עניינו של פסק הדין שלפניי בתביעה ותביעה שכנגד, אשר במרכזן ניצבת מחלוקת בדבר שימוש בלתי חוקי בחשמל.

הצדדים ורקע כללי:

התובע והנתבע שכנגד 1 (להלן: גבן), הינו תושב הכפר טורעאן ובעליה של מסעדה בשם "מסעדת אבו סאלח", בצומת עמיעד (להלן: המסעדה).

התובע והנתבע שכנגד 2 (להלן: התובע 2), הינו בנו של גבן, ולו בית הממוקם בשכנות לגבן בטורעאן.

הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן: חברת החשמל), הינה גוף ציבורי העוסקת בייצור חשמל ובאספקתו לציבור לקוחותיה ופועלת מכוחו של חוק משק החשמל, התשנ"ו- 1996 (להלן: חוק משק החשמל).

אין מחלוקת בין הצדדים, כי גבן רשום כצרכן אצל חברת החשמל ביחס לשלוש מערכות מניה וחוזים כדלקמן:

• במסעדה- חוזה מס' 4243101 מערכת מניה מס' 141446.
• בביתו הפרטי (להלן: הבית)- חוזה מס' 1759860 מערכת מניה מס' 112890.
• בנכס נוסף של גבן (להלן: מקום הצרכנות הנוסף)- חוזה מס' 2418270.

ביום 25.5.08 הגישו התובעים תביעה למתן פסק דין הצהרתי, בו יקבע כי כל עוד לא עלה בידי חברת החשמל להוכיח את טענותיה בדבר שימוש בלתי חוקי (להלן: שב"ח) בחשמל הנטען, אין היא רשאית לנתק את זרם החשמל (להלן: התביעה הראשית).

ביום 7.9.08 הגישה חברת החשמל כתב תביעה שכנגד, במסגרתו טענה כי מבדיקות שערכה בנכסים דלעיל התברר כי התובעים ביצעו שימוש בלתי חוקי בחשמל (להלן: התביעה שכנגד) בהיקף של 437,669 ₪.

טענות התובעים והנתבעים שכנגד:

בסוף שנות השמונים בנה גבן בית בכפר טורעאן. הבית מחובר לרשת החשמל (טבריה) באמצעות מונה מס' 1759860. במהלך שנת 2000 רכש גבן בית הנמצא בסמוך לביתו. הבית מחובר לרשת החשמל באמצעות מונה מס' 2418270.

שני בניו של גבן בנו את בתיהם על אותה חלקה עליה בנוי ביתו. בניית בתים אלה הסתיימה בחודש 4/07.

החל משנת 1999, מחזיק גבן ומנהל מסעדה בצומת עמיעד. זו מחוברת לרשת החשמל (צפת) באמצעות מונה מס' 4243101.

בראשית חודש 1/07 הגיעו למסעדה נציגים של חברת החשמל והחליפו את המונה, בפעולה שתוארה על ידם כפעולה שגרתית.

בעקבות החלפת המונה זומן גבן לפגישה במשרדי חברת החשמל. במהלך הפגישה, אשר התקיימה ביום 29.4.07, נאמר לו, כי בעת שהוחלף המונה התגלה כי נעשה שב"ח בחשמל, שכן המונה שהוחלף לא רשם את מלוא צריכת החשמל, וכי יהיה עליו לשלם את ההפרשים בין כמות החשמל שסופקה ובין כמות החשמל שנרשמה בפועל. בהמשך נדרש גבן  לשלם סך של 271,551 ₪, דרישה אשר נדחתה על ידו.

לטענת גבן, התנהלה בינו ובין חברת החשמל חלופת מכתבים ענפה בין החודשים 5/07 ל- 7/07, ואף התקיימה פגישה נוספת בין הצדדים ביום 26.6.07. לאור העובדה כי מגעים אלה לא נשאו פרי, הגיש גבן בסוף חודש 7/07 בקשה לבית המשפט למנוע מחברת החשמל לנתק את זרם החשמל. הליך זה נמחק ביוזמתו בחודש 11/07.

לטענת גבן, התברר לו בדיעבד, כי בעקבות הפגישה שהתקיימה בחודש אפריל 2007, הפנתה חברת החשמל מסניפה בצפת את נציגי החברה בטבריה לביתו. ביום  16.5.07 נערך ביקור של עובדי חברת החשמל בבית ללא הודעה מוקדמת ובשעה שלא נכח איש בבית. בתום הביקור הושארה הודעה על הדלת, לפיה התגלה במקום שב"ח בחשמל וכי הוא מתבקש לסור למשרדי חברת החשמל בטבריה.

בפגישה שהתקיימה, הוא דווח על מציאת השב"ח בבית והוצגו לו תמונות. גבן נשאל כמה כסף הוא מוכן לשלם, אך לדבריו, הוא דחה את טענות חברת החשמל לעניין קיומו של השב"ח ואת הדרישה לתשלום. רק בחודש 1/08 התקבלה אצלו דרישה מאת חברת החשמל, במסגרתה נדרש לשלם בגין השב"ח הנטען בבית סך של 121,100 ₪.

עוד טוען גבן, כי במהלך אותו ביקור הסתובבו נציגי חברת החשמל בחצרו ומצאו כי למונה הבית השכן (מקום הצרכנות הנוסף) חוברה מכולת קירור (להלן: מכולה). בגין חיבור זה דרשו ממנו תשלום בסך של כ- 11,000 ₪ בשל הפרש תעריפי.

אף שגבן המציא לחברת החשמל מסמך המעיד על מועד רכישת המכולה לצורך חישוב מחדש של ההפרש, עמדו נציגי חברת החשמל על דרישתם ודחו את המסמך.

עוד הוסיף גבן וטען, כי בשל סכסוך גבולות עם שכן, חל עיכוב בחיבור בתי בניו לרשת החשמל. נוכח זאת, חוברו בתי הבנים למונה ביתו וכך צרכו חשמל החל מאפריל- מאי 2007. לדבריו, בתי הבנים חוברו לרשת החשמל ביום 15.4.08.

ביום 16.4.08, הגיעו נציגים של חברת החשמל לביתו וניתקו את זרם החשמל מהבית ומהמכולה, אשר הייתה עמוסה בבשר לרגל חג הפסח, בשל אי תשלום הפרש הצריכה (121,100 ₪).

בעקבות הניתוק, חובר הבית לזרם החשמל בבית התובע 2. ביום 28.4.08 הגיעו נציגי חברת החשמל לבית ומסרו לבנו של גבן, כי באם לא ינותק החיבור הבלתי חוקי בתוך 3 ימים, ינותק הזרם גם מבית הבן. עוד נמסר לבן, כי חברת החשמל רואה אותו כחייב יחד עם אביו בתשלום הסך של 121,100 ₪.

