רקע כללי

1. החלטה זו עניינה בשאלה, האם הוכח קיומה של המצאה כדין של כתב התביעה המתוקן המאפשרת את המשך בירור התביעה דנן, אם לאו. תשובה שלילית לשאלה זו תוביל למחיקת התביעה ותייתר את המשך ניהול ההליך שבדנן.
2. בטרם קיום דיון בשאלה האמורה, יש לעמוד בתמצית על הרקע העובדתי והמשפטי המונח בבסיס התובענה שלפניי והשתלשלות העניינים הרלוונטית בהליך דנן.
3. בעבר נדרשתי במסגרת החלטות קודמות לרקע העומד ביסוד ההליך שבפניי. כבר אז ציינתי, כי בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים קודמים, האחד בשנת 1996 במסגרתו הוגשה לבית המשפט תביעה לפירוק שיתוף במסגרת ת"א 3366/96 (שלום עפולה) שנדונה בפני כבוד השופטת נ' מוניץ, ובגדרה נתבקש פירוק שיתוף על פי חלוקה לפי בתי אב. פסק דינה של כבוד השופטת מוניץ ניתן בתביעה הקודמת בחודש דצמבר 1999. לאחר מכן, התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בנצרת במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים באשר לאופן החלוקה של בתי אב, בטענה שנתוני הבעלות שעל פיהם ניתן פסה"ד של כבוד השופטת מוניץ היו שגויים. בית המשפט המחוזי בנצרת נתן פסק דין המורה על חלוקה באופן שונה מן החלוקה שנקבעה בפסק דינה של כבוד השופטת מוניץ. על כן, הוגשה תביעה זו שבגדרה ביקשו התובעים כאן לבטל את פסה"ד של כב' השופטת מוניץ ולהורות על חלוקה מחדש של המקרקעין נשוא התובענה לפי רישום מעודכן.
4. התובעים הגישו תביעה קודמת זהה לזו שבפניי במסגרת ת"א 1611/07 אשר נדונה תחילה בפני כב' השופטת ג' בסול, ולאחר מכן הועברה לדיון בפני ס. הנשיא השופט י' בן חמו (כתוארו אז). התביעה דשם נמחקה בשל העדר אישורי מסירה כדין. עקב כך, נפתח התיק המונח היום בפניי שבמסגרתו מבוקש כאמור ביטול פסק הדין הקודם של כבוד השופטת מוניץ וביצוע חלוקה מחדש של המקרקעין לפי רישום מעודכן. אעמוד בהמשך על פירוט סיבות המחיקה של ההליך הקודם בפרק שיעסוק בהמצאות לבעלי הדין הנמענים עצמם.
5. עוד בזמן שהתיק היה בשלביו המקדמיים הוגשו מספר רב של בקשות אשר בעיקרן עסקו בבקשות להיתרי בניה, בקשות הצטרפות להליך, הן כתובעים והן כנתבעים, הוגשו ערעורים שונים על שלל החלטות שניתנו בתיק, וכן בוצע איחוד תיקים בהתאם להחלטת כבוד הנשיא ג' אזולאי אשר בהמשך בוטל. בקשות אלו, מן הסתם, חייבו הידרשות של מותב זה לאחר שהתקיימו דיונים שונים בהתאם לסוג הבקשה.

ייאמר כבר כאן, כי ריבוי הבקשות המקדמיות וצווי המניעה הזמניים למיניהם אשר הוגשו על ידי הצדדים השונים בהליך זה, וגררו אחריהם הגשת בקשות רשות ערעור, היו אחד הגורמים המרכזיים שהביאו לכך שהדיון בתובענה התמשך תקופה ארוכה זו, כאשר ניתנו לב"כ התובעים מספר הזדמנויות על מנת לבצע את מלאכת ההמצאה של כתב התביעה כדבעי, כפי שאפרט בהמשך.

1. עוד אקדים ואציין, כי מותב זה נתן לב"כ התובעים הוראות מפורשות בעניין חובתם לסיים את מלאכת המצאת כתב התביעה- הן המקורי והן המתוקן. כך- במעמד הישיבה שהתקיימה ביום 18.11.08 התחייבה ב"כ התובעים, על פי הנחיות מותב זה, להציג לבית המשפט את מלוא אישורי המסירה על מנת שבית המשפט יוכל לוודא שנעשו המצאות ומסירות לנתבעים, כדין. במסגרת החלטתי מיום 9.7.2009 עמדתי על הצורך במילוי אחר הוראות התקנות לעניין ביצוע המסירות ואף נתתי הנחיות מפורשות בעניין זה. ברם, לאחר שנתתי לתובעים הזדמנות לבצע המצאה חוזרת, נמצא כי התובעים טרם ביצעו את המוטל עליהם בכל הנוגע לביצוע מסירות כדין לנתבעים, ויש להצר על כך. יודגש, כי בהחלטה האמורה, אשר גם היא התייחסה לאותם מקרים בהם נטען כי הנתבעים 'סירבו לחתום' על אישורי המסירה, ציינתי מפורשות, לאחר שאפשרתי ביצוע המצאה חוזרת, כי על התובעים לצרף לתיק תצהירים ערוכים ומאומתים כדין של המוסר בדבר כל מסירה ומסירה חוזרת שביצע (דבר שלא בוצע).

נוסף על האמור, בהחלטתי מתאריך 31.05.11, נתתי הוראות והנחיות לב"כ התובעים להמציא נסח רישום עדכני ורשמי של לשכת רישום המקרקעין, והבהרתי את חובתה לדאוג לצירוף כל הצדדים הרלוונטיים בהתאם להוראות התקנות, לרבות הצגת צווי ירושה או צו קיום צוואה בהתאם, ואף התרעתי בפני ב"כ התובעים כי במידה ולא יושלמו ההליכים המקדמיים, ישקול מותב זה את הפסקת התובענה והטלת הוצאות.

