זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1973 (להלן: "חוק הפיצויים").

רקע עובדתי

התובעת, ילידת 22.08.1957, נפגעה בתאונת דרכים שאונתה לה ביום 03.11.2006, עת נהגה ברכבה בדרכה חזרה לביתה מהעבודה (להלן: "התאונה").

הנתבעת הינה מבטחת השימוש ברכב על פי פוליסת ביטוח ברת תוקף, במועד הרלוונטי לתאונה.

גדר המחלוקת

אין מחלוקת בין הצדדים בדבר עצם קרות אירוע התאונה, החבות והכיסוי הביטוחי. המחלוקת ביניהם נסובה סביב שאלת הנזק בלבד.

הראיות

בתיק דנן התקיימה ישיבת הוכחות אחת ובסיומה סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה.

מטעם התובעת העידה היא עצמה, ואילו הנתבעת לא הביאה עדים מטעמה והסתפקה בהגשת אישור תגמולי מל"ל כמוצג מטעמה (נ/1).

הפגיעה

ממקום התאונה הועברה התובעת באמבולנס לבית חולים "פוריה" בטבריה, שם אושפזה למשך 4 ימים, ואובחנו אצלה חבלות בחלקי גוף שונים ובכלל זה, בראש, חזה, כתף, ירך וכף יד שמאל.

על-פי סיכום האשפוז, סבלה התובעת עקב התאונה מפצע 1 ס"מ ללא דימום באזור אוקציפיטלי משמאל בראש ו- 2 פצעים עד 1 ס"מ ללא דימום באזור טמפורלי משמאל בראש, נפיחות של רקמות רכות באזור פרטיאלי שמאלי בראש, רגישות קלה במימוש בצד שמאל באזור צלעות 5-7 בבית החזה, שפשוף בשליש עליון של האמה השמאלית באספקט חיצוני, רגישות במישוש באספקט חיצוני של שורש כף היד, פצע עד לגידים מיישרים, פצע באזור WEB SPACE ופצע עד PIPJ של אנדקס עם דגלוינג.

בבדיקת C.T. שבוצעה לתובעת במהלך האשפוז הודגמו בלט דיסק בחוליות C3-C4 וזיז אחורי בחוליה C3 עם לחץ קל של שק הטקלי.

בחדר המיון עברה התובעת שטיפות מרובות בהרדמה מקומית של הפצעים ביד שמאל ותפירת הפצעים, ובמהלך אשפוזה קיבלה התובעת טיפול אנטיביוטי דרך הווריד וטיפול מקומי.

התובעת שוחררה לביתה ביום 06.11.06 עם המלצה למעקב רופא אורתופד בקופ"ח, המשך טיפול תרופתי, החלפת תחבושת פעם ביומיים בקופ"ח והוצאת תפרים בעוד 10 ימים.

לאחר שחרורה מביה"ח המשיכה התובעת במעקב במסגרת קופ"ח ובבי"ח "העמק" בעפולה (מרפאה פלסטיקה) למשך מספר חודשים.

עוד עברה התובעת עקב התאונה טיפולי פיזיותרפיה בגב תחתון וכף יד שמאל.

הנכות הרפואית

המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") הכיר בתאונה כתאונת עבודה. החל מיום 01.02.2007 קבעה ועדה רפואית שליד המל"ל, כי כתוצאה מהתאונה נותרה אצל התובעת נכות רפואית משוקללת בשיעור 19% לצמיתות:

10% בגין צלקת מכערת ומכאיבה ביד ימין לפי סעיף 75 (1) (ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"); בנוסף בגין הגבלה קלה בתנועות הגב – 10% לפי סעיף 37 (7) (א) לתקנות.

בשולי הדברים, ועל אף שקביעה זו אינה מחייבת את בית המשפט, המל"ל נמנע מהפעלת תקנה 15 לתקנות, כיוון שמצא שהתובעת מסוגלת לחזור לעבודתה הרגילה והמלאה.

הנכות האמורה הינה בבחינת "נכות על פי דין" המחייבת את הצדדים בהליך דנן.

