התביעה דנן לפי חוק איסור לשון הרע עוסקת בשאלה - אילו מקרים יכללו בהגדרות לשון הרע הקבועות בסעיף 1 לחוק. האם מכתב תלונה הנשלח למעסיקו של אדם, אודות יחסו המזלזל של העובד וטיפולו הכושל בתלונה על אי הסרת עיקול בחשבון בנק, מהווה לשון הרע? אימתי נוסח מכתב התלונה עלול לפגוע במשרתו של העובד, והאם אי-צידקתו של המכתב מעיד על פרסום לשון הרע? בשאלות אלו יעסוק פסק דין זה.

תשתית עובדתית

1. אברהם בן-שושן (בן-שושן) הינו תושב העיר ביתר עילית, אשר בשנת 1997 החזיק כשוכר מחברת "עמידר" בדירה בעיר צפת, אם כי לא התגורר בה בעצמו. עקב חובות ארנונה עבור דירתו בצפת נקטה חברת מילגם שירותים לעיר בע"מ (להלן: מילגם) בהליכי גבייה נגד בן-שושן, שכללו עיקול של חשבונותיו בבנק. בצר לו פנה בן-שושן אל הנתבע, שכיהן כממלא-מקום ראש העיר ביתר עילית. הנתבע פנה אל התובע, שכיהן כמנהל אגף הגבייה במילגם, אשר הסכים להפחית את חוב הארנונה של בן-שושן. למרות שבן-שושן שילם ביום 20.7.2007 את סכום החוב המופחת, נותר על כנו העיקול על חשבונו בבנק הדואר. משלא הועילו פניותיו הנוספות של הנתבע אל התובע והעיקול לא הוסר, יצא קיצפו של הנתבע על התובע, והוא שיגר ביום 24.12.2007 אל מנהל מרחב גליל תחתון וצפת במילגם (עם העתקים למנהלה הכללי ולמנהלה האדמיניסטרטיבי) מכתב נזעם, על גבי נייר לוגו של לשכת ממלא מקום ראש העיר, שנשא את הכותרת "פעילות חברתכם בעיריית צפת" (להלן: המכתב הראשון). במכתב נאמר, בין השאר:

"8. פניתי מספר פעמים לאלון (התובע - א"ג), ובקשתיו לשלוח הוראה מתאימה לבנק הדואר, אך לצערי תמיד קיבלתי הבטחות, והדבר לא בוצע עד כה.

9. אני תמה מאוד על היחס המזלזל המוענק על ידו, גם ברמת השרות וגם בתחושה, ואם כך הוא נוהג כלפי אישי ציבור, איני יודע לאיזה יחס זוכים תושבי העיר צפת.

10. התנהלות זו אינה תורמת לתדמיתה הציבורית של חברתכם, ולמוניטין שלה, שהם הנכסים החשובים ביותר לחברה מסוגה.

11. לסיכום, אבקש התערבותך הדחופה להסרת העיקול מחשבונו של מר בן-שושן בבנק הדואר, ובמקביל להורות על העמדת החוב המקורי לגביה, והשבת העודף למבקש, שהינו בעל משפחה קשת יום".

כעבור ימים אחדים, ביום 16.1.2008, הוסר העיקול בבנק הדואר.

2. בתגובה למכתב הראשון, שלחה ביום 25.2.2008 באת-כוח התובע אל הנתבע מכתב ובו דרישה לפיצוי בסך 50,000 ש"ח ולהפצת מכתב התנצלות בגין הוצאת לשון הרע. במכתב נטען, בין היתר, כי כבר ביום 25.9.2007 הוסר העיקול מחשבון בן-שושן בבנק הדואר באמצעות מדיה מגנטית. העתקי מכתב התשובה נשלחו לראש עיריית ביתר עילית, מבקר עיריית ביתר עילית, מרכז השלטון המקומי והתנועה לאיכות השלטון. בסוף המכתב הובהר כי אי ביצוע הדרישות תוך 7 ימים מקבלת המכתב יביא לנקיטת הליכים משפטיים ללא התראה.

