1. מבוא

עניינו של הליך זה תביעה כספית על סך של 589,800 ₪, המורכבת ממספר תביעות, אשר הוגשו יחדיו על ידי קבוצת תלמידים של הנתבעת, שלמדו אצלה בעבר במסלול לימודים בתחום המלונאות.

טענתם המרכזית של התובעים בהליך זה הינה, כי בעת שנרשמו ללימודיהם אצל הנתבעת (להלן: "הנתבעת" או "תדמור"), הוצג להם על ידי אנשי הנתבעת מצג, שהתברר כמצג שווא, לפיו בתום מסלול לימודים בן שנתיים אצלה, הם יוכלו להירשם להמשך לימודים, במסלול מקוצר לשם קבלת תואר ראשון במנהל עסקים, במוסד אקדמאי מוכר.

ההדגשות בציטוטים לאורך פסק הדין הוספו על ידי הח"מ.

1. רקע עובדתי

הנתבעת – תדמור, הינה בית ספר להכשרת עובדים בענף האירוח וההסעדה הקולינרית.

התובעים נרשמו ללימודים אצל הנתבעת בשנת 2006, למסלול לימודים בן שנתיים הנקרא "מנהל מלונאי בכיר" (או "ניהול בכיר").

התובעים 1, 2 ו-4, סיימו את חובות הלימוד אצל הנתבעת וקיבלו תעודת גמר.

התובעים 3, 5 ו-6 סיימו את לימודיהם אצל הנתבעת, אולם לא היו זכאים לקבלת תעודת בוגר.

1. טענות הצדדים

ג1. תמצית טענות התובעים

כאמור, בלב התביעה ניצבת טענת התובעים, כי הנתבעת הציגה בפניהם מצג, לפיו מסלול הלימודים אצלה הינו מסלול הכולל לימודים מקצועיים בתחום המלונאות לצד קורסי ליבה, הנלמדים אף במסלולים לקבלת תואר כללי בניהול במוסדות אקדמאים מוכרים בישראל.

לטענת התובעים, הנתבעת יצרה לפניהם מצג, לפיו תלמיד אשר בתום לימודיו אצלה יחזיק בתעודת "ניהול בכיר", ויעמוד בתנאי הקבלה של ארבע מכללות מסוימות בארץ, יוכל להיקלט ללימודי השלמה במסלול מקוצר לשם קבלת תואר ראשון במנהל עסקים באותן מכללות וליהנות מהכרה בלימודי הליבה שלמד אצלה ומפטור אקדמאי בכ- 15 קורסים, השווים להיקף לימודים של שנה אקדמית אחת.

לטענת התובעים, התקשרותם החוזית עם הנתבעת ולימודיהם אצלה נעשו בהסתמך על מצג זה ואלמלא התחייבות ומצג אלו בדבר אפשרות ההשלמה לתואר ראשון, הם לא היו בוחרים להשקיע זמנם וממונם בלימודים אצל הנתבעת.

לטענתם של התובעים, רק במהלך הסמסטר האחרון של לימודיהם אצל הנתבעת, התובעת 2, אשר שימשה כנציגתם, פנתה לחלק מהמכללות הקולטות, בכדי להירשם לאותם לימודי השלמה במנהל עסקים, אך נענתה, כי לא קיים אצל אותן מכללות מסלול מקוצר לבוגרי הנתבעת או הכרה כלשהי בלימודים אצל הנתבעת.

לטענת התובעים, פניותיהם החוזרות והנשנות אל נציגי הנתבעת בעניין זה נתקלו בחוסר שיתוף פעולה ואי מתן מענה הולם מצד הנתבעת, כך שלא נותרה להם ברירה אלא להגיש תביעתם בגדר ההליך דנן.

מכאן תביעתם של התובעים בה עתרו להשבת שכר הלימוד ששילם כל אחד מהם לנתבעת, ובנוסף, לפסיקת פיצויים בגין עוגמת נפש ובגין פרק הזמן שהשקיעו בלימודי הליבה, אשר ירד לטמיון.

ג2. תמצית טענות הנתבעת

לטענת הנתבעת, במהלך ראיון אישי אשר נערך עם כל מועמד לקבלה ללימודים, הובהר על ידי אנשיה, כי הלימודים אצלה הינם לימודי תעודה העומדים בפני עצמם, ואינם לימודי מבוא לתואר ראשון כלשהו.

לטענתה, אף בידיעון שחולק לתובעים עובר לרישומם ללימודים צוין, כי בוגרי המסלול, שסיימו את לימודיהם בהצלחה, יוכלו להמשיך ללימודי תואר ראשון במסלול מקוצר, אך זאת תוך עמידה בתנאי הקבלה של כל אחת מהמכללות הקולטות.

לטענת הנתבעת, בהמשך האמור בידיעון אף נרשמה הערה, כי הסכמי ההכרה של אותן מכללות נבחנים מדי שנה ומתחדשים בהתאם.

מכאן טענת הנתבעת, כי התובעים אינם זכאים להשבת כספים כלשהם, הואיל וקיבלו ממנה השכלה ותמורה מלאה לכספם, בהתאם למסגרת ההתקשרות החוזית בין הצדדים.

בהקשר זה אף נטען, כי התובעים בוודאי שאינם זכאים לתשלום בגין נזקים שטרם התגבשו וחלקם לא היו זכאים לקבלת תעודת גמר בגין לימודיהם אצלה וממילא לא יכולים היו להשתלב במסלול השלמה כלשהו לתואר ראשון.

ד. דיון והכרעה

ד1. שאלת האחריות

המחלוקת המרכזית בין הצדדים בשאלת האחריות הינה, כאמור, שאלת קיומם או העדרם של התחייבות או מצג שווא מצד הנתבעת כלפי התובעים, או מי מהם, עובר להתקשרות החוזית בין הצדדים, היינו שלב הרישום של כל אחד מן התובעים ללימודים אצל הנתבעת.

מעבר לגרסאות הצדדים בעניין זה, יש לבחון את הראיות הרלבנטיות האחרות שהוצגו לפני בית המשפט ואשר יש בהן, במצטבר, כדי להביא למסקנה והכרעה בעניין.

1. האם אכן הוצג לתובעים מצג בדבר אפשרות ללימודי המשך לקבלת תואר ראשון?

המכתב למועמד ששלחה הנתבעת לתובעים

במכתב למועמד ששלחה הנתבעת לכל אחד מהתובעים, כמו גם לכל אחד מתלמידיה הפוטנציאליים (מוצג 1 למוצגי התובעים) הוצגה האפשרות להשלמת לימודים לתואר ראשון כחלק מרכזי במכתב זה, כדלהלן:

"בפני בוגרי המסלולים עומדות שלוש אפשרויות להשלמת לימודיהם לתואר ראשון:

1. השלמה לתואר ראשון במנהל עסקים בשלוש מכללות בארץ, כולן מוכרות על ידי המועצה להשכלה גבוהה.
2. השלמה לתואר ראשון במלונאות באוניברסיטת בן גוריון, קמפוס אילת.
3. השלמת התואר, במסלול מקוצר, לתואר ראשון במלונאות, בתיירות או מנהל מזון ומשקאות במספר אוניברסיטאות ומכללות בחו"ל.

אנא קרא/י בעיון את ידיעון המסלולים.

מסלולי הלימוד הקרובים יפתחו בסמסטר סתיו באוקטובר 2006".

עדת הנתבעת, הגב' מיכל רובינזון (להלן: "רובינזון"), אשר חתומה על המכתב הנ"ל אשר נשלח למועמדים, כמנהלת לימודי ערב ומסלולי ניהול בכיר, העידה בנוגע למכתב זה כי:

"ש. אני מפנה למכתבך שצורף כנספח 1 בקובץ שלנו האם המכתב מוכר לך.

ת. כן.

....

ש. אני מציג לך את אותו מסמך שעברנו עליו מקודם, מסמך שאת חתומה עליו, מכתב שמסרת למועמדים, האם נכון במהלך הקבלה שלהם

ת. כן זה מכתב שהיה נשלח בדואר או נמסר ידנית לנרשמים.

ש. זה מכתב למועמד ?

ת. אמרתי מי שנרשם, לאו דוקא נרשם והתקבל.

ש. מטרת המכתב להדגיש את ההשלמה לתואר ראשון ?

ת. המטרה של המכתב הזה להביא לידיעת המועמדים האפשרויות להמשך לימודים אקדמאיים

ש. ואיך זה מסתדר עם התשובה שלפני כן, שלא דובר על ההכרה בלימודים בתדמור ?

ת. אני לא חושבת שיש סתירה למי מהתשובות הקודמות שלי. נשאלתי האם הובטחה הכרה או פטורים ואמרתי שלא.

ש. מקודם שאלתי אותך, האם נמסר לתובעים בדבר הכרה בלימודי תדמור – איך זה מסתדר עם המכתב הזה. איך את מבינה את המונח "השלמה לתואר ראשון" שמופיע במכתב ?

ת. אין סתירה בין הדברים. המסמך הזה כפי שהוא עומד בפני עצמו ייתכן שהוא יוצר מצג כפי שאתה מציע לי ומציג את הדברים כפי שאמרת, אבל זה רק כשהוא עומד בפני עצמו. בידיעון כתוב באופן ברור, מהם תנאי הקבלה".

(עמ' 42 ש' 12 – עמ' 44 ש' 5 לפרוטוקול).

הידיעון שחילקה הנתבעת לתובעים

האם מעיון בידיעון שחולק לתובעים אכן ניתן היה להבין את הדברים אחרת, כפי שסבורה גב' רובינזון ?

בהקשר זה, יש להידרש, ראשית, לשאלה מהו הידיעון עליו הסתמכו התובעים בטרם נרשמו ללימודיהם אצל הנתבעת, עניין לגביו חלוקים הצדדים (הידיעונים הוגשו וסומנו ת/1 ו - ת/2). לטענת התובעים, הידיעון ת/1 הוא זה שחולק להם עובר להרשמתם, ואילו הנתבעת טענה, כי הידיעון ת/2 הינו הידיעון שחולק לתובעים עובר לרישום. למחלוקת הנ"ל בדבר הידיעון שהוצג לתובעים נודעת משמעות, נוכח תוכנם השונה של שני הידיעונים בנוגע להתייחסות הנתבעת לאפשרות השלמת הלימודים בתדמור לתואר אקדמאי ראשון.

בידיעון ת/ 1 צוין בעניין זה כדלקמן:

"בוגרי כל המסלולים יכולים להירשם להמשך לימודים.....הקבלה למוסדות השכלה גבוהה בארץ מותנית בעמידה בתנאי הקבלה של מוסדות אלה יש צורך בציון 75 לפחות כציון לקבלת פטור בקורסים".