לטענת התובעים, על רקע האמור לעיל הם עתרו ביום 1.5.08 לקבלת צו מניעה זמני, שימנע את ניתוק החשמל. בעקבות הצו שניתן, נמסרה לגבן הודעה ביום 4.5.08, לפיה באם לא ישלם את סך 259,554 ₪ תוך 7 ימים ינותק זרם החשמל אף למסעדה. לפיכך, עתרו וקיבלו התובעים במסגרת הליך זה צו מניעה זמני גם לגבי המסעדה.

לטענת התובעים, עניינה של המחלוקת ביניהם ובין חברת החשמל הוא בעצם קיומו של השב"ח והראיות להוכחתו, וכן לעניין היקף החיובים בגינו.

לטענת גבן, במצב הדברים שנוצר היה על חברת החשמל להגיש תביעה לבית המשפט להוכחת קיומו של שב"ח כתוצאה מחבלה במונה החשמל, ולא לנתק את החשמל.

חברת החשמל נהגה שלא כדין, כאשר רק בחלוף שלושה חודשים מיום החלפת המונה במסעדה טענה לראשונה בפניו כי התגלה שב"ח במסעדה. כן נטען, כי משלא עלה בידי חברת החשמל להוכיח את השב"ח במסעדה ניסתה לתקן טעותה זו על ידי יצירת שב"ח מדומה בביתו.

הפעולות שנעשו על ידי חברת החשמל בביתו נעשו שלא כדין, תוך השגת גבול והפרת זכויות קנייניות והזכות לפרטיות.

התובעים הדגישו, כי אין מחלוקת לעניין ההבדלים בין התעריף הכללי ובין התעריף הפרטי בנוגע לצריכת החשמל במכולה. לעניין זה, המחלוקת בין הצדדים עניינה ביחס למועד ממנו יש לחשב את ההפרש.

לפיכך, עתרו התובעים במסגרת התביעה הראשית למתן פסק דין הצהרתי, לפיו כל עוד לא הוכח בהליך שיפוטי כי בוצע השב"ח הנטען, אין חברת החשמל רשאית לנתק את זרם החשמל.

טענות חברת החשמל/ התובעת שכנגד:

חברת החשמל הכחישה את טענות גבן, ועתרה מצדה לחייבו בהפרשי צריכה בגין שלושת הנכסים (המסעדה הבית ומכולת הקירור), ואת בנו (התובע 2) בהפרש הצריכה ביחס לבית.  

שב"ח במסעדה - בבדיקה שנעשתה ביום 11.1.07 במערכת המניה במסעדה, התברר כי הגושפנקאות המקוריות החותמות את דלת ארון המונים ואת מכסה בלוק זרמים ומתחים, הוסרו על ידי גורם זר ובמקומן הותקנו גושפנקאות הנושאות מספר 1626.

מדובר במספר של צבת חותם שנגנב מעובד חברת החשמל באזור נתניה (להלן: צבת החותם הגנוב).

כן התברר, כי בוצע מעקף לפאזה S ע"י גישור בבלוק הזרמים של מערכת המניה, כך שצריכת החשמל דרך פאזה זו לא באה לידי ביטוי במונה ולמעשה, המונה רשם לכל היותר 2/3 מצריכת החשמל בפועל במסעדה.

מדובר במעשה שנעשה בכוונה, במטרה לשבש את פעילותה התקינה של מערכת הרישום של המונה.

גבן נכח בבדיקה ולאחריה הוזמן למשרדי החברה בצפת לפגישה שנערכה ביום 24.4.07. במהלך הפגישה הוצגו לו ממצאים אלה, והוא נתבקש לספק להם הסברים. כן התבקש גבן להעביר לחברת החשמל נתונים בדבר אופי צריכת החשמל של המסעדה.

גבן טען כי לא ידוע לו מי ביצע את הפעולות במערכת המניה וסירב להעביר נתונים לעניין גובה צריכת החשמל במסעדה. זאת, אף שביקש לקבל לידיו את החשבון בגין שב"ח זה, תוך שהוא מציין שישלמו באם החשבון לא יהיה גבוה.

בהתאם לתחשיב אשר ערכה חברת החשמל, השב"ח שבוצע במסעדה הינו בהיקף של 564,411 קוט"ש, בשווי של 230,720.64 ₪.

לסכום זה עתרה חברת החשמל להוסיף מע"מ כחוק, סך של 4,328 ₪ בגין עלות שעות העבודה לצורך טיפול בשב"ח וכן, סך של 61.27 ₪ בגין תעריף טיפול בשב"ח.

סך החוב ליום 11.1.07 עמד על 271,551.95 ₪.

התובעת אישרה כי גבן שילם סך של 12,000 ₪ בהתאם להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים במסגרת ההליך הקודם בו פתח גבן. לפיכך, העמידה את סכום תביעתה בגין השב"ח במסעדה על סך של 259,551.95 ₪.

השב"ח בבית - בעקבות מציאת השב"ח במסעדה הוקמה דרישה על ידי מדור שב"ח בצפת לבדוק מקומות צריכה נוספים שבבעלות גבן.

ביום 16.5.07 בוצעה בדיקה בביתו של גבן, בה התגלה כי הגושפנקא המקורית של מכסה המונה התחתון הוסרה על ידי גורם זר. במקומה הותקנה גושפנקא הנושאת את המספר 1626, אשר הוחתם על ידי אותו צבת חותם בו נעשה שימוש במסעדה, ואשר נגנב כאמור מעובד חברת החשמל בנתניה.

לאחר פתיחת מכסה המונה, התברר כי בוצעה בו הפיכה בין הכניסה והיציאה של פאזה T, דבר אשר גרם לכך שהמונה ירשום צריכה של לכל היותר 1/3 מהצריכה שנצרכה בפועל בבית.

עוד הסתבר, כי מונה החשמל המספק חשמל לבית מספק חשמל גם לבניין בן 3 קומות בו מתגוררים בניו של התובע, לרבות התובע 2.

מדובר במעשה מכוון, המיועד לשבש את פעילותה התקנית של מערכת הרישום של המונה ומעידה על שימוש בלתי חוקי בחשמל, כך שהצריכה הנרשמת אינה משקפת את מלוא הצריכה בפועל.

זהות הממצאים בבית ובמסעדה מעידים על שיטתיות בביצוע שימוש בלתי חוקי בחשמל על ידי גבן, ועל כך שהתעשר על חשבונה שלא כדין.