3. מכתבה של באת-כוחו של התובע נענה במכתב מיום 26.3.2008 ששלח הנתבע (להלן: המכתב השני). העתקי מכתב זה מוענו אל נמעני המכתב הראשון (קרי, מנהל מרחב גליל תחתון וצפת, המנהל הכללי והמנהל האדמיניסטרטיבי במילגם) וכן אל ראש עיריית ביתר עילית (אליו נשלח, כאמור, עותק של מכתב באת-כוח התובע) וראש עיריית צפת וגזבר עיריית צפת. לתמיכה בטענה כי כל האמור במכתב הראשון היה אמת לאמיתה הוסיף הנתבע במכתב השני פרטים עובדתיים שלא הזכיר במכתב הראשון: הוא ציין כי לשם הפחתת חוב הארנונה של בן-שושן הוא נאלץ להמציא למילגם שלוש פעמים את אותו אישור של חברת עמידר; עוד טען בפניותיו לתובע, ישירות ובאמצעות עוזרו, לשם הסרת העיקול על חשבון בן-שושן (בהן נאמר כי העיקול הוסר, על אף שלא כך אירע), הוא ביקש כי יועבר אליו בפקס אישור על הסרת העיקול, על מנת שבן-שושן עצמו יטול אישור זה ויציגו בבנק הדואר, אולם אישור כזה מעולם לא הומצא באמצעות הפקס; ובנוסף ציין כי התובע מיוזמתו מעולם לא השיב לפניותיו הטלפוניות.

בסעיף 6 למכתב השני צויין באותיות מודגשות:

"העולה מדברי, כי מכתבי, על תוכנו, רצוף אמת לאמיתה, ואין בו שמץ מכל מה שאת מנסה לייחס לו. אם בכל זאת תבחרו, את ומרשך, לנהל הליכים משפטיים בפרשה זו, לא אהסס לנהל אותם בפומביות ציבורית, ולצד משפט שיתקיים במסגרת הראויה, יעמוד מרשך וחברת "מילגם" הארצית למשפט הציבור שאותו הם אמורים לשרת".

4. ביום 6.4.2008 שיגר בא-כוחה של מילגם מכתב אל הנתבע (עם העתק לתובע), ובו הבהיר כי האמור במכתב באת-כוח התובע מיום 25.2.2008 אינו על דעת מילגם וכי התנהלותו של התובע אינה מקובלת עליה. עוד צויין כי מילגם סבורה כי זכותו המלאה של הנתבע כאיש ציבור לפנות בעניינו של תושב, וחובתה היא לערוך בירור ענייני.

5. כעבור שבוע הגיש התובע את תביעתו נגד הנתבע בגין הוצאת לשון הרע. ביום 19.1.2009 הוא פוטר מעבודתו במילגם, וביום 4.7.2012 נדחתה בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת התביעה שהגיש נגד מילגם (תעא (נצ') 2741-09 אלון בכר נ' מילגם שירותים לעיר בע"מ (פורסם בנבו, 4.7.2012)). בסוגיית אופן התנהלות התובע במהלך עבודתו קבע בית הדין כי פיטורי התובע לא נעשו משיקולים זרים, אלא התבססו על תלונות אמיתיות שהתקבלו במילגם ותלונות של הממונים עליו.

6. להשלמת התמונה העובדתית יש להוסיף מכתב נוסף אשר בסיכומיה בכתב ביקשה באת-כוח התובע להסתמך עליו, כתמיכה לטענות של הוצאת לשון הרע על-ידי הנתבע. זהו מכתב ששלח התובע אל בא-כוחה של מילגם, ביום 13.4.2008 (הוא מועד הגשת כתב התביעה!). מאחר ומכתב זה (להלן: המכתב השלישי) הוצג לראשונה כאחד מנספחי תצהיר עדות ראשית של הנתבע, הוא מבטא את הסכמת הנתבע להרחבת החזית. במכתב השלישי, המהווה מענה למכתב מילגם מיום 6.4.2008 הנזכר לעיל, כתב הנתבע, בין היתר:

"... הניסיון לתחום את כל הפרשה ולהגדירה כסכסוך ביני לבין מר בכר אינו ראוי .... וניסיונה של מרשתך לנער חוצנה ממנו ומצעדיו אינו במקומו... 5. במידה ואכן התנהלותו של מר בכר בעניין זה אינה מקובלת על מעסיקתו, כפי שהינך מציין, אני סבור כי ראוי לה ליתן ביטוי מעשי לאמירה זו, תוך נטילת אחריות על העובד, בהיותו (אמור להיות) כפוף אליה".

