ע"י ב"כ עוה"ד הוד, סוקול ושות'

כללי

1. קיבוץ גשר הדין, צד שלישי 1 (להלן: "הקיבוץ"), הוא קיבוץ שיתופי מתחדש ומצוי בגליל המערבי, צפונית לעיר נהריה.

2. בשנת 1998, התבצעה הפרטה בקיבוץ. במסגרת ההפרטה ולמימושה, ייסדו הקיבוץ וחברה אחרת שבבעלות הקיבוץ בשם מרכז לתיירות ונופש בגשר הזיו בע"מ (להלן: "חברת מרכז לתיירות"), חברה בשם גשר הזיו יזמות עסקית בע"מ (להלן: "החברה") שתכליתו לפעול, בין היתר, לעידוד, ליווי וטיפוח עסקים קטנים בתחום הקיבוץ. החברה התפרקה מרצון וחוסלה בתאריך 8.9.2011.

3. חשמל גשר הזין, הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הייתה שותפות רשומה כדין. השותפים היו החברה וחלקה בשותפות היה 57.5% וחשמלאי מוסמך, בשם רפי הרשקו (להלן: "רפי"), וחלקו בשותפות היה 42.5%.

4. הנתבעת נתכוננה (בשנת 1998), לשם ניהול עסק של אספקת שירותי חשמל לסוגיהם. שני מנהלים היו לה: חשמלאי מוסמך וחבר הקיבוץ ונציג החברה, מר אברהם גיני (להלן: "אברהם") ורפי. הנתבעת פורקה לפי כוונת השותפים ורצונם בתאריך 31.12.2001. הליך הפירוק הסתיים והנתבעת חוסלה בתאריך 30.6.2002.

5. לאחר פירוק וחיסול הנתבעת, ייסדו רפי ואברהם חברה פרטית בשם חשמל גשר הזיו א.ר. 2002 בע"מ.

6. התובע יליד 4.11.1981, נפגע (ביום 5.11.2001) בתאונת עבודה בזמן וכתוצאה מעבודתו אצל הנתבעת, בתפקיד עוזר חשמלאי, באתר העבודה (להלן: "אתר העבודה") שבתחום הקיבוץ (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה, נפגע התובע בכף רגל ימינית. לאחר התאונה, הוא הובהל לבית-חולים לגליל המערבי בנהריה (להלן: "בית-החולים"), נבדק בחדר מיון, אובחן שבר של עצם המסרק החמישית מימין. השבר קובע בגבס ושוחרר לביתו עם המלצות למנוחה והמשך מעקב וטיפול רופאי. לאחר הורדת הגבס, קיבל טיפולים פיזיותרפיים.

7. המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") הכיר בתאונה כתאונת עבודה. ועדה רפואית מטעם המל"ל קבעה לתובע דרגת נכות רפואית (זמנית ויציבה) כדלקמן:

* 10% - מיום 1.4.2002 ועד ליום 30.6.2002;

* 0% - צמיתה מיום 1.7.2002.

וכן, שילם המל"ל לתובע גמלת דמי פגיעה וגמלת נכות מעבודה בשל התאונה. לאחר שערוך להיום, מגיע סכום הגמלאות דנן לסך של 22,375 ₪.

8. מומחה בית-המשפט, פרופ' יואל אנגל (להלן: "המומחה"), בדק את התובע וערך חוות-דעת בכתב (להלן: "חוות-דעת"). המומחה קבע בחוות-הדעת, כי לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% כתוצאה מהתאונה, בגין שינוי במבנה כף הרגל הימנית והרחבה של האזור המטטרסלי. הצדדים ויתרו, מדעת ורצון טוב, על חקירתו של המומחה על חוות-הדעת בבית-המשפט.

9. אין חולק, כי בתקופה הרלוונטית לתובענה, ביטחה הנתבעת 2, מנורה חברה לביטוח בע"מ, את הנתבעת, בביטוח אחריות, לפי פוליסת ביטוח בת-תוקף, שהונפקה על-ידי הנתבעת 2 ומספרה 04-08-00720002-3. וכן, ביטחה צד ג' 2 את הקיבוץ, בביטוח אחריות, לפי פוליסת ביטוח בת-תוקף שהונפקה על-ידי צד ג' 2 ומספרה 10052010-01 (להלן: "הפוליסה") (נ/7).

טענות התובע

10. התובע טוען, בקליפת אגוז, כי הנתבעת אחראית לתאונה ולנזקי הגוף הנתבעים. התאונה קרתה בנסיבות אלה: ביום 5.11.2001, שעה 11:30 או בסמוך לכך, הוא טיפס על עמוד חשמל מעץ ,ישן ורקוב ובגובה 8-7 מטרים (להלן: "עמוד החשמל")., לשם פירוק קו חשמל .במהלך העבודה, קרס עמוד החשמל. כתוצאה מקריסת עמוד החשמל ,הוא נפגע קשה מאוד. הוא נפגע בכף רגל ימינית.

התובע מבסס את עילת תביעתו על שתי עוולות: הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36

לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח – 1968 (להלן: "הפקודה"), והפרת חובה

חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודה. וכן, טוען התובע, כי במקרה דנן חל הכלל של "הדבר מעיד על עצמו", לפי סעיף 41 לפקודה.

11. אליבא דתובע, רשלנותה של הנתבעת והפרתה חובות חקוקות, התבטאו, בין היתר, במעשים ובמחדלים כדלקמן:

א. לא הנהיגה באתר העבודה שיטת עבודה בטוחה ולא דאגה לקיומה, הלכה למעשה;

ב. לא נקטה כלפי התובע בזהירות סבירה ולמען בטחונו ושלומו;

ג. לא רכזה פיקוח כנדרש באתר העבודה;

ד. לא הזהירה את התובע בפני הסכנות הכרוכות בעבודתו ולא פיקחה על עבודתו בדרך המגינה על בטחונו ושלומו;

ה. לא סיפקה לתובע ציוד מגן אישי תקין ותקני;

ו. הפרה הוראות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל – 1970 והתקנות שהותקנו על-פיה, וכן תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט – 1999.

