לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע לטענתו כתוצאה מעוולת התקיפה על פי סעיף 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

פסק הדין ניתן לאחר שמיעת הצדדים שניהם, עיון בכל חומר הראיות שהוגש על ידם וסיכומי ב"כ הצדדים בעל פה, כדלקמן:

התובע יליד 6/12/62 התוקף על ידי הנתבע באירוע מיום 18.6.03.

התובע והנתבע עבדו יחדיו, תקופה של כ- 9 חודשים, במפעל לכיפוף ברזלים השייך לחברת "סולל בונה", שניהם עובדים זמניים מטעם חברת כוח אדם בעת האירוע.

לטענת התובע, במועד האירוע, בעת שהשניים עבדו יחדיו כצוות, עם עוד צוות נוסף שמנה אף הוא שני עובדים, לאחר 12 שעות עבודה לערך, ביקש לסיים את העבודה רבע שעה לערך לפני השעה היעודה מעת הנתבע.

לטענת התובע, הנתבע הגיב כלפיו באגרסיביות ובא אליו בתלונות שלא יעזוב בטרם יסיימו את העובדה, חרף כך, התובע שם פעמיו לכיוון המקלחת, בסמוך לאחר שנכנס להתקלח, הגיע הנתבע והחל לתקוף אותו באגרופים בעוצמה רבה בראשו ובפניו וגרם תוך כדי כך לנפילתו של התובע ולנזקים הנטענים בחוו"ד שצורפה על ידי התובע לכתב התביעה.

הנתבע הועמד לדין פלילי והורשע תחילה בעבירת תקיפה הגורמת לחבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין. לאחר ערעור שהגיש הנתבע, זוכה מחמת הספק ע"י ערכאת הערעור וזאת עקב ספק סביר שמא נתקיימו הנסיבות המקימות את הסייג של הגנה עצמית.

הנתבע אישר את העובדה לפיה התובע ביקש לעזוב את מקום העבודה בטרם הסתיימה המשמרת, לדבריו, כמי שהיה אחראי על ביצוע העבודה באותה עת, המשמעות של עזיבת התובע הייתה בהכרח סיום העבודה גם עבור הנתבע באשר מדובר בעבודת צוות.

לפיכך, הנתבע ניסה לשכנע את התובע לסיים את העבודה ואולם ללא הועיל.

לדידו של הנתבע, היה זה דווקא התובע שהתנהג במועד האירוע באלימות כלפיו, אלימות שאיננה זרה לתובע במקום העבודה.

לדברי הנתבע, לכשהבין כי העבודה הסתיימה באותו ערב, הלך אף הוא למקלחת שם פגש בתובע אשר ניסה לתקוף אותו, בעוד הנתבע מצדו, כאקט של הגנה עצמית, נתן לתובע שני אגרופים לכיוון הלסת, בעקבות כך החל התובע לדמם ונפל על הרצפה במקלחת.

דיון :

לאחר ששמעתי את עדותם של התובע והנתבע, נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת לפיה תקף הנתבע את התובע לאחר שהשניים היו לקראת סיום משמרת עבודה מתישה וארוכה, אלא שלדברי הנתבע פעל מתוך הגנה עצמית דווקא בשל אלימות שננקטה כנגדו ע"י התובע.

התובע העיד ביחס לנסיבות קרות האירוע, לדבריו, באותו מועד עבד עם הנתבע ועוד שני אנשים נוספים.

לאחר 12 שעות עבודה ביקש מהנתבע ללכת הביתה בשל עייפות שנפלה עליו.

הנתבע כעס על בקשתו של התובע והחל להטריד אותו במטרה להניא אותו ולשכנעו לסיים את המלאכה, אלא שהתובע בחר ללכת לכיוון המקלחת, הצדדים שניהם אישרו כי נוכח סוג העבודה הם נוהגים להתקלח עם סיום המשמרת, כאשר החל להתקלח הגיע גם הנתבע ושאל אותו "מה הבעיה שלו", לאחר שהשיב כי הוא מבקש לסיים להתקלח וללכת הביתה, החל הנתבע מכה את התובע באגרופים לכיוון הפנים ובחלקי גופו עד אשר נפל ארצה.

לדברי התובע, הנתבע הכה אותו נמרצות בשתי הזדמנויות, יותר מאשר שני אגרופים. בפעם הראשונה כאשר נפל וקם, לאחריה הכה אותו שוב וכתוצאה מכך, נפל התובע ארצה מבלי שיכול היה לקום, חרף כך, הנתבע המשיך להכותו עם הרגליים והידיים בעוד התובע מצידו מנסה להגן על עצמו תוך שהוא מרים ידיים לכיוון הפנים.

