1. פרופ' נאדרה שלהוב-קבורקיאן (להלן: "התובעת") היא אזרחית ישראלית ערבית, תושבת מזרח ירושלים, פעילה מובילה בתחום זכויות אדם וזכויות נשים, ומרצה בכירה באוניברסיטה העברית בירושלים.

ביום 16.11.2006, הגיעה התובעת לנמל התעופה בן גוריון (להלן: "נמל התעופה"), על-מנת לטוס לכנס אקדמי בטוניס, בו הייתה אמורה לשאת הרצאה.

במהלך שהותה בנמל התעופה, התובעת עוכבה (משך למעלה משלוש שעות, לטענתה), לצורך חקירה ותשאול ביטחוני, על-ידי הבודקים הביטחוניים של רשות שדות התעופה (נתבעת 1).

התובעת טוענת כי יחסם של הבודקים הביטחוניים כלפיה היה מבזה, משפיל ומתנשא, כי הם רמסו את כבודה ופגעו באופן בלתי מוצדק ובלתי סביר בחירותה, בפרטיותה ובזכותה לשוויון, ועקב כך היא ביטלה את טיסתה והשתתפותה בכנס המדובר.

התובעת טוענת כי בוצעו כלפיה שורה של עוולות, הן חוקתיות והן נזיקיות (רשלנות והפרת חובות חקוקות שונות), מכאן התביעה שלפניי, אותה העמידה התובעת על סך של 75,000 ₪.

2. נוהלי הביטחון והקריטריונים לביצוע בידוק ביטחוני נקבעים על-ידי שירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל, היא נתבעת 2.

רשות שדות התעופה מונחית לפעול על-פי נוהלים אלה ובגדרן של הסמכויות שהוקנו לה בדין, ומתוקף תפקידה אחראית לנקוט באמצעים לביטחונם של מתקני התעופה וכל הבאים בהם.

אוסיף ואומר כי על נוהלי הביטחון הוטל חיסיון בהליך זה (כיוון שהוצאה תעודת חיסיון על-ידי שר הביטחון, ונדחתה עתירת התובעת לבית המשפט העליון, לגילוי הראיה החסויה).

3. כעיקרון, כחלק מאמצעי הביטחון, כל נוסע המגיע לשדה התעופה מחויב לעבור הליך בידוק ביטחוני טרם עלייתו למטוס.

מסלול הבידוק של כל נוסע מתבצע על-פי פרופיל ביטחוני המשתנה בהתאם לנתוני הנוסע, וכולל בדיקה של הכבודה המיועדת לבטן המטוס ושל כבודת היד, וכן בדיקת גוף הנוסע.

4. בסוגיית הבידוק הביטחוני הננקט ביחס לאזרחי המדינה הערבים בשדות התעופה בישראל, תלויה ועומדת, מזה מספר שנים, עתירה בבית המשפט הגבוה לצדק.

בינתיים חלה התקדמות מסוימת בנושא ויש לברך על כל שינוי במערך הבידוק, אשר מצמצם את השונוּת בהליך הבידוק הביטחוני בשדות התעופה, לגבי המגזרים השונים.

­

5. במסגרת דיוננו, אין אנו נדרשים לבחון את עצם נפקותם של נוהלי הביטחון (כפי שהיו נכונים במועד האירוע), כי אם את דרכי הפעלתם במקרה דנן.

א. הליך הבידוק של התובעת החל בשער הכניסה לנמל התעופה, שם היא עברה (עם נהג המונית שהסיע אותה ממזרח ירושלים) בדיקה של הרכב עמו הגיעה, חיפוש גופני ובידוק של הכבודה (תיק יד ומזוודה), אשר כלל את הטלפון הסלולרי והמחשב הנייד של התובעת.

במסגרת הבידוק, גם הודבקו מדבקות ממוספרות לזיהוי על-גבי הרכב והתיקים.

