בקשה של הנתבע 2 לביטול פסק בורר.

1. כתב התביעה הוגש כנגד חברת תיירות, היא הנתבעת 1 , ומנהלה - הוא המבקש.

2. ברקע: בכתב התביעה נטען שבין הצדדים סוכם שהנתבעת 1 תעבוד כנגד עמלה, ומשרדיה ישמשו סניף של התובעת, כאשר הנתבע 2 ערב (בהסכם בעל פה) להתחייבויות הנתבעת 1. נטען כי כל חודש נערכה בין הצדדים התחשבנות ביחס לעמלות המגיעות לנתבעת, ומדי חודש שולם לנתבעת. אלא שהאחרונה, בשל קושי כלכלי, פנתה לתובעת בבקשה לקבל מפרעות על חשבון עמלות עתידיות, והתובעת נענתה, כאשר מדובר היה בסכומים שיקוזזו בעתיד. נטען שהנתבעת, שהפסיקה יחסי העבודה ופעילותה מול התובעת, נותרה חייבת לתובעת סכום של 71649 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה). לפני כן התגלה שבניגוד להתחייבותה מכרה שירותים גם לחברות תיירות מתחרות.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים להיעדר יריבות מול הנתבע 2, הוא מבקש הביטול, והוכחשה אף טענת הערבות האישית. נטען שההתחשבנות החודשית נערכה כל פעם עבור החודש הקודם. הוכחש שסוכם שהנתבעת 1 תשמש כסניף של התובעת, והיה ברור שהנתבעת רשאית לספק שירותים גם לחברות אחרות. צוין כי חתימת הנתבעים על ההתחשבנויות לא היתה כאות ועדות להסכמה לתוכנן; אלא לאור אילוץ, שאלמלא כן לא היתה התובעת מעבירה לנתבעת הכספים כזכיין שלה. הנתבעים טענו לזכאות לכספים נוספים מן התובעת – שלא הועברו; שכן לא נערכה התחשבנות שהנתבעים סמכו על כך שתיערך.

3. בישיבת 7.7.09 התקיימה ישיבת קדם משפט והסכסוך הועבר בהסכמה לבוררות בפני רואה החשבון ועוה"ד מר אילן ישנסקי. מכוח סע' 79ב לחוק בתי המשפט, מהווה אפוא בית משפט זה את ביהמ"ש המוסמך לעניין הבוררות.

4. ב 6.4.10 ניתן פסק הבורר. בפסק דינו ציין הבורר מחדלי הנתבעים שלא הגישו תצהירים למרות שתי ארכות שניתנו, ולא התייצבו לישיבת הוכחות, חרף התרעות שניתנו בענין זה שהישיבה לא תידחה ותתקיים כסדרה. יש לומר שהבורר קיים אף ישיבה מקדמית במעמד בעלי הדין ובאי כוחם, בה ניתנו הנחיות לגבי השלמת הליכי הביניים, מועדי הגשת תצהירים ושתי ישיבות הוכחות שנקבעו. כעולה מפסק הדין, הנתבעים התעלמו למעשה מהליך הבוררות ומן ההנחיות שניתנו.

חרף אי ההתייצבות לישיבת ההוכחות, ולאור העובדה שעל התובעת להוכיח תביעתה, לא הסתפק הבורר במה שלפניו, והחליט לחקור את מצהירי התובעת שהתייצבו לישיבה, כאשר חקירתם אף פורטה על ידו בפסה"ד. בפסה"ד הדין קיבל הבורר את התביעה וחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בסכומה, בתוספת הוצאות.

5. ב 29.4.10 הוגשה בקשה של התובעת לאישור פסק הבורר, בצירוף הפסק עצמו.

6. תקנה 8 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות קובעת:

"בעל דין הרוצה באישור פסק בוררות על ידי בית המשפט, יגיש בקשה על כך בצורת הודעה, ערוכה לפי טופס 3 שבתוספת, ויצרף עותק של פסק הבוררות חתום על ידי הבורר ומספר העתקים נוספים כמספר המשיבים לשם המצאה לכל משיב."