כמו כן, ניתנה לב"כ התובעים האפשרות לתקן את כתב התביעה המקורי, זאת בכפוף לביצוע המצאה כדין לכלל הנתבעים (ראו החלטה נוספת מיום 31.05.11). גם לאחר התיקון, לא השכילו התובעים לבצע המצאה של כתב התביעה המתוקן כדין, ואף נמצא כי חרף התחייבותו של ב"כ התובעים (באמצעות עו"ד רובין בהעברה מעו"ד מירב מרקו) מיום 5.12.2011, לבצע המצאה כדין של כתב התביעה המתוקן ולצרף לתיק אישורי מסירה, לא בוצע הדבר בהתאם להוראות התקנות, חרף שלל הזדמנויות שניתנו לתובעים עד כה.

למען שלמות התמונה העובדתית, יצוין כי בשלב מסוים עבר תיק זה לבית משפט אחר עקב החלטה על איחוד תיקים. ביום 21.05.2012 הורה כבוד הנשיא על איחוד ארבעה תיקים המתנהלים במחוז הצפון, עליהם נמנה תיק זה, ושמיעתם בבית משפט השלום בטבריה. משכך, הועבר התיק דנן לבית משפט השלום בטבריה לטיפולה של כבוד השופטת א' אריאלי. בפני כבוד השופטת אריאלי נקבעה ישיבת קדם משפט אשר במסגרתה היו אמורים להתברר כל הבקשות שהיו פתוחות בתיק.

בעקבות ערעור שהוגש על החלטת האיחוד, התקיים דיון בפני כבוד הנשיא חשין (כתוארו אז) אשר החזיר את הבקשה לאיחוד לדיון בפני כבוד הנשיא אזולאי. בתום הדיון שהתקיים ביום 20.11.12, הורה כבוד הנשיא אזולאי על ביטול החלטת האיחוד מיום 21.05.12, וקבע כי ארבעת התיקים יישמעו כל אחד בבית המשפט אליו נותב מלכתחילה.

1. לאחר פיצול האיחוד, הובא התיק לעיוני להמשך טיפול. משכך, ערכתי בדיקה מקיפה על מנת לקדם את הטיפול בתיק, ונדרשת כעת הכרעתי בשאלה, האם ניתן להורות על המשך ניהול ההליך, ולצורך כך בחנתי את ההמצאות אשר טוענת ב"כ התובעים כי היא ביצעה לכל הנתבעים לאחר הגשת כתב תביעה מתוקן על ידה לתיק.

לגופו של עניין

1. לאחר עיון ובחינה של אישורי המסירה שהונחו בפניי, אשר על בסיסם טוענת ב"כ התובעים כי כתב התביעה המתוקן הומצא לכלל הנתבעים או לבאי-כוחם, בצירוף הזמנה לדין ובקשה למתן צו לרישום הערה, החלטתי להורות על מחיקת ההליך משנוכחתי כי התובעים לא השכילו להראות, כי פעלו בהתאם להוראות התקנות בנוגע להמצאת כתב התביעה, חרף כל ההזדמנויות וההוראות המפורשות שניתנו על ידי ואשר נועדו ליתן להם את יומם בבית משפט. להלן נימוקיי:
2. מרישומי התיק האלקטרוני עולה, כי עד כה הוגשו 3 כתבי הגנה לכתב התביעה המתוקן. כתבי ההגנה הנ"ל הוגשו על ידי הנתבעים הבאים: הנתבעים המיוצגים ע"י עו"ד עאמר עזאיזה ושמספריהם שבכותרת הם: 6, 22-23, 69, 75, 75.2-75.3, 100-101, 105-108, 111, 116-119 ו- 121. גם הנתבעים מס' 12 – 19, 90-92 ו- 94-95 הגישו כתבי הגנה מתוקנים. משכך, ביחס לכל אחד מהנתבעים הנזכרים לעיל, אני קובעת כי בוצעה המצאה כדין ומטעמם הוגשו כתבי הגנה מתוקנים במועדי הרישום, כפי שנקלטו במערכת נט המשפט. סה"כ 33 נתבעים מתוך 141 הגישו כתבי הגנה מתוקנים.
3. ביחס לשאר בעלי הדין, 108 במספר, צירפה ב"כ התובעים אישורי מסירה מלווים בבקשה לאישור המצאת כתב התביעה לידיהם או לידי באי-כוחם. בטרם מתן הכרעתי ביחס לאסופת האישורים הנ"ל, ראיתי לעמוד תחילה על מושכלות יסוד בדיני המצאת כתבי בי-דין, ורק לאחר מכן אביא את מסקנתי ביחס אליהם.
4. פרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") מסדיר את כללי הפרוצדורה להמצאת כתבי בי-דין במסגרת הליך אזרחי. תקנה 475א לתקנות קובעת, כי היה בעל דין מיוצג על ידי עורך דין- יומצא כתב בי-הדין במסירה אישית, "ימציא בעל הדין את כתב בי-הדין באמצעות עורך דינו, פקידו או שליח מטעמו בהקדם האפשרי, זולת אם קבע בית המשפט מועד מסירה". תקנה 479 לתקנות קובעת, כי כאשר יש יותר מבעל דין אחד, חייבת ההמצאה להיעשות לידי כל אחד מבעלי הדין. אולם, אם כמה בעלי דין מיוצגים על ידי עורך דין אחד, די בהמצאה לעורך הדין. משכך- צירוף אישור מסירה בדבר המצאה לבעלי דין שהינם מיוצגים, המבוצעת לבא-כוחם, עונה על דרישת ההמצאה כדין כמצוות התקנות, ובתנאי שתוכח באישור מסירה כדין. תקנה 477 לתקנות המסדירה את נושא מסירת כתבי בי-דין למורשה, לרבות עורך דין, קובעת כי "ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו, אולם אם יש לו מורשה לקבלת כתבי בי-דין לשם המצאה לפי תקנות אלה-דיה ההמצאה למורשה, ואם יש לו עורך-דין, דיה ההמצאה לעורך הדין או למתמחה שלו, או בהנחה במשרדו, והכל אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת" [ראו: הפ (ת"א) 36210-10-10 גרינבוים ' ביאלוסטוצקי (13.11.2010)].

