התובעת, מדגרת גן השומרון בע"מ (להלן: "התובעת"), הגישה תביעה כספית בסדר דין מקוצר, כנגד הנתבע, מר מיכאל עמוס (להלן: "הנתבע"), לתשלום יתרת חוב ע"ס של 75,208 ₪ בגין אספקת אפרוחים.

בעלי הדין וטענותיהם

עיסוקה של התובעת, חברה פרטית, במתן שירותי הדגרה, שיווק ומכירת אפרוחים מסוגים שונים.

הנתבע, הינו בעל לול תרגולות, ובזמנים הרלוונטיים לתביעה זו עסק בגידול עופות לפיטום ובחקלאות.

אין מחלוקת, כי בין הצדדים שררו יחסי מסחר החל משנת 2005.

עוד אין חולק, כי ביום 16.03.2006 התקשרה התובעת עם הנתבע בהסכם לרכישת אפרוחים (להלן: "העסקה").

בכתב התביעה, טוענת התובעת כי הנתבע לא שילם לה את התמורה המגיעה לה ממנו בגין העסקה, על אף שהאפרוחים סופקו לו לשביעות רצונו ובהתאם להזמנתו ולהסכמות עמו.

כל פניותיה החוזרות והנשנות של התובעת אל הנתבע על מנת שיפרע את חובו, לא העלו חרס.

מכאן התביעה שבפניי.

כתמיכה בתביעתה, צירפה התובעת תעודת משלוח מיום 16.03.06 עליה מתנוססת חתימתו של הנתבע (להלן: "תעודת המשלוח"), וכן חשבונית מס מאותו מועד שנמסרה לנתבע במעמד מסירת האפרוחים (להלן: "החשבונית").

הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן ובגדרה טען, כי אינו חייב עוד לתובעת, מאחר שהצדדים הגיעו להסדר חוב, לפיו קיבל הנתבע מהתובעת הפטר מתשלום מחצית החוב וזאת עקב מחלות בהן לקו האפרוחים שסופקו ואשר גרמו לתמותת יתר בקרב האפרוחים. עוד הוסכם בין הצדדים, כי יתרת החוב העומדת ע"ס כ- 30,000 ₪ תשולם באמצעות מר שמואלי שמעון (להלן: "שמואלי"), אשר ישכור את הלולים מהנתבע, ימשיך להפעיל אותם וירכוש אפרוחים למדגרים מהתובעת. שמואלי ישלם לנתבע דמי שכירות חודשיים, מהם יפחית סכום של 3,000 ₪ שיועברו בכל מדגר לתובעת על חשבון החוב של הנתבע בגין העסקה נשוא התביעה. עפ"י המוסכם, הסכום של 3,000 ₪ לא שולם במזומן אלא באמצעות זיכויים וקיזוזים שקיבל שמואלי מהתובעת באמצעות סוכן המכירות שלה.

לטענת הנתבע, סכום החוב המופחת עפ"י הסיכום בין הצדדים, שולם במלואו לתובעת ע"י שמואלי.

בהסכמת הצדדים ניתנה לנתבע רשות להתגונן כנגד התביעה וזאת בכפוף להפקדת סך של 25,000 ₪ בקופת ביהמ"ש. לבקשה, צורפו שני תצהירים ערוכים ע"י שמואלי והנתבע בעצמו. לאחר מתן הרשות להתגונן, נקבע כי התצהירים שצורפו לבקשה הפכו לכתב הגנה והתיק עבר לדיון בפני בית המשפט.

העדויות

מטעם התובעת הוגשו שני תצהירי עדות ראשית, האחד ערוך ע"י מנהל התובעת דאז, מר טל קלטר (להלן: "קלטר"); והשני ערוך ע"י שמעון אלון (להלן: "אלון") ששימש כסוכן המכירות של התובעת בזמנים הרלוונטיים לתביעה. שני המצהירים הללו אינם נמנים עוד על עובדיה של התובעת.

כאמור, צורף תצהיר מטעם הנתבע בעצמו ולאחר מכן אושר צירופו של תצהיר נוסף מטעם שמואלי.

כל המצהירים התייצבו לחקירה, למעט אלון אשר לא הגיע לדיון, ועקב כך וויתר ב"כ התובעת על הבאתו לעדות.

דיון ומסקנות

לאחר שעיינתי בכתובים ושקלתי את עדויות הצדדים, אני מחליטה לקבל את התביעה במלוא סכומה. להלן נימוקיי לכך.

לפני שאגש לבחינת העדויות וראיות הצדדים לגופן, ברצוני לעמוד על מושכלות יסד בכל הקשור לנטלי ההוכחה והראיה החלים על המקרה המונח בפני.

הלכה היא, כי הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט אזרחי נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש (ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז(1962); ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי, פ"ד כ"א (2) (1967)). אכן, בתיק זה, כבכל הליך תביעה שגרתי, התובע הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", ולפיכך נטל ההוכחה מוטל עליו להוכיח את הטענות שביסוד תביעתו. הלכה מושרשת היא, כי נטל ההוכחה- הוא נטל הבאת הראיות, אשר במשפט אזרחי נקבע עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות". בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) (1986) נקבע כי: "דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ- 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יותר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%". כן נפסק, כי "על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיוביים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה" (שם, בעמ' 1512). ככלל, בתחילת המשפט נטל הבאת הראיות רובץ על מי שנושא בנטל השכנוע..." (ע"א 78/04 המגן חב' לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פסקאות 11 ו- 13 לפסק הדין).

בענייננו, התובעת הוכיחה כי היא סיפקה לנתבע ביום 16.3.06 אפרוחים, לפי הכמות והמחיר הנקובים בתעודת המשלוח וחשבונית המס העומדות ביסוד התביעה דנן, וכי הנתבע קיבל את האפרוחים לידיו.

אמנם, תחילה הכחיש הנתבע את טענת התובעת, כי מחיר האפרוחים שסופקו נקבע עפ"י מחירוני המרכז החקלאי. ואולם, במהלך עדותו בפניי אישר הנתבע כי מחיר האפרוחים המוסכם הוא המחיר לו טוענת התובעת (עדות הנתבע בעמ' 23, ש' 14-15).

עוד טען הנתבע, כי החתימה המתנוססת על תעודת המשלוח, אינה חתימתו. הכחשת הנתבע את דבר חתימתו על תעודת המשלוח לא נזכרה כלל בתצהירו התומך בבקשה למתן רשות להתגונן והיא עלתה, לראשונה, בתצהיר העדות הראשית מטעמו (סעיפים 6-7 לתצהיר). די בנימוק זה על מנת לדחות את הטענה. יתרה מזו, גרסה זו קרסה כאשר הודה הנתבע בפה מלא במהלך עדותו בפניי כי קיבל לידיו את האפרוחים שסיפקה לו התובעת והמצוינים בתעודת המשלוח נשוא העסקה (עמ' 22, ש' 10-12).

