שעשתה התובעת בסודות מסחריים של הנתבעת, סודות שהגיעו לידיעת התובעים בקשר עם התוכניות שהופקו.

טענות אלה יידונו להלן.

הפרת זכויותיה של הנתבעת בתוכניות

80. הנתבעים טוענים כי בראשית שנת 2010 נודע לנתבעת כי התובעים מפיקים ומפיצים תקליטורים הכוללים לקטים וקטעים ששודרו על-ידי הנתבעת במסגרת התוכניות שהופקו על ידי התובעים והנתבעת. בכך, לטענת הנתבעים, הפרו התובעים את זכויות היוצרים של הנתבעת בתוכניות. בנוסף עשו התובעים שימוש בסמליל התוכנית "מנטה ב-24" ובסימן המסחר של הנתבעת עצמה ("מוסיקה 24") על גבי התקליטורים המפרים ועטיפותיהם. בכך ביצעו התובעים עוולות של תיאור כוזב ושל גניבת עין, כמשמעותן בחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999.

81. התובעים טענו מנגד כי התובעת היתה הבעלים במשותף של זכויות היוצרים בתוכניות, עד שבמסגרת הסכם מרץ 2008 רכשה התובעת את חלקה של הנתבעת בזכויות אלה. לטענתם, זכויות הקניין בתוכניות שהופקו שייכות לתובעת גם מכח הדין הכללי, מתוקף היותן "יצירה משותפת" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק זכויות יוצרים, תשס"ח-2007. עוד טוענים התובעים כי הדיסקים המפרים כביכול הופצו ושווקו בידיעתם של מנהלי הנתבעת דאז, ובאישורם.

הנתבעים טענו בהקשר זה כי לתובעים אכן ניתנה אפשרות לרכוש את הזכויות בתוכניות בהתאם למנגנון שנקבע בנספח ה' להסכם מרץ 2008. אך התובעים לא קיימו את התחייבויותיהם לפי מנגנון זה, ולכן לא רכשו את הזכויות. בכל מקרה, לטענת הנתבעים, האפשרות לרכוש את הזכויות בתוכניות לא כללה את הזכויות הטלוויזיוניות בתוכניות.

לצורך הכרעה בטענת הנתבעים כי הופרו זכויות הקניין שלהם בתוכניות, יש לדון, ראשית, בשאלה למי מהצדדים הבעלות בזכויות אלו והאם התובעת רכשה זכויות בתוכניות אלה.

האם רכשה התובעת זכות קנין בתוכניות?

82. סעיף 26 להסכם מרץ 2008 קובע:

"הזכויות החדשות בתוכנית ובתוכניות המפורטות בהסכמים הקודמים, הזכות לשיווקה ולמכירתה של התוכנית לערוצים שונים, תהא של המפיק בפועל [התובעים 1-3 והנתבע 1 – ר.ר.] בכפוף לקיום התחייבויותיו לפי נספח ה'. למרות האמור לעיל, המפיק בפועל מצהיר בזאת כי מוסיקה 24 רשאית לעשות כל שימוש, וללא עלות, בתכני התוכנית המפורטים בהסכם זה ובהסכמים הקודמים, לרבות שידור מלא או בחלקים, ללא הגבלת זמן, בערוץ, 24 [כך הפיסוק במקור – ר.ר.] באינטרנט, במתכונת ובאופן שתבחר ללא תנאי..." (ההדגשות שלי – ר.ר.).

נספח ה' להסכם הנ"ל קובע:

"מכירת זכויות יוצרים

1. מוסכם בין הצדדים כי המפיק בפועל ירכוש את זכויות הקניין הרוחני, לרבות הזכות להפיץ ו/או למכור את התוכניות המפורטות בהסכם זה ובהסכמים הקודמים (להלן: "הזכויות").
2. המפיק בפועל ישלם למוסיקה 24 בעבור רכישת הזכויות האמורות מחצית מהכנסות שישיג ו/או יפיק מהן בתוספת מע"מ כדין (להלן: "התמורה"). במידה והכנסותיו של המפיק בפועל יעלו על 300,000 ₪ (שלוש מאות אלף שקלים חדשים), התמורה אשר תועבר למוסיקה 24 תהא 150,000 ₪ (מאה וחמישים שקלים חדשים). אולם במידה והכנסות המפיק בפועל יקטנו מסך של 220,000 ₪ (מאתיים ועשרים אלף שקלים חדשים), התמורה אותה ישלם למוסיקה 24 תהיה בסכום של 110,000 ₪ (מאה ועשרה אלף שקלים חדשים). מוסכם בין הצדדים, כי בכל מקרה, התמורה אותה ישלם המפיק בפועל למוסיקה 24 לא תקטן מ-110,000 ₪..."
3. למען הסר ספק מוסכם בין הצדדים כי בעבור רכישת הזכויות ישלם המפיק בפועל למוסיקה 24 55,000 ₪ (חמישים וחמישה אלף שקלים חדשים) בתוספת מע"מ כדין עד ה-30 לחודש נובמבר 2008. יתרת התמורה בעבור הזכויות תשולם למוסיקה 24 במהלך תקפותו של הסכם זה ולא יאוחר מחודש מרץ 2009.
4. יובהר ומוסכם כי הסכום הנ"ל משקף את רכישת מלוא הזכויות של התוכניות כפי שהופקו בכל ההסכמים שהיו בין המפיק בפועל לבין מוסיקה 24 (ההדגשות שלי – ר.ר.).