הנה כי כן, העיקרון המועדף הוא המצאת כתבי בי-דין לנמען גופו. בהעדר אפשרות להמצאה כזו, ניתן להמציא את כתבי בי-דין למורשה או לעורך דינו של הנמען. תקנה 481 לתקנות קובעת, שאם לא ניתן לבצע המצאה אישית, מעשית, לנמען עצמו (גופו), ניתן לבצע לבן משפחה הגר עמו, שלפי מראית עין מלאו לו 18 שנים. נטל הראיה, כי ההמצאה בוצעה כדין, היא על בעל הדין הטוען לכך.

בסוגיה ההמצאה לעורך דין, דן בית המשפט בע"א 8143/06 אברהם שלומוב נ' בית חולים ע"ש הרצוג (עזרת נשים) (פורסם במאגרים ביום 14.02.07) שם נפסק כי הנחה במשרד עורך דין פירושה, כי אפילו לא היה איש במשרד עורך הדין, רשאי השליח להשאיר את המסמך במקום המשרד והמסמך ייחשב כנמסר (זוסמן, סדר הדין האזרחי, 233 (מהדורה שביעית, 1995)). לאחר דיון בשאלה, האם די בהדבקה של פסק הדין על דלת בא-כוחם של המערערים, הגיע בית המשפט למסקנה כי התשובה לשאלה זו הינה בשלילה. נפסק כי "אמנם אישור המסירה מציין כי פסק הדין הודבק על דלת המשרד, ועל פי תקנה 489 לתקנות, יש ובכך מתקיימת המצאה כדין. אלא שכך הדבר מקום בו נעשתה פעילות של שקידה ראויה וסבירה על מנת לאתר את הנמען 'וגם אז אין בית המשפט חייב להכיר בה כהמצאה כדין, שכן לגבי מסמך שהומצא בדרך של הדבקה לעולם אין לדעת אם לא הוסר משם על-ידי מאן דהוא ובשל כך לא הגיע לנמען או לידי בני ביתו'".

1. לצד העקרונות הקובעים את זהות 'המקבל' נקבעו כללים נוספים העוסקים בפעולות שמוטלות על הממציא ו/או המקבל. כך נקבע, כי מי שהומצא לו כתב בי-דין, אמור לאשר בכתב את קבלתו כפי שנקבע בתקנה 488 לתקנות. השליח ירשום על גבי עותק כתב ההמצאה את מועד המסירה ויוסיף את חתימתו כאמור בתקנה 490 לתקנות.

תקנה 489 קובעת, כי קיבל הנמען את כתב בי-הדין לידיו, אך סירב לאשר את דבר הקבלה, יציין השליח כי הנמען סירב לחתום, את מועד המסירה, יחתום וירשום בבירור את פרטיו המזהים כדי שניתן יהיה לאתרו למקרה שבעל הדין יתכחש לדבר קבלת כתב בי-הדין. כן נקבע, כי במצב שבו סירב הנמען לקבל לידיו את המסמך, רשאי השליח להניח את המסמך לידו או להדביק את הכתב על הדלת החיצונית או במקום אחר הנראה לעין, שבו הנמען מתגורר או עוסק, והוא מצוי שם בעת המסירה. השליח יאשר על המסמך, על אישור המסירה, על ההזמנה או בתצהיר את אופן הושטת המסמך, הנחתו או הדבקתו כפי שנקבע מפורשות בתקנה 490 לתקנות. במצב כזה, כרוכה ההמצאה ברישום פרטים בדבר זמן ההמצאה ודרכה על אישור המסירה, על ההזמנה, על גב עותק הכתב או בתצהיר (ראו: משה קשת, הזכויות הדיוניות וסדרי הדין במשפט האזרחי, הלכה למעשה (מהדורה 15, כרך א, עמ' 405-431).

תקנה 488 לתקנות, אשר עניינה אישור קבלה, קובעת כי מי שהומצא לו כתב בי-דין לפי תקנות אלה יידרש לאשר את הקבלה בכתב. תכליתה של הדרישה לאישור כתוב היא בקביעת נקודת ייחוס ברורה, ובלתי שנויה במחלוקת, בדבר מועד ההמצאה. העדרו של אישור כאמור פותח פתח רחב לאי ודאות בשאלה מתי בדיוק בוצעה המצאה. ככלל, אי ודאות כזו אינה רצויה, נוכח חשיבותם של מועדים בסדרי הדין השונים [ע"א 3135/03 אובייקטיבי מחקרים עולמיים לישראל בע"מ נ' קליניקה אריאל בע"מ (19.11.03)].

נוסף על האמור, מסדירות התקנות מצבים נוספים כאשר למשל נדרש המצאה לבעל דין שאינו מתגורר דרך קבע בארץ, או הסדר להמצאת כתבי בי-דין לידיו של 'מורשה לקבלת כתבי בי-דין' [ ראו: תקנה 478 ו- 481] .