כתב התביעה

7. בכתב התביעה הועלו הטענות הבאות: תוכן המכתב הראשון, שהעתקיו נשלחו למעסיקיו של התובע, מכיל "פרסום פוגע", ובו ביטויים שליליים, משמיצים ולא נכונים, המהווים פגיעה בשמו הטוב של התובע, במשלח-ידו ובמשרתו; הפגיעה נעשתה בכוונה מצד הנתבע להביא לפיטוריו של התובע; האזהרה בסוף המכתב השני, שהופץ על ידי הנתבע לנמענים רבים, מהווה פרסום פוגע, והינה איום שכוונתו לפגוע בשמו הטוב של התובע, ואכן גרם להחמרת הפגיעה בו; התנהגות הנתבע נגועה בחוסר תום-לב.

8. הסעד אותו ביקש התובע בכתב תביעתו הינו חיובו של הנתבע בתשלום פיצוי בסך 100,000 ₪ ובפרסום התנצלות בפני כל המכותבים של המכתב הראשון והשני ובפני התובע עצמו.

כתב ההגנה

9. הנתבע העלה בכתב ההגנה את הטענות הבאות: אין באמור במכתב הראשון ובמכתב השני משום לשון הרע; תוכן המכתבים הינו הבעת דעה על התנהגות התובע; לנתבע עומדת הגנות "אמת בפרסום" ו"תום הלב"; המטרה במכתב הראשון הייתה להביא להסרת העיקול בחשבון הבנק של בן-שושן, ולא הייתה לו כוונה לפגוע בתובע; התובע הוא שניסה לפגוע בנתבע בדרך של משלוח העתקים של מכתב באת-כוחו מיום 25.2.2008 אל גורמים רבים.

ההודעה לצד שלישי

10. הנתבע שלח הודעה לצד שלישי (להלן: הראל), בה טען להשתתפות, פיצוי או שיפוי, מכוחה של פוליסה לביטוח נושאי משרה ברשויות המקומיות (להלן: הפוליסה) שהופקה לו על-ידי הראל.

11. בכתב ההגנה להודעה טענה הראל כי המעשים המיוחסים בכתב התביעה לנתבע לא נעשו במסגרת תפקידו כנושא משרה ברשות מקומית, ולפיכך אין הפוליסה, על-פי תנאיה, מבטחת מעשים אלו.

ניתוח עוולת לשון הרע

12. ברקע תביעה על פי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965 (לעיל ולהלן: החוק, או חוק איסור לשון הרע) עומדות שתי זכויות חוקתיות - חופש הביטוי והזכות לשם טוב - הנאבקות ביניהן כאשר פלוני משמיע כלפי אלמוני ביטויים שאינם ערבים לאוזן. בית המשפט העליון קבע כי נקודת האיזון הראויה בין ערכים נוגדים אלו נחתכת על פי משקלם היחסי של ערכים אלו. ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פורסם בנבו, 12.11.2006) (להלן: פרשת בן גביר) קבעה השופטת פרוקצ'יה כי האיזון מושג כפרי הערכה ערכית-עקרונית תוך יישום הערכה מושגית זו על נסיבותיו המיוחדות של המקרה. היא ציינה כי ערך חופש הביטוי והזכות לשם טוב הם ערכים המצויים באותו מפלס במדרג זכויות האדם, וכי האיזון ביניהם הוא איזון אופקי המניח, כנקודת מוצא, יחסיות ביניהם. באותו פסק דין הזכירה השופטת ארבל כי שתי החירויות הללו חולקות קורת גג משותפת של הערך החוקתי של כבוד האדם. לעניין העדפת אחת מהזכויות הללו על פני חברתה סבר באותו מקרה השופט (כתוארו אז) ריבלין (דעת המיעוט), בהסתמכו על פסיקה קודמת, כי בספירה הציבורית יש לייחס לעקרון חופש הביטוי משקל רב יותר במסגרת השיקולים שיש להביא בחשבון לעניין פרשנות ההגנות שבחוק איסור לשון הרע.

