1. בעקבות העלאת הטענה ע"י ב"כ הנאשם, כי אין האחרון כשיר לעמוד לדין, וכי יש להורות על מחיקת כתב האישום שהוגש נגדו, הופנה הנאשם לבדיקת הפסיכיאטר המחוזי, אשר בחוות דעתו המשלימה מתאריך 10.07.11, אשר ניתנה לאחר מתן חוות דעת ראשונה בעניינו של הנאשם, קבע כי יש לבצע לנאשם בדיקה נוירו פסיכולוגית, שממצאיה יאפשרו להגדיר את מצבו של האחרון באשר למסוגלותו לעמוד לדין.
2. זאת ועוד, בחוות דעתו האחרונה של הפסיכיאטר המחוזי מיום 13.11.11 קבע כי, נכון למועד כתיבת חוות הדעת, לא הועברו אליו ממצאיה של בדיקה נוספת, ככל שנערכה, או כל מסמך אחר שיש בו נתונים המאפשרים לחוות דעה, ביחס למסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין, כאשר המלצתו לקיים בדיקה נוירו פסיכולוגית בעינה עומדת.
3. הצדדים חלוקים באשר למימון עלות חוות הדעת הנ"ל. בעוד הנאשם טוען כי עמד במאזן ההסתברויות להוכחה כי אינו כשיר לעמוד לדין, וזאת עת הציג אישורים המראים שיש לו בעיה נפשית, טוענת המאשימה כי, טענתו של הנאשם שאינו כשיר לעמוד לדין, לא הוכחה, ככל שהפסיכיאטר ממליץ על הפנייתו לבדיקת פסיכולוג, לשם עריכת בדיקה נוירו פסיכולוגית, ויש להטיל על הנאשם את מימון חוות דעת זו.

דיון ומסקנות

1. תחילה אציין כי קיימות הכרעות סותרות בערכאות הדיוניות השונות, בנוגע לשאלה מהי מידת ההוכחה המוטלת על הטוען לאי כשירות לעמוד לדין. בתפ"ח (מחוזי ת"א) 59/96 מדינת ישראל ני פלוני (מיום 25.03.96) קבע בית המשפט כי מידת ההוכחה הדרושה בשאלת אי הכשירות לעמוד לדין הינה מאזן הסתברויות:

"...לדעתי, ברור איפוא, שעל הנאשם הנטל לסתור את חזקת השפיות. לאור הוראת סעיף 34כב(ב) די לו עתה, אם יעמוד במידת ההוכחה של העלאת ספק סביר...סעיף 34כב(ב) איננו חל על טענה של אי-יכולת לעמוד לדין, לפי סעיף 170 לחסד"פ, שדבר אין לה (מלבד נקודת המוצא ההכרחית של מחלת-נפש) עם פטור מאחריות בשל אי-שפיות בשעת המעשה" (פסקה 10 להחלטה).

כך קבעה גם כבי השופטת אמסטרדם בת"פ (ת"א) 2451/99 מדינת ישראל ני כדורי (מיום 18.02.02):

"הוכחת טענה על קיומה של מחלת נפש מוטלת על הנאשם, ומידת ההוכחה היא ברמה של מאזן ההסתברויות, אך אם לא הרים נטל הראיה - אין ביהמ"ש מוסמך להפסיק את ההליכים הפליליים נגדו."

1. לעומת זאת, בפסקי דין אחרים נקבע כי מידת ההוכחה המוטלת על הנאשם הטוען לאי כשירות לעמוד לדין, צריכה להבחן לפי אמת מידה של הספק הסביר:
2. בתפ"ח (מחוזי ת"א) 1183/00 מדינת ישראל ני שי בן שמואל בן אשר, קבע בית המשפט כי הוא מקבל את טענת ב"כ הנאשם לפיה "עצם קיומן של שתי חוות-הדעת, של ד"ר שילד (נ/2) ושל ד"ר אור (נ/1),- הקובעות כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין...מעלות ספק סביר בעניין מצבו הנפשי של הנאשם."
3. ב-ת"פ (י-ם) 3029/07 מדינת ישראל ני פלוני (מיום 15.09.08) קבע כב' השופט מינץ:

"ראינו אפוא, כי לא קיימת קורולציה הכרחית בשיטות המשפט השונות, בין רמת ההוכחה הנדרשת כדי להוכיח את אי שפיותו של הנאשם בעת ביצוע המעשה הפלילי ובין רמת ההוכחה הנדרשת כדי להוכיח את אי מסוגלותו לעמוד לדין. לכן, ניתן לטעון כי אין משמעות לכך שהמחוקק הביע באופן מפורש את דעתו לגבי רמת ההוכחה הנדרשת בהגנת אי השפיות שבסעיף 34חי לחוק העונשין כדי ללמד על רמת ההוכחה הנדרשת לגבי חוסר היכולת הדיונית של נאשם לעמוד לדין לפי סעיף 170 לחסד"פ. מנגד ניתן לטעון כי אין מקום להבדיל בין השניים. בשני המקרים מדובר באדם שמפאת מצבו הנפשי אינו יכול לעמוד לדין על העבירות המיוחסות לו. לכן נטל הראיה המוטל על שכמו כדי להוכיח שהוא אינו כשיר לעמוד לדין, או מפאת מצבו הנפשי הקודם, בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו, או מפאת מצבו הנפשו בעת העמדתו לדין, צריך להיות זהה. נדמה לי גם שפרשנותו הלכאורית של בית המשפט בע"פ 1526/02 בעניין פלוני, אינה הכרחית. שכן התיבות "קבע בית המשפט" שבסעיף 170 לחסד"פ והמילים "בית המשפט סבור" שבסעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, אינן מרמזות כיצד על בית המשפט לקבוע את אי מסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין. הן רק מתארות מצב נתון ותו לא. במצב שכזה נראה לי סביר יותר להקיש בין שני הדינים ולקבוע שנדרשת אותה רמת הוכחה..." (כל ההדגשות הינן במקור).

1. מבלי לקבוע מסמרות אומר כי, הן על פי המבחן של מאזן ההסתברויות, והן על פי מבחן הספק הסביר, לא הצליח הנאשם להוכיח את הטענה כי אינו כשיר לעמוד לדין. הטענה של הנאשם לפיה הציג מסמך לבית המשפט מסמכים רפואיים שיש בהם להראות כי הוא סובל מבעיה נפשית, אינה יכולה לעמוד לו בעניין זה, ככל ופסיכיאטר המחוז לא קבע מפורשות, בין היתר בהתבסס על מסמכים אלו, אשר עמדו לרשותו, כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, ובשל כך, ביקש הפנייתו לבדיקה נוספת של פסיכולוג.
2. לאור האמור לעיל, ולאור העובדה כי נטל ההוכחה לאי כשירות לעמוד לדין, רובץ על מי שהעלה את הטענה, אני מורה לנאשם להגיש לבית המשפט חוות דעת של מומחה בתחום הנוירו פסיכולוגיה וזאת תוך 30 יום מהיום.
3. אני קובעת מועד להקראה ליום 17/10/12 שעה 11:45 .

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, י"ז אלול תשע"ב, 04 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.