12. התובע טוען לפיצויים במספר ראשי נזק כדלקמן:

נזק מיוחד

א. הוצאות רפואיות - 20,000 ₪.

ב. הוצאות נסיעה - 10,000 ₪.

ג. עזרת צד ג' - 60,000 ₪.

ד. הפסד השתכרות - 217,000 ₪.

נזק כללי

ה. כאב וסבל - 150,000 ₪.

ו. הוצאות רפואיות - 20,000 ₪.

ז. הוצאות נסיעה - 15,000 ₪.

ח. עזרת צד ג' - 100,000 ₪.

ט. הפסד השתכרות - 594,097 ₪.

סה"כ 1,186,097 ₪.

(סעיף 29 לכתב התביעה)

טענות הנתבעות

13. הנתבעות מכחישות, מנגד, את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת תיחום הנזק ושיעור הפיצויים . לדידן, הנתבעת, עובדיה ואורגניה לא התרשלו כלל כלפי התובע ולא גרמו לתאונה; באתר העבודה וכמעבידה ,מילאה הנתבעת את חובותיה על-פי הדין; היא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה ודאגה לקיומה, הלכה למעשה, באתר העבודה; והיא נקטה כלפי התובע ושאר עובדיה בזהירות סבירה למען ביטחונם ושלומם.

14. וכן, טוענות הנתבעות, כי הנתבעת הדריכה את עובדיה כולל התובע והזהירה אותם כראוי בפני הסכנות הכרוכות בעבודתם באתר העבודה, ואף פיקחה על עבודתם בדרך המגינה על ביטחונם ושלומם. היא גם סיפקה לעובדיה כולל התובע ציוד מגן אישי תקין ותקני, לצורך ביצוע עבודתם באתר העבודה. התובע נושא באחריות לתאונה, היות והיא נגרמה באשמו הבלעדי. מכל מקום ובמקרה דנן, אין תחולה לכלל של "הדבר מעיד על עצמו".

15. באשר לנזקים הנתבעים והמוכחשים כשלעצמם, טוענות הנתבעות, כי מדובר בנזקים מופרזים, מוגזמים ומחוסרי כל יסוד עובדתי או משפטי. אין קשר סיבתי בין התאונה והנזקים הנתבעים. התובע לא הקטין את נזקיו. מכל מקום, יש לנכות מסכום הפיצויים כל סכום או טובת הנאה שהתובע קיבל או זכאי לקבל מכל מיטיב לרבות המל"ל.

טענות המודיעות

16. המודיעות/הנתבעות טוענות, כי הקיבוץ הוא הבעלים והמחזיק של עמוד החשמל, ועליו החובה לדאוג לתקינותו. הקיבוץ הרשה את הטיפוס על עמוד החשמל שלא היה תקין. על-כן, הצדדים השלישיים חייבים לשפותן בכל סכום שהן יחויבו לשלם לתובע, היות והתאונה נגרמה ברשלנותו של הקיבוץ.

17. הצדדים השלישיים מכחישים, למעשה את טענותיהן של המודיעות שביסוד התביעה וההודעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק, שיעור הפיצויים והשיפוי. לדידם, התאונה קרתה באשמה הבלעדי של הנתבעת.

מסכת הראיות

18. חמישה עדים היו לתביעה: התובע, מר חסן כרייני (להלן: "חסן"), מר עאדל אחמד כיאל (להלן: "עאדל"), מר חוסאם חלאילה (להלן: "חוסאם") ומר אסף לויס (להלן: "אסף"). התובע הקדים והגיש תצהיר עדות ראשית (ת/1). וכן, הוגשו שני מוצגים נוספים מטעם התביעה: ת2א'-ג' – תצלומים ו- ת/3 – אישור המל"ל בדבר תקופות דיווח, תקופות עבודה ופרטי מעבידים של התובע.

19. וכן, שני עדים היו לנתבעות/המודיעות: החוקר הפרטי מר עודד לזרוביץ' (להלן: "עודד") ואברהם. אברהם הקדים והגיש תצהיר עדות ראשית (נ/5). וכן, הוגשו ששה מוצגים מטעמן: נ/1 – אישור המל"ל בדבר תקופות דיווח והכנסות של התובע; נ/2 – רישום ביקורים רפואיים של התובע בקופת חולים; נ/3 – תעודת שחרור התובע מבית-החולים; נ/4 – הודעת אסף בפני עודד; נ/6 – מידע על פרטי החברה ו- נ/7 – הרשימה של הפוליסה.

20. מר שי גרוסמן (להלן: "שי"), העיד לצדדים השלישיים. הוא הקדים והגיש תצהיר עדות ראשית (ש/1).

