לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נקי גוף, שנגרמו לתובע, לטענתו, ביום 21.01.2005 בעת שמעד בכביש בעיר מגוריו.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

התובע יליד 1994, במועד התאונה היה בן 11 שנה וכיום הינו כבן 20 שנה.

על-פי הנטען בכתב התביעה, במועד הנקוב, בעת שהלך התובע באחד הרחובות בעיר מגוריו אום אל פחם, לפתע "נתקל בתעלת ניקוז שנמצאת באמצע הכביש עקב כך נפל ונחבל ברגלו" (להלן: "התאונה").

כתוצאה מהפגיעה סבל התובע משבר בעצם ירך שמאל, עבר ניתוח בהרדמה כללית לשחזור סגור של השבר וקיבוע ע"י מסמרים אלסטיים תוך לשדיים. לאחר ששוחרר התובע לביתו ביום 27.01.2005 היה במעקב אצל רופא אורתופד ילדים וכן טופל בפיזיותרפיה. ביום 06.10.2005 עבר ניתוח להוצאת המסמרים ולאחר מכן המשיך בטיפולי פיזיותרפיה והיה במעקב אורתופדי.

לטענת התובע, התאונה ארעה בשל רשלנות הנתבעת שלא דאגה לתקינות ובטיחות הרחובות שבתחום שיפוטה ולא פעלה להסרת מפגעים המהווים סכנה לשלומם וביטחונם של הולכי רגל. התובע הקדיש חלק ניכר מסיכומיו לטענה בדבר קיומו של נזק ראייתי עקב השמדת תמונות מקוריות שהעביר התובע לנתבעת ואשר מתעדות את המפגע לפני ואחרי תיקונו ע"י הנתבעת, זאת לאחר שפנה אליה אביו של התובע והתריע בפניה על אירוע התאונה וקיומו של המפגע. לשיטת התובע, השמדת התמונות כאמור מביאות להעברת נטל ההוכחה אל שכמי הנתבעת להוכיח, כי לא הייתה התרשלות מצדה שגרמה לקרות התאונה. באשר לנזק, צירף התובע חוות דעת רפואית מטעמו ערוכה ע"י ד"ר ע. יונס, אשר קבע כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות רפואית בשיעור 15% לצמיתות בגין השפעה בין קלה לבינונית על כושר הפעולה הכללי לפי סעיף 35 (1)(ב)(ג) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (להלן: "תקנות המל"ל") ונכות נוספת בשיעור 5% לצמיתות בגין קיצור רגל ימין ב- 2.5 ס"מ לעומת רגל שמאל, בהתאם לסעיף 47 (5)(ב) לתקנות המל"ל.

הנתבעת הכחישה את עצם קרות התאונה ונסיבותיה וכן כפרה בחבותה לגרם התאונה. לטענתה, התובע לא השכיל להוכיח קיומו של מפגע, כנטען על ידו, שבעטיו ארעה הפגיעה. לגרסתה, עדותו של התובע רוויה סתירות מהותיות שמאיינות אפשרות מתן אימון בגרסתו באשר לאופן קרות התאונה, מה עוד שעדותו הינה עדות בעל דין יחידה שאין לה כל סיוע, על כל הכרוך בכך. עוד נטען, כי בהתאם לחוות דעת שהוגשה מטעם הנתבעת, על ידי ד"ר ג. ביאליק, לא נגרמה לתובע נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה, שכן, לשיטתו, הקיצור ברגלו של התובע עקב התאונה הינו עד 2 ס"מ שאינו מזכה את התובע באחוזי נכות, בהתאם לסעיף 47 (5)(א) לתקנות המל"ל.

בשל הפערים בחוות הדעת מונה ד"ר ר. דקואר, כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, אשר קבע כי בעקבות התאונה נגרמה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 5% בגין ההבדל באורך הגפיים התחתונות שהינו 2 ס"מ ומעלה, לפי סעיף 47 (5)(ב) לתקנות המל"ל.

העדויות

מטעם התובע העיד הוא עצמו ואביו, מחאמיד אחמד.

הנתבעת לא הביאה עדים מטעמה ובמהלך דיון ההוכחות הגישה מסמכים, לרבות תיעוד רפואי מיום התאונה ולאחריה.

יתרה מכך, כל המומחים הרפואיים נחקרו על חוות דעתם בבית המשפט.

דיון ומסקנות

לאחר עיון בכתובים, שקילת טענות הצדדים ובחינת החומר שהונח לפניי, אני מחליטה לדחות את התביעה, ולהלן טעמיי לכך.

כאמור, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת נסיבות התאונה, החבות והנזק.