ואילו בידיעון ת/2 צוין בעניין זה התוכן הנ"ל, וכן תוספת, כדלקמן:

"בוגרי כל המסלולים יכולים להירשם להמשך לימודים.....הקבלה למוסדות השכלה גבוהה בארץ מותנית בעמידה בתנאי הקבלה של מוסדות אלה יש צורך בציון 75 לפחות כציון לקבלת פטור בקורסים.

....

הסכמי ההכרה ללימודי המשך נבחנים מידי שנה ומתחדשים בהתאם".

ההבדל בין שני הנוסחים הנ"ל ברור. הידיעון ת/2 כלל סייג, ברור ומפורש יותר, בדבר חוסר הוודאות בכל הנוגע לאפשרות השלמת הלימודים אצל הנתבעת בלימודי המשך במוסדות להשכלה גבוהה לשם קבלת תואר ראשון. באותה תוספת אשר צוטטה לעיל צוין במפורש, כי הסכמי ההכרה ללימודי המשך אלו נבחנים מדי שנה מחדש, היינו, כי אין וודאות כי תוקפם אכן ימשיך משנה לשנה.

אני סבורה, כי במחלוקת זו, יש להעדיף ולקבל את גרסת התובעים, היינו כי הידיעון ת/1, אשר כמצוטט לעיל כולל את הטקסט המצומצם יותר, הוא זה שחולק להם עובר לרישום. טעמי בעניין זה יפורטו להלן.

נספח כד' לתצהיר הנתבעת הינו מכתב מיום 1.5.08, שנשלח על ידי מר שלמה נדיר (להלן: "נדיר"), מי ששימש בזמנים הרלבנטיים לתובענה כמנכ"ל הנתבעת, אל מר רון שחר, נציג הקריה האקדמית אונו (להלן: "הקריה האקדמית אונו" או "מכללת אונו"), אשר כותרתו "אפשרות הכרה בלימודים קודמים לבוגרי "תדמור"".

עיון בתוכנו של מכתב זה מלמד, כי מר נדיר טען באותו מכתב, שלאחר פגישה שהתקיימה עם נציגת הקריה האקדמית גב' טובה מרקוביץ ביום 16.10.06, ובהתאם לסיכום עמה, פורסם בידיעון הנתבעת, כי לבוגרי תדמור קיים הסדר הכרה בלימודים ולא הסדר שת"פ כפי שהיה עד אז וכן הוספה על ידי הנתבעת בידיעון שלה אותה תוספת שצוטטה לעיל מתוך הידיעון ת/2 - "הסכמי ההכרה ללימודי המשך נבחנים מידי שנה ומתחדשים בהתאם" (נספח כד לתצהירי הנתבעת).

מר נדיר נשאל בעניין מכתב זה בחקירתו הנגדית וטען, כי התוספת הנ"ל לידיעון לא הוספה אחרי הפגישה עם הגב' מרקוביץ אלא מדובר ב"עדכון מצידי" שנעשה לאחר אותה פגישה (עמ' 35 ש' 23-24 לפרוטוקול).

אין בידי לקבל חלק זה בעדותו של מר נדיר, היות ואינו מתיישב עם האמור במכתבו שלו עצמו נספח כד' הנ"ל. כאמור, במכתב זה נכללת אמירה ברורה ומרכזית של מר נדיר, לפיה אותה תוספת בידיעון הנתבעת הוספה לאחר הפגישה עם גב' מרקוביץ ביום 16.10.06.

מכאן, שגם אם הסיבה להכללת אותה תוספת בידיעון ת/2 לא הייתה נעוצה בפגישה עם גב' מרקוביץ דווקא, אלא נעשתה מטעמי זהירות כלליים (או שלא הוספה אך ורק בשל אותה פגישה), ברור הוא לטעמי, כי יש בכך כדי ללמד שלפחות מבחינת לוח הזמנים, אותה תוספת הוכנסה לידיעון לאחר יום 16.10.06, הוא יום הפגישה עם גב' מרקוביץ, כמצוין באותו מכתב, המהווה לצורך בחינת עניין זה משום הודאת בעל דין מצד הנתבעת.

לאמור לעיל יש לצרף את העובדה, כי התובעים החלו בפועל את לימודיהם בחודש אוקטובר 2006.

בהתאם לעדויות שנשמעו לפני, תלמידים אשר החלו את לימודיהם בחודש אוקטובר 2006, קיבלו לידיהם את הידיעונים כמה חודשים לפני כן (ראה אישורו של מר נדיר בעניין זה, עמ' 34 לפרוטוקול מיום 3.7.12 שורות 29-31).

שילוב כלל הראיות הנ"ל מביאני למסקנה, כי הידיעון ת/2 הופק אצל התובעת במועד כלשהו לאחר 16.10.06, היינו לאחר שבידי התובעים כבר היה מצוי הידיעון הקודם, הוא הידיעון ת/1 אשר חולק להם עובר להרשמתם. כאמור, ידיעון ת/1 זה אינו כולל את התוספת המסייגת שצוטטה לעיל, ואשר הוספה בידיעון ת/2.

באשר לתוכנו הנ"ל של הידיעון ת/1, הרי שכמצוטט לעיל, הוא כולל התייחסות לכך שהקבלה למוסדות להשכלה גבוהה בארץ מותנית בעמידה בתנאי הקבלה של מוסדות אלה וכי יש צורך בציון 75 לפחות כציון לקבלת פטור בקורסים. הא ותו לא.

מכאן, שכל אחד מן התובעים שעיין בידיעון ת/1 זה, יכול היה להניח, ולקחת בחשבון בגדר שיקוליו האם להשתלב בלימודים אצל הנתבעת, כי ככל שיעמוד בתנאי הקבלה של אותם מוסדות אקדמאיים וישיג ציון 75 לפחות במקצועות הרלבנטיים, הוא יהא זכאי לפטור מאותו קורס באותם מסלולי השלמה לתואר ראשון.

המידע באתר האינטרנט של הנתבעת

עיון בנספח 2 לתיק המוצגים של התובעים – עותק מפרסום באתר האינטרנט של הנתבעת, מלמד, כי תחת הכותרת "מנהל מלונאי בכיר" בראש העמוד, צוין, כבר במשפט הראשון, כי קיימת אפשרות לבוגרים להשלים לימודיהם לתואר אקדמי מוכר, בזו הלשון:

"בית הספר מפעיל מזה 18 שנה מסלול לימודי ניהול בכיר, המאפשרים לבוגרים להשלים לימודיהם לתואר אקדמי מוכר במוסדות להשכלה גבוהה בארץ ובארה"ב".

ובהמשך העמוד:

"את לימודי המסלול ניתן להמשיך לתואר ראשון במנהל עסקים במספר מכללות בארץ.

...

"הקורסים הינם קורסי המבואות לתואר ראשון במנהל עסקים ומקבילים בתוכן ובמבנה לקורסים המועברים באוניברסיטאות ובמכללות בארץ".

וכן (בעמוד הבא):

"בפני בוגרי המסלול עומדת האפשרות להשלים לימודיהם לתואר ראשון במנהל עסקים במסלול מקוצר בארבע מכללות ואוניברסיטאות בארץ, כולן מוכרות ע"י המועצה להשכלה גבוהה:

ביה"ס למנהל עסקים של במכללה למנהל – תואר B.B בוגר במנהל עסקים.

ביה"ס למנהלים, המרכז האקדמי "רופין" - תואר B.B במנהל עסקים.

הקריה האקדמית – קריית אונו, תואר B.A במנהל עסקים.

אוניברסיטת בן גוריון – קמפוס אילת, תואר B.A בניהול מלונאות ותיירות בשילוב עבודה ברשת ישרוטל".

אף בדף האינטרנט של הנתבעת לא הוסף סייג כלשהו לגבי האפשרות של המשך לימודים.

היום הפתוח שערכה הנתבעת

התובעים העידו, הן בתצהיריהם וחלקם אף בחקירתם הנגדית (התובע 6 והתובעת 2, עמ' 13,16 לפרוטוקול), כי במסגרת היום הפתוח שקיימה הנתבעת במהלך תקופת הרישום ללימודים אצלה, הוסבר להם, כי הקורסים שיילמדו אצל הנתבעת ואשר מהווים חלק מתואר ראשון במנהל עסקים, הלא הם אותם קורסי ליבה, יקבלו הכרה על ידי אותם מוסדות אקדמאים קולטים וכי משמעות הדבר הינה, קיצור משך הלימודים לתואר ראשון בפרק זמן של שנה.

אמנם, מר נדיר טען בעדותו, כי ביום הפתוח אשר קיימה הנתבעת לקראת פתיחת שנת הלימודים, נציגי הנתבעת התמקדו במסלול הלימודים אצל הנתבעת עצמה, ולא באותם מסלולי השלמה לתואר ראשון. וכך העיד מר נדיר בחקירתו הנגדית:

"ש. תאשר לי שהדבר העיקרי שהיה בתהליך הקליטה של הסטודנטים מבחינתכם למעשה היה מתן ההסבר בדבר מסלולי ההשלמה בתואר ראשון במינהל עסקים?

ת. נהפוך הוא, הימים הפתוחים שנועדו להציג את המסלול בתדמור מול מתעניינים מועמדים התמקד בעיקר הסבר על מסלול לימודים, כאשר האופציות להמשך לימודים הוזכר אבל לא נכנסו לעומק בתוך העקרון... ..כאשר הלימודים בתדמור הם לימודים בפני עצמם....כאשר את המידע הרחב יותר של לימודי המשך נעשו בערבים מיוחדים אליהם הוזמנו נציגי מוסדות ההמשך, והם בדרך כלל הציגו את עצמם ואנו השתדלנו שלא לדבר בשמם"

(עמ' 32 ש' 8-18 לפרוטוקול).

ואולם, מעיון בתצהירו של מר נדיר עצמו, עולה תמונה שונה בעניין זה. וכך נאמר שם:

"באופן שיטתי בימים פתוחים שנערכו בתדמור דאגה הקריה האקדמית והיתה מעבירה לנו חומר מטעמה לצורך הצגתו בפני תלמידנו".

(סעיף 13 לתצהיר נדיר).

כן ראה בעניין זה, המכתב הנ"ל מיום 1.1.06 מהקריה האקדמית אונו לנתבעת - נספח ו' לתיק המוצגים של הנתבעת, אליו הפנה וממנו ציטט מר נדיר עצמו בתצהירו, המתייחס לעניין הצגת נושא אפשרות לימודי ההשלמה לבוגרי תדמור ביום הפתוח. מכתב זה מהווה חיזוק לגרסת התובעים באשר ליום הפתוח ותוכנו.

