גזר דין

1. ביום 12.3.08 הוגש כתב אישום נגד הנאשמת בו היא הואשמה בביצוע עבירה של אי קיום צו בית משפט לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה – 1965 (להלן – חוק התכנון והבניה).

בסעיף 210 נקבע כי נשפט שאינו מקיים צו לפי סעיף 205 או 206 בתוך המועד שקבע בית המשפט, דינו – מאסר שנה ואם נמשכה העבירה אחרי תום המועד, דינו – קנס כאמור בסעיף 61 (ג) לחוק העונשין לכל יום של עבירה.

סעיף 205 לחוק מאפשר לבית המשפט, בגוזרו את דינו של מי שהורשע לפי סעיף 204, להורות על צו הריסה, ואילו סעיף 204 קובע את עונשו של מי שמבצע עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר, כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר.

בפרק העובדות שבכתב האישום צוין כי ביום 9.3.04, במסגרת תיק עמק 20126/03 הרשיע בית המשפט השלום ב"צפת" (ביום 17.11.09 תוקן ל"קרית שמונה") את הנאשמת בביצוע עבירות של בניית שני מבנים (שכל אחד מהם הינו בן שתי קומות ושטחו כ-300 מ"ר) במגרש 100/9 בחלקה 2 בגוש 13787 בטובא זנגריה ובהפרת צו הפסקה מינהלי של מבנים אלו, וגזר עליה להרוס את המבנים עד ליום 9.9.05. לאחר מכן, ביום 26.10.06 הורשעה הנאשמת, במסגרת תיק עמק 20095/06 בעבירה של אי קיום צו שיפוטי. בבדיקה שנערכה על ידי המאשימה ביום 13.6.07 התברר כי הנאשמת לא השיגה היתרי בניה למבנים ולא הרסה אותם.

2. בדיון ביום 10.11.09 בפני כבוד סגן הנשיא פיילס הודיע הסנגור, בשם הנאשמת, על כפירתה בעובדות כתב האישום. בדיון ביום 10.12.09 חזרה הנאשמת מכפירתה, הודתה בעובדות כתב האישום והורשעה על פי הודאתה בעבירה של אי קיום צו בית משפט. לאחר דחיות רבות, שמרביתן ביוזמת הנאשמת, השמיעו ביום 17.6.12 באי כוח הצדדים את טיעוניהם לעונש.

3. טיעוני המאשימה לעונש

בא כוח המאשימה הדגיש את חומרת העבירה שעניינה התמשכות לאורך שנים של אי קיום צו הריסה של בנייה למגורים ללא היתר. הוא טען כי אין מקום לקבל טענות על מצב כלכלי קשה ממי שמסוגלת היתה לשאת בעלויות של בניית בית מידות בשטח של 600 מ"ר. הוא הזכיר כי מדובר בכתב אישום שני באותו עניין, והציג את פרוטוקול הדיון מיום 26.10.06 בתיק עמק 20095/06 (ת/1), שעניינו כתב האישום שהוגש נגד הנאשמת בגין אי קיום צו בית המשפט, מאחר וצו ההריסה לא בוצע. שם הנאשמת הודתה בעובדות אותו כתב אישום, ולאחר שהורשעה ציין בא כוחה, במסגרת טיעוניו לעונש, כי היא פנתה למאשימה, שילמה את השובר הראשון בבקשה להיתר, וכי "היא תתחיל בתהליך של היתר בניה". בגזר הדין קבע כבוד השופט פיילס כי השיקול הציבורי גובר על השיקולים האישיים של הנאשמת, אך התחשב במצבה הכלכלי וגזר עליה קנס בסך 7,000 ₪, מאסר מותנה של שלושה חודשים למשך שנתיים וחתימה על התחייבות.

בתיק הנוכחי בא כוח המאשימה ביקש להטיל על הנאשמת ארבעה חודשי מאסר בפועל, מימוש המאסר המותנה, קנס בגובה 480,000 ₪ וחתימה על התחייבות כספית.