משכך, השכילה התובעת להוכיח את כל יסודות עילת תביעתה, היינו עצם אספקת האפרוחים, הכמות ומחיר העסקה, כנקוב בחשבונית ותעודת המשלוח.

מכאן, עובר הנטל אל כתפי הנתבע להוכיח את טענת ההגנה היחידה שבפיו והיא 'טענת קיזוז'.

כפי שעוד יבואר להלן, הנתבע כשל בלעמוד בנטל זה.

על מנת להבהיר את דרך הילוכנו ואופן בחינת הסוגיה הניצבת לפנינו, אקדים מספר מילים אודות טענת הקיזוז.

סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע "הסדר כולל" לזכות הקיזוז (ע"א 377/82 התעשיה האווירית לישראל בע"מ נ' צור גת חברה לפיתוח ולגידור בע"מ, פ"ד מב (2) 725, 734 (1988). ההסדר הכולל חל גם, בעקיפין, על חיובים שמקורם אינו בחוזה (סעיף 61 (ב) לחוק החוזים). המדובר בקיזוז מהותי, דהיינו- קיזוז המופעל על-ידי החייב, כדרך תשלום חובו הכספי לנושה, וזאת להבדיל מקיזוז דיוני (סעיף 52 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), המופעל על-ידי הטריבונל השיפוטי, לצורך קביעת החובות והזכויות בין המתדיינים (מ' מאוטנר- "קיזוז" דיני חיובים- חלק כללי, בעריכת ד' פרידמן, (1994) בעמ' 462, 465). בנוסף ישנן הוראות חוק ספציפיות הפזורות בדברי החקיקה האזרחית והמהוות הסדרים "פרטניים" לזכות הקיזוז.

זכות הקיזוז היא אמצעי לפירעון חובות בדרך של סעד עצמי. טענת קיזוז היא דוגמה לסוג של טענה ממשפחת ההודאה וההדחה. כאן, טוען נתבע כי אפילו יש ממש בעובדות המהותיות של עילת התביעה, קיימות עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא שהתובע אינו זכאי לסעד המבוקש, כולו או חלקו. על הנתבע מוטל נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידו. כאשר הוא אינו מרים נטל זה, תידחה טענת הקיזוז. בע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1004, תיאר השופט (כתוארו אז) זוסמן את טענת ההודאה וההדחה בזו הלשון: "היסודות של הטענה המורכבת הזו ערוכים, כביכול, בשני עיגולים קונצנטריים. בעיגול הפנימי, הקטן, מצויות כל אותן העובדות עליהן העמיד התובע את תביעתו, ובעיגול החיצוני, הגדול, ערוכות העובדות המפקיעות את זכות התובע".

כלל ידוע, כי הטוען טענת קיזוז עליו נטל ההוכחה. "על הטוען קיזוז להוכיח טענתו ומשלא מצא בית המשפט בחומר הראיות ביסוס לטענה זו, בדין דחה אותה" (ראו: 2196/93 מכבסת שלג חרמון נ' סלע חברה לביטוח, פ"ד נ(3) 744, 747). נתבע הטוען טענת קיזוז עליו להניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענתו. הלכה פסוקה היא, "מול תביעה בסדר דין מקוצר ניתן להעלות טענת קיזוז, אולם במה דברים אמורים: טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת". יש לפרט היטב טענת קיזוז הנטענת במסגרת כתבי הטענות ולהעלותה בצורה מפורטת וברורה, כדרך שמפרטים חוב או נזק כשמנסחים כתב תביעה. כך, הטוען טענת קיזוז עליו לפרט את הסכומים המגיעים לו לפי טענתו ואת כל הפרטים האחרים שיש בהם כדי להקים תשתית עובדתית נאותה (ע"א 725/87 חברת ביר-טל מסחר מזון נ' חברת אולבקיס בע"מ, פ"ד מד(1) 177); ע"א 16/89 ורדים חברה לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פ"ד מה(5) 736). דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת, שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז, המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן (ע"א 579/85 משה אריאן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מ(2) 765, 767-768).

חובה נוספת המוטלת על שכמי הטוען כי קמה לו זכות קיזוז, הינה חובת ההודעה על כך לנושה. הדרך והמועד למסירת הודעה, כאמור, קבועים בסעיף 60 לחוק החוזים, ולפיו בין השאר: "ההודעה לפי חוק זה תינתן בדרך המקובלת בנסיבות העניין". באין בחוק או בהסכם הוראה מיוחדת אחרת, יחול ההסדר הקבוע בסעיף 60 לחוק החוזים גם על קיזוז חוב שאינו נובע מחוזה, והכול מכוח הוראת סעיף 61 (ב) לחוק החוזים. בפסיקה קיימת התייחסות ל"דרך המקובלת בנסיבות העניין" לצורך מתן הודעת קיזוז ( ראו והשוו: ת"א (ש'-עפ') 21479-06-09 בכור שרבט נ' שמעון, (24.7.12)). כך למשל, נפסק בע"א 5795/90 סקלי נ' דובען בע"מ, פ"ד מו(5) 811, 826 (1992), כי: "... לא חוק החוזים ולא כל חוק אחר לא קבעו דרך פורמאלית להודעת קיזוז, לא על דרך מסירתה ולא על תוכנה. ואם כך בחקיקה, הנה ההלכה קבעה כי הודעת קיזוז אינה ממצה עצמה בכתב סדיר ופורמאלי הנמסר בדרך ספציפית כלשהי, ועיקר הוא בהבאת דרישת הקיזוז לידיעת הצד האחר להסכם, ואפילו נעשה הדבר שלא במפורש אלא מכללא".

ובחזרה לענייננו -

כפי שכבר הובא לעיל, הנתבע טוען כי אינו חייב מאומה לתובעת משום שהגיע עמה להסדר לסילוק החוב, ולפיו הופחת החוב הנטען בשיעור של 50% והיתרה שולמה על ידי צד שלישי באמצעות קיזוזים וזיכויים שהעניקה התובעת לאחרון על חשבון חובו של הנתבע כלפיה.

כפי שראינו, טענתו זו של הנתבע הינה מסוג "הודאה והדחה". הנתבע, למעשה, מודה בעובדות המהותיות של עילת התביעה המתייחסת לעסקת רכישת האפרוחים מיום 16.03.06, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא, כי התובעת אינה זכאית לסעד הכספי המבוקש, מאחר ולשיטתו תמורת ההזמנה שולמה לאחר שהתובעת מחלה על מחצית מהחוב ואילו החוב 'המופחת' שולם על ידי העברת דמי השכירות ששמואלי היה חייב לנתבע בגין שכירת הלול שבבעלותו, לידיה של התובעת בהפרשות מצטברות ע"ס 3,000 ₪, כל תשלום, שיועבר בכל מדגר. במצב דברים זה, מוטל נטל השכנוע על הנתבע לגבי העובדות 'המדיחות' המועלות על ידו. כאשר הוא אינו מרים את עול ההוכחה, מתקבלת גרסת התובעת, שכן הנתבע הודה בה (ראו: ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1004; רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1998) בע"מ, פ"ד נה (5) 193, 94; ע"א 11100/02 רונן חצור נ' עו"ד ניסים דותן, (16.02.2004)).