דיון – שאלת האחריות

התאונה

21. התובע העיד, בכתב ובעל-פה, לעניין התאונה, נסיבותיה, סיבותיה ותוצאותיה. בעדותו בכתב, הוא העדי, כי ביום 5.11.2011 שעה 11:30 או בסמוך לכך, הוא עבד אצל הנתבעת באתר העבודה שבתחום הקיבוץ. הנתבעת הורתה לו לטפס על עמוד החשמל ולפרק את קו החשמל ממנו. הוא טיפס על עמוד החשמל. לפתע, עמוד החשמל קרס והוא נפל ארצה. בתאונה וכתוצאה ממנה, הוא נפגע באופן קשה. הוא הובהל, בדחיפות, לבית-החולים. הוא נבדק בחדר המיון. הבדיקה וצילומי הדימות הדגימו שבר עצם המסרק החמישית מימין. התאונה נגרמה באשמה הבלעדי של הנתבעת. הנתבעת התרשלה כלפיו והפרה חובות חקוקות שנועדו לטובתו ולהגנתו, וגרמה לנזקים הנתבעים. היא נושאת באחריות לתאונה ולנזקיו. הנתבעת לא נקטה כלפיו בזהירות סבירה למען בטחונו ושלומו. היא לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה ולא דאגה לקיומה באתר העבודה. לא סיפקה לו ציוד אישי מגן. הנתבעת גם לא דאגה למשטח עבודה מתאים, בטיחותי, תקין ותקני לשם טיפוס על עמודי חשמל באתר העבודה ולא סיפקה לו חגורת בטיחות, למען בטחונו ושלומו ומניעת נפילתו מעמוד החשמל. עמוד החשמל היה רעוע, רקוב, מסוכן ובלתי תקין. הנתבעת לא הדריכה אותו בצורה נאותה ומספקת מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתו באתר העבודה (ת/1).

22. בעדותו בעל-פה, אימץ התובע את עדותו בכתב – ת/1 (עמ' 8, ש' 20). הוא חזר והדגיש, כי עמוד החשמל היה רקוב (עמ' 10, ש' 32-31), אך לא ניתן היה להבחין במצבו הרעוע בשל הצמחייה והאבנים שהיו במקום (עמ' 11, ש' 3-1; עמ' 18, ש' 10-6). בזמן התאונה, אברהם היה האחראי עליו (עמ' 15, ש' 4). מנהל הנתבעת הורה לו לטפס על עמוד החשמל ולפרק את קו החשמל ממנו (שם, ש' 14). הנתבעת אחראית על מערכת החשמל שבתחום הקיבוץ (עמ' 18, ש' 18).

23. אסף היה עד ראייה לתאונה. הוא העיד, לענייננו-שלנו, כי בזמן התאונה הוא עבד אצל הנתבעת. היה עובד זוטר. לא היה חשמלאי מוסמך. במהלך עבודתו אצל הנתבעת, הוא לא טיפס על עמודי חשמל, כי יש לו פחד גבהים. ביום התאונה, התובע והוא הגיעו לשטח עמוד החשמל. המקום היה בוצי, לא יציב ומלא עשבים ואבנים. הרכב לא מגיע לשם. לא ניתן ולא בטיחותי להציב סולם על עמוד החשמל. לצורך טיפוס על עמוד החשמל ופירוק קו החשמל המחובר לו בצורה בטוחה ובטיחותית, צריכה הייתה הנתבעת לספק לתובע במת הרמה ניידת לעבודה בגובה, דבר שלא נעשה על-ידה. הנתבעת אחראית על בדיקת תקינות עמוד החשמל. החתימה על טופס ההודעה (להלן: "ההודעה") (מוצג נ/4) אינה חתימתו. האמור בהודעה אינו מדויק. (עמ' 26, ש' 16, ש' 24-20; עמ' 27, ש' 6-4, ש' 16, ש' 27-20).

24. אברהם לא היה עד ראייה לתאונה. הוא ורפי היו המנהלים של הנתבעת. היום הוא חשמלאי מוסמך במקצועו. בזמן התאונה היה עוזר חשמלאי ולא חשמלאי מוסמך. הוא הורה לתובע ואסף לפרק את קו החשמל שהיה מותקן על עמוד החשמל. הנתבעת אחראית למערכת ורשת החשמל בתחום הקיבוץ. הקיבוץ הוא הבעלים של עמודי החשמל שבתחומו. הוא ביקש מהתובע ואסף שלא לטפס על עמוד החשמל, אלא להביא סולם, להצמידו לעמוד החשמל ולפרק את קו החשמל. התובע הפר את הוראותיו והנחיותיו, וטיפס על עמוד החשמל עם דוקרנים. אסף היה ראש הצוות, למרות שהיה עובד זוטר אצל הנתבעת ואינו חשמלאי מוסמך. חלק מעמודי החשמל שבתחום הקיבוץ היו ישנים מאוד ורקובים לגמרי. עמוד החשמל נטה ליפול ארצה. עמד בצורה מסוכנת. במקום התאונה, לא נכח מפקח עבודה והנתבעת לא פיקחה על עבודתם של התובע ואסף. לא היה מרשה לתובע לטפס על עמוד החשמל עם דוקרנים ובלי סולם. ניתן להשעין סולם על עמוד החשמל. העבודה על עמוד החשמל לא הייתה מסוכנת. עבודת חשמל בגובה עם במת הרמה לעבודה בגובה היא יותר בטיחותית ובטוחה. הם עובדים בשיטה זו בתוך הקיבוץ, אך בעבודה על עמוד החשמל לא היה צורך בבמת הרמה לעבודה בגובה. באתר העבודה , אסף היה האחראי בשטח, והיה צריך לדאוג להספקת סולם לתובע, לצורך טיפוס על עמוד החשמל ופירוק קו החשמל. הוא לא ממונה על בטיחות מוסמך והנתבעת לא העסיקה ממונה בטיחות מוסמך בזמן התאונה. הנתבעת לא הדריכה כדין את עובדיה כולל התובע בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם בביצוע עבודות חשמל בגובה. הוא ידע שעמוד החשמל נוטה ליפול, והוא חשש מכך. הנתבעת הייתה הסמכות הגבוהה ביותר לכל עבודות אחזקה ותיקונים של מערכת רשת החשמל בתחום הקיבוץ. רפי אינו חבר קיבוץ. הנתבעת אמורה להודיע לקיבוץ על הצורך בהחלפת עמוד חשמל רקוב בתחום הקיבוץ. במקרה דנן, לא היה צורך להחלפת עמוד החשמל, כי לא היה רקוב לגמרי, הוא רק נטה ליפול. הוא אינו אומר, כי על התובע לתבוע את הקיבוץ ולא הנתבעת. (נ/5, סעיפים 11-3; עמ' 30, ש' 28; עמ' 32, ש' 5, ש' 27-8; עמ' 33, ש' 8, ש' 33-25; עמ' 34, ש' 14-1; ש' 21-20; עמ' 35, ש' 12-7, ש' 33-25; עמ' 36, ש' 4-1, ש' 32-31; עמ' 38, ש' 1, ש' 28-27; עמ' 39, ש' 10-9, ש' 25-21; עמ' 40, ש' 17-10, 23; עמ' 41, ש' 6-5).