ב. עם הגעתה של התובעת לאולם הנוסעים, ומשזוהתה על-ידי הבודקים הביטחוניים במקום – לטענתה, על-פי צבע בגדיה – היא עברה תשאול ובידוק נוסף על-ידי "צוות שלם שמורכב לא פחות משישה אנשים."

תביעתה של התובעת מקורה באירועי הבידוק הנוסף.

ג. התובעת טוענת כי בשלב זה הוצאה כל תכולת מזוודתה והושמה על דלפק ארוך "בצורה מבולגנת ובלתי מכובדת";

כי חומר הקריאה שלה היה פרוס לכל עבר ומעורבב יחד עם חפציה;

כי ארנקה רוּקן מכל הפריטים שהיו בו (כרטיסי ביקור, כרטיסי אשראי, תמונות וכדומה), ולגביהם נשאלה התובעת "שאלות מאוד פרטיות ואף פוגעניות";

כי נעליה הונחו, במכוון, על תמונה משפחתית של התובעת שהייתה מונחת על הדלפק;

וכי הבודקים הביטחוניים לעגו והתלוצצו בין השאר ביחס לתמונת קולגה של התובעת ממוצא אפרו-אמריקאי, "כנראה בשל צבע העור של האדם בתמונה"; ביחס ל"יופיה" של השפה הערבית.

ד. זאת ועוד, הבודקים הביטחוניים לקחו את הטלפון הסלולרי של התובעת לבדיקה ולפי טענתה, מנעו ממנה את השימוש בו כנגד רצונה וחרף דאגתה לבני משפחתה, משסברה כי הם מנסים להשיגה טלפונית ללא הצלחה.

ה. במהלך הבידוק התנהל דין ודברים בין התובעת לבין הבודקים הביטחוניים, בכל הנוגע לתהליך הבידוק ובעיקר לנוכח האיסור שהוטל על התובעת לעלות למטוס את המחשב הנייד כחלק מכבודת היד.

לטענת התובעת, נאמר לה כי תקבל את המחשב הנייד בטוניס.

ו. התובעת מחתה, בעודה בבידוק, בפני מי ששימש כמפקד התורן והאחראי אותה שעה על מערך האבטחה בשדה, מר טל ורדי, על אופי ורמת הבידוק המבוצעת.

אלא שלטענת התובעת, היא נענתה (ולא בפעם הראשונה), בגסות ובחוסר נימוס.

ז. לדברי התובעת, כתוצאה מהחוויה הקשה שעברה במהלך הבידוק ויחסם של הבודקים כלפיה, ולאור העדר היכולת לעבוד בעת הטיסה על חומר ההרצאה שלה, שהיה שמור במחשב הנייד, היא החליטה שאיננה מסוגלת עוד לטוס לכנס.

התובעת נטלה את חפציה ועזבה את נמל התעופה.

6. הנתבעות מכחישות את גרסת התובעת ולדידן, לא נפל כל דופי בהתנהלות אנשי הביטחון של נתבעת 1, במהלך הבידוק הביטחוני.

א. לטענת הנתבעות, הבידוק הביטחוני בוצע על-ידי הבודקים כמתחייב מתפקידם, בצורה מקצועית ומהירה ככל האפשר, תוך הקפדה יתרה על היחס כלפי התובעת ותוך שמירה על כבודה ופרטיותה.

ב. זאת ועוד, לטענת הנתבעות, דווקא התובעת היא שנהגה בפרובוקטיביות ובתוקפנות כלפי הבודקים הביטחוניים, התייחסה לצוות שטיפל בה באופן מתנשא ומזלזל, התנגדה להליך הבידוק ומשיקוליה שלה סירבה לטוס למרות שלא הייתה מניעה לכך.

ג. לתמיכה באמור העידו מטעם הנתבעות, המפקד התורן בעת האירוע, מר ורדי, וראש צוות הבודקים שנכח באזור הבידוק ופיקח אישית על תהליך הבידוק של התובעת, מר ליאור קופרמן.

ד. מדו"ח אירוע שערך מר קופרמן, בסמוך לאירוע, וצורף לתצהירי הנתבעות, אנו למדים כי התקבלה התרעה מסוימת ביחס לתיק היד של התובעת.