אקדים ואומר, כי בעדותו של הנתבע נמצאו סתירות מהותיות פנימיות בין הגרסה שמסר בכתב ההגנה ובתצהיר העדות הראשית מטעמו, לבין עדותו בבית המשפט, וכן נתגלו פרכות ממשיות בין גרסתו של הנתבע לזו שמסר שמואלי, עד ההגנה מטעמו, באופן שלא ניתן לתת אימון בגרסאות אלה ולקבוע כי הן הביאו להרמת נטל השכנוע המוטל על כתפי הנתבע להוכחת טענת הקיזוז.

יתרה מזו, אף אם הייתי מקבלת את טענת ההגנה, לפיה היה 'הסדר' להפחתת החוב של הנתבע (ובכך לזקוף לחובת התובעת את אי זימונו של העד מטעמה, מר שמעון אלון), הרי שלא ניתן לומר כי הנתבע הרים את נטל השכנוע המוטל עליו להוכיח את גובה סכום הקיזוז, שכן הלה לא תמך את גרסתו בעניין 'מנגנון הקיזוז' העומד בבסיס הגנתו, בראיות חפציות חיצוניות, כגון חשבוניות או כרטסת ניהול החשבונות של החברה שבבעלות שמואלי אל מול התובעת ואף לא במישור היחסים הישירים שבין הנתבע לשמואלי מכוח יחסי שוכר-משכיר שביניהם. סבורה אני, כי בנסיבות העניין, נתגלו סתירות מהותיות בגרסאות שמסרו הנתבע והעד שמואלי מטעמו בכל הנוגע לתקופת השכירות ביניהם אשר אמורה להוות הוכחה, או למצער, אינדיקציה למספר הזיכויים שבוצעו לטובת תשלום החוב של הנתבע מול התובעת באמצעות שמואלי; צורת ההתחשבנות וביצוע הזיכויים עצמם, קרי האם על ידי ביצוע קיזוזים בכרטסת העסק של שמואלי או בכרטסת הנתבע שנוהלו אצל התובעת, זהות הגורמים שהיו נוכחים בפגישה בה סוכם על הסדר החוב האמור ועוד.

התרשמותי השלילית מעדויות הנתבע ועד ההגנה מטעמו, נוכח הסתירות הקיימות כאמור בעדויות, אינה מאפשרת לקבוע בהסתמך עליהן ממצאים עובדתיים התומכים בגרסת הנתבע. לכך מצטרפים מחדלים ראייתיים בהן לקתה ההגנה של הנתבע, כגון העדרו של תיעוד בכתב למחילה חלקית של החוב והסדר הקיזוז, אי הצגת חשבוניות, אי הזמנת עדים רלוונטיים וחיוניים לתמיכה בגרסת הנתבע וכיו"ב. יש בכל אלה, כדי להביאני למסקנה, שטענת ההגנה של הנתבע אשר בגינה ניתנה לו רשות להתגונן ושנטל השכנוע בגינה מוטל על כתפיו, לא הוכחה כדבעי, דבר שמוביל לקבלת התביעה במלואה.

טענות ההגנה שהעלה הנתבע בתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן (להלן: "כתב ההגנה"), שהפך לכתב ההגנה בהליך המונח בפני, הן כלהלן -

בסעיפים 9 ו- 10 לתצהיר עדותו הראשית, התייחס הנתבע לעניין הפחתת החוב :

"10. חלק גדול מהאפרוחים שסופקו במסגרת המדגר של מרץ 2006, היו נגועים בחיידק הסלמונלה ובמחלות נוספות, דבר שגרם לתמותת יתר של האפרוחים [...]

11. אני הודעתי לתובעת על מחלת האפרוחים, וסוכם בינינו כי לאחר סיום המדגר תתבצע התחשבנות במסגרתה תבצע התובעת הפחתה משמעותית מהתמורה הנדרשת עבור המדגר של מרץ 2006" (הדגשות הוספו – ש.נ.).

לביסוס טענותיו בהקשר זה, צירף הנתבע אישור ווטרינרי על מחלת האפרוחים מחודש מרץ 2006 (להלן: "האישור הווטרינרי").

הטענה השנייה, מפורטת בסעיפים 14-16 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע ועניינה בביצוע זיכויים וקיזוזים לטובת שמואלי לסילוק חובו של הנתבע.

מפאת חשיבות הדברים, יובאו להלן הסעיפים האמורים בתצהיר:

"14. ביוזמת נציג התובעת זומנה פגישה אצלי בבית. מטרת הפגישה הייתה לגבש פתרון שיאפשר את הפעלת הלולים שלי מחדש.

15. בפגישה נכחו מלבדי: טל- מנהל התובעת, שמעון אלון איש מכירות בתובעת, מר משה שמואלי (להלן: שמואלי) ושותפו של שמואלי מר יצחק מאור.

16. במסגרת הפגישה הוסכמו הפרטים הבאים:

16.1 שמואלי ישכור את הלולים שלי, ימשיך להפעיל את הלולים, ואת האפרוחים יזמין מהתובעת.

16.2 שמואלי ישלם לי דמי שכירות חודשיים, מהם יפחית סכום של 3000 ₪ אשר יועבר בכל מדגר לתובעת ע"ח החוב שלי בגין מדגר חודש מרץ 2006

16.3 עוד הוסכם כי החוב שלי לתובעת יופחת ב- 50% ויעמוד על סך של כ- 29,590 ₪ בצירוף מע"מ כחוק" (הדגשה לא במקור – ש.נ.).

הנתבע ממשיך ומפרט בתצהירו כיצד בוצעו הקיזוזים ומהן התקופות שבהן פעלו הצדדים לפי ההסדר : "שמואלי החל לשכור את הלולים שלי מחודש אוקטובר 2006, ובכל מדגר העביר לתובעת סך של 3000 ₪ על חשבון החוב שלי, אשר למיטב ידיעתי לא פחתו מסכום של 3,000 ₪ עבור כל מדגר. סך הכל העביר שמואלי לתובעת סך של 30,000 ₪ במשך עשרת המדגרים שחלפו מאז חודש אוקטובר 2006" [הדגשה הוספה – ש.נ.] (סעיף 18 לתצהיר). לדבריו, "שמואלי עמד בקשרי עבודה שוטפים עם התובעת, הזמין ממנה אפרוחים באופן קבוע, וביצע קיזוזים מול התובעת" (סעיף 19 לתצהיר). לשיטתו, הפסקת ההסדר שעל-פיו פעלו הצדדים הייתה בחודש אוגוסט 2007 בשל חילוקי דעות בין המעורבים בהסדר שפורטו על ידו בסעיפים 23-25 לתצהירו והקשורים לרצון התובעת להשכיר את הלול שבבעלות הנתבע לשוכר חלופי אחר במקום שמואלי. לטענת הנתבע, התביעה דנן נועדה על מנת לבוא עמו חשבון על כך, שסירב לבקשת התובעת להחליף את שמואלי בשוכר אחר.