1. כלל נוסף הוא הקובע, כי בית המשפט או הרשם רשאים לחקור את השליח בדבר אופן ההמצאה וכל הקשור אליה, כדי לעמוד על האפקטיביות שבה, כמצוות תקנה 491 לתקנות. כאשר בית המשפט משתכנע, שההמצאה לא נעשתה כראוי, רשאי הוא להורות על מסירה חוזרת.
2. כמו כן, כאשר שליח בי-דין לא מצא אחרי 'שקידה ראויה וסבירה', לא את הנמען ולא אדם אחר שלידו מותר לו למסור את המסמך (היינו, אדם מבני משפחתו המתגורר עמו, אשר, לפי מראהו, מלאו לו 18 שנה), "ידביק השליח את הכתב על הדלת החיצונית או על מקום נראה לעין בבית שבו רגיל האדם לגור או לעסוק". והוא הדין, אם נמצא הנמען או אדם אחר היכול לקבל את המסמך, אך הוא סירב לקבלו (תקנה 489). "שקידה ראויה וסבירה" בהקשר זה משמעה ביקור במען בעל הדין בשעה שיש לצפות כי הוא בביתו. בנוסף, אל לו לשליח להסתפק בביקור אחד, אלא לבצע מספר ביקורים. עם זאת, בית המשפט רשאי להורות כי מסמך שהודבק על הדלת לא ייחשב כמסירה, מן הטעם שלא ניתן לדעת בוודאות אם לא הוסר מהדלת בטרם הגיע לידי הנמען או לבני ביתו. כאשר בית המשפט משתכנע, שההמצאה לא נעשתה כראוי, רשאי הוא להורות על מסירה חוזרת [ת"א (מחוזי-חי') 19069-05-09 אמא"ש אראביא מיוזק לניהול והפצה בע"מ נ' פ.קונקשין בע"מ (22.10.09)].

הרעיון העומד מאחורי תקנה 489 הוא, שכאשר המסירה בוצעה בהתאם להוראות התקנות, קיימת חזקה שהכתב נמסר כדין וניתן להמשיך בהליכים [בר"ע (חי') 1843/04 בן דוד שלי נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (17.04.05)].

1. לסיום, בהודעה שחייב השליח לערוך, חובה עליו לציין את האלמנטים הבאים: (1)- את זמן ההמצאה; (2)- דרכה של ההמצאה, היינו למי מסר את הכתב, אם לנמען עצמו או למי מבני משפחתו, או שהדביק את הכתב על הדלת על יסוד תקנה 489 לתקנות.

לא נמסר המסמך לידי הנמען עצמו, חייב השליח לבאר בהודעתו מדוע מסירה אישית, כדרוש לפי תקנה 477, לא הייתה אפשרית, ואם מסר את המסמך לידי בן משפחה בהתאם לתקנה 481, ירשום בהודעתו כי הנמען מתגורר בבית בו מסר את המסמך וכי לא מצא בו את הנמען עצמו; ועליו גם לפרש את שם האדם שקיבל את הכתב, או את הבית שבו הודבק הכתב, יפרש השליח שמם ומענם ויבקשם לצרף חתימתם להודעתו. הוחזר כתב בי-דין אחר המצאתו אך הודעת השליח נמצאה לוקה, אין בית המשפט חייב, משום כך, לפסול את ההמצאה, אלא עליו לחקור את השליח או להביא לידי חקירתו בידי בית משפט אחר כדי לברר אם הומצא המסמך אם לאו (תקנה 491), ורשות חקירה זו ניתנה בידו, על פי אותה תקנה, גם אם דבר ההמצאה אומת על ידי הודעת השליח (זוסמן, בעמ' 236-237).

הנה כי כן, על תובע המבקש להסתמך על המצאה שלא נמסרה לנמען גופו- כנדרש בתקנה 477 רישא לתקנות – ומבצע מסירה לאחד מבני משפחתו, מוטל לשכנע כי מתקיימים תנאי תקנה 481 רישא, לרבות התנאי שהם "גרים עמו" [ע"א (י-ם) 4479/03 גבריאל אלגבסי נ' צבי וולדברג (3.3.05)].

בית המשפט העליון נדרש לצקת תוכן לאמור בתקנה 490 לתקנות ברע"א 5985/03 מדינת ישראל (משרד הבינוי והשיכון) נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ (3.11.2003), שם נקבעו הדברים הבאים: "דומה כי על-מנת שתהא משמעות מעשית לתקנה זו נדרש כי יהיה ניתן לזהות, מתוך הכתב, את זהות מאשר הקבלה ... תקנה 490 (ועמה תקנה 488) חלה על כל סוגי ההמצאה, לרבות המצאה לפי תקנה 485 (או 477). מכאן, כי גם בהמצאה לפי תקנות אלה חייב השליח המוסר את המסמך לתעד את דרך המסירה, ובכלל זה את זהות מקבלו. הגיונה של הוראה זו ברור מאליו, שכן היא מאפשרת, במקרה הצורך, לקיים בירור של ממש בנוגע לאופן ביצוע ההמצאה ומונעת אי- בהירויות".

1. על כל האמור לעיל, יש להוסיף כי בית משפט רשאי להורות על מחיקת כתב טענות (או תיקונו) אם לא קוימו לגביו הוראות התקנות. נכון הוא- כי בית המשפט לא יעשה שימוש בסמכותו האמורה אם הפגם שבו מדובר ניתן לתיקון ותוקן, אך לא כך המצב כאשר ניתנו לבעל דין שלל הזדמנויות לעשות כן- וכשל. בהתאם להוראה 526 לתקנות נקבע, כי "אי קיום תקנות אלה או כל נוהג הקיים אותה שעה אינו פוסל שום הליך, אלא אם כן הורה כך בית המשפט; אך מותר לבטל הליך, כולו או מקצתו, כהליך שאינו כראוי, או לתקנו, או לנהוג בו בדרך אחרת, כפי שיראה בית המשפט; והוא הדין לגבי הרשם בהליכים שלפניו".

בעניין זה קבע כב' הרשם ע' שחם, כי "הוראה זו מסמיכה את בית-המשפט לשקול בכל מקרה ומקרה את כלל נסיבות העניין, ובהן חומרת הפגם שמדובר בו, אם גרם הפגם לתקלה כלשהי, אם גרם לפגיעה כלשהי בציפיות או בזכויות הדיוניות של מי מבעלי-הדין, אם יצר הפגם אי-ודאות העלולה להשליך על תקינות ההליך, אם מנע הפגם את מימוש תכליתו של ההליך שמדובר בו או פגע פגיעה של ממש בתכלית זו, וכפועל יוצא מכל אלה: אם יש הצדקה למסקנה כי בשל הפגם שנפל, היה ההליך הנוגע לעניין חסר תוקף" (בש"א 6171/04 מיכאלי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (25.07.04), בעמ' 366 פסקה 8).