הנכות התפקודית

התובעת טוענת, כי לנוכח גילה, אופי הפגיעה, עבודתה כמקדמת מכירות בחברת 'שטראוס גרופ' שמצריכה מאמץ פיסי רב, הרמת משאות כבדים, עמידה ממושכת ונהיגה למשך שעות רבות לצורך הצעת המוצרים ומכירתם, וכן לאור פיטוריה וכישלונה לשוב למעגל העבודה, יש להעמיד את נכותה התפקודית על שיער של 19%.

עוד טוענת התובעת, בתצהירה, כי הצלקות שנותרו בידה השמאלית גורמות לה לכאבים חזקים, לחולשה בכף היד ולחוסר תחושה באגודל שמאל המגבילים באופן ניכר את תפקודה ביד שמאל. הראיה לכך - המל"ל קבע כי עקב התאונה נותרה לה נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% לא רק בגין צלקת מכרעת, אלא גם בגין צלקת מכאיבה. לאור זאת, נטען כי הפגיעה שנגרמה עקב התאונה ביד שמאל אינה קוסמטית-אסתטית גרידא, אלא בעלת משמעות תפקודית ממשית.

לעומתה, טוענת הנתבעת כי שלושה חודשים לאחר התאונה שבה התובעת לעבודתה, באותו תפקיד, כמקדמת מכירות, באותו היקף ובאותה משכורת, ללא שהייתה לפגיעה עקב התאונה כל השפעה על אופן תפקודה. עוד נטען, כי פיטוריה של התובעת היו עקב סגירת מערך קידום המכירות בחברת שטראוס, כפי שהתובעת בעצמה מודה בתצהירה, ללא כל קשר לתאונה דנן.

באשר לטענת התובעת בדבר קיומה של מגבלה בכף יד שמאל עקב התאונה, טוענת הנתבעת כי כעולה מדו"ח הועדה הרפואית של המל"ל, נמצא כי תנועות כף ידה השמאלית של התובעת היו מלאות ולא כל מגבלה שהיא.

לאור האמור, טוענת הנתבעת כי הפגיעה בגב לא הותירה כל מגבלה תפקודית, והצלקת ביד שמאל, אף היא, לטענת הנתבעת, נעדרת כל השלכה תפקודית שהיא.

כידוע, הנכות התפקודית נקבעת על ידי בית המשפט בהתאם למגבלות התפקודיות שנגרמו לתובע כתוצאה מהנכות הרפואית. בבואו לקבוע את שיעור הפגיעה התפקודית, על בית המשפט לתת דעתו לגילו של התובע, השכלתו, עיסוקו לפני התאונה, לשאלה אם היה לו מקצוע לפני התאונה, ולאפשרות שלו להמשיך ולעסוק במקצוע בו עסק ערב התאונה. שקלול כל הפרמטרים הללו הוא שמביא בית המשפט להכריע בשאלה מהי מידת הנכות התפקודית של התובע, ומהי מידת הפגיעה בכושר השתכרותו לעתיד.

ביום התאונה הייתה התובעת בת 49 שנה.

כאמור, עובר לתאונה עבדה התובעת כמקדמת מכירות בחברת 'שטראוס'. היא החלה בעבודה זו 8 שנים לפני אירוע התאונה.

לפני עבודתה כסוכנת מכירות, עבדה התובעת כספרית (ראו עדות התובעת בעמ' 8, ש' 6-7).

כן למדה בעבר קורס מזכירות סוג א'.

לאחר התאונה, נעדרה התובעת מהעבודה משך 11 חודשים, וביום 01.10.2007 היא שבה לעבודתה, כסוכנת מכירות בחברת שטראוס, באותה משרה, באותם תנאים וללא שחלה כל הפחתה בשכרה החודשי (ראו עדות התובעת בעמ' 7, ש' 17-18 וש' 22-23), ומאז התמידה בעבודתה זו ברציפות משך כ- 6 שנים נוספות, עד למועד פיטוריה ביום 31.01.2013, עקב סגירת מערך קידום המכירות בחברת שטראוס (סעיף 47 לתצהיר התובעת).