גרסת התובעים בנושא זה אף מתיישבת לטעמי יותר עם הגיונם של דברים. שהרי, סביר להניח, כי הנתבעת הייתה מעוניינת להבליט ביום הפתוח, אשר נועד למשוך תלמידים פוטנציאליים, בין היתר, את אפשרות השלמת הלימודים אצלה במסלול לקבלת תואר אקדמאי, תואר אשר היא עצמה אינה מוסמכת להעניק לתלמידיה. מדובר ביתרון ברור לתלמידים, וזאת מעבר ללימודים אצל הנתבעת עצמה, ומבלי לגרוע מערכם, ואך טבעי והגיוני הוא, כי הנתבעת תהיה מעוניינת להבליט אפשרות זו להשלמת הלימודים אצלה לתואר אקדמאי במסגרת היום הפתוח, ממש כשם שהבליטה את הדברים אף בידיעון שהפיקה.

הריאיון האישי

התובעים העידו בתצהיריהם, וחלקם אף העידו על כך במסגרת החקירה הנגדית (התובעים 6 ו-2, עמ' 13, 16 לפרוטוקול), כי גם במהלך הריאיון האישי אשר קיימו מר נדיר וגב' רובינזון עם כל אחד מהם, הוצגה להם במפורש האפשרות להשלים לימודיהם במסלול מקוצר לשם קבלת תואר ראשון במנהל עסקים, וזאת על יסוד לימודי הליבה אשר כולל מסלול הלימודים אצל הנתבעת.

תימוכין לגרסתם זו הציגו התובעים באמצעות גיליון ציונים של בוגר מחזור לימודים קודם אצל הנתבעת, מר אלי סמרה, אשר מלמד כי הקריה האקדמית אונו אכן הכירה ב 15 קורסים שלמד אותו מר סמרה אצל הנתבעת בזמנו ופטרה אותו מהצורך ללמוד קורסים אלו בשנית.

גרסתם של התובעים בעניין זה הייתה עקבית והיא אף מתיישבת עם עדות גב' רובינזון בחקירתה הנגדית, לפיה, באופן כללי, המידע אשר נמסר לתלמידים ביום הפתוח תאם את המידע אשר נמסר להם במסגרת הריאיון האישי, אם כי טענה, כי לא נמסרו על ידי הנתבעת הבטחות בדבר פטורים או הכרה של מוסדות אחרים בלימודים אצל הנתבעת (עמ' 41 ש' 32 – עמ' 42 ש' 1 לפרוטוקול).

התרשמותי היא, כי עדויות התלמידים התובעים בעניין זה משקפות, בעיקרן, את המציאות, וכי האפשרות ללימודי השלמה לתואר ראשון במנהל עסקים אכן עלתה אף בראיונות האישיים, כאשר תוכן הדברים, בעיקרו, היה דומה למה שנמסר בכתב לתלמידים במסמכים שנדונו לעיל, היינו – המכתב האישי, המידע בידיעון ת/1 והמידע באתר האינטרנט. מעבר לכך, שעדויות התובעים בעניין זה לא נסתרו באופן ממשי, והיו עקביות, הרי שגרסתם בעניין אף מתיישבת, בעיקרה, עם תוכנם של המסמכים בכתב אשר נסקרו לעיל ועם הגיונם של דברים, כי נושא מרכזי זה יעלה אף בשיחה וריאיון אישי עם המועמדים ללימודים.

בשולי הדיון בעניין זה אציין, כי אף מקובלת עלי, כסבירה והגיונית, טענת התובעים בסיכומיהם (סעיף 30), כי לא היו טורחים ללמוד את אותם לימודי ליבה כלליים, אשר אינם נוגעים ישירות לתחום המלונאות, אלמלא סברו, על סמך מצגי הנתבעת, כי לימודים אלו ישמשו אותם בהמשך הדרך לשם השלמת הלימודים וקבלת תואר ראשון אקדמי במנהל עסקים.

המסקנה המצטברת מכל האמור לעיל בפרק זה הינה, לטעמי, ברורה: לפני התובעים אכן הוצגו עובר לרישומם ללימודים אצל הנתבעת, מצגים והתחייבויות מצד הנתבעת, לפיהם קיימת לבוגרי הנתבעת במסלול הנדון אפשרות להשלמת לימודיהם במסלול לימודים מקוצר באחד המוסדות הנ"ל, לשם קבלת תואר ראשון מוכר.

1. האם התובעים הסתמכו על המצגים הנ"ל ?

התובעים העידו, איש איש בתצהיר עדותו הראשית, כי בעת שבדקו את אפשרויותיהם להשתלב במסלול לימודים גבוהים, הם נתקלו בפרסומי הנתבעת, אשר הציעה מסלול לימודים הנקרא "ניהול בכיר" המאפשר לבוגרי המסלול להשתלב במסלול השלמה מקוצר לשם קבלת תואר אקדמי ראשון, כאשר קיצור המסלול בשנה אקדמית שלמה, היינו השלמת הלימודים לתואר בשנתיים במקום בשלוש שנים, יתאפשר נוכח הכרתן של המכללות הקולטות ב- 15 קורסי ליבה הנלמדים אף במסלול הלימודים האקדמי במכללות אלו.

מעדויותיהם של התובעים עלה, כי נושא זה נדון גם בראיונות האישיים שנערכו לכל אחד מהם אצל הנתבעת, כך שהיה ברור לנתבעת, כי מדובר באפשרות אטרקטיבית מבחינת כל אחד מהם.

עדויות אלו, בעיקרן, לא נסתרו ואף מתיישבות, לטעמי, עם הגיונם של דברים. באשר ברור הוא, בראות עיני, כי אפשרות כאמור, של שילוב לימודים מקצועיים בתחום הספציפי בו מתמחה הנתבעת, עם אפשרות להשלמת הלימודים בפרק זמן מקוצר אף לתואר אקדמי, מהווה יתרון ברור מבחינת תלמיד השוקל השתלבות במסלול לימודים אצל הנתבעת.

משכך, אני נכונה לקבל את טענת התובעים, כי הם הסתמכו על אפשרות זו כשיקול משמעותי בעת קבלת החלטתם ללמוד אצל הנתבעת. עם זאת, כמפורט להלן, לא השתכנעתי, כי מדובר בשיקול בלעדי אשר עמד לנגד עיני כל אחד מהתובעים בהקשר זה, ולעניין זה נודעת משמעות אליה אתייחס להלן בהמשך פסק הדין.

1. האם מצגי הנתבעת התבררו כמצגי שווא ?

האם אותה תמונה אופטימית שהציגה הנתבעת לתלמידיה הפוטנציאליים, באותן מסגרות ומסמכים שנסקרו לעיל, לעניין האפשרות להשלמת הלימודים אצלה במספר מוסדות מוכרים להשכלה גבוהה לשם קבלת תואר ראשון, אכן הסתברה כבלתי נכונה בסופו של יום, כטענת התובעים ?

הסדר שיתוף הפעולה היחיד שהוכח בבית המשפט הינו עם הקריה האקדמית אונו

בעניין זה יש לציין, ראשית, כי מהראיות שהוצגו לפני בית המשפט עלה, כי למרות שכמצוטט לעיל פרסומי הנתבעת הנ"ל התייחסו לכמה וכמה מוסדות מוכרים להשכלה גבוהה, הרי שבפועל, ההסדר היחיד בעניין מסלול השלמה כאמור אשר קיומו הוכח לפני בית המשפט היה ההסדר עם הקריה האקדמית אונו.

באשר להסדר עם מוסד אקדמי זה, הוצגו לפני בית המשפט מספר מוצגים, מהם ניתן ללמוד על תוכנו של ההסדר עם הקריה האקדמית אונו, לרבות לעניין הקורסים הנלמדים אצל הנתבעת אשר יזכו להכרה ופטור בקריה האקדמית ועקב כך, לקיצור תקופת הלימודים בשנה אקדמית (מוצגים 4-5 למוצגי הנתבעת).

מר נדיר נשאל בעניין זה בחקירתו הנגדית, וטען, כי ההסכמות עם המוסדות הקולטים בישראל נעשו במכתבי הסכמה והבנה וכי אין הסכמים מסודרים בין הצדדים (כדוגמת הסכם אשר הוצג לו עם אוניברסיטה זרה) (עמ' 37 ש' 12 ואילך לפרוטוקול).

יצוין בהקשר זה, כי ב"כ הנתבעת אף הבהיר באותו שלב במהלך חקירת מר נדיר, כי ככל שקיימים מסמכים מסוג זה, הם צורפו לתצהיר נדיר, והפנה לסעיף 54 לתצהיר זה. עיון במוצגי הנתבעת אינו מגלה קיומו של הסדר נוסף עם מכללה או גוף מוכר אחר להשכלה גבוהה.

יודגש בעניין זה, כי הנתבעת לא הציגה בבית המשפט הסדר כאמור בדבר הכרה בלימודים אלה על ידי המכללה למנהל. זאת, למרות שעל כריכת הידיעון קיימת התייחסות לכך שפעילותה נעשית כביכול בשיתוף עם המכללה למנהל.

עיון בשאלון שהופנה אל הנתבעת ובתצהיר תשובתה לו (מוצג ת/3) מלמד, כי אף במסגרת זו, התייחסה הנתבעת להסדר אשר היה קיים עם הקריה האקדמית אונו בלבד ולנסיבות בהן נודע לה אודות ביטולו.

כמו כן לא הוצגו לבית המשפט ראיות אחרות כלשהן, כגון עדויות מטעם נציגי מוסדות כאלו או אחרים להשכלה גבוהה, לשם ביסוס הטענה בדבר קיומם של הסדרי הכרה כלשהם או בדבר קיומו של מסלול השלמה מקוצר לתואר ראשון לבוגרי הנתבעת. ניתן היה לצפות, כי ככל שהיו לנתבעת הסדרים ברי תוקף מסוג זה עם מוסדות כלשהם להשכלה גבוהה בתקופה הרלבנטית, הם היו מוצגים לפני בית המשפט בראיות ובעדויות מתאימות, או שלכל הפחות קיומם של הסדרים כאלו היה נטען על ידי עדי הנתבעת בפירוט ובקול צלול וברור. העדרן של ראיות ברורות בעניין זה, אומר דרשני ונזקף לחובת הנתבעת.

בשנת 2008 התברר לתובעים כי אין לנתבעת הסדרים תקפים עם מוסדות אקדמים

מהראיות אשר הוצגו לבית המשפט עלה, כי אף הסדר שיתוף פעולה יחיד זה שהוכח בבית המשפט, בין הנתבעת לקריה האקדמית אונו, הופסק על ידי הקריה האקדמית אונו כבר בחודש נובמבר 2005.

הדברים נלמדים ממכתבו מיום 28.11.05 של מר רון שחר מהקריה האקדמית אונו למנכ"ל הנתבעת (מוצג 7 למוצגי הנתבעת), אשר נפתח בדברים הבאים:

"בהמשך לשיחתנו הטלפונית, הריני להודיעך על הפסקת שיתוף הפעולה בין הקריה האקדמית לתדמור".