גם כאן זומן גבן לפגישה לצורך הצגת הממצאים, והתבקש ליתן הסברים ביחס אליהם ולספק נתונים ביחס לאופי ומידת צריכת החשמל בבית. אולם, גבן סרב, תוך שהוא טוען כי אינו יודע מי ביצע את השב"ח. זאת, למרות שהובהר לו כי האחריות על פי דין נופלת עליו בהיותו הנהנה ממעשים אלה.

בתקופה בה בוצע שב"ח זה, נרשמה כמות צריכה של 113,185 קוט"ש, אשר מהווה כאמור רק 1/3 מהצריכה בפועל בביתו ובחצריו של גבן. דהיינו, הכמות אשר נצרכה ולא באה לידי ביטוי במערכת המניה הינה בהיקף של 226,370 קוט"ש, בשווי של 104,852.33 ₪ ללא מע"מ.

לסכום זה עתרה חברת החשמל להוסיף מע"מ כחוק, סך של 865.6 ₪ בגין עלות שעות העבודה לטיפול בשב"ח, וכן 60.26 ₪ בגין תעריף טיפול בשב"ח. בסך הכל העמידה את סכום השב"ח בביתו ובחצריו של גבן על סך של 121,104.44 ₪.

לטענת חברת החשמל וכעולה מדבריו של גבן עצמו, התובע 2 (ואחרים) קיבלו אספקת חשמל מהבית בחלק מתקופת השב"ח. משכך, אף התובע 2 חייב לשאת בעלות השב"ח. חברת החשמל ציינה כי חל איסור על התובע 2 להעביר חשמל לביתו של גבן.

שב"ח תעריפי - ביום בו בוצעה הבדיקה בבית נמצא כי במקום הצרכנות הנוסף, אשר על פי רישומי חברת החשמל מיועד לשימוש ביתי בלבד, מבוצע שימוש בחשמל עבור חדר קירור תעשייתי (המכולה).

עלות התעריף לשימוש תעשייתי גבוהה יותר מאשר התעריף הפרטי. לפיכך, טוענת חברת החשמל, נכון ליום 16.5.07 עמדה היתרה לתשלום בגין הפער בין התעריפים על סך של 11,940 ₪.

חברת החשמל העמידה תביעתה על ריכוז הסכומים המפורטים לעיל.

כמו כן, חברת החשמל עתרה לחייב את התובע 2 לשאת בעלות החשמל, ביחד ולחוד עם הנתבע, כפי שהתגלה בבית.

דיון והכרעה:

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עדויותיהם ויתר הראיות אשר הוגשו לעיוני הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה הראשית להדחות ואילו דין התביעה שכנגד להתקבל, ואנמק.

התביעה הראשית –

בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק משק החשמל, הוקמה הרשות לשירותים ציבוריים – חשמל, אשר תפקידה לקבוע, בין היתר, אמות מידה לרמה, לטיב ולאיכות השירות אותו מספק בעל הרישיון. אמות המידה פורסמו במסגרת י.פ. 5106 מיום 28.8.02 וכן במסגרת י.פ. 5346 מיום 25.11.04 (להלן: אמות המידה).

בפרק ב' לאמות המידה עוסק בצריכת חשמל שלא כדין, נקבע בסע' ב.1.4.1 (א), כי חב' החשמל רשאית, במקום בו מתברר כי נצרך חשמל שלא כדין ומבלי לפגוע בכל תרופה אחרת על פי דין, להורות על ניתוק החשמל לחציריו של הצרכן.

מדברים אלה עולה, כי אין בסיס לטענת התובעים לפיה במידה וחברת החשמל מגיעה למסקנה כי בוצע שב"ח במונה של צרכן כלשהו, עליה להגיש תביעה משפטית לצורך הוכחת טענה זו. למעשה, די בדברים אלה כדי להביא לדחיית התביעה הראשית.

בכל אופן, כפי שיפורט להלן, סבורני כי עלה בידי חברת החשמל להוכיח טענותיה בדבר קיומו של שב"ח במסעדה ובבית, וכן את קיומו של שב"ח תעריפי במקום הצרכנות הנוסף.

התביעה שכנגד:

בטרם אדרש לטענות הצדדים, מצאתי לעמוד בקצרה על אמות המידה הרלוונטיות המהוות את המסגרת הנורמטיבית בענייננו.

סע' א.2.3.1 לאמות המידה, קובע כי אסור למי שאינו מורשה על ידי ספק השרות לעשות שינויים כלשהם במתקן חשמל או בציוד כלשהו השייך לספק.

סע' א.2.4.1 קובעת כי אסור לצרכן לבצע הרחבות, הוספות או שינויים כלשהם בסוג או בטיב הצריכה.

סע' א.2.3.3, קובע כי במידה ונמצא כי נגרם נזק לציוד ונוצרה טובת הנאה כלשהי לצרכן, יראו את הצרכן כאחראי לנזק - אלא אם הוכח אחרת.

הפסיקה מורה כי במרכז סוגיית השימוש הבלתי חוקי בחשמל נמצא הגורם אשר הפיק רווח מן החבלה במונה, דהיינו הצרכן, וכי האחריות לחוב אשר נוצר כלפי חברת החשמל מוטלת על כתפיו (ראה לעניין זה: ת"א (עפ') 1175/05 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' מאיר בוחבוט [פורסם במאגרים המשפטיים] והמובאות שם).

על רקע דברים אלה, אפנה לבחון את ראיות הצדדים בדבר קיומו של שב"ח במקומות הצריכה השונים.

שב"ח בחשמל במסעדה –

אין מחלוקת בין הצדדים, כי ביום 11.1.07 הגיעו עובדי חברת החשמל מר רוני קרמר (להלן: קרמר) ומר אבי אטיאס (להלן: אטיאס) למסעדה. בעדותו, אישר גבן כי נכח במסעדה בעת הגעתם של קרמר ואטיאס (עמ' 62, שורות 3-6) ואף הראה להם את ארון המניה (שם, שורות 11-12).

לטענת קרמר ואטיאס, מטרת הביקור במסעדה הייתה ביצוע בדיקה והחלפת המונה המותקן במקום כחלק מפעילות שגרתית שמבצעת חברת החשמל אצל צרכניה אחת למספר שנים (סע' 5 לתצהיר קרמר) ולא בשל חשד לקיומו של שב"ח בחשמל במקום (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 18-19).

בעדויותיהם טענו עדים אלה, כי לאחר פתיחת ארון הזרמים התברר כי בוצעה חבלה במערכת המניה כך שלפאזה אחת מתוך השלוש - פאזה S, בוצע מעקף / גישור (ראה לעניין זה: עמ' 2 לנספח ב' לתצהירו של קרמר, דבריו של קרמר בעמ' 11, שורות 30-31, ודבריו של אטיאס בעמ' 17, שורות 14-15).