בפסקות 78-73 בפסק דינו של כבוד המשנה לנשיאה ריבלין בפסק דין בע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך (פורסם בנבו, 8.12.2012) (להלן: פסק דין אילנה דיין) הוא ציין כי חירות הביטוי משתרעת "על כל ביטוי יהא תוכנו אשר יהא, תהא השפעתו אשר תהא, ויהא אופן הבעתו אשר יהא", גם על ביטויים פורנוגרפיים, על ביטויים גזעניים, על ביטויים שיש בהם לשון הרע ואף על ביטויים שקריים, אולם ההגנה עליה איננה מוחלטת. האיזון בינה לבין הערכים המתחרים בה, ובהם ההגנה על שמו הטוב של האחר, הוא פועל יוצא של מעמדה המיוחד של חירות הביטוי. בתחרות שוות משקל תגבר תמיד חירות הביטוי. השופט עמית, לעומתו, סבר כי יש להיזהר מקביעה א-פריורית לפיה בתחרות שוות משקל תגבר תמיד חירות הביטוי. להשקפתו, לשונו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו איננה תומכת במסקנה כזו. הוא חזר על שנקבע בפרשת בן גביר, בדבר משקלם היחסי של הערכים הנוגדים כעניין גמיש ותלוי נסיבות בסיטואציה קונקרטית העומדת לבחינה.

15. הפסיקה קבעה את אופן ניתוח העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע על פי חלוקה למספר שלבים, אשר הותוו בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558, 568 (2004). בפסקה 17 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.2008) היא שבה והדגישה שלבים אלו:

"מהלך הניתוח של טענת הפגיעה בשם הטוב, המולידה עוולה בנזיקין ומזכה בפיצוי, בנוי מארבעה שלבים. ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק). שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה "פרסום" כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו, למשל, כביטוי של עובדה או ביטוי של דעה, לשם התאמתו להגנה הרלבנטית. בשלב הרביעי, אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע. על כל ארבעת שלבים אלה חולש עקרון האיזון החוקתי בין הזכות לשם טוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש ביטוי...".

חלוקה שונה במקצת נקבעה בפסקה 2 לפסק דינו של השופט עמית בע"א 8345/08 עו"ד בן נתן נ' מוחמד בכרי (פורסם בנבו, 27.7.2011):

"בבואנו לדון בתביעת לשון הרע, עלינו לבחון את הדברים על פי תרשים הזרימה הבא: תחילה, יש לבחון אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק או חוק איסור לשון הרע). לאחר מכן יש לבחון אם המדובר בפרסום מותר אשר נהנה מחסינות (סעיף 13 לחוק) או אם עומדת למפרסם הגנת אמת דיברתי או הגנת תום הלב (סעיפים 15-14 לחוק). משהגענו למסקנה כי המדובר בלשון הרע שאינה חוסה תחת כנפי סעיפים 15-13 לחוק, או-אז אומר לנו המחוקק בסעיף 4 לחוק, כי אם לשון הרע מופנית כנגד ציבור או חבר בני אדם שאינו תאגיד (להלן: ביטוי שקרי ציבורי) אזי לא ניתן להגיש תביעה אזרחית בגינה. ובקיצור, סעיף 4 קובע מניעה דיונית-סטטוטורית מוחלטת שנקבעה על ידי המחוקק".

תיאור מפורט יותר של השלבים נעשה בפסקה 6 לפסק דינו של השופט עמית פסק דין אילנה דיין:

"תרשים הזרימה בתביעת לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה על פי סעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות – דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה – אמת בפרסום וענין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 און מהגנת סעיף 15, או אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים".

בפסקה 7 הודגש כי בחינת כל אחד מהשלבים לא נעשית באופן "סטרילי" במנותק מהשלבים האחרים, כי יש יחסי גומלין בין השלבים השונים והקו התוחם ביניהם איננו חד כפי שעשוי להשתמע.

16. לבחינת ההגנות יש קשר הדוק לעוצמתו של הפרסום הפוגע. בפסקה 7 לפסק דינו של השופט עמית בפסק דין אילנה דיין צויין כי ניתן לומר שיש "מקבילית כוחות" בין השלבים השונים – ככל שהביטוי או הפרסום הפוגע הוא עוצמתי יותר, כך יידרש יותר בשלב ההגנות הקבועות בסעיפים 15-14 לחוק ולהיפך.