הנה כי כן, לכאורה, פירט הנתבע את טענת הקיזוז שבפיו, אך כפי שאראה להלן, לא הונחה על ידו תשתית עובדתית וראייתית לביסוס טענה זו, והסתירות שהיו בעדותו ובעדות שמואלי מטעמו, רוקנו לחלוטין טענה זו מתוכן.

הוכחת הסדר הקיזוז והפחתת החוב החלקית

התובעת הכחישה, מכל וכל, קיומו של הסדר חוב עם הנתבע וטענה, כי לא נתנה הסכמה לקבלת החוב בתשלומים מאת הצד השלישי, היינו שמואלי והחברה בבעלותו, החוב לא הופחת מחמת מחלות בעופות או קיזוז כלשהוא עם הנתבע או שמואלי וכי סדרת הקיזוזים לה טוען הנתבע, אינה אפשרית משום שלפי חישוביו של הנתבע, סיום תשלום החוב לאחר הפחתה היה אמור להיות חודשיים לאחר הגשת התביעה דנן.

גרסת התובעת ותשובתה לטענת הנתבע לעניין קיומו של הסדר חוב ניתנה בתצהירו של קלטר, מנהלה לשעבר.

בסעיפים 8 ו- 9 לתצהירו של קלטר נאמר, כי: "התובעת לא הסכימה לקבל את החוב בשיעורים מצד שלישי (שמואלי או חברה בבעלותו). לא נערך הסדר עם החייב, וגם לא הופחת החוב עקב מחלות בעופות או קיזוז כלשהו עם הנתבע ו/או שמואלי, שלא היו ולא נבראו. המועדים שמציין החייב בבקשת הרשות להגן (סעיף 14.2 לתצהיר), כאילו בהם שולמו הכספים, אינם אפשריים. מחזור של כל מדגר הוא כ-60 ימים (זמן גידול האפרוחים כ- 40-50 ימים, ועוד כ-10 ימים להכנת הלול למדגר הבא). אם התשלומים החלו בחודש 10/2006, וכל תשלום היה 3,000 ₪ למדגר, אז סיום התשלום הוא חודשיים אחרי הגשת התביעה".

קלטר נחקר ארוכות על האמור בתצהירו, ברם לא היה בידי הנתבע להפריך את גרסתו של קלטר, כפי שנמסרה על ידו בתצהיר, כמצוטט לעיל. קלטר שלל בעדותו את טענת הנתבע, כי השכרת הלול של האחרון לשמואלי, נעשתה 'בתיווך' של התובעת (עמ' 16, ש' 9-15) והכחיש את גרסת הנתבע, כי קלטר מעורב בגיבוש הסדר החוב הנטען והמוכחש (עמ' 20).

הנתבע הפנה את חיציו בחקירתו של קלטר כלפי אי הצגת הכרטסת של שמואלי המנוהלת אצל התובעת. כן הטיל הנתבע ספק כבד באשר לאוטנטיות של הכרטסת החלקית של הנתבע שצירפה התובעת ועליה רשומה המילה 'טיוטא'.

אין בידי לקבל את טענת הנתבע, כי אי צירוף המסמכים הללו פועל לרעתה של התובעת.

שוכנעתי, כי התובעת צירפה את מלוא הראיות התומכות בתביעתה (תעודת משלוח, חשבונית ומחירון) ולפיכך, הכרטסת של הנתבע אינה חלק מהראיות הנחוצות להוכחת עילת התביעה.

כזכור, על הנתבע העול להוכיח את טענת ההגנה, ולפיה הייתה הפחתת חוב חלקית וקיזוז. לפיכך, אין מצופה מן התובעת לצייד את הנתבע בראיות המבססות את טענותיו, ולו רצה, יכול היה הנתבע להביא ראיות אלו בין באמצעות מיצוי ההליכים המקדמיים של עיון וגילוי מסמכים שעמדו לרשותו בתחילת ההליך דנן ובין בדרך של זימון פקיד מוסמך מהנהלת החשבונות של התובעת שיביא עמו לדיון את הכרטסות המלאות הן של הנתבע והן של שמואלי. משלא עשה כן, אין לנתבע להלין אלא על עצמו.

מעבר לכך יצוין, כי ממילא הצגת הכרטסת של שמואלי לא הייתה מועילה לנתבע, כיוון שלפי עדותו של שמואלי, הזיכויים אינם מופיעים בכרטסת שלו והם אמורים להופיע בכרטסת של הנתבע עצמו (עמ' 32, ש' 25-26).

יצוין כי קלטר לא הותיר עליי רושם שלילי, שכן מעדותו עולה כי הוא עזב את העבודה אצל התובעת כבר בשנת 2010, לאחר שנתגלעה ביניהם מחלוקת כספית שבאה בסופו של יום על פתרונה. משכך, מדובר, לטעמי, בעד ניטראלי שאין לו אינטרס שתוצאות המשפט יהיו דווקא לטובת התובעת.

אוסיף ואציין, כי על אף שקלטר דחה מכל וכל את טענת הנתבע, כי נטל חלק בפגישה שבמהלכה התגבש הסדר החוב הנטען, הלה לא נחקר כלל בחקירה נגדית על סוגיה זו. קלטר לא נשאל ולו שאלה אחת באשר להשתתפותו בפגישה הנטענת ותוכן ההסכמות שהושגו במהלכה, כטענת הנתבע, אף שעסקינן בנקודה מהותית הנוגעת לליבת ההגנה בתיק דנן.

באשר לאי הצגת שאלה רלוונטית בפני עד, ראה קדמי על הראיות חלק רביעי (תש"ע 2009) בעמ' 1949: "היריב חייב במסגרת החקירה שכנגד לחקור את העד במישרין ובמפורש בקשר לכל נושא שיש לגביו מחלוקת : ראשית – על מנת לחדד את השנוי במחלוקת ולהעמיד את העד על כך שאין נותנים אמון בדבריו באותה נקודה ; שנית – על מנת לאפשר לעד לבחון עמדתו מחדש, לחסרה ולסטות ממנה ; ושלישית – והוא העיקר – על מנת לאפשר לבית המשפט להתרשם מן הצורה שבה העד 'מגן' על עמדתו".

קדמי מסביר בספרו את משמעה של אי הצגת הגרסה: "אשר על כן, כאשר לא מציגים לעד שאלה בחקירה נגדית בקשר לנושא מסוים, ההנחה היא – בהעדר הסבר סביר אחר – כי אין חולקים על דברי העד באותו נושא ; ואפילו מוסברת אי ההתייחסות – יש לה משקל לטובת גרסת העד, באשר באותה נקודה לא היתה לעד הזדמנות להגן על עמדתו".

למרות עול ההוכחה הרובץ כאמור על כתפיו, הנתבע לא הביא כל ראיה של ממש מטעמו לעניין הסדר החוב הנטען, למעט עדותו של שמואלי אשר מסר כאמור תצהיר נוסף לתמיכה בבקשת הרשות להתגונן.