83. הסכם מרץ 2008 קובע, אם כן, כי הזכויות בתוכניות – למעט שימוש בהן לצורך שידור טלוויזיוני – יהיו שייכות למפיק בפועל, קרי לתובעים ולמר אילן. זאת, בכפוף לקיום התחייבויותיהם על פי נספח ה' להסכם - כלומר, בתמורה לתשלום סכום הנגזר מהכנסות המפיק בפועל כתוצאה מההסכם, סכום שהוא לכל הפחות 110,000 ₪. את הסכום הזה על המפיק בפועל לשלם לכל המאוחר עד לחודש מרץ 2009.

84. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעים שילמו כמחצית מהסכום שהיו אמורים לשלם לצורך רכישת הזכויות בתוכניות (ר' ס' 12 לסיכומי הנתבעים). המחלוקת נסבה סביב השאלה האם שולמה יתרת התמורה, כשהנתבעים טוענים כי זו לא שולמה, וכי לכן לא רכשו התובעים את הזכויות, ואלה נותרו בבעלות הנתבעת.

התובעים טענו מנגד כי הוסכם ביניהם לבין הנתבעים כי יתרת התשלום בגין הזכויות תקוזז כנגד חוב של הנתבעת כלפיהם. מדובר בחוב בגין התחשבנות בנושא אס.אם.אסים שנשלחו לתוכניות בשנים 2006-2008, אשר חלק מהתקבולים בגינם הגיעו לתובעים, לטענתם. חוב נטען נוסף הוא חובה של הנתבעת כלפי התובעים ביחס לפרויקט "מנטה בצמח" (סעיף 187 לתצהיר העדות הראשית של מר בן-שמעון).

עוד טוענים התובעים כי מר ליבליך ציין בפניהם בפגישה בין הצדדים בחודש אוגוסט 2009, כי התובעים רכשו את "מלוא התוכניות למעט שימושים טלוויזיוניים" (ס' 72 לסיכומי התובעים). הם מוסיפים כי הנתבעת לא הציגה ראיות כלשהן לכך שנותר חוב כלשהו לתשלום בגין רכישת הזכויות, כגון כרטסת הנהלת חשבונות, חשבונית עסקה וכד'.

85. אני סבורה כי התובעים הוכיחו שהוסכם ביניהם לבין הנתבעים כי הזכויות נרכשו על ידיהם. מסקנה זו עולה מהדין ודברים שהיה בהקשר זה בין התובעים לבין נציגי הנתבעת במועד הרלוונטי.

התובעים הציגו תכתובת דוא"ל ששלח מר בן-שמעון ביום 7.12.08 (נספח כ"א לתצהיר עדותו הראשית), בעקבות דרישת תשלום שקיבל לטענתו מהיועץ-המשפטי של ערוץ 24. במייל זה כתב מר בן-שמעון, כי "אשמח לסגור אתכם במהרה כל חוב כספי שמגיע לכם מאתנו, לאחר קיזוז חובכם לחברתנו". לכן הוא מבקש לקבל התחשבנות מלאה באשר לכספים המגיעים לתובעת בגין האס.אם.אסים, ופרויקט "מנטה בצמח". מייל זה נשלח למר יוסי סטרוגו, מר שביט ווליש (מנהל ההפקה של מוסיקה 24 באותה עת), וליועמ"ש של הנתבעת, מר אבשלום עזר.

86. לטענת התובעים, בעקבות תכתובת הדוא"ל הזו של מר בן-שמעון, נערכה ביום 21.1.09 או בסמוך ליום זה פגישה בין התובעים לבין המכותבים למייל. בפגישה זו, בהסכמת הנוכחים, נערכה בין הצדדים התחשבנות הכוללת את חובה של התובעת בגין רכישת זכויות היוצרים, אל מול חובה הנטען של הנתבעת בגין הודעות הטקסט ופרויקט "מנטה בצמח". בסיומה של אותה התחשבנות הוסכם, לטענת התובעים, כי התובעת תשלם את היתרה בסך של 53,336 ₪ - אותו סכום לגביו מסכימים הצדדים כי אכן שולם על ידי התובעת.