משמעות הדבר הינה, כי מונה החשמל רושם רק את הצריכה דרך שתי הפאזות התקינות. הצריכה דרך הפאזה שבמעקף לא תתבטא כלל במונה. בפועל ירשום המונה כ – 2/3 מהצריכה במקום בלבד. פועל יוצא מכך הינו כי חשמל שנצרך נמדד באופן חלקי, והצרכן מחויב אף הוא באופן חלקי בלבד (סע' 8 – 9 לתצהיר קרמר).  

עוד מצאו העובדים כי הגושפנקאות באמצעותן נסגר מכסה ארון הזרמים ודלת ארון המונים נחתמו באמצעות צבת חותם הנושאת את המספר 1626. לאחר בירור הסתבר כי המדובר בצבת חותם אשר נגנב מעובד חברת החשמל באזור נתניה (עדותו של קרמר, עמ' 12, שורות 25-26, דבריו של אטיאס, עמ' 17 שורה 28 וכן, נספח ב' לתצהירו של קרמר).

לטענות אלה משיב גבן, כי אין די בעדויות עובדי חברת החשמל לצורך הוכחת שב"ח בחשמל. לדבריו היה על העובדים לתעד את ממצאי הבדיקה ו/או לחילופין לזמן למקום גורם אובייקטיבי אשר יבחן את הממצאים.

גבן אינו מפנה לעיגון החוקי לדרישה זו וממילא מצאתי כי בנסיבות העניין יש לדחותה.

טענת העדים כי הגיעו למקום לצורך ביצוע בדיקה שגרתית והחלפת מונה לא נסתרה. נוכח האמור, מקובל עלי ההסבר שנתנו כי לא הצטיידו באמצעים חזותיים לתיעוד החבלה. יחד עם זאת, וכפי שצוין לעיל, ממצאי הבדיקה ואיתור השב"ח, כמו גם הגושפנקאות החתומות באמצעות צבת החותם הגנוב, תועדו במסגרת דו"ח שנערך על ידי קרמר. מדובר בדו"ח שנערך בזמן אמת התואם את גרסת העדים ומצאתי ליתן בו אמון.

קרמר ואטיאס אף סיפרו, כי במעמד הבדיקה ובטרם ביצוע שינוי כלשהו במערכת, הם קראו לגבן שנכח במקום וצפה על מהלך הבדיקה. לדבריהם, הם הציגו בפניו את ממצאי השב"ח ונתנו הסבר ביחס לממצאים אלה. העדים מוסיפים וטוענים, כי בשלב זה הפגין גבן בקיאות במתרחש ושאל, בין היתר, איך יבוצע החישוב של הפרשי הצריכה שלא התבטאו בפאזה S אם פאזה זו מועמסת פחות משתי הפאזות התקינות (סע' 7 לתצהיר קרמר וכן עדותו עמ' 13 ש' 9 - 10).

לדברי קרמר, מדובר בשאלה שאדם מן הישוב אינו אמור לשאול (עמ' 15 ש' 13 ואילך).

על עדותו של גבן בהקשר זה לא מצאתי לסמוך. בתצהירו (סע' 12) טען, כי בעת החלפת המונה במסעדה לא נמסר לו דבר ולא הוצג בפניו כל מסמך. בעדותו בבית המשפט הכחיש תחילה כי בכלל שוחח עם עדי חברת החשמל (עמ' 62, שורה 14) אולם, לאחר מכן הודה שלקראת סוף הבדיקה נאמר לו על ידי אחד מהם כי נמצא חוט מנותק. לדבריו, סבר כי מדובר במתיחה (שם, שורות 19-21).

חרף העובדה שלטענת גבן היו נוכחים אנשים נוספים במקום, הוא לא מצא לזמן מי מהם בכדי שיתמוך בגרסתו לעניין זה, והימנעות זו יש לזקוף לחובתו.

ודוק, סוגיית תיעוד הממצאים הינה ליבת טענת גבן כנגד התביעה. בהתחשב בכך, הרי שהעובדה שנטען כנגדו עוד בתצהירים שממצאי השב"ח הוצגו לפניו עם הימצאם, והוא מצדו, אף שיכול היה, לא זימן עדים לתמוך בטענתו, מחייבת את המסקנה כי הממצאים אכן הוצגו בפניו במקום.

גבן לא סיפק כל הסבר להימצאות החבלה (אותו מעקף פאזה שכתוצאה ממנו נרשמה צריכת חשמל חלקית בלבד) במערכת המניה. חבלה שמתוצאתה, הוא הנהנה היחידי.

בעדותו אישר גבן כי המסעדה למעשה נבנתה על ידו "אני בניתי אותה. קיבלתי מעטפת. האדריכלות שלי" (עמ' 62, שורה 6). במצב דברים זה ובהתחשב בעובדה שהארון נמצא בתוך המסעדה, אין זה סביר כי לא ידע על קיומה של החבלה.

יצוין, כי כאשר הותקנה המערכת במסעדה ב 9.2.99 (שנת הפעלת המסעדה – סע' 5 לתצהיר גבן) הוחתמה המערכת עם גושפנקא מס' 1119. לטענת העדים, מאז התקנתה לא נפתחה על ידי איש מטעם חברת החשמל (סע' 6 לתצהיר קרמר).

החלפת הגושפקנא נעשתה אם כן על ידי אחר (שאינו מעובדי חברת החשמל) ,במהלך שנות הפעלת המסעדה. הואיל והמסעדה הינה בהחזקתו ובניהולו של גבן, עליו לספק הסבר מי ביצע את השינוי במערכת החשמל במקום.

בפי גבן אף לא היה כל הסבר כיצד גם בארון המניה בביתו נמצאה גושפנקא חתומה על ידי אותו צבת החותם הגנוב. למותר לציין, כי הימצאות גושפנקאות חתומות באמצעות צבת החותם הגנוב הן בביתו (ועל כך בהמשך) והן במסעדה מטילות צל כבד ביותר על גרסתו.

בהקשר זה יוער כי העובדה שצבת החותם נגנב לאחר המועד בו לטענת חברת החשמל החל השב"ח בחשמל,  אין בה כדי לשנות מן המסקנה אליה הגעתי, שכן אין לשלול אפשרות כי עד לאותה העת הוסתרה החבלה במערכת המניה באופן אחר.