ואכן, התובעים העידו, כי במהלך שנת 2008, תוך כדי לימודיהם אצל הנתבעת ובשלב מתקדם של לימודים אלו (שהחלו בחודש אוקטובר 2006), נעשו מצידם פניות שונות לאותם מוסדות קולטים להשכלה גבוהה, אשר נזכרו בפרסומי הנתבעת שנסקרו לעיל.

התובעים העידו, כי פניות אלו הבהירו להם, לתדהמתם, כי אותם מוסדות אקדמיים אינם מוכנים להכיר בקורסים כלשהם הנלמדים אצל הנתבעת לצורך קבלת פטורים וקיצור תקופת הלימודים לשם קבלת תואר ראשון.

התובעת 1 הצהירה, כי היא פנתה בעניין זה למכללה למנהל ולמכללת רופין ונענתה בשלילה גמורה, תוך קבלת הבהרה במוסדות אלו, כי אין מסלול מקוצר מיוחד לבוגרי תדמור (סע' 9-10 לתצהירה).

התובעת 2 הצהירה, כי פנתה למכללה למנהל, לקריה האקדמית אונו ולמכללת רופין, הציגה עצמה כבוגרת תדמור וביקשה לבדוק אפשרות להתקבל ללימודי המשך במסלול מקוצר במנהל עסקים, אך נענתה בשלילה, תוך שהובהר לה, כי אין בנמצא מסלול כאמור לבוגרי תדמור. תובעת זו העידה, כי בקריה האקדמית אונו אף נמסר לה, כי שיתוף הפעולה בינה לתדמור הסתיים כבר בתחילת שנת 2006 (סע' 9-10 לתצהירה).

התובעת 5 הצהירה אף היא, כי פנתה למכללה למנהל ונענתה בשלילה (סע' 9-10 לתצהירה).

התובע 6 הצהיר, כי פנה לקריה האקדמית אונו והובהר לו, כי לא קיים עוד שיתוף פעולה עם הנתבעת מאז תחילת שנת 2006 (סע' 9-10 לתצהירו).

עדויות אלו לא הופרכו או נסתרו בחקירותיהם הנגדיות של התובעים.

סיומו של שיתוף הפעולה בין הנתבעת לקריה האקדמית אונו נלמד אף ממוצגי הגנה שונים שהוגשו על ידי הנתבעת והנוגעים למגעים ולהליך משפטי נוסף, אשר התנהל בין הנתבעת לבין תלמיד אחר, שהחל לימודיו בשנת 2007. תלמיד זה, מר ברק קרצלר, הפסיק לימודיו אצל הנתבעת לאחר מספר חודשים, לטענתו משהסתבר לו, כי לימודיו אצל הנתבעת לא יקנו לו אפשרות להשתלב במסלול המקוצר לקבלת תואר אקדמי בקריה האקדמית אונו (הליך זה הסתיים בפסק דין על דרך הפשרה, מוצג מ' למוצגי הנתבעת).

בעניין זה, ובנוסף למכתב הנ"ל מיום 28.11.05, ראה מכתבי הקריה האקדמית אונו מיום 7.4.08, 29.4.08, ו- 11.6.08 – מוצגים כא-כג למוצגי הנתבעת, המשקפים את עמדת הקריה האקדמית אונו בדבר סיום שיתוף פעולה מחייב כלשהו בינה לבין הנתבעת כבר בשנת 2005 ובדבר העדר מחויבות כלשהי מצידה לקלוט את תלמידי הנתבעת או להכיר בלימודיהם הקודמים לצורך השלמת הלימודים לתואר ראשון.

1. פניות התובעים להנהלת הנתבעת לא הועילו

התובעים העידו, כי משהתבררה להם, תוך כדי לימודיהם אצל הנתבעת, מציאות מרה זו, בדבר חוסר האפשרות להיקלט במסלול מקוצר כלשהו לשם השלמת הלימודים לצורך קבלת תואר ראשון, הם פנו, נסערים, לבירור העניין לנציגת הנתבעת, גב' רובינזון, אשר שימשה אז בתפקיד רכזת שירותים אדמיניסטרטיביים אצל הנתבעת ועסקה, בין היתר, בטיפול וליווי שוטף של התלמידים.

ואולם, לטענתם של התובעים (ראה, לדוגמא, סע' 12 לתצהיר התובעת 2), פניותיהם לגב' רובינזון בעניין זה לא זכו למענה ענייני או ממשי כלשהו. גב' רובינזון הבהירה להם, לטענתם, כי הנושא אינו מצוי בטיפולה או אחריותה אלא מטופל על ידי מנכ"ל הנתבעת, מר נדיר, אך עימו לא התאפשר להם להיפגש. גב' רובינזון אמנם התחייבה להעביר את פניות התובעים לידיעת מר נדיר, אך כל תוצאה ממשית או התייחסות עניינית של הנתבעת או מי מאנשיה לא נבעה מכך, לא באופן אישי מול מי מהתובעים ולא מול כלל ציבור התלמידים.

בעדותה של גב' רובינזון היא אישרה את עיקרי הדברים בדבר פניותיהם הנסערות של התובעים אליה, דרישתם להסברים וטיפול בנוגע ללימודי ההמשך במכללות והכרה בלימודיהם אצל הנתבעת והעברת הנושא לטיפול המנכ"ל נדיר (עמ' 45 ש' 16 ואילך לפרוטוקול).

ודוק: הנתבעת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי נקטה בפעולות ממשיות כלשהן מול אותן מכללות קולטות אשר נזכרו בפרסומיה (למעט ההתכתבות עם הקריה האקדמית אונו, שלא הועילה).

הנתבעת אף לא טענה, כי עדכנה את התלמידים, ובכללם התובעים, בדבר מצב הדברים. הנתבעת לא הבהירה, את פשר אותם פרסומים בדבר המכללות הנוספות, בנוסף לקריה האקדמית אונו, אשר נזכרו בפרסומיה ומה עלה בגורל שיתוף הפעולה איתן, ככל שהיה קיים ובאילו תקופות.

התרשמותי היא, כי הנתבעת השלימה עם מצב הדברים וכי טרוניות ופניות התלמידים בעניין זה זכו ל"כתף קרה" ולהתעלמות מצד הנהלת הנתבעת, ובוודאי שלא למענה וטיפול ענייני ממשי כלשהו.

ניתן היה לצפות, כי מצג כה מרכזי מצידה של הנתבעת במסגרת פרסומיה עובר לרישומם של תלמידי מחזור אוקטובר 2006, בדבר האפשרות ללימודי המשך, אשר הסתבר כחסר כיסוי, יזכה את התלמידים, אשר אותה עת עדיין למדו אצל הנתבעת, במענה מרוכז, מכובד והולם יותר.

במצב דברים זה, ונוכח העדר טיפול ממשי כלשהו במועדים בו העניין עמד על הפרק מבחינת התובעים, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, כי לא ניתנה לה על ידי התובעים, או מי מהם, האפשרות לטפל בבעיה ולהביא לכך שהתובעים יוכלו בכל זאת להיקלט ללימודי המשך במנהל עסקים במסלול מקוצר באחת המכללות הנדונות.

שהרי, בכל הנוגע להסדר אשר היה קיים בזמנו עם הקריה האקדמית אונו, התכתובות שנזכרו לעיל מלמדות, כי הנתבעת הייתה ערה, או לפחות צריכה הייתה להיות ערה לביטולו של ההסדר עם מכללה זו כבר ממועד מכתבה של מר רון שחר מאונו, בסוף חודש נובמבר 2005. למרות זאת, הדבר לא בא לידי ביטוי במידע שנמסר לתלמידי מחזור שנת 2006 ובכללם התובעים, והפרסומים השונים שנסקרו לעיל, לא הבהירו באופן כלשהו כי קיימת בעייתיות בעניין מכללה זו.

הנתבעת אף לא הציגה עדות או אסמכתא כלשהי המלמדת, כי ניסתה באופן ממשי כלשהו, לטפל בהשבת שיתוף פעולה זה עם מכללת אונו על כנו, במתכונת כזו או אחרת.

יתרה מכך: כפי שהוכח לפני, ונזכר לעיל, בחודש אפריל 2008 נתקלה הנתבעת בביטוי בפועל לבעיה זו. שכן אז נודע לה, מפנייתו של מר קנצלר אליה לאחר קבלת תשובתה השלילית של מכללת אונו, על דחיית מכללת אונו את פנייתו של ברק קנצלר לקבלת פטורים. מההתכתבות בין הנתבעת ומכללת אונו בהקשר זה עלה באופן ברור, כי לשיטתה של מכללת אונו, אשר נסמכה על הודעתה במכתב מנובמבר 2005, ההתקשרות המחייבת בינה לבין הנתבעת הסתיימה כבר בחודש נובמבר 2005.

ראה בעניין זה גם עדותו של המנכ"ל נדיר בחקירה נגדית, שם אישר כי כבר בחודש אפריל 2008 הוא ידע כי קיימת בעיה בפועל עם נושא ההכרה בלימודים אצל הנתבעת (עמ' 39 ש' 32 לפרוטוקול).

כלומר, זו נקודת זמן נוספת, חודש אפריל 2008, אשר בה ברור כי ידוע לנתבעת, הן ממר קנצלר והן מהתובעים, כי בוגריה נדחים על ידי המכללות אשר אינן מכירות בלימודיהם אצלה ואינן קולטות את התלמידים למסלול מקוצר כלשהו לתואר ראשון. הנתבעת יכולה הייתה, וצריכה הייתה, לנקוט בהליכים שונים ולטפל בנושא עבור התובעים (ועבור תלמידיה האחרים), וזאת לפחות מול מכללה זו בקריית אונו.

כמובן, שפתוחה הייתה לפני הנתבעת אף האפשרות לנקיטה בהליך משפטי מתאים, באם אכן סברה, בכנות, כי הקריה האקדמית אונו דוחה את פניות תלמידיה לקבלת פטורים ולהשתלבות במסלול מקוצר לתואר ראשון שלא כדין.

ואולם פרט לתכתובת הנ"ל בפרשת קנצלר, ולפנייתה של הנתבעת בהקשר זה למכללת אונו לשם "קבלת הבהרות" כדבריה, דבר לא נעשה, או מכל מקום, לא הוכח לפני כי נעשה.

מכל מקום, במבחן התוצאה, הרי שבחודש אוקטובר 2010, למעלה משנתיים לאחר מכן, קיבלה התובעת 2 ממכללת אונו תשובה דומה לזו שנמסרה לברק קנצלר, לפיה שיתוף הפעולה בינה לבין הנתבעת הסתיים כבר בשנת 2005 (מוצג 7 למוצגי התובעים).