מר סטרוגו הכחיש בתצהיר עדותו הראשית כי ערך עם התובעים התחשבנות כלשהי בעניין הזכויות בתוכניות, וטען כי התחשבנות כזו מעולם לא נעשתה (ס' 24 לתצהיר מר סטרוגו). בחקירתו הנגדית אישר מר סטרוגו שהיו מספר פגישות עם התובעת. לטענתו, פגישות אלו נסבו סביב חובות של התובעת לנתבעת דווקא. לגישתו, ובניגוד לטענות התובעים, החוב בגין משלוח הודעות האס אם אס היה דווקא חוב של התובעת לנתבעת, ולא חוב של הנתבעת לתובעת. יחד עם זאת, כאשר נשאל העד האם הוא בטוח שבפגישות אלו לא עלה נושא חובה של התובעת בגין זכויות היוצרים, ענה כי איננו זוכר (ע' 233-234 לפרוטוקול הדיון).

87. אני סבורה כי בנקודה זו יש לקבל את עמדת התובעים. לאחר חליפת המכתבים האמורה לעיל (שכללה גם את הודעת הקיזוז של התובעים), לא נשלח על ידי הנתבעת מכתב נוסף בו מפרטת הנתבעת את עמדתה, ואף לא הוצגה על ידי הנתבעים דרישת תשלום כלשהי שהופנתה לתובעת לתשלום יתרת חובה בגין זכויות היוצרים.

אני סבורה גם כי הוכח שנושא ההתחשבנות בין הצדדים בקשר עם יתרת החוב הנטענת של התובעת בקשר עם רכישת הזכויות – מחד גיסא, והחובות הנטענים של הנתבעת לתובעת בקשר עם פרויקט מנטה בצמח והודעות האס אם אס – מאידך גיסא, הוא נושא שנדון בין הצדדים. הנתבעים לא כפרו בכך שמר סטרוגו נפגש עם התובעים מספר פעמים, וסביר להניח שבפגישות שהתקיימו לאחר הודעת הקיזוז מיום 7.12.08 (נספח כ"א), נבחן בין הצדדים בין היתר גם ענין זה. העובדה כי מר סטרוגו לא זכר אם נושא זכויות היוצרים של התובעת עלה בפגישות – ומנגד גרסתם הברורה של התובעים בהקשר זה לפיה הוסכם כי התובעת תשלם את היתרה בסך של 53,336 ₪ (סכום ששולם על ידיה) מביאים למסקנה כי יש להעדיף את גרסת התובעים בהקשר זה.

88. לכן, אני סבורה כי התובעים הוכיחו שהם הגיעו להסכמה עם הנתבעת בתקופה בה היא נוהלה על ידי מר סטרוגו, ביחס ליתרת התשלום שיהיה על התובעת לשלם בגין הזכויות, יתרה שהביאה בחשבון את טענות הקיזוז שלהם.

89. מסקנה זו מתחזקת לאור דבריו של מר ליבליך בפגישה שנערכה ביום 19.8.09 בין מר ליבליך ומר אורי סלעי מטעם הנתבעת, לבין התובעים 2-3. בפגישה זו אישר מר ליבליך כי הזכויות בתוכניות, למעט הזכויות הטלוויזיוניות, שייכות לתובעים. פגישה זו הוקלטה על ידי התובעים ותמלילה הוגש לבית-המשפט.

בפגישה זו אמר מר ליבליך את הדברים הבאים:

"שזה רק יהיה ברור. אה, עברנו על ההסכם ש-, יחד עם מספר עורכי דין וקראנו אותו מספר פעמים. רשום שם שחור על גבי לבן, שכל הזכויות שלכם אינטרנט, סלולאר, VOD, אתם יכולים לעשות שימוש. אתם לא יכולים לעשות שימוש בשום... ותוכניות... [...] של מנטה וכל הארכיון, או קיי? בנושא הטלוויזיוני שייך רק לערוץ 24. אתם לא יכולים לעשות שימוש, אפילו לא בפריים אחד בארכיון לטובת ערוץ עשרים, אה, לטובת הערוץ ...

אורי סלעי: שהוא לא ערוץ 24" (ע' 2-3 לתמליל השיחה).