כמו כן, בהתאם להוראת תקנה 91 סיפא לתקנות, "רשאי בית המשפט או הרשם להורות על מחיקה או על תיקון של כתב טענות שלא קויימו לגביו הוראות תקנות אלה". בספרו של המלומד א' גורן "סוגיות בדר דין אזרחי (מהד' עשירית, תשס"ט), נכתב בעניין זה כי "לפי תקנה 91(א), רשאי בית המשפט להורות על מחיקת כתב-טענות שלא קוימו לגביו הוראות התקנות, אך העניין מסור לשיקול דעתו" (שם, עמ' 164). כמו כן, אי קיום צו של בית משפט אף הוא יכול להביא לסיום הליך מחמת נימוק זה.

הנה כי כן, המצאה שאינה כדין יכולה להביא לקביעה, כי הליך ההמצאה היה 'פגום'. בספרו של זוסמן נכתב, כי "אולם, גם כאשר הנתבע מתגורר בארץ, אך התביעה לא הומצאה לו כחוק – 'הומצאה' במובן הטכני, היינו served כדרך שמורות התקנות- יהא הדיון פגום, והוא עלול כולו להיפסל ולהתבטל, שכן המצאת כתב התביעה כחוק היא המקנה לבית המשפט את הכוח להשתמש בסמכותו ולדון בתביעה" (שם, בעמ' 227-228).

1. לאחר שעמדתי על האפשרויות השונות להמצאת כתבי בי-דין לנמען, למורשה של הנמען או לעורך דינו, יש לבחון את ההמצאות שבוצעו ע"י התובעים, המצאות כדין המה, אם לאו.
2. תחילה יש לומר, כי בענייננו נמצא כי ההמצאה בוצעה על ידי מספר שליחים. אולם, לתיק לא צורפו תצהירים מתאימים ערוכים ע"י השליחים לצרכי אימות ההמצאה, כאמור בתקנה 490 לתקנות סדר הדין האזרחי, ובעיקר מטעם השליח ואיל עזאיזה, שכן מרבית אישורי המסירה עליהם נרשם הכיתוב "סירב לחתום", בוצעו לכאורה באמצעות השליח הנ"ל. העדר צירופו של תצהיר, בשים לב לכיתוב אשר נרשם על גבי מספר רב מאוד של אישורי מסירה, ולפיו סירבו הנמענים או מי מטעמם לחתום על האישורים, ואגב כך הונחו המסמכים על "עצם בסלון הבית", מטילה על ב"כ התובעים את החובה לצרף תצהיר של השליח, הן בשל היקף בעלי הדין והאפשרות שהוא יזכור פרטי ההמצאה לאחר מכן, הן בשל העדר קיומה של כתובת מדויקת בכפר דבוריה, והן בשל הפגם הנוסף אותו ניתן לראות באישורי המסירה אשר לא מעט מהם לא כללו מספר תעודת זהות של המקבל (כ- 23 אישורי מסירה לא נשאו תעודת זהות של הנמען).

עוד נמצאו ליקויים נוספים באישורים המסירה הפוגמים בהמצאה עצמה. כך למשל, ביחס לנתבע מס' 48, נמצא על גבי אישור המסירה סימונים לידי שתי רובריקות שונות באופן שאינו מתיישב האחד עם רעהו: סימון אחד ברובריקה של "מסרתי את הכתב לידיו/ הונח על עצם בסלון הבית" וגם סימון נוסף ברובריקה של "מסרתי את הכתב למורשה של הנמען", כל זאת מבלי שצוין ע"י השליח למי נמסר הכתב, אם בכלל.

למותר לציין, כי אין זו הפעם הראשונה שבית המשפט נותן הוראות בעניין ההמצאה ועומד על הצורך ברישום מפורט ומדויק של פרטי המסירה, כגון פרטי המקבל, בשים לב לטיב ההליך המונח לפתחו של בית המשפט שעניינו ביטול פסק דין שעסק בפירוק שיתוף מקרקעין. לא אחת עמד בית המשפט על הצורך לצרף תצהיר מטעם מבצע ההמצאות, דבר שלא נעשה [ראו והשוו: בש"א 6456/07 (מחוזי- י"ם) הימנותא בע"מ נ' בנו זיסמן (6.8.07)].

משכך- אין לומר, כי התמלאו יסודות תקנה 490 לתקנות, ולפיה "שליח בי-דין שהמציא כתב לפי תקנות אלה ירשום על גבי עותק של הכתב או יצרף אליו, סמוך ככל האפשר לאחר ההמצאה, הודעה המציינת את זמן ההמצאה ודרכה, ואם היה מי שזיהה את האדם שהכתב הומצא לו או את הבית שבו הודבק הכתב, וראה שהכתב נמסר, הושם או הודבק, יציין גם שמו ומענו של המזהה ויבקשו לחתום".

סבורה אני כי הגשת אישורי מסירה ביחס לעשרות נתבעים, בנסיבות המיוחדות של תיק זה, כאשר בחלק ניכר מהם לא צוינו מספרי תעודת זהות של הנמענים, בחלקם צוינה כתובת כללית שזוהתה בציון שם הכפר (דבוריה) והמיקוד בלבד, וכאשר מרביתם של הנתבעים הינם בני שתי משפחות בכפר (עזאיזה ואבו סביה), והכל מבלי שצורף תצהיר של מוסר המסמכים. בנסיבות אלו, ניתן לומר כי הליך ההמצאה פגום ולוקה בחסר שאין בית משפט זה יכול להשלים עמו, חרף כל ההזדמנויות שניתנו לתובעים עד כה כדי לרפא פגמים אלה. סבורה אני, כי הרישום על גבי חלק נכבד מאישורי המסירה לוקה בחסר, ומכאן מתעצמת הדרישה למתן תצהיר מטעם השליח, דרישה עליה כבר עמדתי בהחלטותיי הקודמות ובמיוחד כאשר עסקינן בגלגול שלישי של תביעה אשר נמחקה בעבר על רקע ליקויים שנפלו בהמצאה של כתב התביעה.