בהקשר זה יודגש, כי הנתבעת לא טענה, וממילא לא הציגה עדויות מטעמה לביסוס הטענה, כי במועדים הרלבנטיים ללימודי התובעים, תלמידים אחרים שלה, אשר אפשרו לה לטפל עבורם בנושא, הצליחו להשתלב בלימודי המשך באחת המכללות במסלול מקוצר ולקבל הכרה ופטורים בלימודיהם אצלה. אף עניין זה אומר דרשני ומלמד, כי הבעיה לא הייתה נעוצה בחוסר נכונותם של התובעים להמתין לטיפול בנושא על ידי הנתבעת.

מטעמים אלו, על משקלם המצטבר, ברור הוא, לטעמי, כי אין לקבל את עמדת הנתבעת כי התובעים לא נתנו לה הזדמנות לטפל בבעיה.

סיכום ביניים: נוכח האמור לעיל עד כה, אני קובעת, כי לפני התובעים הוצג בשלב הטרום חוזי, עובר להתקשרותם עם הנתבעת והשתלבותם בלימודים אצלה, מצג בדבר אפשרות להשתלב בלימודי המשך במוסד אקדמי במסלול מקוצר לקבלת תואר ראשון. כן אני קובעת על יסוד האמור לעיל, כי מצג זה התברר כמצג שווא שאינו נכון וכי הוכח לפני, כי במועדים הרלבנטיים אפשרות זו של השתלבות במסלול מקוצר כאמור, לא הייתה פתוחה לפני תלמידי הנתבעת.

1. משמעות הקביעות הנ"ל במישור המשפטי

הקביעות אשר פורטו לעיל מקימות לתובעים מספר עילות תביעה אפשריות, במישור החוזי והנזיקי כאחד.

הפן החוזי

משמעות קביעות אלו הינה, כי הוצג לתובעים על ידי הנתבעת, בשלב הטרום חוזי, מצג שווא רשלני, גם אם לא מצג מטעה מכוון, עליו הסתמכו התובעים בעת קבלת ההחלטה להירשם ללימודים אצל הנתבעת, היינו להתקשר עימה בחוזה בעניין לימודים אלו.

מצג שווא זה, המהווה התחייבות מצד הנתבעת לנכונותו, גרם לתובעים לסבור, בטעות, כי לאחר השלמת לימודיהם אצל הנתבעת הם יוכלו להשתלב באחת מאותן מכללות נדונות, בלימודי המשך מקוצרים לשם קבלת תואר ראשון בניהול.

סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") הדן בטעות בשלב כריתת החוזה, קובע, כי מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה, רשאי לבטל את החוזה (החלופות השונות הנוגעות לשאלת ידיעתו של הצד השני לחוזה מוסדרות בס"ק א ו-ב).

כפי שקבעתי לעיל, אני מקבלת את טענת התובעים, כי האפשרות ללימודי ההמשך במסלול מקוצר לשם קבלת תואר אקדמי היוותה שיקול משמעותי אצל התובעים בעת קבלת החלטתם להירשם ללימודים אצל הנתבעת. ואולם, אין בידי לקבל את טענת התובעים, כי לולא אפשרות זו, הרי שבהכרח, לא היו בוחרים ללמוד אצל הנתבעת, ולא היו מתקשרים עימה בחוזה ללימודים אצלה, היינו כי הם זכאים לביטול ההתקשרות עם הנתבעת ולהשבה מלאה.

כמובן, שלא די בכך שזו הייתה טענת התובעים בתצהיריהם, וגם אם, מטבע הדברים ונוכח אופייה האישי של טענה זו, טענה זו לא נסתרה בראיה חד משמעית מטעם הנתבעת, עדיין על בית המשפט לבחון את שאלת סבירותה.

כאמור, איני סבורה, כי סבירות כאמור מתקיימת בנסיבות המקרה. הנתבעת הינה בית ספר מקצועי וותיק ובעל שם ללימודי תעודה בתחום הספציפי של הכשרת עובדים בענף האירוח וההסעדה הקולינרית. יש להניח, כי פניית כל אחד מהתובעים ללימודים אצל הנתבעת נעשתה עקב התעניינותו בתחום זה ורצונו ללמוד אותו באופן יסודי. שהרי, אלמלא התעניינות התובעים בתחום זה, יכולים היו, מן הסתם, לפנות ישירות ללימודי תואר כללי בניהול או במנהל עסקים (ובכל הנוגע לעמידה בתנאי הקבלה של אותן מכללות, הרי שבהתאם לפרסומי הנתבעת, ממילא היה על התובעים לעמוד בתנאים אלו גם לו היו נקלטים ללימודי המשך במכללות אלו לאחר לימודיהם אצל הנתבעת, כך שאין מדובר ב"מסלול עוקף" כלשהו בכל הנוגע לתנאי הקבלה במכללות).

בהקשר זה אף אין בידי לקבל טענת התובעים בסיכומיהם (סע' 79(ב)), כי העובדה, שלתובעים לא היו רקע או ניסיון ממשי בתחום האירוח, הקולינריה או המלונאות לפני תחילת לימודיהם, מלמדת על חוסר עניין מיוחד מצידם בתחום זה. מדובר בתובעים שהינם אנשים צעירים, אשר מטבע הדברים הינם חסרי רקע וניסיון מקצועי ממשי כלשהו, ואשר הלימודים נחוצים להם דווקא על מנת לרכוש ידע בתחום העניין אליו פנו ואולי אף מקצוע לחיים ואפשרויות תעסוקה להמשך דרכם.

אף העובדה, כי תיקיהם האישיים של התובעים אצל הנתבעת לא לימדו על הצהרה מיוחדת של התובעים, בשלב הרישום ללימודים או הריאיון האישי, בדבר רצונם להשתלב בתחום המלונאות, האירוח או הקולינריה (סע' 79(א) לסיכומי התובעים) אין בה כדי ללמד על חוסר עניין או אדישות מצד התובעים באשר לתחום זה. שהרי, התובעים "הצביעו ברגליהם" עת נרשמו ללימודים אצל הנתבעת, הידועה בהתמחותה בתחום זה דווקא, כי תחומים אלו מהווים תחומי עניין מבחינתם.

מכאן, שלמרות שהתובעים הסתמכו על מצג הנתבעת בדבר קיומה של אפשרות ללימודי המשך במכללות הנדונות, הרי שלא השתכנעתי, כי אלמלא אפשרות זו, לא היו התובעים, או מי מהם בוחרים ללמוד אצל הנתבעת.

למען הסדר ושלמות התמונה יובהר, כי אף איני סבורה, שהתובעים הוכיחו הטעיה מכוונת מצד התובעת בכל הנוגע למצגים הנדונים, ואני סבורה, כי התנהלות הנתבעת ממוקמת במתחם הרשלנות ולא במתחם ההטעיה או המירמה המכוונות. מכאן, שזכות לביטול ההתקשרות ולהשבה מלאה לא קמה אף לאור סעיף 15 לחוק החוזים. בהקשר זה יצוין, כי, למעשה, למרות טרוניותיהם הרבות של התובעים כנגד הנתבעת ואופן התנהלותה בפרשה, הם לא טענו בסיכומיהם למרמה או להטעיה מכוונת מצד הנתבעת כלפיהם, אלא להתנהלות ולמצגים רשלניים.

לפיכך, אין מקום לביטול ההסכם בטענת טעות או הטעייה.

אף אין בידי לקבל את טענת התובעים (סע' 81 לסיכומיהם), כי מדובר במקרה דנן בהפרה יסודית של תנאי יסודי בהתקשרות בין הצדדים, כמשמעותה בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"). עניין האפשרות ללימודי ההמשך לא הוגדר בין הצדדים באופן ברור ומפורש, במסמך כלשהו, כתנאי יסודי בהתקשרות וברישום ללימודים. מעבר לכך, וכאמור לעיל, לא השתכנעתי כי התובעים לא היו מתקשרים עם הנתבעת אילו ידעו מראש על חוסר האפשרות ללימודי המשך. מכאן, שלא מתקיימים תנאי הוראת סעיף 6 לחוק התרופות.

ואולם, למרות כל האמור לעיל עד כה באשר לפן החוזי, ונוכח הראיות שהובאו לפני בית המשפט בהליך זה, אני סבורה, כי במקרה דנן אכן קמה לתובעים זכות חוזית לביטול ההסכם. אבאר הטעם לכך להלן.

בהתאם לסעיף 7(ב) לחוק התרופות, גם כאשר אין מדובר בהפרה יסודית, אלא בהפרה לא יסודית של ההתקשרות, רשאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר אורכה לקיומו וההפרה לא תוקנה בתוך פרק זמן סביר.

במקרה דנן, וכפי שנקבע לעיל, מהראיות שהוצגו לבית המשפט עלה באופן ברור, כי התובעים אכן פנו אל הנתבעת ואנשיה לאחר שהסתבר להם כי בניגוד למצגי הנתבעת בפרסומיה השונים והתחייבותה הנלמדת מהם בדבר אפשרות ללימודי המשך, הרי המכללות אינן מוכנות להכיר בלימודיהם ולקלוט אותם לשורותיהן במסלול לימודים מקוצר. כפי שנקבע לעיל, פניות נסערות וחוזרות אלו של התובעים, לאורך תקופה ממושכת, ואף לאחר סיום לימודיהם, לקבלת מענה ופתרון מצד הנתבעת, לא קיבלו מענה וטיפול מספקים מצידה של הנתבעת לאורך תקופה ממושכת.

מכל מקום במבחן התוצאה - הבעיה לא נפתרה.

מכאן, שבהתאם לסעיף 7(ב) לחוק התרופות, התובעים זכאים לבטל את ההתקשרות עם הנתבעת לאחר שההפרה בעניין לימודי ההמשך לא תוקנה.

בהקשר זה אציין, כי אין בידי לקבל טענת הנתבעת, כי התובעים לא מסרו הודעת ביטול כדין, באשר בכל מקרה, ניתן לראות בהגשת התביעה, משום מתן הודעה כאמור (ראה: ע"א 81/89 גולן נ' מד"י, פ"ד מה (3) 824, 829). בעניין זה יוזכר, כי התביעה הוגשה בחודש נובמבר 09, לאחר שמידע ראשוני בדבר הבעיה נודע לתובעים בחודש אפריל 2008 וכאמור לעיל, הם ניסו בשלב ראשון לבוא בדברים ולקבל מענה מהנתבעת. לכן, אף אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, כי מדובר בשיהוי או איחור גדול מדי בהגשת התביעה.

עם זאת, בהתאם לסעיף 9 לחוק התרופות, הדן בחובת ההשבה ההדדית לאחר ביטול התקשרות, במקרה כזה, על כל צד להשיב לצד השני את מה שקיבל על פי ההסכם, או את שוויו.