ובהמשך –

"מר ליבליך: - רק שזה יהיה ברור, שתבינו, ממש אני אסביר את עצמי אפילו חמש עשרה פעם, שזה יהיה ברור. אתם קניתם את הארכיון של מנטה עד סוף 2008. לא שום דבר שקשור ל-24 החדש. מה-1.1.09 אין לכם שום זכויות... כל מה שקניתם עד סוף 2008, או קיי? הוא למדיות דיגיטאליות שאינ[ן] טלויזיה, למעט VOD. ב-VOD אתם נמצאים, או קיי? וקניתם את הזכויות. לגבי ערוץ... כל ערוץ, כל דבר שהוא כזה, אסור לכם לשים שם פריים אחד" (ע' 4 לתמליל השיחה).

90. במכתב שנשלח לתובעים ביום 26.8.09 מאת היועצת המשפטית של הנתבעת (נספח ט"ו/1 לתצהיר בן-שמעון) מדגישה היועצת המשפטית כי "כל הזכויות הטלוויזיוניות (שימושים טלוויזיוניים) בארכיון התוכניות בהפקת ו/או בשיתוף [התובעת] שייכות בבעלות מלאה ל[נתבעת]. כל שימוש טלוויזיוני בתכנים אלו, כולם או חלקם, מהווה הפרת זכויות [הנתבעת]".

בחקירתו הנגדית הסביר מר ליבליך את דבריו בפגישה. לטענתו, במועד בו נערכה הפגישה האמורה עם התובעים, בחודש אוגוסט 2009, הוא ברר ובדק עם היועצת המשפטית של הנתבעת "מה הזכויות שלנו ומה הזכויות שלהם", והובהר לו ש"הזכויות לטלוויזיוניות הן שלנו, הזכויות לדברים האחרים הם שלהם". אולם, כך הוא טען, הוא לא ערך באותה תקופה בדיקה האם התובעים שילמו עבור הזכויות או לא. רק בחודש נובמבר – דצמבר נמסר לו כי "גם הזכויות האלה, שנכון היו אמורות להיות שלהם, הם לא שילמו ולכן הזכויות האלה הם לא שלהם" (ע' 195-196 לפרוטוקול הדיון). כלומר, לטענתו של מר ליבליך, במועד הפגישה עם התובעים בחודש אוגוסט 2009, הוא לא ידע כי התובעים לא שילמו עבור הזכויות, ולכן הדברים שאמר בפגישה לא שיקפו את מצב הבעלות על הזכויות בפועל.

91. אינני מקבלת את טענות הנתבעים בעניין זה. מדבריו של מר ליבליך בפגישה מחודש אוגוסט עולה מפורשות כי התובעים רכשו את הזכויות בתוכניות, למעט הזכויות הטלוויזיוניות, וכי הבעלות בזכויות היא שלהם. מר ליבליך מעולם לא הבהיר לתובעים כי הדברים שנאמרו על ידיו אינם נכונים, וכי למעשה הזכויות לא נרכשו על ידיהם. מכתבה של היועצת המשפטית של הנתבעת מיום 26.8.09, אשר אמור היה להיות סיכום הפגישה, עוסק בזכויות הטלוויזיוניות בתוכניות, ואיננו מתקן את דבריו של מר ליבליך בפגישה. גם במכתב זה לא מצוין כי יתר הזכויות לא נרכשו על ידי התובעים. בנוסף, כאמור, הנתבעת גם לא שלחה לתובעים כל דרישה לתשלום יתרת התמורה בגין הזכויות.

92. כאמור, ההסכמה ביחס ליתרת התמורה שעל התובעים לשלם, הושגה עוד קודם לתקופה בה היה מר ליבליך מנכ"ל התובעת. כשמר ליבליך אמר את הדברים (ששיקפו את מה שהתובעים ידעו ביחס להסכמתם עם הנתבעת), היו התובעים רשאים לכן להסתמך על דבריו, ולהסיק מהם כי הם אכן רכשו את הזכויות בתוכניות. יוער בשולי הדברים כי אף לו הייתי מקבלת את עמדתו של מר ליבליך לפיה הוא טעה כאשר אישר לתובעים כי הם רכשו את הזכויות – למעט הזכויות הטלוויזיוניות – לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה. באנלוגיה להסדר שבס' 14 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973, אני סבורה כי אין מדובר בטעות שהתובעים ידעו או היו יכולים לדעת אודותיה (שכן הם הגיעו לסיכום ביחס לזכויות עוד בתקופתו של מר סטרוגו). לכן, אין מדובר בטעות שמאיינת את תוקפם של דבריו של מר ליבליך (או הופכת אותם לניתנים לביטול).

התובעים רכשו את הזכויות בתוכניות בהתאם לסעיף 26 להסכם מרץ 2008, ואני דוחה אם כן את טענות הנתבעים בדבר שימוש מפר שעשו התובעים בהפצת דיסקים, הכוללים ביצועים שנעשו בתוכניות.