די במחדלים אלה על מנת לסתום את הגולל על המשך ניהול התביעה דנן. יחד עם זאת, מצאתי לנכון לפרט את החסרים הנוספים שנמצאו באישורי המסירה שהובאו לעיוני, כלהלן.

ההמצאה לבעלי הדין המיוצגים

1. בהתאם לסעיף 2 להודעת ב"כ התובעים, בוצעה המצאה ל- 9 עורכי דין המייצגים חלק מהנתבעים בתיק. עיון באישור המסירה המתייחס לעורך דין נביל עספור מעלה, כי ביום 6.6.11 הגיע עובד רשות הדואר למשרדו של עו"ד עספור, שם נמסר כתב התביעה המתוקן לידיו של מתמחה בשם חאלד חג' יחיא. מאישור המסירה עולה, כי הן חתימתו של המקבל והן חתימתו של המוסר מופיעות על אישור המסירה. משכך- אני קובעת כי בוצעה המצאה כדין לעו"ד נביל עספור המייצג את הנתבעים מספר 1, 75.1, 80, 89, 90, 97, 122.
2. עיון באישור המסירה המופנה לעורך דין עללא עזאיזה, מעלה כי ביום 6.6.11 הגיע עובד רשות הדואר בשם עזיז גאבר למשרדו של עו"ד עלאא עזאיזה, שם נמסר כתב התביעה המתוקן לידיו עו"ד עלאא עזאיזה. מאישור המסירה עולה, כי הן חתימתו של המקבל והן חתימתו של המוסר מופיעות על אישור המסירה. משכך- אני קובעת כי בוצעה המצאה כדין לעו"ד עלאא עזאיזה המייצג את הנתבעים מספר 2, 2.1, 2.6, 3, 3.1 ו-4.
3. עיון באישור המסירה הממוען לעורך דין לואי לובאני מעלה, כי ביום 6.6.11 נמסר כתב התביעה המתוקן למשרדו של עו"ד לובאני. מאישור המסירה עולה, כי הן חתימתו של המקבל והן חתימתו של המוסר מופיעות על אישור המסירה. משכך- אני קובעת כי בוצעה המצאה כדין לעו"ד לואי לובאני המייצג את הנתבעים מספר 59 עד 65.
4. עיון באישור המסירה ביחס לעורך דין מוחמד עארף מעלה, כי ביום 6.6.11 הגיע עובד רשות הדואר בשם 'אחמד' למשרדו של עו"ד מוחמד עארף, שם נמסר כתב התביעה המתוקן לידי עורך הדין. מאישור המסירה עולה, כי הן חתימתו של המקבל והן חתימתו של המוסר מופיעות על אישור המסירה. משכך- אני קובעת כי בוצעה המצאה כדין לעו"ד מוחמד עארף המייצג את הנתבעים מספר 66-72, 102 ו-123.
5. עיון באישור המסירה ביחס לעורך דין מוחמד סעיד מחאג'נה, מעלה כי ביום 11.06.11 הגיע עו"ד עאמר עזאיזה למשרדו של עו"ד מחאג'נה. באישור המסירה נרשמו ליד הרובריקה "מסרתי את הכתב לידיו" המילים "במשרדו בעפולה". ברם, רק חתימתו של עו"ד עזאיזה עאמר, מוסר כתב בי-הדין, מופיעה על אישור המסירה, ואין כל חתימה של עו"ד מחאג'נה או מי מטעמו במשרד על גבי אישור המסירה. כך גם, לא נמצא כל רישום המלמד למשל על סירוב חתימה. משכך, ובהתאם לכללים בדבר אופן ביצוע המצאה לעורך דין, כפי שעמדתי עליהם קודם לכן, אני קובעת כי ההמצאה דנן לוקה בשני פגמים: האחד העדר חתימה של המקבל, והשני הוא, ככל שהכוונה היא שכתב התביעה הונח במשרד עורך הדין, הרי שאין די בהנחתו ללא ביצוע המצאה "לאחר שקידה ראויה וסבירה". משכך, אין בידי לאשר כי בוצעה לעו"ד מחאג'נה המייצג את נתבע מס' 104, המצאה כדין.
6. עיון באישור המסירה ביחס לעורך דין פיראס ג'ראר מעלה, כי ביום 11.06.11 הגיע עו"ד עאמר עזאיזה למשרדו של עו"ד ג'ראר, שם נמסר לאחרון, על פי הנטען, כתב התביעה המתוקן. מאישור המסירה עולה, כי הן חתימתו של המקבל והן חתימתו של המוסר מופיעות על אישור המסירה. משכך- אני קובעת כי בוצעה המצאה כדין לעו"ד פיראס ג'ראר המייצג את הנתבע מספר 112.
7. עיון באישור המסירה ביחס לעורך דין עלי דאוד מעלה, כי ביום 11.06.11 הגיע עו"ד עאמר עזאיזה למשרדו של עו"ד דאוד, שם נמסר כתב התביעה המתוקן. מאישור המסירה עולה, כי הן חתימתו של המקבל והן חתימתו של המוסר מופיעות על אישור המסירה. משכך- אני קובעת כי בוצעה המצאה כדין לעו"ד עלי דאוד המייצג את הנתבע מספר 124.