השלב הראשון בבדיקה

17. בשלב הראשון מבין ארבעת השלבים יש לבחון האם התבטאויות הנתבע בשלושת המכתבים מהוות לשון הרע, כמובנו בסעיף 1 לחוק. במכתב הראשון כתב הנתבע כי הבטחות של התובע לא בוצעו וכי הינו תמה מאוד על היחס המזלזל של התובע, והוסיף: "ואם כך הוא נוהג כלפי אישי ציבור, איני יודע לאיזה יחס זוכים תושבי העיר צפת". עוד אמר כי התנהגות זו של התובע אינה תורמת לתדמית הציבורית של מילגם. במכתב השני ציין הנתבע כי אם תוגש נגדו תביעה, אזי לא יהסס ליתן לה פומבי, באופן שהתובע ומילגם יעמדו למשפט הציבור. במכתב השלישי הוא ציין את אחריותה של מילגם למחדליו של התובע והציע לתת להם ביטוי מעשי.

התבטאויות אלו של הנתבע בשלושת המכתבים, שנשלחו למספר מכותבים, הינן בגדר "פרסום" כמובנו בסעיף 2(א) לחוק. אולם האם הן באות בגדר "לשון הרע" על-פי החלופות שבסעיף 1 לחוק - האם הן עלולות להשפיל את התובע בעיני הבריות (חלופה 1)? האם הן עלולות לבזותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות שיוחסו לו (חלופה 2)? האם הן עלולות לפגוע במשרתו או במשלח-ידו (חלופה 3)?

18. המבחן הקובע מהי משמעות דבר מה שנכתב הינו: מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למלים. ההלכה קבעה מבחן אובייקטיבי, על-פיו אין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא.

בע"א 7380/06 דרור חוטר-ישי נ' מרדכי גילת (פסקה 49 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) נאור, פורסם בנבו, 2.3.2011) נקבע:

"בסוגיה בעיני מי צריך הפרסום להיות מבזה או משפיל, אמצה הפסיקה את המבחן האובייקטיבי. נקבע כי פרסום ייחשב "לשון הרע", כמשמעות המפורטת בסעיף 1 לחוק, אך ורק אם ייתפס ככזה על ידי האדם הסביר (וראה עניין הוצאת עיתון הארץ, עמ' 293; ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, עמ' 740 (1989); עניין מיכאלי, עמ' 562; ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1, עמ' 7 (1992); וראה גם ע"א 68/56 רבינוביץ נ' מירלין ואח', פ"ד יא 1224, עמ' 1226 (1957); ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(2) 269, עמ' 274 (1966)). הבחירה בקנה המידה האובייקטיבי, נובעת מתכלית החוק, שמהותה:

"זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו" (ראה עניין עיתון הארץ, עמ' 293; ההדגשה הוספה).

מכאן גם עולה, כי אין כל משקל לשאלה, האם היה מודע המפרסם לכך שהפרסום עלול לפגוע בנפגע, או אף אם נתכוון לכך (וראה עניין משעור)".

וראו גם: רע"א 8685/12 מחמוד גואנמה נ' כל אלערב בע"מ (פורסם בנבו, 24.2.2013); ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2) 333, 337 (1989);

19. בעת משלוח המכתב הראשון, ביום 24.12.2007, עדיין רבץ עיקול על חשבון הבנק של בן-שושן, על אף שכבר ביום 20.7.2007 הוא סילק את חוב הארנונה (המופחת). לדעת הנתבע באותה עת, הדבר נבע ממחדלו של התובע, אשר טיפל בעניין חובו של בן-שושן וקבע סכום מופחת של חוב ארנונה. הקורא הסביר של המכתב הראשון יבחין על נקלה כי מטרת המכתב הינה לגרום להתערבות הדרג המקצועי הממונה על התובע לשם הסרת העיקול. טענתו של הנתבע כי זכה מצד התובע ל"יחס מזלזל", אשר אינו תורם לתדמיתה של מילגם, אינה יכולה להתפרש כבעלת פוטנציאל משפיל, מבזה או כזה המסכן את משרתו של התובע.