4. טיעוני הסנגור לעונש

הסנגור טען כי מיד לאחר שהורשעה הנאשמת בשנת 2006 בעבירה של אי קיום צו שיפוטי היא נקטה צעדים שנועדו להביא להשגת היתר למבנים שנבנו שלא כדין במגרש 100/9, המשתרע בחלקו על חלקה 2, הצמודה לחלקה 3 – בה יש לנאשמת זכויות מכוח ירושה. הוא עצמו, בשם הנאשמת, פנה למינהל מקרקעי ישראל בהצעה לרכוש את הזכויות בחלקה 2, ואף מילא כמיטב יכולתו את דרישת המינהל להמצאת מסמכים שנועדו לקדם את הטיפול בבקשתו, אך מאז 2008 לא קידם המינהל את הטיפול בה.

הסנגור הסביר כי מכשול כמעט בלתי עביר לקבלת היתר כדין הינו היותם של המבנים מצויים בחלקם על שטח ציבורי שהיה מיועד לכביש. על אף שהמועצה המקומית הביעה דעתה כי אין לה עניין בסלילת אותו כביש, אין יכולותיה הכלכליות של הנאשמת מאפשרות לה לפעול לשם שינוי תב"ע שיסיר את המכשול של תכנון הכביש בשטח שנחשב כציבורי.

עוד טען הסנגור כי הנאשמת מתגוררת בחלק מהמבנים ביחד עם אחיותיה ומשתכרת שכר מינימום,

הוא ביקש להסתפק במאסר שירוצה בעבודת שירות ובקנס שסכומו יביא בחשבון את מצבה הכלכלי של הנאשמת. על מנת לאפשר מיצוי ההליכים מול מינהל מקרקעי ישראל, ביקש הסנגור לדחות את ביצוע צו ההריסה לתקופה של שנה וחצי לפחות.

לתמיכה בטענותיו הציג הסנגור את המסמכים הבאים:

נ/4 – מכתב יו"ר המועצה המקומית אל מהנדסת המאשימה מיום 16.5.02 ובו הודעה כי אין למועצה המקומית ענין בבנית כביש בחלקה 3, בהיותו מתוכנן לעבור במגרש 100/9 (הוא המגרש הנזכר בכתב האישום).

נ/5 – מכתב המועצה המקומית אל המאשימה מיום 23.10.02 ובו הודעה כי הנאשמת הסדירה חובותיה למועצה בגין הנכס במגרש 100 בחלקה 3.

נ/3, נ/7 ו-נ/9 – מכתבים ששלח בא כוח הנאשמת ביום 29.10.06 (שלושה ימים לאחר הרשעתה בתיק עמק 20095/06 בעבירה של אי קיום צו שיפוטי), ביום 10.9.07 וביום 27.1.08 אל מינהל מקרקעי ישראל ובהם בקשה לרכוש את חלקה 2 בגוש 13787 בטובא זנגריה, עלה בנתה הנאשמת את המבנים נשוא כתב האישום.

נ/10 – מכתב מנהל מקרקעי ישראל אל בא כוח הנאשמת מיום 3.2.08, ובו פירוט המסמכים החסרים לצורך בדיקת בקשתו לרכוש את חלקה 2.

נ/11 ו- נ/12 – מכתבי בא כוח הנאשמת אל מינהל מקרקעי ישראל מיום 13.4.08 ומיום 19.10.08, במענה לדרישה לקבלת המסמכים כאמור.

נ/14 – תלושי משכורות של הנאשמת העובדת בחברת איי. אס. אס. אשמרת, מהם עולה כי היא משתכרת שכר מינימום.

נ/15 – תדפיס חשבון עובר ושב של הנאשמת בבנק הפועלים.

5. דברי הנאשמת

הנאשמת הביעה התנצלות סתמית.

6. על התמשכות העבירה לאורך השנים

במקרה שבפנינו, מאז הגשת כתב האישום, לפני ארבע וחצי שנים, ועד היום נמשכת הפרת הצו השיפוטי על ידי הנאשמת.