כפי שצוין לעיל, בהתאם לאמת המידה א.2.3.3, יש לראות בצרכן כאחראי לנזק אלא אם הוכח אחרת. במקרה דנן, גבן לא ביקש ולא ניסה להוכיח אחרת. בהתחשב באמור ועל יסוד כל הטעמים הנזכרים לעיל, אני קובעת כי גבן אחראי לחבלה במערכת המניה.

השב"ח בבית -

בתצהירו מסר מר פנחס רוטמן (להלן: רוטמן) רכז שב"ח בצפת, כי ממצאי בדיקתו של קרמר הועברו לידיו לצורך המשך טיפול בכל הנוגע לתחשיב וגביית החוב.

לאחר קבלת תוצאות הבדיקה החל באיסוף נתונים לגבי גבן. בין היתר מצא שעל שמו קיימים מקומות צרכנות נוספים בטורעאן. בהתאם, הקים בתאריך 15.1.07 דרישה לאזור טבריה לביצוע בדיקה באותם מקומות שבתחום אחריותם (סע' 6 לתצהיר).

אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום  16.5.07 הגיע מר אריה אברהם (ולהלן: אברהם) שהינו רכז שב"ח בחברת החשמל באזור טבריה ביחד עם מר יהודה פפר (להלן: פפר), שהינו בודק מונים ושב"ח אצל חברת החשמל לביתו של גבן (תמונות המקום הוגשו וסומנו נ/2). במהלך הביקור נמצא כי גם במונה החשמל הרושם את צריכת החשמל בבית התובע בוצעה חבלה מכוונת.

על אופיה עמד פפר בתצהירו (סע' 7) "במונה בוצעה הפיכה בין הכניסה והיציאה של פאזה T דבר אשר גרם לכך שהמונה ירשום לכל היותר כ - 1/3 מהצריכה שנצרכה בפועל במקום הצרכנות של הנתבע".

בהמשך הסביר פפר כי "מבחינה טכנית, במקרה שבו מבצעים הפיכה בין הכניסה והיציאה במונה חשמל תלת פאזי כמו במקרה של המבקש, פעולה זו גורמת לכך שמערכת הרישום של המונה תבטא את צריכת החשמל דרך אחת משלושת הפאזות בלבד, קרי המונה רושם רק כ- 1/3 מצריכת החשמל הנצרכת בפועל בחצרים שאליהם מסופק חשמל דרך אותו מונה" (סע' 8 לתצהיר).

פפר ערך דו"ח (נ/3), במסגרתו צוין כי המונה בו התגלה השב"ח הזין בית בן שלוש קומות ועוד בית בן קומה אחת. כן צוין, כי המכסה התחתון היה חתום עם חותמת גנובה מספר 1626.

מדובר באותה חותמת בה נעשה שימוש במסעדה (ראה עדותו של פפר עמ' 34, שורות 11-17 וכן, עמ' 37, שורות 18-21). ראה גם עדותו של אברהם אודות מהות החבלה במערכת המניה (סעיף 6 לתצהירו) וכן, כי מכסה המונה התחתון נחתם באמצעות גושפנקא הנושאת את המספר 1626 (סעיף 4 לתצהירו) אשר נחתמה באמצעות צבת החותם הגנוב. הגושפנקאות הוגשו וסומנו ת/2.

עדויות אלה נמצאו בעיני מהימנות וממצאיהם נתמכו בדו"ח אשר נערך בזמן אמת על ידי העד פפר.

מציאת חבלות במוני החשמל בשני המקומות שכתוצאה מהם שובש רישום החשמל ומציאת הגושפנקאות אשר נחתמו באמצעות צבת החותם הגנוב נושא מס' 1626 בשני המקומות שנועדה להסוות חבלות אלה במונים, מהווה הוכחה מספקת לכך שגבן אחראי לחבלות אלה, כבעליהם של שני הנכסים.

כמו גם ביחס לשב"ח במסעדה, מפי גבן לא נשמע כל הסבר ביחס לחבלה במונה ולהמצאות גושפנקא נוספת החתומה באמצעות אותו צבת חותם גנוב בביתו. טענותיו היחידות של גבן לעניין זה, היו כי היה על העדים לערב גורם שלישי אובייקטיבי ולשתפו בממצאים, או להזמין את התובע למקום שיראה את השב"ח.

טענות אלה מצאתי לדחות. כאמור, עדויותיהם של העדים נמצאו בעיני מהימנות, נתמכות בדו"ח שהוגש ובתמונות שצולמו במקום.

טובה בעיני תשובת אברהם בחקירתו (עמ' 42 לפרוטוקול ש' 27 ואילך) כי חברת החשמל אינה מודיעה על ביקור מקום על מנת שלא לשבשו מראש, אין בכך כל פגם. ממצאי העדים תועדו כאמור לעיל.

לא מצאתי ממש בטענת גבן לפיה העדים נכנסו למקומות בביתו אליהם היה אסור להם להיכנס.

גבן לא הביא כל ראיה לתמיכה בטענה, חרף העובדה שאישר בעדותו כי בביתו מותקנת טלוויזיה במעגל סגור.

טענתו לפיה המקלט לא עבד באותה העת, לא הוכחה.

היקף השב"ח במסעדה:

טענת חברת החשמל הינה כי בתקופת השב"ח במסעדה נרשמה בפועל במונה המסעדה צריכה בכמות של 2/3 בלבד מהצריכה בפועל. היקף הצריכה שנרשמה הינה 1,128,822 קוט"ש ולפיכך נצרכה כמות נוספת של 564,411 קוט"ש שלא נרשמה. רישום חלקי זה הינו פועל יוצא של המעקף שבוצע לפאזה.

החיוב הכספי בגין 564,411 קוט"ש הינו 230,720.64 ₪ (לא כולל מע"מ) בצרוף עלות שעות העבודה בטיפול בשב"ח שעומד על סך של 4,328 ₪ ותעריף טיפול בשב"ח בסך 61.27 ₪, בתוספת מע"מ כדין ובסה"כ 271,551.95 ₪.

אציין, כי על סכומי החיוב לא הייתה כל מחלוקת. המחלוקת עומדת על חישוב ההפרש בצריכה, ולעניין זה אדרש להלן.

בסע' ב.1.4.4 לאמות המידה נקבע, כי כמות הצריכה בתקופה בה נעשה שימוש שלא כדין תקבע כך שספק השירות יחשב את סכום ההפרש בין הצריכה שנקבעה ובין התשלומים בפועל בתקופת השימוש הבלתי חוקי.

בסע' ב1.2.1 נקבע כי קביעה זו תעשה בדרך של הערכה על יסוד כמות החשמל שנצרכה במקום בתקופות דומות.