הבעלות בזכויות הטלויזיוניות בתוכניות

93. אני סבורה כי אין לקבל את טענת התובעים לפיה נרכשו על ידיהם הזכויות הטלוויזיוניות בתוכניות.

סעיף 26 להסכם מרץ 2008 קובע כאמור כי: "הזכויות החדשות בתוכניות ובתוכניות המפורטות בהסכמים הקודמים, הזכות לשיווקה ולמכירתה של התוכנית לערוצים שונים, תהא של המפיק בפועל בכפוף לקיום התחייבויותיו לפי נספח ה'..." אולם, סעיף 31 להסכם קובע, כי "על מנת להסיר ספק, המפיק בפועל יהיה מנוע מהעברה ו/או מכירה של התכנים בהסכם זה ובהסכמים הקודמים לשידור טלוויזיוני למעט העברה ל-VOD או טלויזיה ישראלית בארה"ב".

סעיף 31 להסכם מסייג, אם כן, את כלליות סעיף 26, ומבהיר כי התובעים יהיו מנועים מהעברה או מכירה של הזכויות לשידור טלוויזיוני, למעט העברה ל-VOD או טלוויזיה בארה"ב.

התובעים טוענים כי בעלותם גם בזכויות הטלוויזיוניות נלמדת מסעיף 4 לנספח ה' להסכם (המצוטט לעיל) הקובע כאמור, כי: "יובהר ומוסכם כי הסכום הנ"ל משקף את רכישת מלוא הזכויות של התוכניות כפי שהופקו בכל ההסכמים שהיו בין המפיק בפועל לבין מוסיקה 24". לטענתם, סעיף 31 הינו סעיף כללי הנסוג מפני ההסכמה הברורה המופיעה בסעיף 26 להסכם ובנספח ה' כאמור.

94. אינני מקבלת את הטענה. סעיף 31 מסייג כאמור את כלליות סעיף 26 להסכם וסעיף 4 לנספח ה' להסכם, ומוציא מגדר הזכויות בהן יכולים התובעים לעשות שימוש את הזכויות לשידור טלוויזיוני. הוראתו הספציפית של סעיף 31 גוברת על ההוראה הכללית של סעיפים 26 ו-4 לנספח.

לכן, אני קובעת כי התובעים רכשו את הזכויות בתוכניות שהופקו למעט הזכויות לשידור טלוויזיוני, כאמור בסעיף 31 להסכם מרץ 2008, זכויות שהתובעים ממילא לא עשו בהן עדיין שימוש.

שימוש בסימני מסחר של הנתבעת

95. הנתבעים טוענים שבדיסקים שהפיצו התובעים, הם עשו שימוש בסמליל התוכנית "מנטה ב-24", ואף בסימן המסחר של הנתבעת "מוסיקה 24".

באשר לסמליל התוכנית "מנטה ב-24", טענו התובעים כי מדובר בחלק מהזכויות בתוכניות שנרכשו על ידיהם. הם הוסיפו וטענו כי נעשה שימוש בסמליל זה כבר בעת שידור התוכנית בערוץ הראשון, לפני שידורה בערוץ הנתבעת. לגישתם, סמליל זה כולל חלק משמה של התובעת וחלק משמה של הנתבעת.

מקובלת עלי טענת התובעים לפיה הם רכשו את הזכויות בסמליל. כאמור בסעיפים 26 ו-4 לנספח ה', התובעים רכשו את מלוא הזכויות בתוכניות, למעט האפשרות לעשות בהן שימוש לצורך שידור טלוויזיוני. זכויות אלה כוללות גם את סמליל התוכנית, "מנטה ב-24".

96. באשר לסימן המסחר של הנתבעת "מוסיקה 24", התובעים אישרו כי "הזכויות באופן כללי במותג 'מוסיקה 24' אינן שלנו אלא הינן של מוסיקה 24" (סעיף 218 לתצהיר עדותו הראשית של מר בן-שמעון). אולם לטענת התובעים, הם קיבלו במסגרת רכישת הזכויות בתוכניות, גם זכות שימוש ורישיון לעשות שימוש במותג מוסיקה 24 ממנהלי מוסיקה 24 דאז – מר דן תדמור ומר שביט ווליש. מנהלים אלה אישרו את הוצאת הדיסקים, והיו מודעים להם. התובעים מוסיפים וטוענים, כי הנתבעת לא טרחה לברר עם מנהלים אלה האם אכן אישרו את הפצת הדיסקים והשימוש בסימן המסחר, ולא זימנה אותם לעדות.

מאחר שמדובר בטענת הודאה והדחה – התובעים מודים כי מדובר בסימן מסחר של הנתבעת, והם טוענים כי הם קבלו אישור לעשות בו שימוש, הנטל להוכחתה של הטענה מוטל על התובעים הטוענים אותה.