במקרה דנן, התובעים השלימו את תקופת לימודיהם אצל הנתבעת, גם אם לא כולם השלימו את חובותיהם והיו זכאים לתעודת בוגר. מכאן, שיש לאזן במסגרת ההשבה ההדדית את עובדת הלימודים אצל הנתבעת ואת שוויה, ואין מדובר בהשבה מלאה ובלתי מסויגת של שכר הלימוד לתובעים.

הפן הנזיקי

עילת תביעה תקפה עומדת לתובעים אף מכוח דיני הנזיקין, ולטעמי, אלו הן אף "המשקפיים המשפטיות" המתאימות יותר להביט דרכן על השתלשלות העניינים נשוא ההליך.

בסעיף 2(א) בפרק א' לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט – 1999 נקבעה העוולה של תיאור כוזב.

בהתאם להוראת חוק זו, חל איסור על עוסק לפרסם מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת, כי אינו נכון. זאת, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר.

בסעיף 11 לחוק זה נקבע, כי הפרת הוראות פרקים א' או ב' בחוק מהווה עוולה בנזיקין, עליה יחולו הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

במקרה דנן, כפי שנקבע לעיל, הנתבעת הציגה לפני התובעים מצג שהסתבר כמצג שווא בעניין האפשרות ללימודי המשך לתואר אקדמי במספר מכללות. כפי שעוד נקבע לעיל, הנתבעת ידעה, או צריכה הייתה לדעת, כי אפשרות זו אינה תקפה בעת שהציגה אותה לפני התובעים באותם פרסומים שנדונו לעיל וכן ביום הפתוח ובריאיון האישי. זאת, נוכח הודעת מכללת אונו בדבר סיום ההסדר בין הצדדים כבר בסוף שנת 2005 ובהעדר ראיות להסדרים תקפים אותה עת עם המכללות האחרות שנזכרו באותם פרסומים.

מכאן, שהנתבעת עוולה כלפי כל אחד מן התובעים בעוולה הנ"ל של תיאור כוזב והם זכאים לתשלום פיצויים בגין נזקיהם עקב כך.

מבלי להיכנס לדיון מפורט ונרחב ביסודותיה של עוולת הרשלנות הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, המוכרים והידועים, אציין, כי אני סבורה, שבמקרה דנן, מעבר להפרה החוזית ולעוולת תיאור כוזב, מתקיימים אף יסודותיה של עוולה זו. זאת, באשר ברור הוא לטעמי, כי לנתבעת, כמוסד לימודי הקולט תלמידים לשורותיו לתקופה ממושכת וכנגד תשלום שכר לימוד משמעותי, חובת זהירות כלפי תלמידיה, ועליה למסור להם מידע שלם, מדויק ואמין אודות ההתקשרות עימה ותנאיה. הנתבעת יכולה וצריכה לצפות כי תלמידים פוטנציאליים הפונים אליה ומתעניינים באפשרויות הלימודים אצלה יסתמכו על המידע והמצגים שהנתבעת, כמוסד מוכר ומכובד ללימודים בתחום הנדון, מוסרת להם, כבסיס משמעותי, ואולי אף מרכזי, לצורך קבלת החלטתם באם להירשם ללימודים אצלה. כפי שנקבע לעיל, במקרה דנן, המצג שהוצג על ידי הנתבעת לתובעים בשלב הטרום חוזי בנוגע לאפשרות ללימודי המשך אקדמיים, הסתבר כבלתי נכון, בלשון המעטה. כן נקבע לעיל, כי התנהלות הנתבעת הן בכל הנוגע לפרסומם של המצגים הנדונים והן טיפולה בפניות התלמידים לאחר שהסתברה הבעיה בעניין, היו בלתי מספקות ולא עמדו במצופה מן הנתבעת בנסיבות הנדונות. מכאן, קביעתי, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה ועוולה אף ברשלנות כלפי כל אחד מן התובעים.

בשולי הדיון בעניין זה אציין, כי אין בטענת הנתבעת כי לא ידעה, בעת קליטת התובעים כתלמידים, על סיום שיתוף הפעולה מצד מכללת אונו, כדי להועיל לנתבעת. כאמור לעיל, הוצג לפני בית המשפט מכתב ממנו עולה, כי כבר בשנת 2005, נשלח אל הנתבעת מכתב מטעם מכללת אונו בדבר סיום ההתקשרות. גם אם מכתב זה לא הגיע אל הנתבעת, או מי מאנשיה, בזמן אמת, וספק בעיני אם זה אכן מצב הדברים, הרי שהיה עליה לוודא, באופן אקטיבי, מול כל מכללה ומכללה, עובר לפרסום הידיעון ושאר הפרסומים שנדונו לעיל, והצגת המצגים בעניין לפני תלמידיה הפוטנציאליים, כי שיתוף הפעולה על כל אחת מהמכללות הנדונות, עומד בתוקפו. זאת ועוד: ככל שהיו "קצרים" כאלה או אחרים בתקשורת בין הנתבעת לבין המכללות, או מי מהן, ובעניין זה איני מכריעה, הרי שאין בכך כדי להועיל לנתבעת בשאלת אחריותה הנ"ל מול התובעים, תלמידיה. שהרי, האחריות לעיל לא הוטלה בגין תרמית או הטעיה או מצג שווא זדוני, אלא בגין הפרה חוזית ורשלנות, כך שאין למימד האשמה או הידיעה רלבנטיות.

לסיכום פרק זה: התובעים זכאים לפסיקת פיצויים לטובתם בגין נזקיהם בפרשה, וזאת, הן מכוח דיני החוזים, נוכח זכותם לביטול ההתקשרות עקב הפרה והן מכוח דיני הנזיקין.

יש לבחון כעת, את נזקי התובעים ושאלת סכומי הפיצויים המגיעים להם בהתחשב במכלול נסיבות העניין שהוכחו לפני ובמסגרת הדינים הנ"ל.

ד2. שאלת הנזק

כאמור, התובעים עתרו לחיובה הכספי של הנתבעת בגין שלושה ראשי נזק: השבת שכר הלימוד ששילם כל אחד מהם לנתבעת, ובנוסף, פסיקת פיצויים בגין עוגמת נפש ובגין פרק הזמן האבוד אותו השקיעו בלימודי הליבה.

1. התביעה להשבת שכר הלימוד

התובעים עתרו להשבת מלוא שכר הלימוד ששילמו לנתבעת עבור שתי שנות הלימודים אצלה (סך שנע בין כ- 41,000 ₪ לכ- 43,000 ₪ לתובע – מוצגים 24, 25(א-ה) ו- 26(א-ו) למוצגי התביעה).

כפי שנקבע לעיל, לתובעים אכן עומדת זכות לביטול ההתקשרות עם הנתבעת בהתאם לסע' 7(ב) לחוק התרופות, וזאת נוכח הפרת הנתבעת את התחייבותה ומצגיה בעניין האפשרות ללימודי המשך מקוצרים לתואר ראשון בניהול, הפרה אשר לא תוקנה על ידה למרות פניותיהם החוזרות של התובעים.

בהתאם לסעיף 9(א) לחוק התרופות, משבוטל החוזה, קמה חובת השבה הדדית של הצדדים להתקשרות, ועליהם להשיב זה לזה מה שקיבל כל אחד מהם על פי החוזה, ובאם ההשבה בעין אינה אפשרית או סבירה, יש להשיב את שוויו של מה שהתקבל.

ודוק: הואיל ומדובר בזכות לביטול ההתקשרות וההשבה הנובעת ממנה, הרי שלגבי רכיב תביעה זה, שאלת הקשר הסיבתי וגובה הנזק שנגרם לכל אחד מהתובעים אינה רלבנטית. לפיכך, זכות זו לביטול והשבה עומדת הן לתובעים אשר השלימו את לימודיהם באופן מלא והיו זכאים לתעודת גמר (התובעים 1, 2 ו-4) והן לתובעים אשר למדו לאורך כל תקופת הלימודים אך לא השלימו את מלוא חובותיהם ולפיכך אינם זכאים לתעודת בוגר (התובעים 3,5 ו- 6).

מכל מקום, הואיל וחובת ההשבה היא הדדית וחלה גם על הצד הנפגע מן ההפרה, הרי שכנגד הסעד של השבת שכר הלימוד המלא לו עתרו התובעים, עליהם להשיב לנתבעת גם כן "את מה שקיבלו" ממנה במסגרת החוזה.

הואיל ומה שקיבלו התובעים בתקופת לימודיהם אצל הנתבעת, היינו ידע והשכלה, אינו ניתן, מטבע הדברים, להשבה בעין, הרי שעל התובעים, כמצוות סעיף 9 הנ"ל, להשיב לנתבעת את "שוויו" של מה שקיבלו.

הואיל ושווי מסוג זה איננו, על פי טיבו, בעל ערך ידוע ומדויק, הרי שעל בית המשפט לאמוד את השווי הנדון, בהתאם למכלול נסיבות העניין והראיות שהובאו לפניו.

לצורך עריכת אומדן זה, אני סבורה, כי יש להביא בחשבון, בין היתר, מעבר לנתון של שכר הלימוד עצמו, את העובדה שהתובעים למדו אצל הנתבעת במשך שנתיים וכן את העובדה, כי כעולה מהראיות שהוצגו בהליך זה, לימודי הליבה אותם למדו תלמידי התובעת הינם בסדר גודל של כ- 14-15 קורסים, אשר היו אמורים לחסוך לתובעים שנת לימודים אקדמית אחת, לו היו משתלבים במסלול לימודי המשך מקוצר באחת המכללות.

כעולה מעיון בידיעון ת/1, קורסי הליבה האקדמיים הינם קורסים במתמטיקה (א'-ב'), סטטיסטיקה (א'-ב'), מבוא לכלכלה (א'-ב'), חשבונאות (א'-ב'), יסודות המימון, יסודות המשפט, משפט עסקי, פסיכולוגיה חברתית, התנהגות ארגונית, יסודות ניהול עסקי, ניהול משאבי אנוש, מחשבים, תקשורת בין אישית, מבוא לשיווק ועוד (ראה הידיעון ת/1, עמ' 20-24).

הקורסים המקצועיים, המהווים את חלקו השני של מסלול הלימודים אצל הנתבעת הינם קורסים בתחום המלונאות ותחומים משיקים: מבוא לתורת המלונאות, מוזגות ובר, תורת המזון, סניטציה ומיקרו ביולוגיה, תכנון מלון, ניהול אירועים, מסעדנות, ביקורת מזון ומשקאות, תכנון והקמת מסעדות, לימודי שפה, ניהול משרד קבלה, ניהול מערכות מחשב מלונאיות, אמנות הבישול ועוד. כן כולל הפירוט בדבר הקורסים המקצועיים פרטים לגבי שעות עבודה מעשית של התלמידים במסעדה, ניהול משק, ומלונות (ראה הידיעון ת/1, עמ' 25-28).