ברע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' מלכיאל (ניתן ביום 23.6.11) עמדה כבוד הנשיאה (כתוארה אז) בייניש (בפסקה 14 לפסק דינה) על חומרת העבירה המתמשכת של אי קיום צו בית משפט, הרווחת כל כך כשמדובר בדיני תכנון ובנייה:

"כידוע, עבריינות התכנון והבניה הוגדרה זה מכבר על ידי בית משפט זה כ"מכת מדינה". מערכת אכיפת החוק ניצבת בנושא זה מול קשיים רבים ובפני תופעות של זלזול בוטה בהוראות החוק ובצווים שיפוטיים מצד עברייני הבנייה (ראו לדוגמה: פרשת נאיף, בפסקה 9 לפסק דיני; פרשת פור, בעמ' 536-535; רע"פ 4203/03 בויראת נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (29.6.2003); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (22.5.2005)). במצב דברים זה, מן הראוי לא להחסיר מידי המדינה כלים חיוניים למאבק בפשיעה, אלא לאפשר לה למצות את הדין עם עברייני הבנייה לפי הכללים הרגילים. התוצאה אליה הגעתי מתמרצת אף את הנאשמים עצמם לנהל את ההליך השיפוטי ביעילות ובזריזות, וכמובן – לשים קץ להתנהגותם העבריינית בהקדם, ביודעם כי הימשכותה מעצימה את משקלה וחומרתה של העבירה בה הם מואשמים".

בהמשך (בפסקה 19) התייחסה הנשיאה למשקל שיש להתמשכות העבירה במשך זמן ניכר אף לאחר שכבר הוגש כתב האישום בגינה:

"אין לחייב את התביעה, בכל מקרה של עבירה נמשכת, לתקן באורח מלאכותי את כתב האישום על דרך תיקון התאריך הרשום בראשו. אפשרות תיקון כתב האישום עשויה להיות עדיפה במקרים מסוימים, אך אין היא הכרחית. אפשרות כזו אינה שוללת את העובדה הפשוטה, שכאשר כתב האישום מוגש שעה שהעבירה עודנה נמשכת, וכתב האישום מנוסח כראוי, מנוי וברור לצדדים כולם כי אין הוא מתיימר לטעון כי תמה ונשלמה העבירה; אלא רק, כפי שארע במקרה דנן, שהתגבש אותו אירוע "איכותי" המקים את העבירה ומאפשר להעמיד בגינה את העבריין לדין. כאשר בנסיבות כאלו נמשכת העבירה לתוך המשפט, על התביעה להעמיד את הנאשם על כוונתה לכלול את התמשכות העבירה לעניין העונש. משכך נעשה, והעבירה מוכחת כדבעי בראיות, אין להתעלם באופן מלאכותי מהמשכיות העבירה רק בשל התאריך בו הוגש כתב האישום. אין זו דרכו של ההליך הפלילי".

על משמעותו החדשנית של פסק דין זה עמד כבוד השופט ג'ובראן בדנ"פ 5155/11 מלכיאל נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 5.12.11), בו נדחתה בקשת הנאשם לקיום דיון נוסף:

"פסק הדין נושא בקשה זו אכן קובע הלכה חדשה לעניין ההתחשבות בהימשכותה של עבירה בין יום הגשת כתב האישום למועד גזירת הדין. ברם, אין די בקביעתה של הלכה חדשה בכדי להצדיק קיום דיון נוסף בסוגיה. . . .

כאמור, בית המשפט קבע כי השאלה האם כתב האישום תוחם בזמן את העבירה הנמשכת אם לאו תוכרע לאור נוסח כתב האישום. קביעה זו עולה בקנה אחד עם הכלל על פיו אין עונשין אלא אם מזהירים. זאת, מאחר שהבחינה המהותית הנערכת על ידי בית המשפט היא האם הבין הנאשם את העבירות בגינן הוא מואשם, והאם ניתנה לו הזדמנות הוגנת להתגונן מפני אישומים אלו. אף שפסק דין נושא בקשה זו יושם לראשונה כלל זה בהקשר של עבירות נמשכות, הרי שהעיקרון על פיו יש לפרש באופן מהותי את כתב האישום נקבע עוד קודם לכן, ואינו שנוי במחלוקת משפטית (ראו: רע"פ 5978/04 פלוני נ' מדינת ישראל (20.2.2006) וההפניות שם)".

וראו גם עפ"א (מחוזי נצ') ולפיש נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל (ניתן ביום 26.1.10):

"בהקשר לעבירה של הפרת צו שיפוטי עפ"י ס' 210 לחוק יש להזכיר כי עסקינן בעבירה נמשכת, כאשר אי קיום צו ההריסה מהווה עבירה חדשה מדי יום ביומו (ראה ע"פ 450/77 ברוך בעל - טכסא נ' מ"י פד"י ל"ב (2) 152, 158).