בהקשר זה, יצוין כי הסדר החוב הנטען נערך בעל-פה ולא הועלה על הכתב (ראו עדות הנתבע בעמ' 4, ש' 15-16). זאת ועוד, לא נערך הסכם שכירות בכתב בין שמואלי לבין הנתבע (שם, ש' 31-32). בנוסף, אין בנמצא מסמך בכתב המעגן את ההסכמות שהושגו בין כל הצדדים המעורבים – התובעת, שמואלי והנתבע – בכל הנוגע לדרך הקיזוזים והזיכויים וסכומם.

מכאן, נודעת חשיבות למשקל הראייתי שיש לייחס לעדויות הנתבע ושמואלי בסוגיית הסדר החוב.

בתצהירו, מסר שמואלי כי אלון, איש המכירות של התובעת, הציע לו לשכור את הלולים שבבעלות הנתבע, הפגיש אותו עם האחרון והכיר ביניהם. לדברי הנתבע, מטרת הפגישה הייתה להפעיל את הלולים שבבעלותו לשמואלי ושותפו על מנת להבטיח את תשלום החוב כלפי התובעת נוכח היקלעותו של הנתבע למצוקה כלכלית עקב תרגיל עוקץ. לטענת שמואלי, הפגישה נערכה בחודש אפריל-מאי 2006 בביתו של הנתבע ובה נכח גם אלון. לדבריו, במהלך הפגישה גובשה הצעה, לפיה ישכיר הנתבע לשמואלי את הלולים והאחרון יפעיל אותם ויזמין את האפרוחים למדגרים מהתובעת. עוד מסר שמואלי בתצהירו, כי סוכם שישלם לנתבע דמי שכירות חודשיים, מהם יפחית מדי חודש סכום של 3,000 ₪ שיועברו לתובעת באמצעות אלון ע"ח החוב של הנתבע כלפי התובעת.

כן ציין שמואלי בתצהירו, כי שמע את אלון מבטיח לנתבע כי לאור הבעיות במדגר האחרון שסופק לו, ולנוכח הקשיים הכלכליים בהם מצוי הנתבע, יופחת סכום החוב ויעמוד על כ- 29,500 ₪ בצירוף מע"מ. לדבריו, "לפי הסיכום שהיה לי עם שמעון הייתי משלם לו בכל מדגר סכום של 3,000 ₪ ע"ח החוב. הסכום לא שולם במזומן אלא באמצעות התקזזות שלי מול שמעון אלון" (סעיף 9 לתצהיר). עוד פירט שמואלי בתצהירו את אופן ביצוע הזיכויים והקיזוזים בציינו, כי: "את הזיכוי משמעון אלון קיבלתי במספר דרכים. ראשית הייתי מוסר לשמעון אלון את שאריות תערובת שנותרו בסוף כל המדגר והוא היה מטפל במכירתם לצד ג', ומעביר לי את ההפרש מעל לסך של 3,000 ₪. במקרים בהם מכירת התערובת לא הניבה סכום שעלה על 3,000 ₪, נהג שמעון אלון שלא להפחית את הזיכוי לו הייתי זכאי עקב תמותת אפרוחים". שמואלי המשיך וציין, כי הפסיק לעבוד מול התובעת לאחר שהיא סיפקה לו משלוח פגום של אפרוחים והסבה לו נזק בשיעור של כ- 150,000 ₪. בסופו של יום, קיבל שמואלי מהתובעת זיכוי ע"ס 77,000 ₪ בגין האפרוחים הפגומים שסופקו לו.

כפי שאפרט למטה, לא מצאתי ליתן אימון בגרסאות הנתבע והעד שמואלי מטעמו, זאת נוכח סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין והמכרסמות באמיתות גרסאות אלו.

תקופת ההתקשרות עם שמואלי כאינדיקציה לכמות הקיזוזים ושיעורם

שמואלי הדגיש בתצהירו, כי לפי חישוביו במשך התקופה בה שכר את הלול מהנתבע שולם מלוא החוב המופחת של האחרון כלפי התובעת (סעיף 14 לתצהיר).

משכך, נודעת חשיבות לגרסאות הצדדים באשר לתקופת ההתקשרות בין שמואלי והנתבע, כיוון שתקופת השכירות מהווה אינדיקציה או מדד לחישוב הזיכויים להם טוען הנתבע שהביאו, לשיטתו, לסילוק מלוא החוב כלפי התובעת בגין המדגר של חודש מרץ 2006.

שמואלי נחקר ארוכות על תצהירו במסגרת הדיון בבר"ל. באותו מעמד, העיד שמואלי כי הפעיל את הלול של הנתבע החל מהחודשים אפריל-מאי 2006 ולמשך שנתיים, באמצעות חברה שבבעלותו בשם 'חברת אופיר ועמית שיווק בע"מ' (עמ' 5, ש' 28-29), כאשר בינו לבין הנתבע קיים הסכם שכירות בעל-פה ולא בכתב (שם, ש' 30 ועמ' 6, ש' 1). עדות זו עמדה בסתירה לאמור בתצהירו (סעיף 8), שם מסר שמואלי כי החל לשכור את הלול בחודש אוקטובר 2006 וכבר בחודש נובמבר 2006 קיבל מהתובעת את המדגר הראשון. במהלך חקירתו בפניי, מסר שמואלי גרסה אחרת ושונה מזו שהשמיע במהלך הדיון בבר"ל, כאשר העיד כי שכר את הלול של הנתבע מחודש 10/2006 והחל לקבל את האפרוחים מהתובעת כבר בחודש נובמבר 2006. עוד מסר שמואלי בעדותו בפניי, כי המשיך לשכור את הלול ולהזמין עופות מהתובעת עד לחודש 11/2007, היינו למשך שנה, ובסה"כ היו 6 מדגרים במהלך תקופת השכירות (עמ' 7, ש' 20-25 ועמ' 36, ש' 7-14).

לעומת זאת, מסר הנתבע גרסה שונה בתכלית מזו של שמואלי, לפיה הסדר הקיזוז החל בחודש אוקטובר 2006 ונמשך 10 מדגרים, היינו כשנה וחצי – שנתיים, כאשר בוצע תשלום בסך 3,000 ₪ עבור כל מדגר, ובסה"כ 30,000 ₪, המהווה סילוק מלא של החוב כלפי התובעת (עמ' 24, ש' 12-13). לגרסתו של הנתבע, נדרשו 10 מדגרים לצורך פירעון מלוא החוב שעמד כאמור ע"ס 30,000 ₪, כאשר לשיטת הנתבע אורכו של כל מדגר הינו 60 ימים (ראו עדות הנתבע בעמ' 2, ש' 13-20).

דא עקא, חישוב אריתמטי פשוט לפי מניין המדגרים להם טוען הנתבע, בשים לב למשך כל מדרג, התשלום עבור כל אחד בסך 3,000 ₪, ומועד תחילת השכירות והזמנת העופות מהתובעת בחודשים 10-11/2006, מביא לתוצאה שהתשלום ע"ח החוב של הנתבע אמור היה להסתיים במועד שהוא מאוחר ממועד הגשת התביעה דנן.