97. גרסת התובעים התבססה על ס' 218 לתצהיר מר בן-שמעון, לפיו "את זכות השימוש / רישיון שימוש קיבלנו ממנהלי מוסיקה 24 דאז, אשר אישרו את הוצאת הדיסקים, היו מודעים להם, וקיבלו העתקים שלהם". מדובר בהצהרה כללית, בלא שמר בן-שמעון פירט באילו נסיבות התקבל האישור לעשות שימוש במונח, מתי וכד'. התובעים לא זימנו לעדות מטעמם את המנהלים שלגישתם אישרו להם לעשות שימוש בסימן המסחר (והם אלה שהיו צריכים לזמנם, כמי שהנטל הוטל עליהם). הטענה לפיה ניתן אישור כלשהו לעשות שימוש בסימן המסחר הוכחשה באופן גורף על ידי מר סטרוגו (אשר שימש כאמור כמנהל מימד שהחזיקה במוסיקה 24, ס' 41-46 לתצהיר מר סטרוגו).

לכן, אני סבורה כי התובעים לא עמדו בנטל, ולא הוכיחו כי קיבלו הרשאה לעשות שימוש בסימן המסחר. מכאן שהשימוש שעשו התובעים בסימן המסחר "מוסיקה 24" הינו שימוש מפר.

הסעדים בגין השימוש המפר בסימן המסחר "מוסיקה 24"

98. לטענת הנתבעת, כתוצאה מהפרת זכויות היוצרים שלה והשימוש שלא כדין בסימן המסחר שלה, נגרמו לה נזקים בסך של כ-4,000,000 ₪. לחלופין, מבקשת הנתבעת לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪ בגין כל דיסק מפר שהופץ, ובסך הכל פיצוי בסכום של 800,000 ₪. הנתבעת מבססת את טענתה על חוק זכויות יוצרים, תשס"ח-2007; חוק זכויות מבצעים ומשדרים, תשמ"ד-1984; וחוק עוולות מסחריות. תשנ"ט-1999.

הנתבעת לא מבחינה לעניין נזקיה בין השימוש שעשו התובעים בזכויות בתוכניות – שימוש אשר כפי שנקבע לעיל נעשה כדין, לבין השימוש שעשו התובעים בסימן המסחר "מוסיקה 24", שרק הוא מהווה הפרה. לעניין הפרת סימן המסחר שלה, לא הצביעה הנתבעת על נזק קונקרטי כלשהי שנגרם לה.

99. ס' 59 לפקודת סימני המסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 (להלן: "פקודת סימני המסחר") מקנה זכות לפיצוי בגין הפרה של סימן מסחר רשום, וסעד של צו מניעה בלבד – אם מדובר בהפרה של סימן מסחר שאינו רשום שהוא סימן "מוכר היטב". פקודת סימני מסחר איננה מקנה סעד של פיצוי ללא הוכחת נזק. סימן המסחר של הנתבעת איננו סימן מסחר רשום. לכן, הנתבעת איננה זכאית לפיצוי בגין ההפרה הנטענת בשימוש בו. הנתבעים עתרו אמנם מלכתחילה במסגרת התביעה שכנגד גם לסעד של צו מניעה וצו למתן חשבונות, אולם הם זנחו סעדים אלה במסגרת הסיכומים שלהם. על כל פנים, הנתבעים לא הוכיחו כי סימן המסחר "מוסיקה 24" הוא סימן "מוכר היטב", מדובר בעובדה הטעונה הוכחה, ולכן הם לא היו זכאים לצו מניעה למניעת השימוש בו.

לכן, אני דוחה את התביעה שכנגד בראש נזק זה.

שימוש בסודות מסחריים של הנתבעת

100. הנתבעים טענו כי במהלך עבודתם המשותפת עם התובעים, נחשפו התובעים למידע מסחרי סודי רב הנוגע לנתבעת. לטענתם, התובעים נחשפו לנתוני דירוג שיעורי הצפייה השונים (רייטינג), החורגים מגדר הנתונים המפורסמים לציבור, והכוללים נתונים וניתוחים סודיים שהפיקה וערכה הנתבעת; למסמכים משפטיים חסויים של הנתבעת; לשיטות עבודה ייחודיות שלה - לרבות עצם ניהול הפקה טלוויזיונית; דוחות פנימיים של הנתבעת ועוד.

לטענת הנתבעים, חזקה שהתובעים עשו שימוש בסודות מסחריים אלה בפעולותיהם להקמת הערוץ המתחרה, כאמור בסעיף 10 לחוק עוולות מסחריות.