סע' ב1.2.3 מאפשר הערכת צריכה על בסיס מכשירי החשמל שבמקום, כאשר חסרים נתונים לגבי כמות החשמל שנצרכה בתקופות אחרות (כאמור בהוראה ב1.2.1).

לעניין עריכת התחשיב העיד לתובעת רוטמן, אשר ערך אותו מטעמה. מהתחשיב עולה כי נערך על דרך של הערכה והשוואה לתקופות קודמות, והוספת שליש על הנתונים שנרשמו.

רוטמן העיד כי במסגרת פגישה שערך עם גבן (פגישה מיום 29.4.07 במהלכה עומת גבן עם הממצאים במסעדה) הוא ביקש מגבן להמציא נתונים בדבר היקף צריכת החשמל במסעדה, אולם לא נענה (עמ' 23, שורות 29-32).

גבן אישר בעדותו כי רוטמן ביקש מסמכים, אולם אלה לא נמסרו מכיוון שלא הבין מה רוטמן רוצה ממנו (עמ' 63, שורות 8-11).

המדובר בטענה בעלמא אשר לא פורטה ולא הובהרה כדבעי, ומשכך מצאתי לדחותה.

בהקשר זה אציין, כי במסגרת עדותו אישר גבן שלמסעדה קיימים דוחו"ת מס מהם ניתן ללמוד על ההוצאות וההכנסות במקום, וברי כי דוחו"ת אלה יכלו לשפוך אור על היקף הפעילות אשר אפשר (ולו על דרך האומדנה) לגזור ממנה את היקף צריכת החשמל במקום.

הימנעותו זו של גבן מהמצאת מסמכים, נזקפת אף היא לחובתו.

בבסיס התחשיב שערך רוטמן עומדת טבלת צריכה, אשר צורפה לתצהירו וסומנה כנספח י"ג (להלן: טבלת הצריכה).

בעדותו, הסביר העד מדוע נקבע כי תחילת השב"ח הייתה בחודש מאי 2001:

"ת: נכון. אולי נחזור ל- 2001 כדי לראות את הצריכה שירדה. אם תסתכל ב- 2000 ו- 2001 ממאי 2000 ו-2001 היה 22,000 קילוואט ובמאי 2001 12,226 קילוואט. ביוני מ-22 ל-18, אפשר לראות את הירידה של שליש מידי חודש בחודש בשנים 2000 ו-2001.

ש: אבל ביוני 2007 זה 21,000.

ת. אני אומר לך מאיפה הנפילה, הנפילה היתה פה וברגע שביטלת שליש מהמונה, השליש מתבטא לכל אורך הדרך, כך אומרים המספרים לא אני. אפשר לראות שיש שליש קבוע. לכן אני אומר שהירידה בצריכה והשבח התבצע במאי 2001 עד מציאת השבח, המצב הנתון שקיבלנו, זה המספרים אומרים לא אני".

(עמ' 26, שורות 1-8).

אכן, עיון בטבלת ריכוז נתוני הצריכה דלעיל, אשר הנתונים המפורטים בה לא נסתרו, מלמד כי קיימת ירידה בצריכה מחודש מאי.

מן הנתונים עולה, כי בעוד שבחודש 5/2000 עמדה צריכת החשמל במסעדה על 22,000 קוט"ש הרי, שבחודש מאי 2001, ממנו לטענת חברת החשמל החל השב"ח, עמדה הצריכה על 12,226 קוט"ש.

כמו כן: הצריכה בחודש אוגוסט 2000 עמדה על 33,792 קוט"ש אולם, בחודשים המקבילים בשנים שלאחר מכן נרשמה צריכה נמוכה משמעותית: בחודש אוגוסט 2001 נרשמה צריכה של 23,894 קוט"ש, בחודש אוגוסט 2002 נרשמה צריכה של 21,160 קוט"ש, בחודש אוגוסט 2003 נרשמה צריכה של 23,558 קוט"ש.

בחודש אוקטובר 2000 נרשמה צריכה של 25,350 קוט"ש ואולם בחודש המקביל בשנת 2001 נרשמה צריכה של 16,796 קוט"ש ובחודש אוקטובר 2002 נרשמה צריכה של 13,308 קוט"ש. ירידות דומות (בהיקפים משתנים) ניתן לראות גם בחודשים שלאחר מכן.

מצאתי טעם בטענת חברת החשמל ,לפיה, כדי לבחון את קיומו של שב"ח יש להשוות בין התקופה שקדמה למועד ממנו נטען כי החל, דהיינו, חודש מאי 2001, אל מול התקופה המקבילה בשנים שלאחר מכן.

טענת גבן כי יש לבצע השוואה אל מול התקופה שלאחר תיקון השב"ח דינה להידחות, שכן יש ביכולתו של הצרכן לצמצם את הצריכה בתקופה זו ולהעמידה על ההיקפים שנצרכו בתקופת השב"ח, ובכך לטשטש את הבדלי הצריכה.

מטעם זה, לא מצאתי כי יש בטבלה אשר צירף גבן לסיכומיו ואשר מתייחסת לשנים שלאחר מועד תיקון השב"ח, כדי לסייע בקביעת היקף השב"ח.

במסגרת עדותו טען גבן, כי הירידה בצריכה בין שנת 2001 ל- 2002 מקורה באינתיפאדה. אולם, טענה זו נזנחה בסיכומיו, ומכל מקום, לא הוכחה, שכן גבן נמנע מלהציג דוחו"ת מס הכנסה אשר יכלו לכאורה לתמוך בטענתו לעניין זה.

במסגרת סיכומיו הפנה גבן לטבלה המשלימה אשר הומצאה לו על ידי חברת החשמל. לטענתו, אין בטבלה עליה נערך חישוב השב"ח כדי ללמד על קיומו של שב"ח, מהטעם שקיים פער בין התקופות הנמנות.

גבן הביא כדוגמא את חישוב הצריכה לחודש 3/04. התקופה בה נמדדה הצריכה הינה בת 25 ימים ואילו התקופה אשר נמנתה במסגרת חודש 4/04 הייתה בת 38 ימים. ברי, כי כמות הצריכה תהיה שונה בין חודשים אלה.

סבורני, כי אף אם יש ממש בטענתו זו של גבן הרי, שאין בכך כדי להועיל לו, שכן מעיון בנתוני הצריכה הכוללים עולה כי קיימת ירידה בצריכה החל משנת 2001 בה הוחל בביצוע השב"ח. עיון בטבלה מעלה כי בשנת 2000 עמדה הצריכה הכוללת במסעדה על 273,165 קוט"ש ואילו בשנים הבאות, נצפתה ירידה משמעותית בצריכה, לדוג': בשנת 2001 עמד היקף הצריכה על 203,398 קוט"ש בלבד, בשנת 2002 עמד היקף הצריכה על 188,322 קוט"ש.