אין חולק, כי התובעת פוטרה ללא קשר לתאונה ועקב החלטה מערכתית של חברת 'שטראוס' שהביאה לפיטוריהם של עשרות עובדים, ובכלל זה התובעת (שם, ש' 19-21).

מאז פיטוריה, מתקיימת התובעת מגמלת הבטחת הכנסה שהיא מקבלת מהמל"ל בסך 2,100 ₪ לחודש (שם, ש' 28-29).

התובעת טוענת, כי כתוצאה ממגבלותיה שנגרמו בתאונה היא אינה מסוגלת לחזור למעגל העבודה. בעדותה בפניי מסרה התובעת, כי לאחר פיטוריה היא פנתה למל"ל – שירות התעסוקה, אך טרם נמצאה לה עבודה חלופית (שם, ש' 28-32).

למעט עדותה, לא הניחה התובעת תשתית ראייתית לביסוס טענתה אודות מגבלה בתפקודה בעבודתה הקודמת עקב התאונה.

בהקשר זה יצוין, כי עדות התובעת הינה בבחינת עדות בעל דין יחידה, כאמור בסעיף 54 לפקודת הראיות, על כל המשתמע מכך.

סעיף 54 לפקודת הראיות קובע, כי פסק בית המשפט במשפט אזרחי עפ"י עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. על פי ההלכה הפסוקה, אין די באימון שבית המשפט רוכש לאותו בעל דין על מנת לבסס את ממצאיו על סך עדותו, אלא דרוש טעם נוסף הנוגע להיגיון הדברים וסבירות הגרסה, תוך התחשבות במכלול הראיות והנסיבות שהוכחו. לפיכך, יש לבחון בענייננו עדותה של התובעת במשנה זהירות.

התובעת לא הביאה למתן עדות עובדים, ששימשו כסוכני מכירות בחברת שטראוס, על מנת שאלה יעידו אודות על טיב העבודה ואופייה, וכן לא הובאו עדים שיאששו את טענת התובעת, כי העבודה האמורה מצריכה מאמץ פיסי, הרמת משאות כבדים, עמידה ממושכת ונהיגה למשך שעות רבות.

בעיקר, לא הביאה התובעת ראיות על מנת להוכיח, כי התקשתה בביצוע עבודתה הקודמת כסוכנת מכירות, כטענתה.

יחד עם זאת, התובעת חסרת הכשרה מקצועית ספציפית; היא נפלטה לשוק העבודה, כשהיא בת 56 שנה, ועד למועד חקירתה בביהמ"ש טרם עלה בידה להשתלב בחזרה למעגל העבודה, ועל כן הסבירות כי תתקבל למקום עבודה קבוע המתאים למגבלותיה, בנסיבות האמורות, אינה גבוהה.

בהתייחס להשלכה התפקודית של הצלקות על תפקוד ידה השמאלית של התובעת, יצוין כי טענתה זו של התובעת עומדת בניגוד לקביעותיה של הועדה הרפואית של המל"ל, המהוות נכות על פי דין, והשוללות כל מגבלה בתנועות יד שמאל. מעין בדו"ח הועדה הרפואית מיום 20.06.2007 עולה, כי התובעת נבדקה ע"י רופא אורתופד שמצא "פתיחה וסגירה של האצבעות מלאה".

משלא נמצא כל עיגון או ביסוס רפואי לטענת התובעת אודות מגבלה בתפקוד יד שמאל עקב הצלקות שנגרמו בתאונה, אני קובעת כי לנכות בגין הצלקות אין כל השלכה תפקודית, על אף שהינן מכאיבות, שכן לא מצאתי כי הכאבים הגבילו את תנועות כף ידה של התובעת. זאת ועוד, התובעת שבה לעבודתה, כמקדמת מכירות, מכאן שמעסיקתה הקודמת לא נרתעה מלקבלה חזרה לעבודה בשל חזות ידה השמאלית (ראו ע"א 8639/04 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' סולימאן, פורסם בנבו, ביום 18.05.2006, בעניין העדר מגבלה תפקודית ממשית בשל צלקות אשר ברגיל מהוות פגיעה קוסמטית-אסתטית גרידא).