בדו"ח הנזכר מתואר גם כי התובעת הייתה "עצבנית מאוד" ובחרה שלא לעלות לטיסה כיוון שסירבה לשלוח את המחשב בתוך בטן המטוס.

7. אקדים ואומר כי עצם הבידוק והחיפוש המקיף שנערך לתובעת, עם כניסתה לנמל התעופה ולפני עלייתה למטוס, נעשה בסמכות.

תכלית הבידוק הביטחוני היא להבטיח את שלומם וביטחונם של הנוסעים והטיסה.

התובעת עצמה אינה חולקת על הצורך בבדיקה ביטחונית כשלעצמה, כמו גם על אי הנעימות הנלוות לה, מטבע הדברים.

8. בכל הנוגע לתהליך הבידוק בעת הכניסה לנמל התעופה ועד לפתיחת הכבודה, לא הובאה כל עדות נגדית מטעם הנתבעות, אולם על כך העיד מר ורדי כי התיאור בכללותו עולה בקנה אחד עם הנוהלים, ולמעשה גם התובעת לא טוענת לאירוע חריג בשלב זה של הבידוק.

9. מעבר לכך, לא ניתן לשלול כי מידע מסוים לגבי הבידוק שנערך לתובעת בשער הכניסה, היה נחוץ להמשך תהליך הבידוק ולכן דווח לגורמי הביטחון באולם הנוסעים.

למשל, לעדכן כי התובעת עוכבה פרק זמן ממושך בשער (לטענתה, כארבעים דקות) ולכן יש לזרז את תהליך בדיקתה, כפי שהעידו עדי הנתבעות.

10. המגבלה של הסעת המחשב הנייד בבטן המטוס, נראית סבירה והגיונית, באשר מעוגנת היא בשיקולי ביטחון ובתוצאות הבידוק הביטחוני שהתבצע בנמל התעופה, בטרם העלייה למטוס.

הוברר מתוך העדויות כי מכשיר הבידוק האלקטרוני של תיק היד ובו המחשב הנייד, התריע על חשד להימצאות חומר נפץ או שרידי חומר נפץ, באופן שחייב להפריד את המחשב מהתובעת ולהטיסו בבטן המטוס, וכי אין לבודקים שיקול דעת עצמאי בעניין זה.

11. באשר לממצאי בדיקת התובעת, צוין בדו"ח האירוע שתועד, בזמן אמת, על-ידי העד מר קופרמן, כי "התריעה בניגוב תכולה של תיק יד."

אני מקבלת את גרסת הנתבעות לפיה הן פעלו בהתאם לנוהל מסודר וגם הסבירו לתובעת, מבלי לפרט את הסיבה לבעיה שנוצרה, כי המחשב הנייד יישלח בבטן המטוס ויימסר לה ביעד נחיתתה.

כאמור, מדובר היה בשיקולי ביטחון ולא שיקולי אפליה פסולה (שלא הוכחו כלל).

לפיכך, אין כל פסול בפעולת הנתבעות בעניין זה, וודאי לא השפלה או פגיעה בתובעת.

12. לטענת התובעת, שהאילוץ (לטוס ללא המחשב) היה שרירותי וללא טעם ביטחוני, לא נמצא בסיס עובדתי.

נראה כי התובעת כיוונה יהבה על כך שלא נמסר לה שיש בעיה ביטחונית עם המחשב (טענה המוכחשת על-ידי הנתבעות), אולם לטעמי, עיקר התלונה נובע מכך שהנתבעות לא שעו לבקשתה לשאת את המחשב עמה (שכן נחוץ לה לצורכי הכנס), ועמדו על נטרול החשד לסיכון בתיק היד.

13. בנוסף מובן לי הצורך הביטחוני בבדיקה דקדקנית של שאר הכבודה (בגדים, ספרים, מסמכים, נעליים, טלפון נייד וכדומה).

יודגש כי בדיקת התכולה התבצעה מול עיני התובעת וכל חפציה הוחזרו לה עם סיום הבדיקה.