לפי החישוב האמור, גרסתו של הנתבע לעניין פירעון החוב כלפי התובעת בדרך של המחאת הזכות של הנתבע לדמי שכירות מאת שמואלי, אל התובעת, קורסת לחלוטין.

התובע נשאל בחקירה נגדית אודות פשר הסתירה בין עדותו שלו לבין זו של שמואלי בכל הקשור למשך תקופת השכירות ומספר המדגרים, אולם הלה לא ידע ליישב סתירה זו (עמ' 24, ש' 14-16) והיפנה אל שמואלי, כמי שהיה אמון על העברת התשלומים לתובעת ע"ח החוב, ובתוך כך אישר הנתבע כי לא שילם לתובעת כספים לאחר הגשת התביעה (עמ' 2, ש' 21-31).

עינינו הרואות, אם כן, שעדי ההגנה מסרו גרסאות סותרות, בלשון המעטה, בדבר תקופת ההתקשרות ומספר הקיזוזים והמדגרים, באופן המטיל ספק כבד בדבר מהימנות עדויות אלה. כיוון שכך, ניתן לומר כי לא הניח הנתבע תשתית עובדתית מספקת להוכחת טענת הקיזוז.

חשוב לציין, כי הנתבע ושמואלי לא ציינו מאום בתצהיריהם לגבי סיום ההתקשרות החוזית ביניהם והשכרת הלול לאחר. הדבר עלה, לראשונה, במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע אשר הודה בפה מלא, כי הוא משכיר את הלול לאדם בשם בוכריס, למשך 5 שנים, מאז סוף שנת 2008. בכך, למעשה, קרסה גרסת הנתבע, לפיה התובעת התנערה מהסדר החוב שהושג עמו בשל סירובו לבקשתה להחליף את שמואלי בשוכר אחר, הוא בוכריס שכיום משכיר לו הנתבע את הלול שבבעלותו.

לצד הסתירות בעדויות כאמור לעיל, נמצאו גרסאות הנתבע ושמואלי בעניין גובה דמי השכירות כלליות וסתמיות. כאמור, הנתבע העיד כי לא נערך הסכם שכירות בכתב בינו לבין שמואלי (עמ' 4, ש' 23-24 וש' 30-31), ברם הוא לא ידע למסור גרסה מדויקת לגבי משך תקופת השכירות של הלול ע"י שמואלי (עמ' 25, ש' 1-12). גם שמואלי לא ידע למסור פרטים בדבר גובה דמי השכירות ששילם לנתבע ולא הגיש כל אסמכתא בעניין זה. מילים אחרות, כל מערכת היחסים העסקית ששררה בין שמואלי לנתבע הצטיירה כמעורפלת ולא נתמכה בראיות כלשהן, דבר הפועל לחובת הנתבע הטוען כאמור להגנתו טענת קיזוז.

שיטת החישוב של הקיזוזים והעדר תיעוד

גם בסוגיית שיטת חישוב הקיזוזים והזיכויים נפלו סתירות מהותיות בגרסאות הנתבע ושמואלי באופן הנוטל ממהימנותן, ואבהיר.

הנתבע מסר בכתב ההגנה (סעיף 16), כי בכל מדגר העביר שמואלי לתובעת סך של 3,000 ₪ על חשבון החוב בגין המדגר של מרץ 2006 וכי שמואלי עמד בקשרי עבודה שוטפים עם התובעת וביצע קיזוזים מולה (סעיף 17 לכתב ההגנה). בתצהירו התומך בבר"ל, מילא הנתבע פיו מים ולא אמר ולו ברמז כיצד בוצעו הקיזוזים והזיכויים של שמואלי אל מול התובעת, אף שמדובר בנקודה מהותית הנוגעת לליבת המחלוקת בתיק דנן. רק במסגרת תצהיר העדות הראשית (סעיפים 18-21) ביאר הנתבע, לראשונה, כי הזיכויים בוצעו בדרך של החזרת תערובת שנותרה במדגר של שמואלי לתובעת, שהמשמעות הכלכלית שלה היא תשלום ע"ח החוב. כאשר היקשה ב"כ התובעת בחקירה הנגדית בנושא הזיכויים, היפנה הנתבע לשמואלי, כמי שפרטי שיטת החישוב מצויים בידיעתו המלאה (עמ' 2, ש' 31).

כפי שכבר צוין לעיל, למעט עדותו של שמואלי, שממנה עולים ספקות ניכרים, לא הביא הנתבע תיעוד או שאר ראיות אחרות היכולות לתמוך בגרסתו בעניין הסדר החוב אשר הוכחש באופן מוחלט ע"י התובעת.

כפי שהעיד הנתבע, אין בנמצא כל תיעוד בכתב בינו לבין שמואלי ואף לא בינו לבין התובעת המחזקים את גרסתו הן לעניין הסדר החוב עצמו והן לעניין ביצוע הזיכויים וסכומם (עמ' 4, ש' 21-32).

יתרה מכך, לא היה בעדותו של שמואלי, לבדה, כדי לאשש את גרסת הנתבע ולא היה בכוחה להוכיח את מערכת הנתונים המדויקת עליהם מבוססת טענת הקיזוז. אמנם, שמואלי העיד כי התשלום בסך 3,000 ₪ לתובעת, ע"ח החוב של הנתבע, בוצע באמצעות זיכוים וקיזוזים, בדרך של החזר שאריות תערובת לתובעת ומכירתה לצדדי ג', ובמידה וכמות התערובת לא הייתה מספיקה, הייתה התובעת מזכה את שמואלי במתן אפרוחים בחשבונית (עמ' 6, ש' 30-32). ברם, לא הניחו הנתבע ושמואלי ולו בדל ראיה להוכחת הנטען בהקשר זה.

על אף שהודה שמואלי בחקירה נגדית, שעל כל זיכוי כאמור הוצאה חשבונית זיכוי, לא ראה הנתבע, או למצער שמואלי, להניח חשבונית זו בפני בית המשפט (עמ' 7, ש' 4-5).

הצגת חשבונית הזיכוי מקבלת משנה תוקף, נוכח טענת שמואלי כי הזיכויים האמורים לא מצאו את ביטויים בכרטסת שלו המנוהלת אצל התובעת (שם, ש' 16-17).

בעדותו בפני הרשמת, טען שמואלי כי התובעת לא זיכתה את הכרטסת שלו או הכרטסת של החברה בבעלותו, בגין התשלומים שהעביר לתובעת ע"ח החוב של הנתבע (עמ' 7, ש' 17).

רק במהלך עדותו בפניי טען שמואלי, לראשונה, כי אלון הבטיח לזכות את הכרטסת של הנתבע (עמ' 32, ש' 25-26). מדובר בגרסה חדשה שלא נזכרה בתצהירו של שמואלי התומך בבר"ל ואף לא בעדות הקודמת שמסר במסגרת הדיון בבר"ל. לפיכך, מדובר "בעדות כבושה", על כל המשתמע מכך, כאשר לא נשמע מפיו של שמואלי כל נימוק המניח את הדעת באשר לעיתוי העלאת הטענה (שם, ש' 27-28).