פירוט הקורסים בידיעון ת/1 אף כולל מידע לגבי היקף השעות הסמסטריאליות של כל אחד מהקורסים הנ"ל, כך שניתן לסכום את היקף השעות הכולל של הקורסים האקדמיים לעומת הקורסים המקצועיים.

מעיון בנתונים בעניין זה עולה, כי קורסי הליבה מהווים כמחצית מהיקף הלימודים אצל הנתבעת (למעט היקף תחומי העבודה המעשית).

נתון זה בדבר היקפם של לימודי הליבה לעומת הלימודים המקצועיים אף מתיישב עם הראיות שהובאו לפני בית המשפט לפיהן, באותם מסלולים מקוצרים לתואר ראשון במכללות הנדונות, אמורים היו תלמידי הנתבעת לקבל פטורים מ 14-15 קורסים (אותם למדו אצל הנתבעת) ולקצר עקב כך את תקופת לימודים לתואר בשנה אקדמית אחת (משלוש שנים לשנתיים).

בהתחשב במכלול נתונים אלו, ובכך שעקב סירובן של המכללות הנדונות לקלוט את תלמידי הנתבעת לאותם מסלולים מקוצרים לתואר ראשון, הרי שמשמעות הדבר הינה, כי התובעים ייאלצו ללמוד במסלול לימודים מלא לצורך קבלת תואר ראשון, מבלי שיקבלו פטור מלימודי הליבה, עליהם יצטרכו לחזור במסגרת מסלול לימודים מלא ורגיל לתואר ראשון בניהול במכללות (כפי שהוכח, שתיים מהתובעים – התובעות 1 ו- 2, כבר השתלבו במסלולים כאמור באופן זה).

מכאן, שלצורך עריכת אומדן לשם קביעת שוויו של "מה שקיבלו" התובעים מן הנתבעת במסגרת ההתקשרות עימה, שווי אותו עליהם להשיב לתובעת כמצוות סעיף 9 לחוק התרופות, אני קובעת, כי יש להפחית את לימודי הליבה הנדונים, אשר לא הביאו לתובעים את התועלת המקווה לצורך לימודי ההמשך ולפיכך לא ניתן להתייחס אליהם כאל שווי שהתובעים קיבלו במסגרת ההתקשרות.

ודוק: אני ערה לכך, כי במסגרת אותם לימודי ליבה, התובעים קיבלו ידע והשכלה שהינם בעלי ערך ושווי לכשעצמם. ואולם, מנגד, הם גם השקיעו מאמץ, טרחה וזמן בלימוד אותם קורסים על כל הכרוך בכך, אשר לא הניבו להם את התועלת המקווה המרכזית ביחס לקורסים אלו, עליהם יצטרכו לחזור לצורך קבלת תואר ראשון. לפיכך, שלטעמי, לא ניתן לומר שהתובעים הפיקו מקורסים אלו תועלת ממשית כלשהי.

זאת, להבדיל מהקורסים המקצועיים, בתחום המלונאות והתחומים המשיקים, אשר ממילא לא צפויים היו להניב לתובעים פטורים כלשהם במסגרת לימודי ההמשך האקדמיים, ואשר בגינם קיבלו התובעים תמורה מלאה וכן זכאות לתעודת בוגר (מי מהם שטרח להשלים את כל חובותיו אצל הנתבעת).

המשמעות המעשית של מכלול השיקולים הנ"ל ושל קביעתי לעיל הינה, כי "שוויו" של מה שקיבלו התובעים מן הנתבעת עומד על שנת לימודים אחת לערך, היינו כמחצית משכר הלימוד הכולל ששילמו התובעים לנתבעת.

מכאן, שבמסגרת חובת ההשבה ההדדית, על הנתבעת להשיב לכל אחד מן התובעים אך את מחציתו של סכום שכר הלימוד הכולל אשר שולם על ידי כל אחד מהתובעים עבור מסלול הלימודים כולו שאורכו שתי שנות לימודים.

(סכום שכה"ל המלא המדויק ששילם כל אחד מן התובעים מפורט במוצגים 24, 25(א-ה) ו- 26(א-ו) למוצגי התביעה, ויש להשיב לכל תובע מחצית ממנו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל).

1. התביעה בגין "השנה האבודה"

כאמור, התובעים עתרו, בנוסף לאמור לעיל, אף לפסיקת פיצויים בגין נזקיהם עקב אי ההכרה בלימודי הליבה והעדר אפשרות להשתלב במסלול לימודים מקוצר במכללות. זאת, בטענה לביטול זמן ואובדן השתכרות במשך שנת לימודים אחת, שהושקעה על ידם בלימודי הליבה (יומיים בשבוע).

כן עתרו לפיצוי בגין נזקים נלווים נוספים (סע' 27 לכתב התביעה, סע' 113 לסיכומי התובעים).

בעניין מרכיבי תביעה אלו נסמכו התובעים, בעיקר, על חוות דעת מקצועית – כלכלית שהוגשה על ידם, מטעמו של הכלכלן מר צבי קליין (יוער, כי חוות דעתו של מר קליין כללה התייחסות אף למרכיב התביעה להשבת שכר הלימוד, המלא – דרישה שהתקבלה באופן חלקי, ללא קשר לחוות דעתו של מר קליין, כפי שנדון והוכרע לעיל).

בהקשר למרכיבי תביעה אלו, יחדיו, עתרו התובעים לפסיקת פיצויים בסך של 44,500 ₪ לכל תובע.

לחלופין, עתרו התובעים בסיכומיהם בהקשר לנזקים אלו לפסיקת סך של 25,236 ₪ לתובע בלבד.

סכום זה נובע לטענתם מתעריף שכר המינימום במכפלת סך כל השעות אשר השקיעו התובעים בלימוד קורסי הליבה (20,286 ₪), בצירוף סכום ההפרש בין שכר לימוד במכללה לשכר לימוד בתדמור לתקופה של שנת לימודים אחת (4,950 ₪).

אובדן השתכרות

איני סבורה, כי די באמור בחוות דעתו של מר קליין על מנת לבסס, באופן ראייתי מספק, את זכותו של כל אחד מן התובעים לפיצוי בגין אובדן השתכרות/ביטול זמן בפרק הזמן שהושקע בלימודי הליבה.

חוות דעתו של מר קליין עוסקת בהצגת אופן חישובו של מרכיב נזק זה, תוך התייחסות להיקף הזמן ולשכר סטודנטים ממוצע כלשהו. ואולם, בבסיסו של פריט נזק זה ניצבת ההנחה, כי כל אחד מהתובעים אכן היה בוחר, ומצליח, לעבוד ולהשתכר, בפרק זמן זה אותו השקיע בלימוד קורסי הליבה.

הנחה עובדתית זו לא בוססה בראיות מספקות על ידי התובעים או מי מהם.

תצהירי התובעים אינם כוללים התייחסות אישית של כל אחד מהם, אשר יש בה כדי לבסס הנחה עובדתית זו, אלא אך ורק הפניה לחוות דעתו של מר קליין (ראה, לדוגמא, תצהירה של התובעת 1, סע' 24-26 ותצהירה של התובעת 2 סע' 27-29, התייחסות דומה קיימת אף בתצהירי שאר התובעים).

התובעים, אשר הגישו כולם תצהיר עדות ראשית, הסתפקו בהקשר זה באמירה, זהה מפי כולם, כי על מנת לסיים לימודים לתואר במנהל עסקים הם יאלצו "להקריב" שנה נוספת מחייהם. הם לא הבהירו, למשל, מה היה מקום עבודתם, ככל שעבדו במהלך תקופת לימודיהם, או בסמוך לפני ואחרי תקופה זו, ומה היו הכנסותיהם מאותה עבודה. הם אף לא הבהירו בעדויותיהם האם אכן היו בוחרים לעבוד בפרק הזמן הנדון, אלמלא עסקו בלימוד קורסי הליבה הנדונים.

בנסיבות אלו, אני סבורה, כי מרכיב נזק נטען זה נותר ערטילאי ובלתי מוכח, וכי לא די בכימותו של הסכום בגדר חוות דעתו של מר קליין בכדי לזכות את התובעים, או מי מהם, בסכום כלשהו בגין מרכיב נזק זה.

מטעמים אלה, אין מקום אף לפסיקת סכום חלופי כלשהו לתובעים.

למעלה מן הצורך אציין, כי לטעמי, אף התחשיב עצמו הכלול בחוות הדעת בנוגע למרכיב נזק זה, אינו מבוסס כדבעי. זאת, נוכח העדר אסמכתאות או פירוט ממשי כלשהו של המומחה ביחס לסכומים הנדונים עליהם התבסס תחשיבו בדבר אובדן השתכרות. לא די בהקשר זה בציון שם כזה או אחר של מסעדה במהלך החקירה הנגדית, או במומחיותו הכללית הנטענת של מר קליין בתחום הנדון, ויש להציג לפני בית המשפט, את הנתונים – חומר הגלם, עליו נסמך החישוב הסופי, כגון מקומות העבודה השונים הסטודנטיאליים שבדק המומחה או שמוכרים לו, סוגי המשרה הנדונים וכו'. ראה בעניין זה גם תקנה 134א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. מכל מקום, פיסקה אחרונה זו נכתבה, כאמור, למעלה מן הצורך, הואיל ואיני סבורה, כי התובעים הוכיחו את עצם זכותם לפסיקת פיצוי בגין מרכיב נזק זה.

מכאן, שתביעת התובעים בעניין אובדן השתכרות ב"שנה האבודה" – נדחית.

הפרש שכר לימוד

בנוגע למרכיב תביעה זה, אני סבורה, כי כל אחד מהתובעים אכן זכאי לפסיקת פיצוי בגין הפרש שכר הלימוד לשנת לימודים אחת, כאשר ההפרש מתייחס לפער בין שכר הלימוד במכללה לבין זה שבתדמור.

הזכות עצמה לפיצוי בהקשר זה נובעת מהקביעה המרכזית בפסק דין זה, אשר הטילה על הנתבעת אחריות לנזקי התובעים עקב אי קליטתם למסלול מקוצר ללימודי המשך במכללות הנדונות הנזכרות בפרסומי הנתבעת כמכללות קולטות.

כפי שנקבע לעיל, משמעות הדבר הינה, כי תובע המעוניין בקבלת תואר אקדמי ייאלץ להשתלב במסלול לימודים מלא, בן שלוש שנים, ולא שנתיים בלבד, ללא הכרה כלשהי בלימודי הליבה אצל הנתבעת או קיצור כלשהו של מסלול הלימודים הרגיל לתואר ראשון בניהול.

בהתאם לכך, נפסק לעיל, כי התובעים זכאים להשבת שכר הלימוד ששילמו לנתבעת עבור שנת לימודים אחת.