לשם הסרת ספק בענין המצאה, ב 29.4.10 ניתנה החלטתי שעל התובעת להמציא אסמכתא להמצאת בקשתה לצד שכנגד.

7. בסופו של יום ב 15.7.10, לאחר החלטות חוזרות, הומצאה אסמכתא להמצאת הבקשה לב"כ הנתבעים ב 10.5.10 באמצעות דואר רשום (הוצג אישור על מסירת דבר הדואר ליעדו).

מעבר לכך לפי הסרוק במערכת ב 6.5.10 בוצעה מסירה למשרד ב"כ המבקש (דאז) – כאשר ההחלטה מ 29.4.10 ניתנה בפתקית על גבי הבקשה לאישור פסק בורר. כך שממילא בוצעה מסירה של הבקשה למשרד ב"כ המבקש.

8. פסק הבורר ניתן כזכור ב 6.4.10.

9. סע' 23 לחוק הבוררות קובע כדלקמן –

"(א) בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין, לאשר פסק בוררות; אושר הפסק – דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק-דין של בית המשפט.

(ב) לא ייזקק בית המשפט להתנגדות לאישור פסק בוררות אלא בדרך בקשה לביטולו או במסגרת ערעור על פסק הבוררות לפי סעיף 29ב.

(תיקו

סע' 27 לחוק הבוררות קובע –

" (א) לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, על ידי הבורר או על ידי בעל-דין, העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו; בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובכל מקרה שהוגשה בקשה לאישור של פסק בוררות-חוץ.

(ב) היתה פניה לבורר לפי סעיף 22, תתחיל התקופה של ארבעים וחמישה יום מהיום שהבורר החליט או צריך היה להחליט בפניה; ובבקשת ביטול על פי העילה האמורה בסעיף
24(10) – מהיום שנתגלו העובדות המשמשות יסוד לבקשה.

(תיקון

(ג) לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה אחרי שפסק הבוררות אושר

(ד) המועדים האמורים בסעיף קטן (א) לא יחולו על בקשת ביטול על פי העילה האמורה בסעיף 24(1) והוראות סעיף קטן (ג) לא יחולו על בקשת ביטול על פי העילה האמורה בסעיף
24(10)."

תק' 10 לתקנות סדרי סדרי הדין בענייני בוררות קובעת -

"המשיב רשאי להתנגד לאישור פסק בוררות בדרך בקשה לביטולו, תוך חמישה-עשר ימים מיום שהומצאה לו ההודעה האמורה בתקנה 8, ובלבד שלא יאחר מן המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק; לא התנגד כאמור, יאשר בית המשפט או הרשם את הפסק ואין צורך לשמוע את בעלי הדין."

משלא הוגשה אפוא בקשה לביטול בתוך 15 יום ובכלל אושר פסק הבורר, ביום 18.7.10.

10. שלוש שנים (!) אח"כ, ב 18.7.13, ראה הנתבע 2 להגיש בקשה זו לביטול פסק דין. פסה"ד שהתבקש ביטולו היה פסה"ד מיום 6.4.10 כלומר פסק הבורר (ראה הפתיח לבקשה וסע' 14 שלה).

בבקשה למעשה טענה אחת: פורט כי ב 9.12.09 , לבקשת בנק הפועלים ניתן בביהמ"ש המחוזי בחיפה צו כינוס לנכסי הנתבע בתיק 4346-09-09 . בגדרו של הצו עוכבו כל ההליכים כנגד המבקש כאמור בסע' 20(א) ו 22(א) לפקודת פשיטת הרגל. על פי צלום מסך שצירף המבקש, בוטל צו הכינוס (וממילא צו העיכוב שמכוחו) ב 19.9.10, בשל דחיית הבקשה לפשיטת רגל.

אם כן, הליך הבוררות קוים ופסק דינו של הבורר ניתן בתוך התקופה בה היו בתוקפם צו הכינוס וצו העיכוב שהוצא מכוחו.