לפיכך, יש לבחון, תחילה, את נסיבות אירוע התאונה, כפי שהן עולות מחומר הראיות.

כפי שיובהר בהמשך, התובע לא השכיל להרים את העול המוטל על כתפיו להוכיח, כי נפגע בנסיבות המתוארות על ידו והמטילות חבות בגינן על שכמה של הנתבעת, היינו עקב היתקלות במפגע שהיה קיים ברחוב המצוי בדרך לביתו.

ייאמר כבר כאן, כי בכל המתייחס לנסיבות התאונה ולקיומו של המפגע הנטען, התביעה נסמכת על עדותו של התובע, שהינה עדות בעל דין יחידה, כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות, [נוסח חדש], תשל"א-1971, על כל המשתמע מכך.

על-פי סעיף 54 לפקודת הראיות, פסק בית המשפט בכל אחד מהמקרים המנויים בסעיף זה, על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניעו להסתפק בעדות זו.

בהקשר זה יצוין, כי בעת אירוע התאונה, התובע היה לבדו. אביו לא היה במקום בזמן התאונה ולא ראה כיצד התרחשה התאונה. עדותו של האב מבוססת על מה שסיפר לו התובע ומשכך, מדובר בעדות שמיעה שאין בה כדי לתמוך בגרסת התובע.

בכתב התביעה, סעיף 5, פירט התובע את נסיבות התרחשות התאונה כדלקמן:

"5. ביום 21.01.05, ובזמן הליכתו של התובע באחד הרחובות באום אל פחם, ולפתע נתקל בתעלת ניקוז שנמצאת באמצע הכביש עקב כך נפל ונחבל ברגלו."

יודגש כבר עתה, כי עצם ההיתקלות בתעלת ניקוז אינה מקימה באופן אוטומטי חבות על כתפי הנתבעת, זאת בעיקר שבתיאור נסיבות התאונה, כפי שנמסר בכתב התביעה, לא הצביע התובע על פגם או ליקוי בתעלת הניקוז שהיווה גורם לנפילה ואשר בגינו יש להטיל אחריות על שכמה של הנתבעת.

גרסתו של התובע באשר לנסיבות התאונה, כפי שצוינה בכתב התביעה, לא תאמה את התיאור המאוחר שמסר התובע בגדר תצהיר עדותו הראשית.

בתצהיר עדותו הראשית שונתה הגרסה והתובע תיאר את נסיבות התאונה כדלקמן:

"ביום 21.01.05 בזמן שחזרתי לביתי לאחר שביקרתי את דודתי כאמלה שהיא גרה קרוב אלינו בעיר אום אל פחם, נתקלתי בבור ביוב שהיה שקוע בתוך הכביש, ממש באמצע הכביש שעליו נוהגים אנשים ללכת (אין במקום תנועה רבה של מכוניות וזה המקום להולכי רגל כי גם אין מדרכות באיזור). מכסה הביוב ממש היה שקוע בתוך הכביש ויצר בור שבו נתקלתי שבעת שהלכתי בדרך הסלולה ושאנשים היו רגילים ללכת בה".

עוד טען התובע, כי "המקום היה חשוך, לא הייתה בכלל תאורה, ולמרות ששמתי לב לדרך ההליכה שלי לא יכולתי לראות את הבור ונפלתי כשהרגל שלי ממש נתקלה בתוך הבור" (סעיף 3 לתצהיר התובע).

עינינו הרואות, כי התובע מסר בתצהיר עדותו הראשית גרסה חדשה לגמרי אשר מערבת גורם נפילה שונה מזה המצוין בכתב התביעה (תעלת ניקוז שאוזכרה בכתב התביעה לעומת מכסה בור ביוב שקוע, כמצוין בתצהיר העדות הראשית).

נהיר כי הגרסאות השונות המופיעות בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית, כאמור, מטילות צל כבד על אמיתות גרסת התובע ונוטלת ממהימנותה. מתעורר החשד, כי שינוי הגרסה והוספת הטענה בדבר היתקלות רגלו של התובע במכסה בור ביוב שקוע נעשתה במטרה להקים לתובע עילת תביעה. גם אם נניח, כי התובע לא ידע להבחין בין בור ביוב לבין תעלת ניקוז, קשה לקבל שהוספת הטענה בדבר קיומו של מכסה שקוע, שכלל לא אוזכר בגרסה הראשונה שבכתב התביעה, הוא מקרי ונעשה בתום לב.

קשה, אפוא, ליתן אימון בתובע אשר השמיע שתי גרסאות שונות בבית המשפט שהתפתחו עם הזמן והותאמו כדי לייצר אחריות לנתבעת.