כפי שעולה מחוות דעתו של מר קליין, אשר לא נסתרה בנקודה זו, הלימודים במכללה ממוצעת הינם יקרים יותר ב- 4,950 ₪ לשנת לימודים בהשוואה לשכר הלימוד אצל הנתבעת לשנה (שיושב לתובעים בהתאם לפסיקה לעיל).

מכאן, ששיפוי מלא של התובעים בהקשר זה של הצורך להשקיע שנת לימודים נוספת לשם קבלת תואר אקדמי, מחייב פסיקתו של פיצוי בגין הפרש זה, על מנת לממן שנת לימודים מלאה נוספת במכללה כלשהי.

ודוק: אני ערה לכך, שקיימים, מן הסתם, הפרשים כאלה או אחרים בשכר הלימוד בין המכללות השונות, וכי יתכן וסכום ההפרש הנתבע אינו משקף במדויק את ההפרש של עלות הלימודים בין כל מכללה ומכללה בהשוואה לשכר הלימוד אצל הנתבעת במועד הנתבע. ואולם, מר קליין הבהיר בעדותו בחקירה נגדית בהקשר זה, כי הסכום הנדון משקף הפרש עלות לימודים מול מכללה "סבירה" וכי הנתונים שלפניו כללו מכללות אשר שכר הלימוד בהן יקר יותר אשר לא נלקחו בחשבון לצורך סכום זה (עמ' 25 ש' 1-4 לפרוטוקול). קביעה זו של המומחה לא נסתרה בראיה נגדית כלשהי, ומכל מקום נוכח הסכומים שעל הפרק, ניתן להניח, כי אין מדובר בפערים משמעותיים כלשהם.

יובהר עוד בהקשר זה, כי אין לטעמי הבדל בין תובעים שלאחר תקופת לימודיהם אצל הנתבעת הוכח כי אכן פנו בפועל ללימודים במסלול מלא לתואר ראשון לבין אלו שלא עשו זאת נכון למועד התביעה. זאת שכן, בהעדר הכרה של המכללות בלימודי הליבה אצל הנתבעת, הרי שכל אחד מן התובעים ייאלץ להשקיע את אותה שנת לימודים נוספת אם וככל שיבקש לקבל תואר אקדמי בניהול.

מכאן קביעתי, כי על הנתבעת לשלם לכל אחד מן התובעים בגין מרכיב נזק נתבע זה סך של 4,950 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התביעה ועד התשלום בפועל.

עלות קורס הכנה לבחינה פסיכומטרית

במסגרת כתב התביעה ובחוות דעתו של מר קליין כומת מרכיב נזק נוסף בסך כולל של 6,750 ₪ עבור עלות קורס הכנה למבחן פסיכומטרי שעל התובעים לעבור, יתכן, כחלק מתנאי הקבלה למסלול לימודים אקדמי באחת המכללות (הסכום הנתבע הוא 6,900 ₪ לפי סעיף 27(ה) לכתב התביעה ו- 6,750 ₪ לפי סעיף ב.1.6.2 לחוות דעת קליין).

ספק אם התובעים עומדים בסיכומיהם על מרכיב תביעה זה, באשר אינם מתייחסים אליו ישירות במקום הרלבנטי בסיכומיהם (סע' 113), ונראה כי מדובר בדרישה שנזנחה. מכל מקום, למען שלמות התמונה יובהר, כי אין בסיס כלשהו לטעמי למרכיב תביעה זה.

ראשית, הלימודים אצל הנתבעת לא היו אמורים לחסוך לתובעי את העמידה בדרישות הקבלה לכל אחת מהמכללות הרלבנטיות. בידיעון ת/1 צוין במפורש כי "הקבלה למוסדות השכלה גבוהה בארץ מותנית בעמידה בתנאי הקבלה של מוסדות אלה". מכאן, שאם דרישות הקבלה למכללות אלו, או מי מהן, כוללות עמידה במבחן פסיכומטרי, הרי שממילא היה על התובעים לעמוד בדרישות אלו, על העלויות הכרוכות בהן, ואין מקום להטלת אחריות או חיוב כלשהו על הנתבעת בהקשר זה.

שנית, פרט לאמירה בעלמא בחוות דעתו של מר קליין, בדבר האפשרות כי התובעים עלולים להדרש לבחינה פסיכומטרית לשם קבלה למכללות, לא הוצגה כל ראיה לכך שזה אכן מצב הדברים, ובוודאי שלא הוצג ביסוס כלשהו לכך שיש להטיל אחריות בעניין עלות זו על כתפי הנתבעת.

מכאן, שמרכיב תביעה זה, מעבר לכך שככל הנראה נזנח – נדחה אף לגופו.

הוצאות נוספות

בכתב התביעה ובחוות דעתו של מר קליין נכלל מרכיב תביעה בגין נזקים נוספים לתובעים הקשורים להוצאות וזמן שעל כל תובע להקדיש לשם נסיעה הלוך וחזור מלימודיו במכללה במשך שנה נוספת, רכישת ספרי לימוד, ולימוד לבחינות. המומחה העריך מרכיב זה בסך 720 ₪ לחודש ובסה"כ ב- 7,200 ₪ לשנת לימודים. (סע' 27(ד) לכתב התביעה, סע' ב.2.6.2 לחוות דעת קליין).

מעיון בסיכומי התובעים בנוגע לנזקים השונים הנתבעים על ידם בגין "השנה האבודה" (סע' 113) מלמד, כי התובעים אינם עומדים אף על מרכיב תביעה זה, באשר אינם מתייחסים אליו ישירות והוא אף אינו נכלל בסכום הנזכר מחוות דעתו של מר קליין (44,500 ₪, סך הכולל, ככל הנראה, את מרכיבי אובדן ההשתכרות והפרש שכר הלימוד בלבד).

מכאן, שמדובר, בדרישה שנזנחה על ידי התובעים.

מכל מקום, למען שלמות התמונה יובהר, כי מרכיב תביעה זה, בין אם נזנח ובין אם לאו, לא הוכח לפני. לא ברור מחוות הדעת על מה נסמכות קביעותיו והערכותיו של המומחה בעניין זה, בהעדר פירוט או אסמכתאות כלשהן, ואין כל אחיזה או הסבר ממשיים מצידו של מר קליין בדבר הערכתו הכספית בעניין.

מכאן, שמרכיב תביעה זה, מעבר לכך שאף הוא ככל הנראה נזנח – נדחה לגופו.

1. פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון

בגין ראש נזק זה עתרו התובעים לפסיקת פיצוי נוספת ונפרדת, וזאת בגין עוגמת הנפש המרובה אשר נגרמה לכל אחד מהם, נוכח התנהלות הנתבעת כלפי תלמידיה התובעים בפרשה זו.

כידוע, בהתאם לסעיף 13 לחוק התרופות, לבית המשפט סמכות לפסוק פיצויים בגין נזק לא ממוני עקב הפרת החוזה, בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין.

במקרה דנן, ובנסיבות שנסקרו לעיל, דרכם של התובעים במסלול לימודיהם הגבוהים השתבשה עד מאד בהשוואה לתכניתם המקורית, וזאת, עקב חוסר האפשרות להשתלב במסלול המשך מקוצר לשם קבלת תואר אקדמי, ובניגוד לאשר הוצג להם מלכתחילה על ידי הנתבעת. אכן, אין מדובר במצב בלתי הפיך, והתובעים יכולים היו, ועדיין יכולים הם, לפנות למסלול לימודים מלא לשם קבלת התואר, ובהקשר לכך, אף נפסקו לטובתם מספר מרכיבי נזק כמפורט לעיל.

יחד עם זאת, אין להתעלם מלוח הזמנים הנוסף אותו נדרשים התובעים להקדיש לשם כך, שנת לימודים נוספת לעומת התכנון המקורי בהסתמך על מצגי הנתבעת. אף אין להתעלם מכך, שמדובר בשינוי משמעותי לתובעים, אנשים צעירים בתחילת דרכם המקצועית, אשר תכנית לימודיהם המקורית השתבשה באופן משמעותי, על כל עוגמת הנפש האישית, התסכול ותחושת חוסר האונים הכרוכים בכך. התובעים התייחסו לנושא זה בתצהיריהם, ואין לי כל סיבה לפקפק בהקשר זה בעדויותיהם בעניין.

בהקשר זה אני מוצא לנכון לציין במיוחד, את עוגמת הנפש המובהקת אשר נגרמה לתובעים עקב חוסר המענה והטיפול מצד הנתבעת ואנשיה, ובפרט המנכ"ל מר נדיר, בכל הנוגע לפניות התובעים לאחר שהסתבר להם, לקראת סיום הלימודים אצל הנתבעת, כי המכללות השונות אינן מוכנות לקלוט אותם לשורותיהן במסלול מקוצר ואינן נכונות להכיר בלימודים אצל הנתבעת לצורך מתן פטורים מקורסים. עניין זה נסקר לעיל, ולא ארחיב שוב לגביו, אלא אציין, כי ניתן היה לצפות, כי מוסד חינוכי ללימודים גבוהים, ומי שעומד בראשו, יידעו ליתן מענה נאות, רציני מכובד ומכבד יותר לפניות התלמידים. כן ניתן לצפות ממוסד כאמור, לרמת זהירות גבוהה יותר בכל הנוגע למצגים המוצגים מלכתחילה לפני התלמידים הפוטנציאליים במסגרת הפרסומים השונים.

בהתחשב במכלול נסיבות אלו, אני קובעת, כי הנתבעת תפצה כל אחד מהתובעים, בגין נזקים לא ממוניים אלו, בסך של 10,000 ₪.

1. סיכום

נוכח כל האמור לעיל, תוצאת ההליך הינה, כי הנתבעת תשלם לתובעים סכומים כדלקמן:

ד1. הנתבעת תשיב לכל אחד מן התובעים את מחציתו של סכום שכר הלימוד הכולל אשר שולם לה על ידו. כאמור, סכום שכר הלימוד המלא ששילמו התובעים נע בין כ- 41,000 ₪ לכ- 43,000 ₪ והסכום המדויק ששילם כל אחד מן התובעים מפורט במוצגים 24, 25(א-ה) ו- 26(א-ו) למוצגי התביעה. יש להשיב לכל תובע מחצית מהסכום ששילם בפועל.

ד2. הנתבעת תשלם לכל אחד מן התובעים, בגין הפרש שכר הלימוד לשנה, סך של 4,950 ₪.

ד3. הנתבעת תשלם לכל אחד מהתובעים, בגין נזק לא ממוני, סך של 10,000 ₪.

כל הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

ד4. נוכח תוצאה זו, הנתבעת תישא בהוצאות התובעים, יחד ולחוד, בסך כולל של 7,000 ₪. כן תישא הנתבעת בשכ"ט ב"כ התובעים, יחד ולחוד, בסך כולל של 15,000 ₪.

סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ב אדר ב תשע"ד, 24 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.