התובע היה עובד של מילגם, אשר כחברה העוסקת בגביית חובות עבור עיריית צפת באים עובדיה במגע יומיומי עם הציבור. לא יעלה על הדעת כי הציבור יהא רשאי לפנות בתלונה למנהלי מילגם רק אם יוודע למפרע כי התלונה תימצא מוצדקת. לו כך היה הדבר, וכל אימת שנמצאה תלונה לא מוצדקת היה מגיש התלונה נחשף לתביעה בגין הוצאת לשון הרע - היה נוצר אפקט מצנן שהיה מצמצם באופן משמעותי הגשת תלונות. לו מעל לכל מתלונן הייתה מרחפת חרב ההגשה של תביעת דיבה, היה חופש הביטוי נפגע בצורה אנושה.

הגבלת הזכות לביקורת על מעשי מילגם, הנעשים על ידי עובדיה, בין שמדובר בתלונה שתימצא מוצדקת ובין אם מדובר בתלונת שווא, תתאפשר רק במקום בו לשון התלונה הינה משפילה, מבזה ועלולה לפגוע במשרתו של אדם.

מהנסיבות שתוארו לעיל אין להסיק כי הטרוניה של הנתבע במכתב הראשון הייתה, מבחינת נקודת ראותו, נטולת בסיס, שהרי, כאמור, העיקול עדיין נותר בעינו כחודשיים לאחר פירעון החוב. הפניית החצים כלפי התובע לא נוסחה בלשון חריפה. היות דברי הביקורת מצביעים על אי-נחת או על כעס מצד המתלונן אינו מעיד כי נחצה הקו האדום ההופך ביקורת (שמטבע הדברים עומדת בניגוד לדברי שבח והלל) לגיטימית לביקורת שאינה לגיטימית. זה אופיו של שירות לציבור, קל וחומר כשמדובר בשירות שמטבעו נוקט בפעולות כמו הטלת עיקולים נגד ציבור החייבים. לעתים "יואשם" משרת הציבור על לא עוול בכפו ולעתים יתברר כי התלונה נגדו מוצדקת. כבודו נשמר אף אם מדובר בתלונה שהתבררה כבלתי מוצדקת, כל עוד היא לא נאמרה בדרך של פרסום פוגעני. הזכות לחופש הביטוי גודרת את הפרשנות של פרסום תלונה שהינו פוגעני באופן שאינו חל אלא על המקרים החמורים בלבד. הטלת דופי בתובע על ידי כינוי התנהגותו כיחס מזלזל אינה בגדר מקרה חמור.

לעניין החלופה השלישית בסעיף 1 לחוק ("לפגוע באדם במשרתו ..."), היא עשויה להתברר כמקרה חמור בצירוף נסיבות של תלונת-שווא יחידה בעניין כבד משקל ואשר כוללת התבטאות קיצונית. אם היא רק אחת מני תלונות רבות, שבסופו של דבר תרמו לפגיעה במשרתו של אדם - אין לומר כי היא לבדה עלולה לפגוע במשרתו.

(להשוואה ראו, למשל, ת"א (שלום חי') 38542-10-10 גלבהרט נ' נישליס (פורסם בנבו, 29.7.2013), בו נקבע על-ידי השופט רוזינס כי הנתבע אמנם השתמש בביטויים חריפים ולא מנומסים, אך אין הם משנים את המשמעות של הקורא הסביר, היודע להבחין בין תוכן לסגנון, היה מייחס לדברים).

20. האמור במכתב השני אינו חורג מהסגנון המקובל בין צדדים ניצים ערב פתיחה בהליכים משפטיים. מכתב זה היווה מענה למכתבה של באת-כוח התובע, אשר על פני שלושה עמודים הטיחה בנתבע כי הוא משתלח בתובע באופן סר טעם ומנצל לרעה את מעמדו ואת תפקידו כאיש ציבור, וסיימה בדרישה אולטימטיבית לפצותו, באמצעות משרדה, בסכום של 50,000 ש"ח ולהפיץ מכתב התנצלות, והכל בתוך 7 ימים, שאם לא כן ייאלץ התובע לנקוט נגדו בהליכים משפטיים, ללא משלוח התראה מקדימה.