למיותר לציין, כי מדובר בטענות הנוגעות לליבת המחלוקת בין הצדדים, ולכן היה מקום לפרטן כבר בתחילת ההליך במסגרת הבר"ל, כתב ההגנה והתצהירים.

במהלך עדותו בפני מעלה שמואלי גרסה חדשה, לפיה היו זיכויים נוספים מעבר לתשלום בסך של 3,000 ₪, שכלל לא צוינו בכרטסת של הנתבע (עמ' 33, ש' 1-18). אני רואה בכך עדות כבושה, שמידת האימון שניתן לתת בה מוגבלת מאוד, וממילא אין לעדות זו כל תימוכין בראיות נוספות.

זאת ועוד, שמואלי נמנע מלהביא את ספרי הנהלת החשבונות של החברה בבעלותו ולא הראה, בדרך זו, או בכל דרך אחרת, כי הוא שילם לנתבע את דמי השכירות בגין השכרת הלול, למרות שבעדותו מסר כי ספרים אלה נמצאים ברשותו, וכדבריו : "כל סכום שקיבלתי זיכוי. הרי אני חייב לרשום זאת בספרים שלי שזיכיתי את עמוס מיכאל ובמאה אחוז זה נרשם. לא ביקשו ממני, להביא את הרישום" (עמ' 35, ש' 7-14). הנתבע לא הראה, כי פנה לשמואלי וביקש שיביא עמו לדיון את הספרים וחשבוניות הזיכוי התומכים כאמור בטענת הקיזוז (שם, ש' 16-17). בעניין זה יפים דבריו של יעקב קדמי בספרו 'על הראיות' בעמ' 1650, לפיהם "הימנעות מהבאת ראיה- במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל- מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע".

יותר חמור מכך, הנתבע נמנע מלהציג את ספריו היכולים להראות רישום תקבולים בגין דמי שכירות שקיבל הנתבע, לפי הנטען, מאת שמואלי בגין השכרת הלול שבבעלותו. גם מחדל ראייתי זה פועל לרעתו של הנתבע.

לצד חסרים ראייתיים אלה, מצטרפת הימנעות הנתבע מלקרוא את אלון לעדות מטעמו, זאת לאחר שהתובעת וויתרה על העדתו של האחרון כעד מטעמה, נוכח אי הגעתו לדיון ההוכחות. מדובר בעד חיוני ורלוונטי, שהנתבע טוען שעדותו אמורה הייתה לתמוך בגרסתו.

ודוק: עסקינן בראיות חפציות המצויות ברשותו של הנתבע, או למצער, יכול היה להשיגן בנקל, ולכן אי הצגתן, ללא הסבר המניח את הדעת, תתפרש לרעתו של הנתבע.

לפני סיום פרק זה, יש להידרש לטענת הנתבע אודות זקיפת הזיכוי בסך של 77,000 ₪ שקיבל שמואלי, לזכותו של הנתבע.

ייאמר כבר עתה, כי אני דוחה טענה זו בשתי ידיים.

שמואלי בעצמו מסר בעדותו, כי הזיכוי האמור ניתן לו בגין אפרוחים ליקויים שסופקו לו ע"י התובעת ואף שלל כל קשר בין הנתבע לבין הזיכוי האמור (עמ' 7, ש' 12-15).

למעלה מן הצורך, אוסיף ואומר כי מדובר בטענה חדשה שעולה, לראשונה, במהלך חקירתו הנגדית של קלטר, עליה חזר ב"כ הנתבע בסיכומיו, ואין לה זכר בתצהירי הנתבע ושמואלי. על כן, מדובר בהרחבת חזית, לה התנגד ב"כ התובעת, וגם מטעם זה דינה של טענה זו להידחות.

המסקנה העולה מכל המקובץ לעיל היא, כי טענת הקיזוז שבפי הנתבע אינה נתמכת בדבר.

זהות המשתתפים בפגישה בה סוכם על הסדר הקיזוז

סתירה מהותית נוספת העולה מעדויות ההגנה מתייחסת לזהות המשתתפים בפגישה אשר נטען לגביה, כי במהלכה הגיעו הצדדים להסכמה על הסדר הקיזוז. הנתבע מסר בכתב ההגנה, כי בפגישה זו נכחו מלבדו: קלטר - מנהל התובעת , אלון איש מכירות בתובעת, שמואלי ושותפו מר יצחק מאור (להלן: "מאור"). עוד ציין הנתבע במסגרת הדיון בבר"ל, כי קלטר היה מעורב בגיבוש הסדר החוב והיה בקיא בפרטיו. בעדותו, הדגיש הנתבע כי בכוונתו לזמן את כל הנוכחים בפגישה אשר נטלו חלק בגיבוש הסדר החוב הנטען, לרבות יצחק מאור שותפו של שמואלי (עמ' 4, ש' 17-18). ברם, הנתבע לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם מאור ואף לא טרח לזמנו לעדות בבית המשפט. כאשר נשאל בחקירה נגדית, מדוע לא הזמין את מאור למתן עדות, טען הנתבע כי אינו מכיר את מאור וכי אינו בטוח שהלה נכח בכלל בפגישה (עמ' 28, ש' 8-22).

אל מול דברים אלה, מסר שמואלי עדות שונה מזו של הנתבע ובה טען כי מאור השתתף בפגישה (עמ' 34, ש' 8-10).

אם לא די בכך, הנתבע הודה בסוף חקירתו הנגדית, כי עדותו של שמואלי בכל הנוגע להשתתפותו של מאור בפגישה היא היא הגרסה הנכונה והאמתית (עמ' 29, ש' 13-17).

יתרה מכך, שלל שמואלי את גרסת הנתבע, לפיה נכח קלטר בפגישה וידע על הסדר החוב שגובש בין הצדדים ואף טען, כי הסיכום נעשה בין הנתבע לבין אלון, כנציג התובעת (עמ' 6, ש' 26-28). שמואלי עמד על עדותו זו גם במהלך הדיון בפניי (עמ' 34, ש' 8-23) ודבריו אלה מחזקים, הלכה למעשה, את גרסתו של קלטר, לפיה שלל האחרון כל מעורבות בהסדר החוב שנטען כי הושג בין בעלי הדין (עמ' 20, ש' 29-30).

אין ספק, כי סתירות אלו בין העדויות רק מחזקות את הרושם השלילי שהותירה עדותו של הנתבע ומחזקות את הקביעה בדבר אי הרמת הנטל להוכחת טענת הקיזוז.

הפחתת החוב בגין תמותת יתר של האפרוחים – האומנם

הנדבך השני לסוגיית הפחתת החוב לה טוען הנתבע, הינה הידבקות האפרוחים בחיידק הסלמונלה ומחלות נוספות אשר גרמו לתמותת יתר של האפרוחים. לטענת הנתבע, זו הייתה הסיבה בשלה העניקה לו התובעת הפחתה של כ- 50% מהחוב המקורי.