1. עיון באישור המסירה ביחס לעורך דין רני גורלי, מעלה כי ביום 15.06.11 הגיעה עובדת רשות הדואר בשם חנה זבולון למשרדו של עו"ד גורלי, שם נמסר כתב התביעה המתוקן לידיו של מורשה של הנמען בשם אורית גורץ. מאישור המסירה עולה, כי הן חתימתו של המקבל והן חתימתו של המוסר מופיעות על אישור המסירה. משכך- אני קובעת כי בוצעה המצאה כדין לעו"ד רוני גורלי המייצג את הנתבעת מס' 125.
2. על יסוד כל האמור לעיל, אני קובעת כי קיימים אישורי מסירה כדין ביחס ל- 33 בעלי דין- באמצעות עורכי הדין המייצגים אותם בהליך זה (ביניהם נתבעים 69 ו-90 שכבר הגישו כתבי הגנה). מכאן, סך כל בעלי הדין שלגביהם בוצעה המצאה כדין או כבר הגישו כתבי הגנה מטעמם, עומד על 64 בעל הדין. מכאן, אבחן את אישורי המסירה שנמסרו ליתר הנתבעים שאינם מיוצגים, ולגביהם נדרשת מסירה אישית, כמצוות התקנות.

המצאה לבעלי הדין

1. עיון באסופת אישורי המסירה (סומנה כנספח י') מעלה, כי בוצעה מסירה ל-76 אנשים. מתוך כל אישורי המסירה ניתן לקבוע, כי בוצעה המצאה כדין רק לנתבעים מס' 21, 24, 81, 87, 98, 109, 110 ו- 113, בסה"כ 8 בעלי דין בלבד מתוך סך כל בעלי הדין שנותרו (סך כולל 72 בעלי דין).
2. באשר לכל יתר בעלי הדין, 69 במספר, הובאו לעיוני אישורי מסירה אשר עליהם נכתב "סירב לחתום", תוך שסומנה האפשרות "מסרתי את הכתב לידיו" ולצידה נרשם בכתב יד "הונח על עצם בסלון הבית". בחלק מאישורי המסירה הנ"ל מצוין כי המקבל "סירב לחתום", בחלק אחר נשארה רובריקת החתימה ריקה ללא שצוין בה דבר, בחלק אחר נמצאה חתימה של מאן דהו חרף הכיתוב "סירב לחתום".

בנוסף, ל-14 בעל הדין הנמנים על קבוצת בעלי הדין שלהם לכאורה בוצעה המצאה אישית, נמצא כי השליח לא חתם בעצמו על אישור המסירה והשאיר את רובריקת החתימה המיועדת לו ריקה מכל חתימה, כאשר הדבר היה חסר לא רק באותם אישורי מסירה בהם היה לכאורה סירוב חתימה מטעם המקבל, אלא גם כאשר נרשם באישורי המסירה כי הכתב נמסר לידיו של הנמען והמקבל חתם (ראו למשל- אישור מסירה לנתבעים מס' 5, 27, 28, 47, 53, 54, 57, 83.2, 83.3, 83.4, 83.5, 83.6 ו- 86).

על מנת להמחיש את העדר האותנטיות שניתן לייחס לאישורי המסירה הנ"ל, נפנה גם לאישור המסירה, שלכאורה, בוצע לנתבע מס' 99. באישור זה נרשם "מסרתי את הכתב לידיו" וליד כיתוב זה נרשם בכתב יד גם "הונח על עצם בסלון הבית". ברם, לא נכתב באישור המסירה, מדוע אם הכתב נמסר לידיו של הנמען, הוא הונח גם בסלון הבית ואף לא צוין כי המקבל סירב לחתום. יודגש כי אישור זה לא נושא את החתימה של המקבל.

ביחס לנתבע מס' 48, על גבי אישור המסירה נערך סימון בשתי רובריקות באופן שאינו יכול לדור בכפיפה אחת, פעם צוין "מסרתי את הכתב לידיו/הונח על עצם בסלון הבית" ופעם צוין באותו אישור מסירה, "מסרתי את הכתב למורשה של הנמען", כל זאת מבלי לציין למי נמסר כתב בי-הדין, אם בכלל.

עוד יצוין, כי ב- 23 מאישורי המסירה לא מופיע רישום של מס' תעודת זהותו של המקבל.

בנוסף לאמור, לא הציגה ב"כ התובעים אישורי מסירה המעידים על ביצוע המצאה לנתבעים שמספריהם על פי כתב התביעה המתוקן הוא: 2.2 עד 2.5.

על פניו, מדובר בהמצאה אגב ביקור בודד בלבד, באופן שאינו ממלא אחר הדרישה של "שקידה ראויה וסבירה", ללא הקפדה על מילוי אחר הוראות התקנות הן לעניין יתר הפרטים, כמצוות התקנות, לרבות החתימה של המוסר והמקבל וצירוף תצהיר של מבצע ההמצאות, הן מכוח החלטותיי הקודמות והן מחמת החסר הבלתי מבוטל שהתגלה באישורי המסירה שהוגשו לעיונו של בית המשפט, כמפורט לעיל.

המסקנה היא, כי בכל המקרים הללו לא הרימו התובעים את נטל ההוכחה המוטל עליהם ולא הוכיחו, כי הם ביצעו המצאה כדין.

1. הנה כי כן, ביחס למספר רב של בעלי הדין לא בוצעה המצאה כדין.

כזכור, ההליך דנן נפתח באמצע שנת 2008 ובו נתבקש ביצוע פירוק שיתוף מקרקעין מחדש מקום שקיים פסק דין המורה על פירוק השיתוף זה מכבר. השאלה המצריכה הכרעה בתיק דנן, הינה במהותה ובעיקרה שאלה משפטית גרידא, לפיה האם על בית משפט זה להתיר את פירוק שיתוף חדש חרף קיומו של פסק דין המורה על פירוק השיתוף במקרקעין מושא התובענה מאז משנת 1999 (קרי- ביטול פסק הדין הקודם ופתיחת הליך פירוק שיתוף חדש).