כן יצוין, כי במהלך השנים 2003-2006 נעה הצריכה הכללית במסעדה בין 194,488 קוט"ש ל- 206,823 קוט"ש, ובשנת 2007, לאחר גילוי השב"ח, עמדה הצריכה על 231,867 קוט"ש.

לתצהירו צירף רוטמן את החשבון לפיו חושבה עלות השב"ח לתקופה הרלוונטית על דרך של הוספת שליש הצריכה (נספח י"ד לתצהירו). לא עלה בידי התובעים לסתור אופן חישוב זה. משכך, ונוכח הנתונים שנסקרו לעיל המשקפים ירידה של ממש בצריכה, מצאתי כי יש לקבלו.

היקף השב"ח בבית:

לתצהירו של אברהם צורפה טבלת ריכוז נתוני צריכה של בית גבן לתקופה שבין השנים 1999-2008 (נספח ז' לתצהיר). בעדותו טען העד אברהם, כי חישוב השב"ח נעשה החל מחודש 7/01 וכי להערכתו בין השנים 1999-2001 היה המצב תקין (עמ' 51, שורות 25-26, עמ' 52 שורות 1-2).

במסגרת סעיף 19 לתצהירו, טען אברהם כי בפגישה שהתקיימה בינו ובין גבן ביום 30.5.07 טען גבן, כי סיפק מביתו חשמל לשני בתי ילדיו החל מחודש 11/06 (ראה גם סע' 30 לכתב התשובה של גבן), וכי במהלך שנת 1999 הוא העביר מזגנים מהמסעדה לביתו. אלה נתונים שיש בהם, לכאורה, כדי להשפיע על היקף צריכת החשמל.

בסיכומיו טען גבן, כי הצריכה בביתו ירדה בין השנים 2009 ו- 2010 מכיוון שילדיו חוברו לחשמל ביום 15.4.08. כן טען גבן, כי אין ירידה בשנים שקדמו לחיבור ילדיו לחשמל וכי מהתבוננות בנתונים המתייחסים לשנת 2001 עולה שלא ניתן לצפות בעליה כלשהי בצריכת החשמל.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים לעניין זה, מצאתי לבכר את עמדתה של חברת החשמל, ואנמק.

מעיון בטבלת ריכוזי הצריכה, שהינה דו חודשית (נספח יג' לתצהיר), ומגיליון שימושים (נ/3), שם ניתן להתרשם מהצריכה השנתית, נצפית בבירור ירידה בהיקף הצריכה משנת 2001 ועד לשנת 2007, עת התגלה השב"ח.

בשנת 2001, ממוצע הצריכה עמד על 6,666 קוט"ש והצריכה השנתית על 39,997 קוט"ש (ראה נ/3), ואילו בשנת 2002 עמד הממוצע על 4,534 קוט"ש והצריכה השנתית על 27,204 קוט"ש, כאשר ירידה זו המשיכה בשנים שלאחר מכן ואף הייתה תלולה יותר. כך לדוגמא, ממוצע הצריכה בשנת 2003 עמד על 3,045 קוט"ש והצריכה השנתית על 18,720 קוט"ש, במהלך שנת 2004 עמד הממוצע על 1,593 קוט"ש והצריכה השנתית על 9,555 קוט"ש, בשנת 2005 נמדדה צריכה בהיקף של 1,887 קוט"ש.

יצוין, כי בשנת 2006 נצפתה עליה בשיעור הצריכה. בשנה זו נמדדה צריכה ממוצעת של 3,104 קוט"ש.

כפי שצוין לעיל, התובע עצמו אישר בכתב התשובה כי במהלך שנה זו חוברו בתיהם של ילדיו למונה, עובדה אשר יכולה להסביר עלייה זו.

בנוסף לכך, לאחר שתוקן השב"ח במונה שבבית (ראה הטבלה נספח יג) חלה עליה דרמטית בצריכת החשמל מהיקף של 1,868 קוט"ש בחודש 1/07 וצריכה של 1,868 קוט"ש בחודש 3/07 להיקף צריכה של 7,583 קוט"ש בחודש 7/07 ו- 12,704 קוט"ש בחודש ספטמבר (ראה גם ההפרשים בין שנת 2006 בחודשים המקבילים לבין שנת 2007). עובדה זו מצביעה על כך שעליה זו בצריכת החשמל מקורה בתיקון השב"ח ובכך יש כדי לתמוך בטענת חברת החשמל.

לעניין טענת חברת החשמל כי מועד תחילת השב"ח הינו בחודש 7/01, יצוין, כי אכן מהשוואה בין נתוני הצריכה בשנת 2000 לאלה של שנת 2001 ניתן לראות בבירור כי חלה ירידה החל מחודש יולי 2001.

בעוד שבחודש 7/00 נמדדה צריכה בהיקף של 8,679 קוט"ש הרי שבחודש 7/01 נמדדה צריכה של 7,677 קוט"ש. בעוד שהצריכה בחודש 9/00 עמדה על 10,942 קוט"ש הרי שבחודש המקביל בשנת 2001 נמדדה צריכה של 6,772 קוט"ש בלבד. ירידה דומה נמדדה אף בחודש 11/01. אז נמדדה צריכה של 7,539 קוט"ש, בעוד שהצריכה שנה קודם לכן הייתה 9,250 קוט"ש.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי בתי בניו של גבן חוברו לרשת החשמל ביום 15.4.08. ואכן, עיון בטבלה מלמד כי בחודש 5/08 חלה ירידה דרמטית בצריכת החשמל בביתו של גבן, מהיקף של 10,871 קוט"ש בחודש 3/08 להיקף של 2,828 קוט"ש בחודש 5/08.

נוכח האמור יש לדחות את טענת גבן.

במסגרת סעיף 32 לסיכומיו העלה גבן טענה נוספת, לפיה העלייה בצריכת החשמל אשר נצפתה בשנת 2010 נובעת מחיבור מכולת הקירור אשר נותקה על ידי חברת החשמל.

בסיכומי התגובה מטעמה טענה חברת החשמל כי המדובר בהרחבת חזית, שכן טענה זו לא נטענה בתצהיר שהוגש.

דין הטענה להתקבל. עיון בתצהיר גבן מעלה כי אין הוא כולל טענה זו, אף שיש בו התייחסות לניתוק המכולה.

לתצהירו של העד אברהם צורף חשבון השב"ח בביתו של התובע (נספח ז'1).