אקדים ואומר כי גם נדבך זה, בדומה לקודמו, לא הוכח ע"י הנתבע.

מעבר לטעמים שהבאתי לעיל ואשר עמדו בבסיס מסקנתי, שלא ליתן אימון בגרסת הנתבע בכללותה, טענה זו נדחית גם בשל אי צירופן של ראיות שיכולות היו לתמוך בגרסת הנתבע, או למצער צירוף ראיות חלקיות, שאין בכוחן להוכיח את תמותת האפרוחים הנטענת, לא כל שכן, הקשר הסיבתי בינה לבין הפחתת החוב הנטענת.

במה דברים אמורים?

לביסוס טענותיו בנושא זה, הציג הנתבע אישור רופא ווטרינרי (צורף כנספח לתצהיר). ואולם, אישור זה אינו מלמד על הידבקות האפרוחים שסיפקה התובעת בחיידק הסלמונלה, כטענת הנתבע. הנתבע נשאל בחקירה נגדית בעניין זה והשיב, כי "זה לא רשום. הרופא בזמנו שבדק אותם אמר שיש להם סלמונלה ולא רשמו את זה ואני הודעתי את זה" (עמ', 3, ש' 11-19).

גם טענתו של הנתבע, כי פנה לקלטר והודיע לו על מחלות האפרוחים, לא הוכחה.

גם אם הייתי מקבלת את האישור האמור כראיה לקיומו של אישור שחיטה, הרי שהנתבע לא טרח לזמן את הרופא הווטרינר על מנת לתמוך בטענתו אודות התמותה הנטענת של האפרוחים ושיעורה. כן נמנע הנתבע מלצרף דו"ח תמותה כחלק מראיותיו, או למצער, אישור המעיד על מסירת העופות לשחיטה, על אף שטען בעדותו כי מסר את דו"ח התמותה לעיונם של קלטר ואלון ולכן זיכו אותו בפטור ממחצית החוב.

העניין מקבל משנה חשיבות, כיוון שעסקינן בנושא שבמומחיות שלצורך הוכחתו דרושה חוות דעת של מומחה או עדות של רופא וטרינר.

יתר-על-כן, הנתבע טען בעדותו כי עקב המחלות בהן לקו האפרוחים הוא קיבל מחיר מופחת בגין מכירתם. ברם, הנתבע לא צירף חשבונית המוכיחה את ההפסד שנגרם לו במכירה, כטענתו. גם בנושא זה מסר הנתבע עדויות סותרות. תחילה, טען כי הוציא חשבונית בגין מכירת העופות וכי חשבונית זו נמצאת אצל מנהל החשבונות שלו (עמ' 4, ש' 5-11). דא עקא, במהלך עדותו בפניי, שינה הנתבע את גרסתו וטען, כי לא הוציא חשבונית בגין מכירת העופות (עמ' 27, ש' 1-9).

סיכומם של דברים - דומני, כי טענת הנתבע לוקה בפגם מהותי והוא 'העדר תיעוד' בכל הקשור למערכת ההתקשרות המשולשת בין התובעת לנתבע, בין הנתבע לשמואלי ובין שמואלי לתובעת. גם אם הייתי מקבלת את טענת הנתבע בדבר האמון ששרר בינו לבין אלון, נציג התובעת, בהיותו לקוח וותיק, והיכרותו המוקדמת של אלון עם התובע, הרי שאין בידי לקבל נימוק זה במישור היחסים ששררו בין הנתבע לבין שמואלי, כאשר אין חולק שבין שניים אלה לא קיימת היכרות מוקדמת או יחסים עסקיים קודמים. כיוון שכך, ניתן לצפות מהתובע כי יעגן את ההסכמות שהושגו בינו לבין שמואלי בתיעוד כלשהוא, כגון חשבוניות או ספרים, ומשלא עשה כן, נטל הנתבע על עצמו את הסיכון לכך, שאם יתערערו היחסים עם מי מהצדדים המעורבים, לא תהיה בידיו ראיה לקיומם של הסדר חוב, קיזוזים, זיכויים, פטור חלקי והעברות כספים הנטענים, סכומם, מועדי ביצועם וכיו"ב.

כפועל יוצא מכל אלה, הנתבע לא הרים את העול הרובץ על כתפיו להוכחת טענת הקיזוז. מכיוון שכך, דין טענתו זו להידחות.

עדותו של אלון סוכן המכירות

לפני סיום מצאתי להידרש למשמעות היעדרותו של אלון מדיון ההוכחות בתיק על אף שנמסר תצהיר מטעמו.

למיותר לציין, כי נוכח אי התייצבות אלון לדיון על מנת להיחקר על תצהירו שמסר מטעם התובעת, הרי שאין לתצהיר זה כל משקל ראייתי ובית המשפט התעלם ממנו בעת ההכרעה בתיק. זאת, נוכח זכותו של הנתבע לקיים חקירה שכנגד של יריבו בין כדי לערער את גרסתו ובין כדי לאמת באמצעות החקירה את גרסתו שלו.

ואולם, מאחר שעלה בדיון כי אלון הינו חבר ילדות של הנתבע, משהכריזה התובעת 'אלו עדיי' ובכך למעשה וויתרה על עדותו של אלון כעד מטעמה, והואיל והתקיימה בתיק ישיבת הוכחות שנייה, מצופה היה מהנתבע לבקש את זימונו של אלון כעד הגנה מטעמו, במיוחד לאור הצהרת הנתבע כי ידאג להביא את כל העדים הרלוונטיים שיכולים לתמוך בגרסתו. הנתבע לא ביקש לקרוא את אלון לעדות מטעמו וסיבותיו עמו (ראו קדמי, עמ' 794; רע"א 2508/98 מתן. י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ (30.08.98)). למחדל זה יש נפקות בענייננו, נוכח טענת הנתבע בדבר מעורבותו העמוקה של אלון בגיבוש הסדר החוב ויישומו, הלכה למעשה, לרבות בכל הקשור למחילת החוב החלקית, ההתחשבנות, הקיזוזים והזיכויים שבוצעו מולו. ברגע שבו פסק אלון מלהיות עד תביעה, פתוחה הייתה הדרך בפני הנתבע לזמנו כעד הגנה מטעמו ולא עשה כן. מחדל זה מצטרף לשלל המחדלים והחסרים הראייתיים שנמנו לעיל והמובילים, כולם כאחד, לדחיית טענות ההגנה.

סוף דבר

אני מורה על קבלת התביעה במלוא סכומה.

אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 75,208 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל.

עוד ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪.

אני מורה למזכירות להעביר את סכום הפיקדון שהפקיד הנתבע בקופת בית המשפט כתנאי למתן רשות להתגונן, לידי התובעת, באמצעות בא-כוחה, והיתרה תשולם לתובעת במישרין תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הסכומים הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג חשוון תשע"ה, 06 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.