101. התובעים טענו מנגד כי לא היו סודות מסחריים כלשהם שנודעו להם מהנתבעת, וכי הנתבעת לא הציגה כל ראיה לקיומם של סודות מסחריים כאלה. עוד נטען כי אף לו היו מועברים סודות מסחריים כלשהם, הרי שטכנית התובעים לא היו יכולים לעשות בהם שימוש, מאחר שהתובעים כלל לא עסקו בהפקות טלויזיוניות החל ממועד סיום העבודה עם הנתבעת בחודש אוגוסט 2009 ועד לחודש פברואר 2013, עת הוקם הערוץ המתחרה.

דיון

102. חוק עוולות מסחריות מגדיר סוד מסחרי כדלקמן: "מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".

103. אינני סבורה כי הנתבעים הוכיחו מהם הסודות המסחריים בהם עשו התובעים שימוש, לטענתם.

מידע הוא סוד מסחרי רק אם נדרש מאמץ מיוחד להשיגו. כך, ההלכה הפסוקה (ע"א 9046/96 - פרידה בן ברוך נ' תנובה-מרכז שיתופי לשיווק, פ"ד נד(1) 625) קבעה, למשל, כי רשימת לקוחות תהווה סוד מסחרי המגיע כדי זכות קניינית של בעליה, רק בנסיבות בהן יוכח שדרוש מאמץ מיוחד להשיגה, ובאותם מקרים שיוכח שיש ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה "מן המוכן" (כן ר' מיגל דויטש עוולות מסחריות וסודות מסחר 427 (2002; להלן: "דויטש").

בתצהיריהם של הגב' אלמוג ומר ליבליך ישנה רשימה של הסודות המסחריים להם – לטענתם – נחשפו התובעים, כמפורט לעיל (ר' סעיף 24-25 לסיכומי הנתבעים). אולם למעט איזכור רשימת המידע בעלמא, לא הוכיחו הנתבעים כי מדובר במידע שיש קושי להשיגו, ושאינו נחלת הרבים.

מר ליבליך העיד כי הנתבעת פיתחה טכניקה ייחודית לעבודה, וגילתה שטכניקה זו משמשת את התובעים להקים את המיזם המתחרה "על בסיס הידע שהם רוכשים אצלנו. על בסיס מודלים ייחודיים שאנחנו פיתחנו" (ע' 209 לפרוטוקול הדיון מיום 11.2.13). אולם העד לא פירט מהי אותה "טכניקה ייחודית", מהו היתרון העסקי שטכניקה זו מקנה כביכול לנתבעת, האם היא ניתנת לגילוי בנקל על ידי אחרים, ובאילו נסיבות עשו בה התובעים שימוש.

104. הנתבעים גם לא הוכיחו כי התובעים עשו שימוש בסודות המסחריים אליהם נחשפו לטענתם.

מר ליבליך העיד בעניין זה כי התובעים טרם הקימו ערוץ משלהם, וכי רק כשהוא "יראה אותו באוויר" הוא יכול לדעת אם דרך העבודה שלו דומה לזו של ערוץ 24. בהמשך הוא מציין:

"ת: עוד פעם, בפרזנטציות ידעתי שהם עושים שימוש בדברים שהם דומים וזהים לדברים שאנחנו עושים. פרזנטציות שהם עשו ב-YES ו-HOT.

ש: איך ידעת את זה?

ת: מפני ש-YES ו-HOT היו מדברים איתנו... והם אומרים לי: 'לא יכול להיות היתה פה פרזנטציה אחרת שהציגו בדיוק אותו דבר'. אז הבנתי שדברים נעשו בצורה דומה" (ע' 213 לפרוטוקול הדיון).

מעבר לעובדה שעדותו של מר ליבליך לגבי מה שהתרחש בפרזנטציות של התובעים בחברות YES ו-HOT מהווה עדות מפי השמועה, הרי גם לגופו של ענין אין די בעדות זאת. לא ברור מהם הדברים שהיו "בדיוק אותו דבר", והאם מדובר בדברים שהם אכן סודות מסחריים – אם לאו.

105. הנתבעים טוענים, כאמור, כי מתקיימת חזקה שהתובעים עשו שימוש בסודות המסחריים. לטענתם, לתובעים היתה גישה לסודות המסחריים של הנתבעת, והם עשו שימוש במידע זה במסגרת פעולותיהם להקמת המיזם החדש. גם סירוב התובעים לגלות את המצגות שערכו בקשר לערוץ החדש אומר לטענתם דרשני.

סעיף 10 לחוק עוולות מסחריות קובע:

"חזקה על הנתבע כי השתמש בסוד המסחרי שבבעלות התובע אם התקיימו שניים אלה:

(1) הסוד המסחרי הגיע לידיעתו של הנתבע או שהיתה לו גישה אליו;

(2) המידע שבו משתמש הנתבע דומה דמיון מהותי למידע נושא הסוד המסחרי".