25. שי העיד, בכתב ובעל-פה, לענייננו-שלנו. הוא העיד, בין השאר, כי הקיבוץ תחזק, בעצמו, את מערכת החשמל של הקיבוץ עד שנת 1998. בשנת 1998, התקשרו הקיבוץ והנתבעת בחוזה קבלנות, לפיו שכר הקיבוץ את שירותיה המקצועיים של הנתבעת לשם אחזקת מערכת החשמל של הקיבוץ. חוזה ההתקשרות דנן הסתיים עם פירוק וחיסול השותפות בתאריך 25.1.2002. במהלך תקופת ההתקשרות החוזית דנן, הנתבעת הייתה האחראית הבלעדית לאחזקת מערכת החשמל של הקיבוץ בכלל ועמוד החשמל בפרט בצורה תקינה, תקנית, בטוחה ובטיחותית. עדותו של אברהם, בעניין זה, אינה אמת. (ש/1, סעיפים 5, 8, 9 ו- 13; עמ' 42, ש' 26; עמ' 43, ש' 10-2).

מהימנות העדים ומשקל הראיות

26. אפתח ואומר, כי עדויותיהם של התובע, אסף ושי, לעניין התאונה, נסיבותיה, סיבותיה ותוצאותיה, היו, ככלל, סבירות ומהימנות עליי. בעדויות אלה, לא מצאתי סתירות מהותיות כלשהן. ההפך הוא הנכון. עדויות אלה מחזקות האחת את רעותיה. וכן, מצאתי אישור, תימוכין, חיזוק ואף סיוע לעדויות אלה בשאר הראיות הקבילות ובעלות משקל ואשר נפרשו בפניי ,ובכלל זה התיעוד הרפואי, טופס 250, מסמכי המל"ל שצורפו למוצג ת/1; התצלומים (ת2א'-ג'); עדותו של אברהם; ותעודת השחרור מבית-החולים – מוצג נ/3.

מכאן, אעבור לבחינת אחריותה הנזיקית של הנתבעת לתאונה ולנזקים הנתבעים.

אחריות הנתבעת לתאונה

27. כמבואר, התובע מבסס את תביעתו על עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה. עוולת הרשלנות מוגדרת בסעיף 35 לפקודה. היא כוללת שלושה יסודות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק, הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלותו והנזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1983)). וכן, ובנוסף, המזיק יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודה).

28. לית מאן דיפליג, כי הנתבעת הייתה המעבידה של התובע, והתאונה קרתה במהלך וכתוצאה מעבודתו אצלה באתר העבודה. דין הוא, כי מעביד נושא בחובת זהירות לעובדיו. (ע"א 547/67 גולדנברג נ' איזיק, פ"ד כב (2), 405, 410 (1968)). המעביד נושא בחובה לנקוט כלפי עובדו בזהירות סבירה למען בטחונו ושלומו (ע"א 8263/98 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' מויאל, פ"ד נה(3), 666, 670) (2003)). בעניין זה, נפסק בע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2), 209, 212-211 (1988), כי:

"הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו, ותוכנה של חובה זו היא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל: ע"א 171/56. חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע."

(ראו – ע"א 2425/97 עירית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3), 172, 177 (1999); ע"א 8216/99 עזבון המנוח סמיון פרידמן ז"ל נ' רפפורט, מיום 6.6.2001).

29. מעביד חייב להדריך את עובדו, להזהירו בפני סכנות הכרוכות בעבודתו והצפויות לו, ולפקח על עבודתו בדרך המגינה את בטחונו ושלומו של העובד. חוסר אזהרה, פיקוח והדרכה מתאימה, כשזו מתחייבת, מהווה רשלנות מצד המעביד. חובת הזהירות של המעביד טומנת בחובה, בין היתר, אספקת ציוד תקין ונאות לעובד. (ראו – ע"א 284/64 בית חרושת "אלבר" בע"מ נ' גולדמן, פ"ד יט(1) 371, 376-377) (1965); ע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט(1) 30, 32 (1965); ע"א 54/64 פרץ נ' קרן קיימת לישראל, פ"ד יח (3), 387, 394 (1964); ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה פ"ד מב(1), 415, 420) (1988);

(Hatton v. Sutherland [2002] EWCA Civ 76, [2002] 2 All E.R.I

Goodyear Great Britain Ltd. V. Coxall [2002] EWCA Civ 1010).

30. המעביד חייב, אפוא, לנקוט אמצעי זהירות המתחייבים, לפי נסיבות העניין, במטרה להרחיק כל סכנה אפשרית אשר ניתן לצפותה וככל שהעבודה מסוכנת יותר, עליו לנקוט אמצעי זהירות מוגברים. ידיעת העובד את טיב הסכנה הכרוכה בעבודתו והצפויה לו, כשלעצמה, אינה משחררת את המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים להבטחת עובדו, להרחיק את הסכנות הכרוכות בעבודה או להגן על העובד מפניהן. (ע"א 422/62 בראושטיין נ' שותפות רפיח את דן אפרים, פ"ד יז(1), 589, 592 (1963)).