יתרה מזאת, אף נקבע כי ניתן להגיש כתב אישום בגין העבירה הנ"ל כל עוד לא תמה הפרת הצו השיפוטי, זאת אף אם הוגש כבר כתב אישום נגד אותו אדם בגין הפרת הצו השיפוטי במשך פרק זמן מסויים, ראה דנ"פ 7694/97 איוב נ' ועדת התכנון והבניה, מעלה חרמון (מיום 6/2/98).

להוסיף כי גם העובדה לפיה בימ"ש מאפשר לועדה המקומית להרוס בניה בלתי חוקית בעצמה, ממועד מסויים או בכלל, אין בה כדי לפטור את הנאשם מחובתו להרוס את המבנה וכל עוד אין הוא עושה זאת, הוא ממשיך לשאת באחריות הפרת הצו השיפוטי. בנדון ראה רע"פ 11920/04 נאיף נ' מ"י (מיום 11/4/07))".

לדעות שונות על משמעותה של "עבירה נמשכת" ראו פסקאות 9 - 10 לפסק דינו של כבוד השופט ד' חשין בע"פ (מחוזי י-ם) כהן נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 12.12.06).

7. על הענישה הראויה במקרים כגון אלו שבפנינו עמדה הנשיאה בייניש בפסקה 9 לפסק דינה ברע"פ 11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 26.3.07):

"בית משפט זה פסק בעבר כי בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבניה מן הראוי ככלל להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש. זאת, הן נוכח הצורך להיאבק בעבירות של בנייה בלתי חוקית, שזה מכבר הוכרו על ידי בית משפט זה כ"מכת מדינה", והן נוכח הפגיעה החמורה בשלטון החוק שנגרמת כתוצאה מהפרתם של צווים שיפוטיים (ראו לדוגמה: ר"ע 23/83 פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533, 536-535; רע"פ 4203/03 בויראת נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (לא פורסם); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם))".

8. השיקולים לחומרא ולקולא

כשיקולים לקולא יש להביא בחשבון את הודאת הנאשמת ומצבה הכלכלי. נסיונותיה, שהחלו רק בשנת 2006, לרכוש חלקה ממינהל מקרקעי ישראל אינם מבשרים על קבלת היתר כדין בעתיד הנראה לעין, מה עוד שלאחר שנת 2008 לא היה לניסיונות אלו כל המשך.

כשיקולים לחומרא יש לראות בעצם העבירה של אי קיום צו שיפוטי, בהתמשכותה לאורך שנים רבות ובקיום הרשעה קודמת בביצוע אותה עבירה. בחלק מפסקי הדין שהציג הסנגור מצאתי חוסר התאמה בין הרטוריקה, שהסתמכה על המדיניות השיפוטית שנקבעה על ידי בית המשפט העליון באשר לעבירה זו, לבין הדין שנגזר במקרים השונים. בחלק מפסקי הדין מצאתי שוני במסכת העובדתית בין המקרים שנדונו שם לבין המקרה שבפנינו. דומה כי ענישה מקלה במקרה הנוכחי עלולה להחטיא את המסר הבסיסי לפיו אי קיום צוי בית משפט אינו יכול לבוא בחשבון בחברה המושתתת על כיבוד החוק.

9. אשר על כן, לאחר ששקלתי את השיקולים לחומרא ולקולא ושמעתי את טענות הצדדים, הנני מטיל על הנאשמת את העונשים הבאים:

א. שלושה חודשי מאסר בפועל אותם היא תרצה החל מיום 28.10.12. במועד זה עליה להתייצב בשעה 08:30 בתחנת משטרת ראש פינה לריצוי עונשה.

ב. קנס בסך 40,000 ₪ אשר ישולם ב-40 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 15.11.12 וב-15 לכל חודש קלנדרי שלאחריו, או 160 ימי מאסר תמורתם.

זכות ערעור תוך 45 יום.

ניתן היום, ט"ז אלול תשע"ב, 3 ספטמבר 2012 במעמד הצדדים.