כן הוכח בעדויות כי איש לא אסר על התובעת להשתמש במכשיר הסלולרי שלה, עוד במהלך הבדיקה, כל שכן לאחריה.

14. מוסכם כי כל שרשרת הבידוק נמשכה שעות אחדות, ולדעתי, לא מן הנמנע שלכך תרמה גם התובעת, בהתנהגותה, משזו הוגדרה על-ידי הנתבעות כחריגה ביותר (לאחר שהתובעת הראתה סימני עצבנות וחוסר שביעות רצון מהבידוק שנערך לה, ובשלב מסוים אף השליכה חפץ לכיוונו של ראש צוות הבודקים).

15. הוכח להנחת דעתי כי הנתבעות לא האריכו שלא לצורך את הבידוק ואף דאגו שהתובעת תגיע לטיסתה בזמן (ביצעו עבור התובעת את הליך הכירטוס, כולל מקום בטיסה לפי בחירתה; ארזו את המחשב כדי למנוע פגיעה בו; ונענו באופן מיידי לבקשת התובעת לזימון המפקד התורן לאזור הבידוק, לשם בירור תלונותיה בקשר עם הליך הבידוק).

16. בתוך כך, שוכנעתי כי קיים גרעין של אמת בדברי התובעת וסיפור שיש בו כדי לתאר את ההשפלה שעברה, מעבר לבדיקה הביטחונית עצמה, ממנו גם ניתן להסיק כי הנתבעות הפרו חובתן לכבד ולשמור על פרטיות התובעת.

לפי עדות התובעת, הבודקים הוציאו את תכולת התיקים של התובעת, תוך כדי פיזור בלתי זהיר של הפריטים, על דלפק הבדיקה ואף על הרצפה, ללא ניסיון לשמור על סדר וארגון כמקובל, למרות בקשת התובעת, ותוך כדי התעסקות בלתי הולמת, בפומבי, בחפציה האישיים והאינטימיים של התובעת שעברו תחת ידם (תחתונים, תמונת הקולגה וכיוצ"ב).

עוד עולה מעדות התובעת כי הבודקים צחקקו, התלחששו ולעגו לחפציה, הניחו את נעליה על פריט אחר היקר לליבה (תמונת משפחתה), והתבטאו באופן שנראה לתובעת פוגעני ומעליב ושאינו מכבד את התובעת.

כך למשל, ביחס למאמר בשפה הערבית שהיה בין מסמכיה של התובעת, לגביו נטען כי העיר אחד הבודקים: "איזה שפה מפגרת".

על-פי כל קריטריון של האדם הסביר, יש בנוסח הדיבור ובביטויים מסוג זה כדי להשפיל אדם ולא יכולה להיות להם כל הצדקה.

17. שוכנעתי אפוא כי הנתבעות לא טיפלו בתובעת ברגישות מספקת, לא גילו התחשבות במצוקתה ובתסכולה, ולא עשו די על-מנת להבטיח את כבודה ופרטיותה של התובעת בעת בדיקת כבודתה, אשר מעבר למיקומה הפיזי הבעייתי, נשאה היא, לפחות בחלקה, אופי בלתי ענייני ופולשני מעבר לדרוש.

18. אוסיף כי התובעת בעדותה הותירה בי רושם מהימן ואני האמנתי לדבריה ביחס לאירוע.

הנתבעות מנגד, לא הצליחו לבסס די הצורך הכחשותיהן את העובדות להן טוענת התובעת.

בולטת במיוחד העובדה כי עדויות הבודקים הביטחוניים שנטלו חלק פעיל בבידוק והתנהגותם היא שעומדת כאן למבחן – נפקדות הן מהתיק. הנתבעות, אשר טענו כי לא ידועה להם זהות הבודקים, לא הציגו במסגרת ראיותיהן כל הוכחה כי נעשה מאמץ כלשהו מצדן לאתר את אותם עדים לצורך הזמת גרסת התובעת.