31. אכן, התובע הוכיח כדין, כי הנתבעת אחראית לתאונה ולנזקיו שנגרמו לו כתוצאה ממנה. הנתבעת התרשלה כלפי התובע והפרה חובות חקוקות שנועדו לטובתו, להגנתו ,לבטיחותו ולשלומו של התובע, וההתרשלות וההפרה גמרו לתובע נזקי גוף. הנתבעת לא נקטה כלפי התובע בזהירות סבירה למען בטחונו, שלומו ושלמות גופו. היא לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה ולא דאגה לקיומה באתר העבודה. ההפך הוא הנכון. היא הנהיגה שיטת עבודה מסוכנת ביותר באתר העבודה.

32. וכן, הוכח בפניי כדין ,כי הנתבעת לא הדריכה את התובע במהלך עבודתו אצלה בכלל ובאתר העבודה בפרט ,בעניין ההיבטים הקשורים בהגנה מפני סיכונים, וכן בעניין אופן עבודות חשמל בגובה בצורה בטוחה ובטיחותית. מחדלה דנן של הנתבעת חמור הוא ,במיוחד לאור הסכנה הגדולה והממשית הכרוכה בעבדותו של התובע - ביצוע עבודות חשמל בגובה וטיפוס על עמוד החשמל הרקוב. הנתבעת לא העסיקה מדריך או גוף מתאים ומוסמך לשם הדרכת עובדיה כולל התובע מבחינה מקצועית, באופן שלתובע תהיה בקיאות ברמה סבירה, בהתאם לתפקידו באתר העבודה ולסיכונים להם הוא חשוף. הנתבעת הפרה, ברגל גסה, את חובתה לתת הדרכה מפורטת וראויה לתובע, אשר תתאים לעבודת טיפוס על עמוד החשמל. (רע"א 12/06 צמנטכל הנדסה וייזום צפון בע"מ נ' אריה שירותי כוח אדם בע"מ, מיום 19.9.2009; ע"א 930/70 רביבו נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כה(1) 724, 728-726 (1971)).

33. זאת ועוד, התובע הוכיח כדין, כי הנתבעת התרשלה כלפיו והפרה חובות חקוקות שנועדו לטובתו וגרמה לתאונה ולנזקי הגוף הנתבעים, בכך שהיא לא סיפקה לו ציוד מגן אישי וכלי עבודה תקינים ותקניים שבכוחם להגן עליו מפני הסכנות הצפויות לו באתר העבודה, במיוחד בביצוע עבודות חשמל בגובה, ובכלל זה במת הרמה ניידת לעבודות חשמל בגובה, חגורת בטיחות וכיוצא באלה.

34. זאת גם זאת, התאונה קרתה בזמן שהתובע ביצע עבודות חשמל בגובה, ללא ציוד מגן אישי או כלי עבודה תקינים ותקניים וללא ליווי חשמלאי מוסמך מטעם הנתבעת, שיפקח, בצורה סבירה וראיה על ביצוע עבודתו של התובע, בצורה בטוחה ובטיחותית. העדר פיקוח כדין על עבודתו של התובע באתר העבודה, מהווה התרשלות רבתי מצד הנתבעת.

35. לשלמות התמונה, אציין בהדגשה, כי התרשלות הנתבעת כמפורט דלעיל, גרמה לתאונה ולנזקי הגוף שנגרמו לתובע בגינה. הנתבעת, כמעסיקה סבירה, צריכה הייתה לצפות שהתרשלותה תביא לנזקו של התובע. וכן, קיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין התרשלותה של הנתבעת לבין התאונה ונזקי התובע, גם לפי מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר.

אשם תורם

36. אכן, עסקינן בתאונת עבודה בה נפגע התובע במהלך עבודתו אצל הנתבעת. בעניין זה, נוהג בית-המשפט לדקדק עם המעביד, בקשר לאחריותו לתאונת העבודה. בע"א 655/80 מפעלי קירור צפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2), 603, 604-592 (1982) נפסק ,כי:

"מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית-המשפט הזה היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר נפגע בה עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל ועל העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו".

(וראו גם – ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד, פ"ד לח(4) 70, 74 (1984); ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא(1), 649, 656 (1987); ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1), 72, 81 (1984) השוו – Gila Valley G&N.RY. Co. v. Hall, 232 U.S, 94, 101-102 (1914)).

37. זאת ועוד, בע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן), פ"ד מא(4) 524, 528 (1987) נפסק, כי:

"רק אם יצליח המעביד להראות שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל תוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו היתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית-המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק".

38. במכלול נסיבות המקרה דנן, אין לייחס לתובע אשם תורם בגרימת התאונה. בדיקת המקרה הספציפי על כל נסיבותיו, הן לפי מבחן "האדם הסביר" וכן לפי מבחן "מידת האשמה", מראה בעליל, כי הנתבעת גרמה, באשמה הבלעדי, לתאונה. עוזר חשמלאי לא היה נזהר יותר מהתובע. בהתנהגות הנתבעת דבק אשם משפטי ומוסרי, והיא נושאת באחריות לתאונה. הנתבעת אף הפרה חובות חקוקות של מעביד לקיום הבטיחות במקום העבודה. התובע פעל, לאורך כל הדרך, על-פי הנחיות והוראות הממונים עליו במקום העבודה, והוא לא הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שיצר את הסיכון שגרם לתאונה.

הנזק ושיעור הפיצויים

הנכות הרפואית והתפקודית – לעבר ולעתיד

39. כמבואר, התובע יליד 4.11.1981 והוא עוזר חשמלאי במקצועו. בעברו, היה ספורטאי מצטיין וחבר בנבחרת ישראל לקדטים, ואף השתתף בריצות בינוניות עם הישגים יפים. בשנת 1998, הוסמך כמדריך אתלטיקה קלה. במהלך השנים 1997 ואילך, הוא עבד אצל מעבידים שונים בתפקיד עוזר חשמלאי. הכנסתו הנומינלית השנתית והמדווחת למל"ל ,בשנים 2000 ועד 2012, היא כדלקמן:

(נ/1)

דהיום, הוא עובד שכיר אצל חשמל גשר הזיו א.ר. בע"מ, בתפקיד עוזר חשמלאי.