11. אין טענה בבקשה או בתצהיר התומך בה, כי המבקש או בא כוחו טרחו לעדכן את הבורר בדבר מתן הצו וביקשו לעכב את הליכי הבוררות. ברור שהבורר כלל לא היה מודע לצו הכינוס וצו העיכוב.

12. אין התייחסות בבקשה למועד הגשת הבקשה. המבקש מסתמך על תק' 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, אך בקשה לביטול החלטה או פס"ד המוגשות מכוח תקנה זו יש להגיש בתוך 30 יום מיום המצאת ההחלטה או פסה"ד לפי הענין. גם אם מדובר בטענה לביטול מחובת הצדק ולא רק בחלופת התוקף מתוקף שיקול דעת ביהמ"ש. תק' 201 אינה קובעת דין שונה למועד הגשת הבקשה כאשר מדובר בחלופה של ביטול מחובת הצדק. אין טענה שפסק דינו של הבורר לא הומצא במועד למבקש. אין בקשה להארכת מועד ואף אין מדובר באיחור קצר. בחלופה זו של תק' 201, עליה נסמך המבקש עצמו, חלף אפוא משכבר המועד להגשת הבקשה ואין להיזקק לה כעת. כך פני הדברים גם נתייחס למועד בו אושר פסק הבורר – 18.7.10.

13. המבקש נתפס ממילא לשגגה כאשר השתית יהבו על תק' 201. עסקינן בפסק בורר, שביחס לביטולו והמועד להגשת בקשת ביטול – קבוע דין ספציפי. המבקש מתעלם בבקשתו מהנחיות הדין הספציפי שבחוק הבוררות והתקנות שמכוחו, שהן שקובעות את מתווה ודרכי הגשת בקשה לביטול פסק בורר.

צוטטו לעיל הוראות הדין ביחס לדרך הגשת בקשת ביטול פסק בורר והמועד שבו יש להגיש הבקשה. הלו"ז להגשת בקשת ביטול סוכם בפסקה הבאה:

"אכן, משהגישה המבקשת בקשה לאישור פסק בוררות, יכולה המשיבה להתנגד לבקשה רק באמצעות הגשת בקשה לביטול הפסק [סעיף 23(ב) לחוק הבוררות]. בעוד שהבקשה לאישור הפסק איננה מוגבלת בזמן, כך שבעל דין המבקש לקיים את פסק הבורר יכול להגישה בכל עת, מעניק חוק הבוררות לבעל הדין המתנגד לאישור הפסק פרק זמן של 45 ימים מיום קבלת הפסק לשם הגשת הבקשה לביטולו [סעיף 27(א) לחוק הבוררות], בקשה אשר תלווה בתצהיר לאימות העובדות הכלולות בה [תקנה 9 לתקנות הבוררות]. הוגשה בקשה לאישור פסק הבורר, מתקצרת התקופה האמורה ל-15 ימים בלבד מיום קבלת ההודעה על הגשת בקשת האישור, ואף זאת תוך תקופת 45 הימים, כמפורט לעיל [תקנה 10 לתקנות הבוררות] ולא מעבר לה. במידה שאיחר בעל הדין אשר מבקש את ביטול הפסק את אחד המועדים הנזכרים, לפי העניין, עליו להגיש בקשה להארכת מועד בציון הטעמים המיוחדים שגרמו לאיחור האמור ו"בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו" (סע' 10 להחלטה ברע"א 1023/09 ק. קאצ'ר בניה ופתוח נ' בלושטיין חי (אילת) בע"מ).