19. סיכומו של דבר, השימוש בסמכות לבצע בידוק ביטחוני של נוסעים בנמל התעופה הינו חוקי, אולם צריך להיות זהיר ומידתי (השווה: בג"צ 8091/14 המוקד להגנת הפרט נ' שר הביטחון (2014)).

במקרה דנן, הוכח להנחת דעתי כי הנתבעות נהגו בתובעת – בשלב מסוים של הבידוק (ואני מכוונת לצחקוקים ולהערות הפוגעניות של הבודקים) – בדרך בלתי הולמת, שאינה משרתת את צורכי הביטחון ואינה עומדת בהלימה עם הנורמות המקובלות ועם זכותו היסודית ביותר של האדם לכבוד ולפרטיות.

מצופה מהנתבעות כי יגלו יתר רגישות והתחשבות בעת ביצוע הבדיקה הביטחונית – סיטואציה לא נעימה ומלחיצה לכל הדעות – במיוחד כלפי נבדקים המשתייכים לקבוצות מיעוט שונות, וידריכו את אנשי הביטחון לבצע תפקידם באופן ראוי אשר יבטיח כי הפגיעה בזכויות הנבדקים תהא מינימלית ככל הניתן.

20. התובעת טוענת, בכתב התביעה, לנזקים בגין פגיעה בזכויותיה החוקתיות (הזכות לכבוד, לחירות אישית, לפרטיות ולשוויון), ובגין כאב וסבל (נוכח החקירה הביטחונית הארוכה, המעייפת, המשפילה והמעליבה).

אציין כי בדברי הסיכום שנשא ב"כ התובעת, בדיון שהתקיים בפניי ביום 16.12.2014, הוא התייחס, לראשונה, לאיסור בדבר הפליה בכניסה למקומות ציבוריים, אך אין בכתב התביעה טענה כלשהי בנדון, כפי שהעיר, ובצדק, ב"כ הנתבעות.

21. בתצהירה תיארה התובעת את תחושותיה והדגישה את החוויה הקשה שעברה כתוצאה מהבידוק, אשר לטענתה הותירה אותה במצב נפשי ופיזי חמור במיוחד.

"מעשיהם של אנשי הביטחון המתוארים לעיל, גרמו לי נזקים רבים. הזלזול, חוסר הכבוד, הטרטור, אטימת האוזניים של אנשי הביטחון והיחס המפלה, הבלתי אנושי והמעליב שלהם כלפי, גרמו לי להרגיש חסרת ערך, נטולת זכויות ויכולת. רגשות הזוועה שהיו לי עקב יחסם של אנשי הביטחון גרמו לי בחילות, הקאות, לחץ בחזה ותשישות." (סעיף 30 לתצהיר העדות הראשית של התובעת).

22. מקובל עלי כי ההתנהגות האטומה והמעליבה שחלק מאנשי הביטחון נקטו בה, גם אם לא נעשתה בזדון, גרמה לתובעת עוגמת נפש רבה, השפלה וביזוי, במיוחד לאור מעמדה הציבורי.

עניין לנו ברצף של מעשים ומחדלים, שכל אחד כשלעצמו יכול להיראות זניח וחסר חשיבות מיוחדת, אך בהצטברותם עולים הם כדי התנהגות רשלנית ומקוממת, שאין להסכין עמה ויש להוקיעה ולגנותה בכל לשון של גינוי.

23. בקביעת הנזק הלא ממוני הנדרש בשל התנהלות הבידוק הביטחוני, ראוי להתחשב במכלול נסיבותיו של האירוע, ולצד הפגיעה המוכחת בכבודה ובפרטיותה של התובעת, יש להביא בחשבון גם את החובה לערוך בידוק ביטחוני קפדני לטובת ביטחון הציבור (לרבות התובעת עצמה), וכן את התנהגות התובעת, שעל-פי התרשמותי מעדויות הנתבעות, העצימה האירוע.

לאור האמור, בשקלול כל טענות הצדדים והנסיבות, אני מעריכה את הפיצוי המגיע לתובעת עקב הבידוק הביטחוני, בסך של 7,500 ₪.