ויודגש: מלבד הכנסתו האמורה דלעיל, אין לתובע הכנסה מדווחת לרשויות המס ממקור הכנסה אחר כלשהו.

40. המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה. ועדה רפואית מטעם המל"ל קבעה, כי לתובע לא נותרה נכות רפואית יציבה עקב התאונה. כאמור, המומחה קבע בחוות-הדעת, כי לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור 10% עקב התאונה, בשל השינוי במבנה כף הרגל הימינית והרחבה של האזור המטטרסלי. המומחה הוסיף וקבע, כי השבר בעצם המסרק יכול לקטוע את פעילותו של התובע בענף הספורט.

41. אכן, נשארה לתובע נכות תפקודית בשל התאונה. בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובכלל זה נסיבותיו האישיות של התובע, גילו הנוכחי, עברו, השכלתו, עבודתו והכשרתו המקצועית, חזרתו לשוק העבודה - באופן מלא והעלאה ממשית בשכרו החודשי - דרגת נכותו הרפואית היציבה וטיבה, מצב העבודה במשק ועוד נסיבות כהנה וכהנה, מסקנתי היא, כי החל מיום 1.4.2002 ואילך, נכותו התפקודית של התובע אקוויוולנטית לנכותו הרפואית היציבה, בשיעור 10%.

מכאן נעבור לתיחום הנזק ושומת הפיצויים.

הנזק ושיעור הפיצויים

הפסד השתכרות

בסיס החישוב – לעבר ולעתיד

42. לפי נתוני המל"ל (ת/1, נספח 88; נ/1), שכרו החודשי של התובע, עובר לתאונה, היה סך של 3,322 ₪. לאחר שערוך להיום, מגיע סכום זה לסך של 4,290 ₪. התובע טוען, כי הכנסתו המדווחת לרשויות המס והמל"ל אינה משקפת, למעשה, את הכנסתו האמתית. לדידו, הייתה לו הכנסה נוספת מפעילותו הספורטיבית, הן בהיותו ספורטאי מצטיין בריצות בינוניות והן בהיותו מדריך אתלטיקה קלה מוסמך. להוכחת הטענה דנן, העידו התובע ועדי התביעה חסן, עאדל וחוסאם. אומר מיד וללא כל היסוס, כי לא מצאתי ממש בטענתו דנן של התובע ודינה להידחות. התובע לא הוכיח כדין, כי הייתה לו הכנסה לא מדווחת מפעילותו הספורטיבית דנן. עדויותיהם של התובע ועדי התביעה האמורים, עם כל הכבוד והענווה, הן כלליות ,בעלמא ואינן סבירות ומהימנות עליי. התובע לא הציג לבית-המשפט מסמך כלשהו לשם הוכחת טענתו דנן.

43. נזכיר, כי רע"א 2648/11, אסייג נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול), מיום 25.9.2011, נפסק, לענייננו-שלנו, כי:

"לא למותר לציין, כי על-פי הפסיקה דהיום על נפגע הטוען להכנסה לא מדווחת נטל ראיה גבוה במיוחד, מן הטעם ש 'מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, שכשנוח לו הדבר הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת' (ע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח, פ"ד נא(3), 489 (1995). לכך יש להוסיף, כי מטבע הדברים יש לניזוק אינטרס להגדיל את גובה ההכנסה, ולכן בתי-המשפט נוטים לנהוג זהירות יתרה כאשר מועלית טענה מעין זו בתביעות נזיקין (ראו- ע"א 9813/07 טובה נעים נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 16.8.2009) (להלן: "עניין נעים"); השוו ע"א 8639 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' מרדכי קרדוניס (לא פורסם, 18.8.1998)). אף יש לקחת בחשבון את שקלול הסיכוי, או שמא הסיכון, כי הנפגע היה נתפס בסופו של יום ברשתן של רשויות המס, שאז היה לוקח ב"עשר מיתות בית דין", החל משומות וקנסות למיניהן וכלה בהליכים פליליים (ראו פסק דיני בת"א (חי') אורפלי נ' ג'ובראן (לא פורסם, 12.4.2005)). יש קולות המהרהרים שמא הגיעה העת לדחות כליל את הטענה להכנסה לא מדווחת מטעמים של מדיניות שיפוטית שלא יצא חוטא נשכר ובטעמים של מעין "השתק שיפוטי" (ראו דברי השופט רובינשטיין בעניין נעים לעיל, ובפסק דיני בת"א (מחוזי חיפה) 355/07 עזבון המנוח נ' פלוני (לא פורסם, 13.9.09). למצער, יש הסבורים כי יש להשתיק את הניזוק-החי מלטעון להכנסה לא מדווחת, להבדיל מעיזבונו או תלויו של הניזוק-המת, מקום בו התאונה גרמה למות הניזוק. במקרה דנן, לאור הסכום הנמוך שנפסק למערער בגין הסיכוי להשתכרות כלשהי בעיסוקו כתקליטן אותיר את הדברים בצריך עיון, ואף איני רואה להידרש גם לערעור שכנגד שהגישה המשיבה בנקודה זו".

במקרה דנן, התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוגבר עד למאוד והמוטל על שכמו להוכחת טענתו, כי הייתה לו הכנסה לא מדווחת בשל פעילותו הספורטיבית, בנוסף להכנסתו המדווחת לרשויות המס והמל"ל. מכל מקום, לא שוכנעתי, כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בגין התאונה מונעת ממנו לעסוק גם במקצועו כמדריך אתלטיקה קלה.