בהתחשב במכלול הנתונים שהובאו לעיל, באופי ומהות הפגיעה בגבה של התובעת, כפגיעה אורתופדית אשר מעצם טבעה וטיבה הינה תפקודית, שיעור הנכות הרפואית, גילה, מקצועה, הכשרתה וכיו"ב, הנני מעמידה את נכותה התפקודית של התובעת עקב התאונה על 10%.

ראשי הנזק

כאב וסבל

לפי נכות רפואית בשיעור 19%, 4 ימי אשפוז, ועל פי הקבוע בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאיננו נזק ממון), התשל"ו-1976, יש לפצות את התובעת בסך 33,000 ₪, במעוגל.

הפסד שכר בעבר

התובעת טוענת, כי היא זכאית לשכר מלא בגין 11 החודשים בהם היא נעדרה כליל מהעבודה. בהקשר זה, מפנה התובעת לתלושי שכר שהנפיק מעבידה בחודשים הללו ואשר מלמדים, כי היא לא קיבלה שכר במשך תקופה זו (נספח ו' לתצהיר התובעת). כן מבקשת התובעת, כי ייפסק לה פיצוי בגין הפסד שכר חלקי לעבר החל מיום חזרתה לעבודה ואילך, כמפורט בסעיפים 46 – 52 לתצהירה, בסכום שייראה לבית המשפט כנכון וצודק, והכל לפי שיקול דעתו של ביהמ"ש.

מנגד, טוענת הנתבעת כי התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין ראש נזק של הפסד שכר בעבר, באשר היעדרותה מן העבודה אינה קשורה כלל לתאונה דנן. עוד נטען, כי באם התובעת טוענת לתקופת אי כושר מלא או חלקי מעבר לתקופה שאושרה לה ע"י המל"ל היה עליה למצות את זכויותיה ולפנות למל"ל בתביעה להכרה כנכה נזקק או בעתירה לקביעת נכויות זמניות.

נזכיר כי התאנה ארעה ביום 03.11.2006.

המל"ל אישר לתובעת תקופת אי-כושר מלא לעבודה למשך 3 חודשים, היינו עד ליום 31.01.2007.

בגין תקופה זו שולם לתובעת שכר מלא מהמעביד, אליו הועברו דמי הפגיעה המגיעים לתובעת מהמל"ל (סעיף 39 לתצהיר התובעת).

על כן, לא הוכחו הפסדים בתקופה זו.

התובעת נעדרה מהעבודה משך 8 חודשים נוספים לאחר מכן, שבגינם לא קיבלה שכר כלשהוא (ראו נספח ו' לתצהיר התובעת).

בהקשר זה יצוין, כי המל"ל לא הכיר בתקופת אי כושר חלקי מעבר לשלושת החודשים הראשונים לאחר התאונה, ואף לא קבע לתובעת נכויות זמניות. יתרה מכך, לא הוכח כי התובעת פנתה למל"ל למיצוי זכויותיה בבקשה להכרה כנכה נזקק או לקביעת נכויות זמניות.

יחד עם זאת, צירפה התובעת תעודות רפואיות לנפגע בעבודה שניתנו ע"י רופא כללי שאישר לתובעת תקופת אי כושר מעבודה עד ליום 30.04.2007, היינו למשך 6 חדשים מאז התאונה. בשים לב למצבה הרפואי של התובעת עקב התאונה ולטיב ואופי הפגיעות ביד ובגב, כעולה מעדותה ומהתיעוד הרפואי שצורף לתצהירה, ומאחר וסביר שנדרשה התובעת לתקופת החלמה מסוימת עקב הפגיעות הנ"ל, רואה אני להכיר בתקופת אי כושר מלא למשך חודשיים נוספים, ולפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסד שכר מלא בעבר בגין 5 חודשים.

שכרה של התובעת ערב לתאונה לפי העולה מתלושי השכר שצורפו ונתוני המל"ל, משוערך להיום (הצמדה בלבד) עומד ע"ס 3,200 ₪. סה"כ פיצוי בגין הפסד שכר מלא לתקופה של 5 חודשים, כאמור, עומד על סך 16,000 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה 18,000 ₪, במעוגל.