14. ללו"ז האמור יש חריג הקבוע בסע' 27(ד) לחוק הבוררות. אך החפץ להיכנס בשעריו של החריג צריך להתכבד ולהמחיש החלופה המתאימה. ממילא המגיש בקשת ביטול פסק בורר צריך להתכבד ולפרט מהי עילת הביטול הנטענת מבין רשימת העילות המנויה בסע' 24 לחוק הבוררות. המבקש לא טרח לפרט בבקשתו לאיזו עילת ביטול הוא מתייחס, ולאשורה לא התייחס כלל לעילת ביטול שלפי חוק הבוררות אלא הפנה כאמור כללית דיני הביטול לפי תק' 201 לתקנות סדר הדין האזרחי. ככל שעילת הביטול הנטענת היא פעולה בלא סכות של הבורר לאור צו העיכוב עליו לא ידע, הרי מדובר בעילה לפי סע' 24(3) לחוק הבוררות , שאינה נכנסת לגדרו של סע' 27(ד) האמור, היינו הבקשה איחרה זמנה. מכל מקום, משעה שלא מניח המבקש תשתית בסיסית מתאימה לבקשתו, אין להיעתר לבקשה, שכן לא הומחש חריג המאפשר להגישה באיחור (ואף ניכר מאד). ראה למשל רע"א 8836/04 רמת רזיאל נ' אליעזר יוליוס.

15. אין אפוא להיזקק לבקשה זו מפאת האיחור הניכר בהגשתה, והעובדה שהיא נסמכת על דין שאינו הדין הספציפי החל ביחס לדרך הביטול. אך למעלה מן הצורך יצוין כי אף לו הוגשה בקשה לביטול פסק בורר על פי הדין הספציפי החל, לא היה מקום להיענות לה בנסיבות, מפאת שימוש לרעה בהליכים. המבקש יכול (וצריך) היה על נקלה לעדכן הבורר (ומן הראוי היה שיכניס הודעה בענין זה אף לביהמ"ש בתיק זה) בדבר צו הכינוס ועיכוב ההליכים. חלף זאת בחר להתעלם מהליך הבוררות ותוצאיו משל היה כלא היה, ונזכר רק עתה בגדר בקשה זו, שלוש שנים תמימות לאחר שאושר פסק הבורר, לעדכן בדבר צו הכינוס שניתן בזמנו.

לטעמי ובאנאלוגיה, לא יכול מצבו של המבקש להיות טוב יותר ממצבו של מי שבחר לנהל הליך לגופו ואז משהפסיד או נוכח שהכף נוטה לרעתו, נזכר להעלות באיחור טענה של חוסר סמכות אותה נצר באמתחתו. על סמכות עניינית לא ניתן אמנם להתנות, אך בעל דין שכזה ייחשב לרוב כמושתק מלכפור בתוקפו של פסק הדין שניתן בעניינו, מכוחם של השתק שיפוטי ומניעת שימוש לרעה בהליכים. כך אף בענייננו. מעבר לכל שפורט יש גם לראות בו במבקש כמי שמושתק הוא כעת מלהעלות מן האוב טענה הנוגעת לעיכוב ההליכים מכוחו של צו הכינוס, כעילה לביטול פסק הבורר. לו היה טורח המבקש לעדכן הבורר במועד, כפי שהיה צריך לעשות, היה הליך הבוררות לכל היותר מעוכב , אך מתחדש עם ביטולו של צו הכינוס ב 19.9.10. לא זו בלבד שהמבקש לא טרח לבקש עיכוב ההליך וראה להתעלם ממנו (תוך הפגנת אדישות לזמנו של הבורר וזמנו של הצד שכנגד שבא כוחו ועדיו התייצבו לישיבת הבוררות); אלא שנצר בקשה זו לביטול שלוש שנים תמימות לאחר שאושר פסק הבורר. יש לתן משקל של ממש לחלוף הזמן ואינטרס ההסתמכות של המשיבה שאוחזת בידה פסק דין סופי וחלוט (שכמותו כפסק דין של ביהמ"ש, משעה שאושר). ואין לאפשר למבקש להיזקק לבקשת ביטול בכל מועד בו יחפוץ, שנים לאחר אישור פסק הבורר, ולהחזיר ההליך לראשיתו משל לא נעשה דבר.

16. הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיבה בבקשה בגין שכ"ט עו"ד, בסך כולל של 3500 ₪.

ניתנה היום, י"א חשון תשע"ד, 15 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.