44. מן המקובץ דלעיל עולה, כי השתכרותו החודשית והממוצעת של התובע, עובר לתאונה, הייתה בגובה שכר המינימום במשק לערך. התובע לא הוכיח כדין, כי בעבר הייתה לו הכנסה לא מדווחת בשל פעילותו הספורטיבית. בנסיבות אלה, גובה שכר המינימום יהווה בסיס חישוב הפיצויים בראש הנזק של הפסד השתכרות לעבר . לגבי כושר השתכרותו של התובע לעתיד, מסקנתי היא, כי בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובכלל זה השתכרותו הפוטנציאלית של התובע במקצועו כמדריך אתלטיקה קלה מוסמך, יהיה שינוי עתידי ודאי בכושר השתכרותו. לדידי, בסיס חישוב הפיצויים בראש הנזק של הפסד השתכרות לעתיד הוא סך של 6,000 ₪ להיום.

הפסד השתכרות לעבר

45. לתקופה החל מיום התאונה (4.11.2001) ועד ליום 31.3.2002, הפסד השתכרות של התובע הוא כדלקמן: 4,290 ₪ X 148 יום = 21,164 ₪.

30 יום

ובתוספת ריבית חוקית מאמצע התקופה ועד היום (להלן: "הריבית") – 30,740 ₪.

46. לתקופה החל מיום 1.4.2002 ועד ליום 31.12.2002, חישוב הפיצוי הוא כדלקמן:

4,290 ₪ X 10% X 9 חודשים = 3,861 ₪ ובתוספת ריבית – 5,466 ₪.

47. לתקופה החל מיום 1.1.2003 ועד היום, התובע לא הוכיח כדין, כי היה לו חיסרון כיס עקב התאונה, הגם שיש לו נכות תפקודית בשיעור 10%. ההפך הוא הנכון. הוכח בפניי כדבעי, כי בתקופה דנן הייתה העלאה בשכרו החודשי של התובע (נ/1). אזכיר, כי התובע נמנע, במתכוון, מלהציג לבית-המשפט את תלושי השכר שברשותו לתקופה דנן (עמ' 12, ש' 16-10), והדבר אומר דרשני.

48. הנה-כי-כן, הפסד השתכרותו של התובע בעבר בגין התאונה הוא כדלקמן:

30,740 ₪ + 5,466 ₪ = 36,206 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד

49. במקרה דנן, אין אפשרות לערוך חישוב אקטוארי בראש נזק זה, משום שלא ניתן לקבוע במדויק את שיעור ההפסד בהשתכרותו של התובע במומו. התובע חזר לעיסוקו הקודם בהיקף מלא ותוך העלאה משמעותית בשכרו החודשי. משנת 2003 ועד היום, לא הוכח כדין הפסד בהשתכרותו של התובע כתוצאה מהתאונה. קיימת אי-ודאות מובנית בקביעת הפסד השתכרותו של התובע במומו. הדבר מקבל משנה תוקף גם בהעדר פרטים נכונים, מלאים ומדויקים לגבי הכנסתו הריאלית והפוטנציאלית של התובע במומו. עדותו של התובע לעניין הפסד כושר השתכרותו במומו ותפקודיות נכותו הרפואית, הן בהיבט הרפואי והן בהיבט התעסוקתי, הינה מניפולטיבית ואינה מהימנה עליי. וכן, קיימת אי-ודאות גם לגבי אורך תקופת השתכרותו של התובע. על-כן, יש לפסוק לתובע, סכום גלובאלי בראש נזק זה.

בהתחשב במכלול נסיבות העניין, אני פוסק לתובע, על דרך האומדן הכללי ולא בלי התלבטות, סך של 120,000 ₪, נכון להיום.

הפסד זכויות סוציאליות – לעבר ולעתיד

50. הפיצוי המגיע לתובע, בראש נזק זה, הוא סך של 17,000 , נכון להיום.

עזרת צד ג' לעבר

51. אכן, הוכח בפניי כדין, כי התובע נזקק לעזרה סיעודית בגין מצבו הרפואי לאחר התאונה. ברם, התובע לא השכיל להוכיח כדין את היקף העזרה הסיעודית ושיעור הפיצויים. על דרך האומדן הכללי, אני פוסק לתובע, בראש נזק זה, סך של 5,000 ₪, נכון להיום.

נזק לא ממוני

52. הפיצוי המגיע לתובע, בראש נזק זה, הוא סך של 63,000 ₪, נכון להיום.

שאר הנזקים הנתבעים

53. התובע לא הוכיח בראיה טובה את שאר הנזקים הנתבעים, ודין טענותיו, לעניין זה, להידחות.