הספק המתעורר ביחס לאמינות גרסתו של התובע מתעצם לנוכח מסמכים נוספים בהם תיאר את התאונה לפני הגשת התביעה.

גרסאות התובע המופיעות בכתב התביעה ובתצהירו אינן עולות בקנה אחד עם תיאורים קודמים שמסר לגבי נסיבות קרות התאונה בגדר רישומים רפואיים ובהם נעדר ציון מפגע או ליקוי שגרם לנפילתו (תעלת ניקוז לפי הגרסה המוקדמת או מכסה בור שקוע כפי גרסתו המאוחרת).

המסמך הראשון שמתעד את הפגיעה הינו דו"ח מד"א מיום התאונה (נ/2) ובו נרשם: "בן 10 שנים הגיע למרפאת אל נור אשר חבלה בירך השבר בירך לאחר שרץ ברחוב ונפל ונחבל בירך רגל שמאל".

הנה כי כן, אין כל זכר בתיעוד הנ"ל לפגיעה שארעה עקב היתקלות במכסה בור ביוב שקוע או למצער, אגב היתקלות בתעלת ניקוז.

הספק באמיתות גרסת התובע התחזק, משום שהגרסה המופיעה בדו"ח מד"א לגבי נפילת התובע בעת ריצה ברחוב שבה ועלתה בתעודת חדר המיון של בי"ח "העמק", אליו פונה התובע ע"י מד"א (נ/1).

בתיאור המקרה המופיע בגיליון חדר המיון (נ/1) נכתב כי: "לדברי המלווה היום בזמן ריצה נפל ונחבל ברגל שמאל".

יודגש, כי באף אחד מהרישומים הרפואיים מזמן אמת המאוזכרים לעיל לא פורטו נסיבות תאונה המצביעות על אירוע נפילה ברחוב עקב מכסה שקוע של בור ביוב או תעלת ניקוז.

אין צורך להכביר מילים בעניין חשיבות רישום רפואי שנערך בסמוך לאחר אירוע תאונתי והכולל את תיאור נסיבותיו. נפסק לא אחת, כי יש לייחס משקל ראייתי גבוה לגרסה הראשונית הנמסרת בדבר קרות התאונה, בהיותה אותנטית ושעה שנמסרה בסמוך לאירוע ובטרם היה למוסר הגרסה ספק לשקול את השלכותיה של הגרסה על מצבו המשפטי ובפרט כאשר אין ראיה ישירה לקרות האירוע הנטען [ראה ע"א (מח'-ת"א) 1715/01 הכט ברקו נ' מנורה, פורסם במאגרים משפטיים, ניתן ביום 11/04/02; ת"א 3312/05 ישראל אורה נ' עיריית רמת גן (פורסם במאגרים), וכן ת"א (ת"א) 39654/05 אראלה צ'זנה נ' קרנית (פורסם במאגרים), ניתן ביום 17/01/10].

במהלך חקירתו הנגדית, עומת התובע עם הרישומים הנ"ל המתארים תרחיש לגבי נסיבות פגיעתו הנעדר תיאור נפילה עקב מפגע בדמות מכסה שקוע של בור ביוב. ברם, לא עלה בידו לספק נימוק המסביר את התרחיש הנ"ל או הסבר המיישב בין הגרסאות השונות בעניין נסיבות התאונה.

לא נעלם מעיניי, כי אביו של התובע אשר ליווה אותו לבי"ח, לא נדרש ע"י ב"כ הנתבעת במהלך חקירתו הנגדית ליתן הסבר באשר לשוני הקיים לגבי נסיבות התאונה בין הרישומים המופיעים במסמכים הרפואיים לבין כתבי הטענות. ברם, יש לזכור כי התיעוד הרפואי מצוי זה מכבר בידי התובע, אביו ובא-כוחו וניתן להניח שהם היו ערים לגרסה הראשונית המופיעה בתיעוד הרפואי שנערך ביום התאונה. מכאן, היה מצופה ואף נדרש מהתובע כי התייחסות אביו, שדבריו כמלווה נרשמו בגיליון חדר המיון מיום התאונה (נ/1), לגרסה הראשונית, תבוא מיוזמתו בגדר תצהיר עדותו הראשית, מבלי שיקדם לה תשאול של ב"כ הנתבעת.

בכך לא תמו הסתירות והתהיות האופפות את גרסת התובע לגבי נסיבות פגיעתו.