חזקה זו נועדה להקל על בעל הסוד, הנתקל לרוב בקשיים ראייתיים להוכיח את עובדת השימוש בסוד המסחרי, שכן לרוב מדובר בשימוש שאינו נעשה בגלוי (דויטש, בע' 689). ברם, לצורך הוכחת קיומה של החזקה, יש להוכיח גם כי "המידע שבו משתמש הנתבע דומה דמיון מהותי למידע נושא הסוד המסחרי".

106. הנתבעים, כאמור, לא הוכיחו מהו המידע בו עשו התובעים שימוש כביכול, למעט דברים שנמסרו להם על ידי נציגי HOT ו-YES, המהווים עדות מפי השמועה. מר ליבליך הודה כי רק לאחר עלייתו לאוויר של ערוץ המוסיקה המתחרה, יתכן שיהיו לו ראיות לגבי השאלה באילו סודות מסחריים – אם בכלל – עשו התובעים שימוש (ר' ע' 220 לפרוטוקול).

לכן, אני סבורה כי טענת הנתבעים שהתובעים עשו שימוש בסודות מסחריים של הנתבעת, לא הוכחה.

החזר בגין תשלום לעוזר צלם

107. טענה נוספת שהעלו הנתבעים בתביעתם הנגדית היא כי ביום 16.8.09 שולם לעוזר צלם שעבד בתוכניות שהופקו במשותף, סך של 11,766 ₪ במסגרת הסכם פשרה. לטענת הנתבעים, התובעים התחייבו לשאת מחצית מסכום זה (סך של 5,883 ₪ נכון ליום 16.8.09), אולם לא שילמו את חובם.

להוכחת טענתם, הציגו הנתבעים את הסכם הפשרה שנחתם עם עוזר הצלם, חשבונית לפיה שילמה הנתבעת את מלוא סכום הפשרה וכן תכתובת דוא"ל בין היועצת המשפטית של הנתבעת לבין התובעים 2-3, מיום 9.7.09 ומיום 13.7.09, ממנה עולה כי התובעים הסכימו לשאת במחצית מסכום הפשרה (נספח 18 לתצהירי הנתבעים).

108. התובעים לא כפרו בטענה זו, אלא טענו בסיכומי התשובה מטעמם (בס' 30), כי טענה זו לא נזכרה בכתב התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים, אלא הועלתה רק בתצהיריהם, וכי לכן מדובר בהרחבת חזית.

אינני מקבלת טענה זו. טענת הנתבעים בדבר החוב לעוזר הצלם הועלתה על ידי הנתבעים כבר בסעיף 55.7 לכתב התביעה שכנגד מטעם הנתבעים (אשר הוגש ביום 10.1.10).

לכן, ולאור הראיות שהציגו הנתבעים, אני מקבלת את טענתם בעניין זה. כפי שעולה מראיות הנתבעים, התובעת היא שהתחייבה לשאת בתשלום, לכן תשלם התובעת לנתבעת סך של 5,883 ₪. סכום זה יישא ריבית והצמדה כדין החל מיום 16.8.09 ועד למועד התשלום בפועל.

סיכום

109. התביעה העיקרית -

טענת התובעים לגרם הפרת חוזה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 325,000 ₪. סכום זה יישא ריבית והצמדה החל מיום 1.4.2010 (מחצית התקופה בה על פי פסק דין זה לעיל היו התובעים אמורים לקבל את הסכום הנ"ל כרווח מהסכם הייצוג) ועד למועד התשלום בפועל.

תביעת התובעים לשכר מנהלים נדחית, וכך גם תביעתם לפיצוי בגין שלילת האפשרות למכירת חסויות.

תביעת התובעים נגד הנתבעים 3-4 נדחית.

התביעה שכנגד –

התביעה בגין הפרת זכויות היוצרים של הנתבעת ושימוש בסודות מסחריים נדחית.

תביעת הנתבעים להחזר בגין סכום ששולם לעוזר צלם מתקבלת. התובעת תשלם לנתבעת סך של 5,883 ₪. סכום זה יישא ריבית והצמדה החל מיום 16.8.09 ועד למועד התשלום בפועל.

לאור התוצאה האמורה אני מחייבת את הנתבעת 2 לשאת בהוצאות התובעת 1 בסכום כולל של 50,000 ₪.

התובעים יחד ולחוד ישאו בהוצאותיהם של הנתבעים 3-4 בסכום כולל של 10,000 ₪.

ניתן היום, ט"ו חשון תשע"ד, 19 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.