באשר להוצאות רפואיות ונסיעה לעבר ולעתיד, אומר, כי חוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994 (להלן: "חוק בריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק הבריאות). סל שירותי הבריאות מוגדר בסעיף 7 לחוק הבריאות. על-פי הוראות חוק הבריאות, חייבות קופות החולים לתת לכל חבריהן את כל שירותי הבריאות, להם הם זכאים לפי החוק האמור. זאת ועוד, התאונה היא תאונת עבודה והתובע הגיש, בזמנו, תביעה לגמלאות. המל"ל הכיר בתביעה. נפגע בתאונת עבודה זכאי לריפוי, להחלמה ולשיקום רפואי בדרך, בהיקף ובאופן כפי שנקבע בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), (סעיפים 87 ו- 88) ובתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח - 1968. (להלן: "התקנות למתן טיפול רפואי"). ריפוי, החלמה ושיקום רפואי יינתנו בדרכים שונות וככללן, קופות החולים, שיוכרו כמוסדות לשירות רפואי (ס' 89(א) לחוק ביטוח לאומי). תקנה 1 לתקנות למתן טיפול רפואי, מגדירה את הטיפול הרפואי לו זכאי נפגע בתאונת עבודה, ככל שיקבע על-ידי הרופא המטפל. וכן, זכאי הנפגע האמור מהמל"ל להוצאות נסיעה באמצעי תחבורה, לשם קבלת טיפול רפואי, וכן להוצאות כלכלה, לינה ודמי בטלה (תקנות 7 ו- 7א' לתקנות למתן טיפול רפואי). זאת ועוד, הלכה היא, כי על הניזוק לפעול למימוש זכויותיו על-פי הדין לקבלת תשלום או עזרה חינם וזאת מכוח הדוקטרינה בדבר הקטנת הנזק. (ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' יפרח פ"ד נ"ה (1), 817, 826-825 (2001)). בענייננו, כל ההוצאות הרפואיות שהיו לתובע והוצאות הנסיעה הכרוכות בקבלת הטיפול הרפואי, או שנכללו בסל הבריאות והוא זכאי להן מקופת-החולים בה הוא רשום והכל על-פי הוראות חוק הבריאות, או שהוא זכאי להן מהמל"ל, בהיותו נפגע בתאונת עבודה. על-כן, אין התובע זכאי לפיצוי בראשי נזק אלה. (ראו - ע"א 7842/09 אזבארגה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ , מיום, 20.6.2011).

ניכויים – גמלאות המל"ל

54. לית מאן דיפליג, כי המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה ושילם לתובע גמלת דמי פגיעה וגמלת נכות מעבודה (ת/1, נספח 88). לאחר שערוך כדין להיום, מגיע סכום גמלאות המל"ל דנן לסך של 22,375 ₪. על-פי הדין, יש לנכות סכום זה מסכום הפיצויים שייפסק לתובע. (ע"א 163/99 עזבון המנוח דיאב מזאווי ז"ל נ' דורי חברה לעבודה הנדסית בע"מ, פדי נד(5) 854, 858 (2000)).

שומת הפיצויים

55. הנה-כי-כן, הפיצויים המגיעים לתובע, עקב התאונה ונכון להיום, הם אלה:

א. הפסד השתכרות לעבר - 36,206 ₪.

ב. הפסד השתכרות לעתיד - 120,000 ₪.

ג. הפסד זכויות סוציאליות – לעבר ולעתיד - 17,000 ₪.

ד. עזרת צד ג' לעבר - 5,000 ₪.

ה. נזק לא ממוני - 63,000 ₪.

סה"כ - 241,206 ₪.

בניכוי גמלאות המל"ל - 22,375 ₪. -

סה"כ - 218,831 ₪.

ההודעה לצדדים השלישיים

56. אפתח ואומר, כי עילת התביעה הנזיקית שהועלתה בהודעה לצדדים השלישיים, לא הועלתה לפני בית-המשפט בכתב הסיכומים של המודיעות/הנתבעות ,ומשכך דינה כדין עילת תביעה שנזנחה ובית-המשפט אינו חייב לדון בה. (ע"א 401/66 מרום נ' מרום, פ"ד כא(1), 673, 678-677 (1967)). מעל לכל צורך, אוסיף בהדגשה, כי המודיעות לא הוכיחו כדין את עילת התביעה הנזיקית. הקיבוץ הוא "בעל חוזה", כהגדרתו בסעיף 15 לפקודה. הנתבעת אינה עובדת או שלוחה שלו. הקיבוץ התקשר עם הנתבעת בחוזה קבלנות לאחזקת מערכת ורשת החשמל של הקיבוץ. הנתבעת התחייבה לתת לקיבוץ את השירות הקבלני דנן. התאונה קרתה תוך כדי מתן השירות הקבלני האמור. התאונה קרתה באשמה הבלעדי של הנתבעת. הנתבעת התרשלה, הפרה חובות חקוקות שנועדו לטובתו של התובע וגרמה לתאונה ולנזקי התובע, שהוכחו כאמור דלעיל. החריגים המנויים בסעיפים 15(1) עד 15(5) לפקודה לפטור מאחריות הקיבוץ בנזיקין, לא הוכחו כלל.

כמבואר, הנתבעת היא האחראית, באופן בלעדי, לתאונה ולנזקי התובע שנגרמו לו בה וכתוצאה ממנה.

57. וכן, טענתן של המודיעות בדבר ביטוח כפל, לא הוכחה כדין. הוכח בפניי כדין, כי הנתבעת אינה מבוטחת על-פי הפוליסה (נ/7). המבוטח על-פי הפוליסה הוא הקיבוץ, מוסדותיו וכן חבריו ותושביו, בין קבועים ובין ארעיים במפורש, למעט תושבים הגרים בחדרים להשכרה וביחידות דיור שכורות, אלא אם הם מועסקים על-ידי הקיבוץ (נ/7). לפי הפרשנות התכליתית של הפוליסה, הנתבעת אינה מבוטחת על-פי הפוליסה. הנתבעת היא אישיות משפטית עצמאית ונפרדת, מהקיבוץ, מוסדותיו, חבריו ותושביו. עמדת הצדדים השלישיים, בעניין זה, מקובלת עליי.

התוצאה

58. התוצאה היא, אפוא, כדלקמן:

התביעה

אני נעתר לתביעה ומחייב בזה את הנתבעות לשלם לתובע כדלקמן:

א. סך של 218,831 ₪;

ב. הוצאות משפט (כולל שכ"ט מומחים) ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 57,000 ₪.

ג. הסכומים האמורים ישולמו לתובע, באמצעות בא-כוחו, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק-הדין לידי הנתבעות, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ההודעה לצדדים שלישיים

אני דוחה בזה את ההודעה לצדדים השלישיים ומחייב את המודיעות לשלם לצדדים השלישיים 1 ו- 3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 20,000 ₪.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' כסלו תשע"ו, 19 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.