בסעיף 3 לתצהירו מוסר התובע, כי לפני התאונה לא יכול היה לראות את הבור. לעומת זאת, בחקירתו הנגדית משנה התובע את גרסתו ומציין היפוכו של דבר, "לפני הנפילה בזמן שהלכתי בכביש, הבור נראה רגיל. לא ראיתי שיש בו פגם או ליקוי (עמ' 12, ש' 9). ובהמשך עדותו מוסר התובע, כי "ראיתי אותו אבל הוא נראה לי כמכסה רגיל... " (שם, ש' 15).

נהיר כי מדובר בגרסאות שונות שאינן יכולות לדור אחת עם רעותה.

טעם נוסף לדחיית גרסתו של התובע נעוץ בסתירה נוספת שנתגלתה בעדותו לעניין נסיבות התאונה. במענה לשאלה 12 בשאלון (נ/5) ששיגר אליו ב"כ הנתבעת ובה נשאל לגבי הפעם הראשונה בה הבחין בתעלת הניקוז, השיב התובע "לאחר הנפילה" (נ/6). למיותר לציין, כי תשובה זו אינה מתיישבת עם עדותו של התובע בחקירה הנגדית, לפיה ראה את המכסה של בור הביוב לפני התאונה.

מדובר בשינויים מהותיים ביותר בגרסת התובע ומחומר הראיות עולה החשד, כי השינויים אינם מקריים ונועדו לייצר אחריות לנתבעת.

להוכחת נסיבות התאונה, כנטען על ידו, והמערבות מפגע ברחוב בדמות מכסה בור ביוב שקוע, מבקש התובע להישען על תמונות שצילם אביו.

יצוין תחילה, כי טענת התובע בדבר השמדת התמונות המקוריות ואגב כך גרימת נזק ראייתי, אינה יכולה להתקבל. אמנם, מודה הנתבעת כי התמונות במקור לא נשתמרו בידיה ואולם, קיימים העתקים צילומיים אשר הוצגו לבית המשפט הן במצורף לתצהיר העדות הראשית של אבי התובע והן ע"י הנתבעת במהלך חקירתו הנגדית של התובע (נ/7). ומשכך, לא ניתן לומר, כי אי הצגת התמונות במקור גרמו נזק ראייתי לתובע.

כפי שיפורט בהמשך, התובע לא הוכיח כנדרש את מקום התאונה ואת קיומו של המפגע הנטען.

אבי התובע מסר בתצהיר עדותו הראשית, (סעיף 4) כי צילם את מקום האירוע ולרבות המפגע שגרם לפגיעתו של בנו.

ברם, לא פירט אבי התובע בתצהירו את מקום הצילומים, המועד בו צולמו התמונות והנסיבות בהן צולמו, כגון מי הנחה את האב למקום ואילו פרטים נמסרו לו אודות המיקום של המפגע.

רק במהלך חקירתו הנגדית, גילה אבי התובע כי התמונות צולמו, לטענתו, ביום התאונה. עוד מסר בעדותו, כי התמונות צולמו על ידו מבלי שהיה בנו נוכח במקום (עמ' 7, ש' 7-9). מכאן, עולה כי צילום התמונות ע"י האב נעשה מבלי שהתובע הנחה אותו למקום הנפילה ומבלי להצביע בפניו על המפגע הנטען. משכך, לא הוכח כי המקום המתועד בתמונות הינו מקום התאונה.

זאת ועוד, התובע לא התייחס בתצהירו לקיומן של התמונות, הגם שמדובר בראיה רלוונטית ומהותית.

עוד התברר במהלך חקירתו הנגדית של התובע, כי לא ראה את התמונות לפני עדותו בבית המשפט. "לא ראיתי את הצילומים. אף אחד לא הראה לי את התמונות של מקום הנפילה" (עמ' 10, ש' 1).

עדותו זו נראית על פני הדברים תמוהה במקצת ומעוררת תהיות.

יתרה מכך, בשתי התמונות (נ/7) שהציג אבי התובע, צולם רק קטע של רחוב ובו מצוי מכסה שקוע במקצת של בור ביוב. מהתבוננות בתמונות לא ניתן לראות מראה כללי של הרחוב או פרספקטיבה של הרחוב או מבנים או שילוט כלשהם שסמוכים למיקומו של המפגע הנטען. רוצה לומר, כי אין סימן היכר המבדיל את בור הביוב המצולם בתמונות מבורות ביוב אחרים המצויים בעיר מגוריו של התובע. לכן, לא ניתן להסיק מהתמונות את המיקום המדויק של המצולם בהן.

הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה, כי התובע לא ציין בכתב התביעה כתובת התרחשות התאונה וכל שנאמר בו הוא, שהתאונה ארעה באחד מרחובותיה של העיר אום אל פחם (סעיף 5 לכתב התביעה). אף בתצהירו, נמנע התובע מלציין כתובת מדויקת בה ארעה התאונה או, למצער, ליתן תיאור מפורט של מיקום המפגע והסתפק בלומר, כי התאונה התרחשה בזמן שחזר לביתו לאחר שביקר אצל דודתו המתגוררת בסמוך לביתו (סעיף 2 לתצהיר התובע). גם אביו של התובע נמנע מלנקוב בתצהירו במקום בו ארעה התאונה, או למצער, המקום המדויק בו צולמו התמונות שצירף לתצהירו. תחת זאת, ציין בתצהירו כי התאונה ארעה "בזמן שבני הלך בעיר מגורינו אום אל פחם " (סעיף 3 לתצהיר האב).

ערה אני לכך, שהתובע אישר במהלך חקירתו הנגדית, כי התמונות שהוצגו בפניו מתעדות את מקום הנפילה. ואולם, אין באישור זה שנעשה בדיעבד לאחר שהובא לידיעת התובע, כי התמונות המוצגות בפניו צולמו מזירת התאונה על ידי אביו, כדי לסייע לתובע בהוכחת מקום התאונה.

המסקנה היא, כי לא הובאו ראיות כנדרש להוכחת מקום התאונה והמפגע.

בנוסף לאי הדיוקים והתמיהות המוזכרים לעיל, התובע לא הוכיח את טענת אביו כי מיד לאחר התאונה דווח לנתבעת על אירוע התאונה וקיומו של מפגע וכי האחרונה טיפלה במפגע ודאגה לתיקונו. טענה זו לא נתמכה בראיה כלשהיא. גם מעיון בתמונה שצורפה לתצהירו של האב והממחישה, לפי הנטען, את תיקון המפגע, לא ברור מתי צולמה ולכן לא הוכח מועד ביצוע התיקון הנטען, סמיכותו והקשר בינו לבין אירוע התאונה.

לא יכולה להיות מחלוקת, כי עול ההוכחה חל על התובע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". בבוא בית המשפט לבחון אם עמד התובע בנטל זה, אם לאו, עליו לבחון את התשתית הראייתית שהובאה לפניו, ובכלל זה שאלת אמינותו של התובע. מקום שהתובע מניח לפני בית המשפט מסמכים שונים בהם שזורים תיאורים שונים של נסיבות התאונה שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת, קשה ליתן אימון בגרסתו.

כפי שהובא לעיל, עדות התובע הינה בבחינת עדות בעל דין יחידה, כך שקבלתה טעונה הנמקה עפ"י הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות. בנסיבות שלפנינו, קיימות ראיות למכביר שנסקרו לעיל ואשר מכרסמות בגרסתו העובדתית של התובע, ולכן קיים קושי להסתמך על עדות יחידה זו לנוכח הסתירות המהותיות שנתגלו בגרסתו של התובע, כפי שתוארו בהרחבה לעיל.

לכל האמור לעיל, מצטרפת הימנעות התובע מהבאת העד, מחאמיד חאזם אסמאעיל, שלפי עדות אבי התובע (עמ' 7, ש' 11-13 וש' 23-24) ראה את התובע לאחר התאונה ופינה אותו לביתו דודו, ללא שהיה בפיו של התובע הסבר המניח את הדעת להימנעות זו, שכידוע מקימה חזקה כי היה בעדות זו לו הובאה כדי לפעול לרעתו של מי שנמנע, ולחזק דווקא את גרסת היריב, ובוודאי כאשר מקום שדרושה הנמקה כאמור לעיל (ראו: ספרו של המלומד י' קדמי, "על הראיות", חלק רביעי, מהד' משולבת ומעודכנת, תש"ע – 2009, 1891). מדובר בעד חיוני ורלוונטי שיכול היה לתמוך בגרסת התובע בסוגיה מרכזית הנוגעת לנסיבות התאונה ולקיומו של המפגע הנטען.

סיכומם של דברים - המסקנה היא שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו לפי מאזן ההסתברויות להוכיח את גרסתו ואת קיומו של האירוע המהווה את עילת התביעה, ולפיכך דין תביעתו להידחות.

הואיל ולא הוכחו נסיבות התאונה, ממילא איני נדרשת לבחון את שאלת החבות והנזק.

סוף דבר

משום כל הטעמים שמניתי לעיל, דין התביעה להידחות.

בנסיבות העניין, ותוך התחשבות בעובדה כי במועד התאונה היה התובע קטין בן 11 שנה, אני מחייבת את התובע לשאת בהוצאותיה של הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ' טבת תשע"ה, 11 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.