עינינו הרואות, כי מאז שנפתח ההליך מוצף התיק דנן בשלל בקשות הנוגעות לקבלת היתרי בניה וצירוף צדדים נוספים, הן כתובעים והן כנתבעים, עקב עסקאות מכר של הקרקע שנכרתו על פני השנים. כן ננקטים הליכי ערעורים על שלל החלטות שניתנו בתיק, כל זאת לפני שהתובעים הואילו להשלים את המצאת כתב התביעה המתוקן כדין, ועל אף שבית המשפט גילה אורך רוח בכל הנוגע להמצאת כתבי הטענות, בשים לב להיקף מספר הנתבעים בתיק. גם במסגרת החלטתי מיום 9.7.2009 התרתי לתובעים לבצע מסירה חוזרת של כתב התביעה המקורי ואף הוריתי על צירוף תצהירים ערוכים ומאומתים כדין של מבצע המסירות ביחס לכל מסירה ומסירה חוזרת אשר מבוצעת. הזדמנות נוספת ניתנה גם במעמד הדיון שהתקיים בפניי, ואין צורך לחזור כאן על הדברים.

1. כזכור, אין זו הפעם הראשונה ואף לא השנייה בה התובעים אינם ממלאים אחר הוראות התקנות והחלטות בית המשפט הן במסגרת ההליך המתנהל בפניי והן במסגרת גלגוליו הקודמים של ההליך, ואבהיר.

כפי שכבר צוין לעיל, התובעים הגישו בשנת 2007 תביעה זהה לזו המונחת בפניי, וזו נמחקה על ידי כבוד השופט י' בן חמו, בהחלטה מנומקת מיום 9.04.08 (ת"א 161/07), לאחר שהוכח כי המצאות שבוצעו על ידי מוסר בשם ואיל עזאיזה (שאף הוא ביצע את מרבית ההמצאות בתיק כאן ואשר על גבי אישורי המסירה צוין כי הנמען סירב לחתום) הצהיר כי הגיע למענם של 103 נתבעים כדי לבצע מסירה של כתבי בי-דין, וכולם ללא יוצא מן הכלל סירבו לחתום. לגבי חלק מהנתבעים נרשמה תוספת בכתב יד, מתחת לרובריקה 'סיבה אחרת', כי בוצעה המצאה 'לבן שלו, לאשתו', אך לגבי חלק ניכר מהנתבעים נשארה הרובריקה 'סיבה אחרת' ריקה ללא כל רישום (עמוד 9 להחלטת השופט בן חמו). נקבע שם, כי באישור המסירה שצורף לא ברור האם בוצעה מסירה לפי תקנה 476 או לפי תקנה 489 או כל תקנה אחרת. מכל מקום, נקבע שם כי מדובר בריכוז כללי שלא ניתן ללמוד ממנו על המצאה כלשהי שנעשתה כדין. על יסוד נימוקים אלה ואחרים, הגיע כבד ס. הנשיא בן חמו (כתוארו אז) לכלל מסקנה, כי המשך ההליכים במצב זה יהווה הליך סרק, שכן לא תהא ברירה אלא לבטל כל החלטה או פס"ד שניתן, אם יינתן, ככל שתוגש בקשה לביטולו על ידי מי שיטען שלא קיבל את כתבי בי-דין ולא זומן כדין. משכך, הורה כבוד השופט בן חמו על מחיקת כתב התביעה ואף דחה בהמשך בקשתם של התובעים להורות על ביטול פסק הדין ולחדש את ההליך.

1. ראוי לזכור, כי יש חשיבות רבה להקפדה על המצאה כדין של כתב התביעה, שהרי המצאת כתב בי-דין היא המקנה לבית המשפט את הסמכות לדון בהליך שבפניו, ומכאן שבהעדרה קיים ספק בדבר קבלת כתב בי-דין על ידי הצד שכנגד, וכתוצאה מכך נפגעת זכותו להתגונן מפני ההליך. החלטת בית המשפט, אם תינתן, תהא בטלה (י' זוסמן, בעמ' 227-229).
2. לאור היקף בעלי דין שלא הומצא להם כתב התביעה המתוקן כדין, לאור העובדה כי עסקינן בהליך שזהו גלגולו השלישי, ועל אף הנחיות מפורשות שניתנו על ידי בית המשפט כבר בראשיתו של ההליך ביחס להמצאת כתב התביעה המקורי ולאחר מכן ביחס לכתב התביעה המתוקן, לא עלה בידי התובעים להביא להשלמת השלב היסודי בכל הליך אזרחי והוא המצאת כתב התביעה, כדין, לנתבעים. משכך, סבורה אני כי המשך ניהול התביעה במתכונתה הנוכחית אינו אלא הליך סרק שאין לאפשר את המשך קיומו, וזאת לאחר שבית משפט זה הקפיד לאורך כל ההליך, חרף כל ההתפתחויות שאירעו במהלכו, לא לחסום את שעריו בפני התובעים תוך מתן מספר הזדמנויות למיצוי שלב ההמצאות. דומני, כי משניתנה האפשרות לתקן את כתב התביעה ולבצע המצאות חוזרות, כמתחייב, הרי שמצופה היה מהתובעים להקפיד על ביצוע ההמצאה כדבעי (ולא כך הדבר).

סוף דבר

1. מכוח סמכותי הקבועה בתקנות 91 ו- 526 לתקנות סדר הדין האזרחי, אני מורה על מחיקת ההליך המתנהל במסגרת התיקים 46641-09-11 ו- 4321-04-08 שבכותרת. בנסיבות שלפניי, לא מצאתי כי התובעים הרימו את הנטל להוכיח כי כתב התביעה נמסר כהלכה לכל הנתבעים. משלא בוצעה המצאה כדין של כתב התביעה המתוקן, חרף כל ההזדמנויות שניתנו, אין מנוס מלהורות על מחיקת ההליך.
2. למען הספק יובהר, כי צו המניעה שניתן בתיק דנן, מבוטל.
3. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, י"ז תמוז תשע"ג, 25 יוני 2013, בהעדר הצדדים.