24. בסיפא דבריי אוסיף הערות אחדות לעניין האחריות והנזק:

א. הנתבעות מבקשות לחסות בצילן של הוראות חסינות הקנויות להן על-פי הדין (למשל, בסעיף 19 לחוק הטיס (בטחון בתעופה האזרחית), תשל"ז-1977).

עמדה זו אין בידי לקבל.

הכלל הוא כי חסינות המדינה לא משתרעת על מעשים ומחדלים רשלניים והיא אינה פטורה מאחריות לנזקים בגינם (ראה: רע"א (ת"א) 1263/08 חוסיין אבו עיאש נ' רשות שדות התעופה בישראל (2009), סעיף 11 לפסק הדין).

בהתחשב בכך כי התנהגות הנתבעות במהלך הבידוק וביחס לבדיקת הכבודה, לא נדרשה לשם שמירת בטיחות הטיסה והנוסעים ולהזמת חשד לסיכון ביטחוני, ואשר הוכח כאמור כי הסבה נזק לתובעת, אזי לטעמי לא קמה לנתבעות חסינות בפני התביעה דנן.

ב. התובעת מצדה סבורה כי יש מקום לפסוק פיצויים עונשיים במקרה דנן.

אין אני שותפה לדעתה של התובעת, שהרי לא הוכח בפניי כי התנהגות הנתבעות נעשתה בכוונת מכוון, מתוך עוינות גרידא ודווקא בשל מוצאה והשתייכותה הלאומית של התובעת. שוכנעתי כי מדובר בעובדים זמניים, מתחלפים, אשר פשוט לא קיבלו הדרכה מתאימה לתפקיד הרגיש אותו נדרשים לבצע, או לכל הפחות הנתבעות לא ווידאו כי העובדים הזמניים הפנימו את דרישות ביצוע התפקיד.

גם "אפקט ההרתעה והחינוך" העומד בבסיס נימוקי התובעת, דינו להידחות, לאור התמורות בשיטות הבידוק, שמטרתן לצמצם את הפגיעה האינהרנטית בנבדקים.

ג. התובעת טענה בתצהירה לקיומו של נזק נוסף, בעיקרו ממוני, עקב ההיעדרות מהכנס והוא: פגיעה בשמה וביכולתה לעמוד במחויבויות; הפסד הזדמנות לשיתוף פעולה מחקרי עם חוקרים אחרים; ותשלום עבור בית מלון והוצאות שונות.

ראשית, לא הובא ולו בדל של ראיה לביסוס הנזק הנטען, ואף נראה כי נזנח.

שנית, לפי גרסת הנתבעות (שלא נסתרה), ניתן היה לסיים את הבידוק כך שהתובעת תספיק לטיסתה, עם חומר ההרצאה הכתוב שהביאה עמה.

לטענת הנתבעות, אף הוצע לתובעת לקבל את המחשב הנייד ביעד הביניים של הטיסה הנדונה (בפרנקפורט) וכן לערוך גיבוי מתאים של החומר המאוחסן בו, על-מנת להפיג את חששותיה באשר לגורלו של המחשב עקב הטסתו בבטן המטוס.

למרות זאת, התובעת החליטה שלא לעלות על הטיסה, בעיקר בשל חוסר הנוחות לטוס ללא המחשב הנייד בתא הנוסעים, אשר הפריע כביכול להכנת ההרצאה, ולמרות שבחלופות שהוצעו היה כדי לצמצם ואף לאיין את הנזק בנסיבות.

לטעמי, יש באמור משום ניתוק של הקשר הסיבתי בין הליך הבידוק לבין אי ההשתתפות בכנס, עליו ויתרה התובעת מבחירה ולא מכורח הנסיבות.

25. לאור המקובץ, אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובעת את הסך של 7,500 ₪.

בנוסף תשלמה הנתבעות לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ (הכולל מע"מ).

ניתן היום, כ"ו שבט תשע"ה, 15 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.

דליה אבי-גיא,  שופטת

סגן נשיא