באשר לתקופה מיום 01.04.2007 ועד מועד חזרתה לעבודה ביום 01.10.2007, לא מצאתי לפסוק לתובעת כל פיצוי בגין תקופה זו, על אף שבפועל היא לא עבדה, משלא שוכנעתי כי הייתה כל הצדקה רפואית להיעדרות זו. למעט עדותה, לא הוכיחה התובעת קשר סיבתי בין ההיעדרות מהעבודה בתקופה זו, לבין התאונה. כן לא הניחה תשתית ראייתית לקביעה, כי לא היה ביכולתה לעבוד בתקופת ההיעדרות הנטענת על ידה.

כפי שצוין, התובעת שבה לעבודה ביום 01.10.2007 (סעיף 41 לתצהיר התובעת).

התובעת המשיכה, כאמור, בעבודתה משך כ- 6 שנים רצופות, עד לפיטוריה ביום 31.01.2013, שלא היו קשורים כלל ועיקר לתאונה.

התובעת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי בתקופה זו חלה כל גריעה בשכרה עקב התאונה.

עוד לא הוכיחה התובעת, כי נעדרה מהעבודה במשך תקופה זו, ואף לא צירפה תעודות מחלה בגין חלק מהתקופה.

לפיכך, בגין תקופת עבודתה זו, אין מקום לפסוק פיצוי.

מאז פיטוריה, נפלטה התובעת לשוק העבודה, כשהיא בת 56 שנים. לפי עדותה, טרם עלה בידה למצוא עבודה חלופית המתאימה למגבלותיה הרפואיות. כפי שצוין , מתקיימת התובעת כיום מגמלת הבטחת הכנסה שהיא מקבלת מהמל"ל בסך 2,100 ₪ לחודש, גמלה הדומה לגובה השכר שהשתכרה ערב פיטוריה.

אמנם, פיטוריה של התובעת לא היו קשורים, כאמור, לתאונה דנן. עם זאת, לא ניתן לשלול כי לאור מהות הנכות שנגרמה לתובעת בתאונה נשוא התביעה, ובשים לב לנתוניה האישיים, ובפרט גילה והעובדה כי התובעת חסרת הכשרה מקצועית ספציפית, היא תתקשה למצוא עבודה חלופית המתאימה למגבלותיה הרפואיות.

לאור האמור לעיל, מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסד שכר בעבר בגין התקופה מאז פיטוריה ועד מועד הינתן פסק הדין, בסך גלובלי של 4,000 ₪.

סך גובה הפיצוי המגיע לתובעת בגין הפסד שכר לעבר – 22,000 ₪.

אובדן כושר ההשתכרות לעתיד

כפי שכבר צוין לעיל, לאחר התאונה שבה התובעת לעבודתה, כמקדמת מכירות, בשכר הזהה לשכר שהרוויחה ערב התאונה דנן.

אמנם, נכותה הרפואית של התובעת כתוצאה מהתאונה לא השפיעה בטווח הקרוב על יכולת השתכרותה. עם זאת, בשים לב למהות הפגיעה האורתופדית, לנוכח גילה של התובעת, כיום בת 57 שנה, והעובדה כי הלה חסרת הכשרה מקצועית מיוחדת, יש מקום לקבוע על דרך האומדנה סכום פיצוי עתידי בגין אותה נכות רפואית צמיתה שנקבעה לה, הלוקח בחשבון את הסיכוי או החשש שמא עקב היפלטות התובעת מהמסגרת התעסוקתית בה היא הייתה מצויה ערב התאונה, תתקשה היא במציאת עבודה חלופית בשל הפגיעה בגבה, וכן האפשרות כי התובעת תוגבל בעתיד בהשתכרותה במידת מסוימת עקב נכותה האמורה.

לאור האמור לעיל, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות לעתיד בסך 30,000 ₪.

פנסיה

לאור הפיצוי הגלובלי שנפסק לתובעת בגין אובדן כושר ההשתכרות לעתיד, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי בגין ראש נזק זה בסך 3,000 ₪.