כשם שאין לראות במכתב באת-כוח התובע משום איום על הנתבע, כך אין לראות בתגובתו התקיפה של הנתבע, במכתבו השני, משום איום על התובע. הנתבע, שהבין אל נכון כי הגשת תביעה אישית נגדו, בעת היותו ממלא מקום ראש עיר, תזכה לתהודה ציבורית ועלולה להזיק לו מבחינה פוליטית, ביקש להבהיר לתובע, באמצעות באת-כוחו, כי במידה ותוגש נגדו תביעה משפטית יועמדו על הפרק התנהלותם כלפי הציבור של התובע וחברת מילגם "הארצית". בעיני האדם הסביר אין המכתב השני בגדר איומים או הכפשה של התובע באופן אישי. יותר משהוא נוגע לתובע, הוא נועד לשדר מסר למילגם כחברה ארצית אשר המוניטין שלה הוא שעלול להיפגע במידה ותוגש תביעה נגד הנתבע. המכתב הינו בבחינת "צחצוח חרבות" לקראת ההתדיינות המשפטית, שאכן לא איחרה לבוא, ותו לא.

23. במכתב השלישי "הציע" הנתבע לחברת מילגם להסיק מסקנות מעשיות מהתנהלותו של התובע, ומעמדתה (כפי שהובעה במכתבה מיום 6.4.2008) כי אינה ניצבת מאחורי האשמותיו, כפי שבאו לביטוי במכתב באת-כוחו. אף כי הדברים לא נאמרו במפורש, ולא הוכחו, אניח כי אכן הנתבע הציע בכתובים שמילגם תעביר את התובע מתפקידו, וכי לכך הוא התכוון.

לאור האמור במכתב מילגם אל התובע מיום 6.4.2008 - בו נאמר כי זכות הנתבע לפנות אליה, כי חובתה לקיים בירור ענייני בפנייתו וכי התנהלות התובע אינה מקובלת עליה - לא ניתן לומר כי המכתב המאוחר של הנתבע, שנשלח כעבור שבוע, הוא שעלול היה לפגוע במשרתו של התובע. לא עצם ההמלצה של הנתבע למילגם בחודש יוני 2008 לפטר את התובע לאור התנהלותו בסוף שנת 2007 היא שעלולה הייתה לגרום למילגם לפטר את התובע. ההתנהלות של התובע, שראשיתה באופן טיפולו בתלונת הנתבע בשנת 2007, והמשכה בדרישה לפיצוי כספי כבד ולהפצת התנצלות, כפי שבאה לביטוי במכתבה של באת-כוחו, היא שגרמה למילגם להסתייג מדרכו. במלים אחרות, לא המכתב השלישי עלול היה לפגוע במשרת התובע במילגם, ולפיכך לא חלה לגביו החלופה השלישית של "לשון הרע" בסעיף 1 לחוק.

בנוסף לכך, כל שנאמר לעיל לגבי המכתבים הקודמים חל אף, וביתר שאת, לגבי המכתב השלישי. לו עצם הקריאה, ולו במשתמע, לפיטוריו של עובד הייתה בגדר לשון הרע, אזי מוסד הביקורת הציבורית היה מרוקן מתוכנו.

התוצאה

24. לאור מסקנתי כי התבטאויותיו של הנתבע אינן מהוות לשון הרע על-פי אחת מהחלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, אין מקום לעבור לשאר השלבים שנקבעו בפסיקה כתרשים הזרימה בתביעת לשון הרע.

משלא הוכיח התובע כי הנתבע פרסם לגביו לשון הרע, דין תביעתו להידחות. לאור זאת, אין צורך להידרש להודעה לצד השלישי.

25. אשר על כן, הנני מורה כדלקמן:

(א) תביעת התובע נדחית.

(ב) התובע ישלם לנתבע שכר טרחת עורך-דין והוצאות משפט בסך כולל של 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום.

(ג) ההודעה לצד השלישי נדחית.

(ד) מתוך סכום שכר הטרחה וההוצאות שישולם לנתבע על-ידי התובע, ישלם הנתבע לצד השלישי שכר טרחת עורך-דין והוצאות בגובה 7,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום.

ניתן היום, כ' אלול תשע"ג, 26 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.