אופן חישוב השב"ח כעולה מחשבון זה לא נסתר על ידי גבן. משכך ובהתאם לנתונים כפי שנסקרו לעיל, הנני קובעת כי חשבון זה אכן משקף את היקף השב"ח בבית.

השב"ח התעריפי -

אין מחלוקת כי במקום הצרכנות הנוסף, שעל פי רישומי חברת החשמל יועד לשימוש ביתי ובהתאם לכך נערכו חשבונות החשמל, הופעל חדר קירור תעשייתי (מכולת הקירור). בהתחשב באופי השימוש, התעריף לחיוב צריך היה להיות תעריף "כללי" שהינו גבוה יותר מהתעריף הביתי.

חברת החשמל העמידה את תביעתה ברכיב זה על סך של 11,940.26 ₪, בגין התקופה שמיום 4.3.01 ועד ליום 16.5.07 (ראה תצהיר אברהם).

בבסיס המחלוקת בין הצדדים לעניין זה, עומדת טענת גבן לפיה אין לחייבו מהמועד הנקוב לעיל אלא מיום 6.5.06, עת רכש את המכולה. זאת, כעולה מהסכם מכירה אשר המציא לידי אברהם.

סע' ב1.6.3 לאמות המידה קובע כי "מי שצרך חשמל שסופק על ידי ספק השירות החיוני בחצרים, היה אחראי לתשלום בגין אספקת החשמל באותם חצרים, ונטל הראיה בדבר התחלת הצריכה על ידו יהיה עליו".

בתצהירו טען אברהם, כי במסגרת הפגישה שנערכה בין הצדדים ביום 15.1.08 הוסבר לגבן אופן חישוב הפרש התעריף בגין מכולת הקירור. גבן התחייב להעביר בתוך מספר ימים אסמכתא לגבי מועד רכישת חדר הקירור כדי לתקן את תקופת החיוב. בהמשך נפגשו הצדדים ב 17.2.08. אז מסר גבן לאברהם כי חדר הקירור נרכש 4 שנים קודם לכן (דהיינו, בשנת 2004) וביקש לתקן את החיוב בהתאם. גבן נדרש שוב להמציא אסמכתא לעניין והבטיח לעשות כן בתוך 7 ימים אך לא עשה כן.

אברהם אישר, כי גבן הציג בפניו את האסמכתא על רכישת המכולה, אך טען, כי לא מצא לקבלה שכן האמור במסמך מדבר על רכישה לפני שנה ולא 4 שנים, כדברי גבן בפגישתם (עמ' 47, שורות 14-16).

עיינתי במסמך שהוצג, ומצאתי כי יש לקבל את טענת אברהם בדבר העובדה כי אין בו כדי לשכנע שזה המועד ממנו יש לחייב.

נוכח העובדה שמועד זה עמד במחלוקת, צריך היה גבן (שעליו הנטל בהתאם לאמות המידה) להעיד את המוכר או להמציא ראיות נוספות טובות יותר בדבר עסקה זו (למצער את המסמך המקורי אשר כעולה ממכתב ב"כ מיום 23.3.08 מצוי בידיו). מטעמים השמורים עימו, נמנע גבן מלזמן לעדות את מוכר המכולה אשר פרטיו מופיעים על גבי הסכם המכירה הנזכר לעיל עובדה זו יש לזקוף לחובתו.

מצאתי לקבל את טענת אברהם כי המסמך אינו תואם את הצהרת גבן בחודש 2/08 כי המכולה נרכשה בשנת 2004.

זאת ועוד, גבן בתצהירו אך מפנה למסמך הרכישה, ואין הוא מבהיר מתי קיבל את המכולה לידיו ומתי החל עושה בה שימוש. לא מצאתי באמור בתצהיר משום עדות ישירה מפיו בדבר הרכישה או מועדה.

בהתחשב באמור, אני קובעת כי גבן לא הוכיח את מועד הרכישה ומשכך אני מקבלת את החישוב שערכה חברת החשמל אף ביחס למשך תקופת ההחזקה.

אציין בהקשר זה, כי במכולה הוחזק בשר עבור המסעדה הקיימת מאז 1999 ולפיכך, וממילא בהעדר כל עדות אחרת, חיובו משנת 2001 נראה סביר.

חיוב התובע 2

כאמור, חברת החשמל עתרה לחייב את התובע 2 בתשלום בגין השב"ח בבית, שכן בהתאם להודאת גבן, התובע 2 ואחרים נהנו מצריכת חשמל בתקופה הרלוונטית.

מצאתי לקבל את התביעה כנגד נתבע זה, ואולם באופן חלקי בלבד.

בטרם אדרש לחישוב אציין כי התובע 2 לא נטל חלק פעיל בהליך זה, חרף היותו צד לו.

גבן אישר כי בנו צרך חשמל מן המונה שבביתו, ומשכך, קמה לחברת החשמל עילת תביעה כנגדו מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

חרף האמור, לא מצאתי כי יש צידוק בחיובו בגין מלוא תקופת השב"ח בבית, שכן לא הובאו לפני נתונים כי במהלך כל התקופה הוא נהנה מחשמל.

בנסיבות העניין ועל דרך האומדנה יש לחשב את תקופת החיוב החל ממחצית שנת 2006, אז חובר החשמל למונה (סע' 30 לכתב התשובה), ועד ליום גילוי השב"ח (אין טענה כי מאז אותו מועד חשבון החשמל אינו משולם).

בהתאם לתחשיב שערך אברהם בגין השנים 2006 – 2007, החיוב עומד בתוספת מע"מ כחוק על סך של 5,609.69 ₪ (לפי חיבור הפרשי הצריכה בגין שנים אלה בחילוק ל – 3 המשפחות). לסך הנ"ל יש להוסיף את הסכומים הקבועים (עלות שעות עבודה לטיפול בשב"ח וכן תעריף טיפול בשב"ח), ובסה"כ (במעוגל) 6,534 ₪.

סכום זה הינו ביחד ולחוד עם גבן.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה הראשית ומקבלת את התביעה שכנגד כדלקמן:

אני מחייבת את גבן לשלם לתובעת סך של 437,669 ₪.

הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

כמו כן ישא גבן בהוצאות חברת החשמל ובשכ"ט ב"כ בסך 40,000 ₪.

אני מחייבת את מחמוד סלאח גבן לשלם לתובעת סך של 6,534 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

נתבע זה יישא בהוצאות המשפט של התובעת ובשכ"ט בסך 1,500 ₪.

הסכומים בהם חויב התובע 2 הינם ביחד ולחוד עם גבן.

ניתן היום, ה' חשון תשע"ד, 09 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.