עזרת צד שלישי בעבר ובעתיד

בתצהירה, טענה התובעת, לפגיעה קשה, שבגינה היא נזקקה לסיוע וליווי צמודים מבני משפחתה, ובעיקר בתה, משך תקופה ארוכה, הן במהלך אשפוזה בבית החולים והן לאחר שחרורה. לפיכך, טוענת התובעת כי יש לפסוק לה פיצוי בגין עזרה לעבר ולעתיד בסך 30,000 ₪.

מנגד, טוענת הנתבעת כי אין לפסוק לתובעת פיצוי בגין עזרת צד ג' בהעדר ראיות לכך.

לפי ההלכה הפסוקה, ניזוק זכאי לפיצויים עבור עזרה וסיעוד, גם כאשר מדובר בעזרה שניתנה לו על ידי קרוב משפחה. "... על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת לו על ידי בן הזוג או בני משפחה אחרים של הניזוק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק" (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כ"ח (1) 277, 280).

לא נעלם מעיני, כי למעט עדותה, לא הציגה התובעת ראיות בדבר העזרה המוגברת לה היא נזקקה, לטענתה. עם זאת, נוכח הנתונים שהובאו בפניי, ולפי שסביר כי התובעת נזקקה לעזרה וסיוע בסמוך לאחר התאונה במהלך אשפוזה בבית החולים ובתקופת החלמתה לאחר שחרורה, זאת לנוכח מצבה ומגבלותיה, יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה.

בשים לב למהות הפגיעה, האשפוז, המעקב והטיפולים להם נזקקה התובעת לאחר שהשתחררה לתקופה של מספר חודשים, אני קובעת על דרך האומדנה פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר בסך 8,000 ₪.

באשר לעתיד, לא ראיתי לפסוק פיצוי בגין רכיב זה בהעדר הוכחה.

הוצאות רפואיות ונסיעה בעבר ובעתיד

לטענת התובעת, נגרמו לה הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה עקב התאונה המוערכות על ידה בסך 20,000 ₪. לעומתה, טוענת הנתבעת כי לא הובאה כל ראיה לביסוס טענתה.

כידוע, נזק מיוחד יש להוכיח הן לעניין קיומו והן לעניין שיעורו. שוכנע בית המשפט בקיומם של נזקים ובהינתן קושי להעריכם בדייקנות, רשאי הוא במסגרת שיקול דעתו לפסוק סכומים על דרך האומדן (ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' גלי עטרי, פ"ד נא (5) 243).

התובעת, אמנם, לא הציגה קבלות ביחס להוצאות הנטענות על ידה. עם זאת, נוכח פגימותיה, תקופת האשפוז והטיפולים הרפואיים להם נזקקה, כעולה מתצהירה, הנני פוסקת פיצוי על דרך האומדנה בגין הוצאות בסך 4,000 ₪.

ניכויים

אין חולק בין הצדדים, כי יש לנכות את תגמולי המל"ל שקיבלה התובעת עקב התאונה בגין נכות צמיתה בסך כולל של 15,505 ₪ (נומינלי), כעולה מאישור המל"ל (נ/1). סכום זה משוערך להיום מגיע לסך של 20,000 ₪.

אין לנכות דמי פגיעה שכבר הובאו בחשבון בעת שנשללו הפסדי שכר לתקופת אי הכושר המלא.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, סכום הפיצויים, בגין ראשי הנזק, הינו כדלקמן:

א. כאב וסבל 33,000 ₪

ב. הפסד שכר לעבר 22,000 ₪

ג. הפסד שכר לעתיד 30,000 ₪

ד. הפסד פנסיה 3,000 ₪

ה. עזרת צד ג' 8,000 ₪

ט. הוצאות רפואיות ונסיעה 4,000 ₪

סה"כ 100,000 ₪

מהסכום האמור יופחתו כאמור תגמולי המל"ל ששולמו לתובעת, לא כולל דמי הפגיעה ששולמו באמצעות המעסיק, בסך 20,000 ₪.

ליתרה בסך של 80,000 ₪ יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% מהפיצוי, וכן החזר אגרת תביעה ששולמה משוערכת.

התשלום האמור יבוצע תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' אדר תשע"ד, 08 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.