עוד העיד התובע, כי בשלב שבו הוא כבר היה מוטל על הרצפה לאחר שהנתבע חבט בו בשתי הזדמנויות, הגיעו שני העובדים הנוספים (אחד מהם עונה לשם אלכסיי) אשר ניסו להפריד בין הצדדים אלא שהדבר לא הועיל ומשכך עזבו השניים את המקום והלכו לדרכם.

למעשה, טוען התובע כי הנתבע חדל מלהכותו רק כאשר החל לדמם מהפה ובאותו הערב לאחר שהגיע לביתו, לקחה אותו אשת חיקו לבית החולים וולפסון לצורך בדיקה שם קובע השבר בלסת באמצעות חוט ברזל אשר קשר את הלסתות ומנע מהתובע לפתוח את הפה ולאכול במשך למעלה מחודשיים.

בכל אותה תקופה, שהה התובע בביתו, טופל על ידי קרובי משפחה, לא היה מסוגל לשוב לעבודתו , קיבל טיפול תרופתי וניזון משתייה בלבד.

לדברי התובע, פוטר בסמוך לאחר האירוע בשל העדרות שנאלץ להעדר בעטיו של האירוע והנזקים שנגרמו לו. זה המקום לציין, כי בהתאם לעדותו של התובע, ממילא הסתיימה תקופת ההסכם ביחס אליו- הכל בהתאם להסכמה בעל פה שהייתה בין חברת כוח האדם " או אר אס" לבין חברת סולל בונה שם אירע האירוע.

לגרסתו של התובע, במסגרת עדותו, בכל התקופה שבה עבדו התובע והנתבע במקום העבודה, בפרק זמן של כתשעה חודשים, לא היו הצדדים שניהם מעורבים באירועי אלימות, לא בינם לבין עצמם ולא עם אחרים.

הנתבע אישר במסגרת עדותו, כי נתן לתובע שני אגרופים לכיוון הלסת, במסגרת הגנה עצמית. עוד אין מחלוקת כי, הנתבע ראה את התובע כשהוא שותת דם, אלא שלדבריו היו בין הצדדים בעבר ויכוחים שלא הסלימו לכדי מכות, יחד עם זאת, טען הנתבע כי התובע נתפס בעיני העובדים במקום העבודה כפרובוקאטור, בין היתר על מנת לנסות לעשות עוד כסף כפי שהוא מנסה כעת.

לדברי הנתבע, בעבר ארע אירוע אחר במקום העבודה שקשור עם התובע ועם עובד בשם יבגני, אשר העיד במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל בין הצדדים שלפניי.

הנתבע אישר במהלך עדותו, כי התובע ביקש לסיים את העבודה ואף הלך לכיוון המקלחת בעוד הנתבע הלך אחריו כאשר לפתע פתאום החל התובע דווקא להכות את הנתבע לכיוון הפנים, בעוד הנתבע נאלץ להגן על עצמו ובתוך כך הכה את התובע פעמיים באגרופיו.

מעבר לתיאור הלאקוני, כפי שתואר על ידי הנתבע במסגרת עדותו בפניי, בבחינת עדות יחידה אל מול עדותו של התובע, לא זכר הנתבע את חילופי הדברים בין הצדדים עובר למכות שהטיח בו לדבריו התובע , היכן בדיוק היו שני העובדים הנוספים בעת האירוע, מתי והיכן אירע האירוע, למעט אמירה כללית לפיה, האירוע אירע בעת שהצדדים שהו במקלחת, אלו חבלות נחבל התובע וכדומה.

בהתאם לסעיף 42 (א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971, (להלן – הפקודה), הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי המרשיע נאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראייה לכאורה לאמור בהם.

במקרה שלפניי, הנתבע לא הורשע בהליך פלילי אלא זוכה מחמת הספק בשל טענה להגנה עצמית, משכך, רשאים הצדדים להביא ראיות לצורך קבלת ממצאים ע"י בית המשפט בהליך האזרחי ואין בהליך הפלילי כדי לסייע להם.

התובע מסר את גרסתו, הנתבע למעשה אישר כי תקף את התובע אלא שלדבריו תקיפת התובע הייתה בבחינת הגנה עצמית – האומנם?

במהלך הדיון בפניי לא הוצגו כל ראיות באשר להשתלשלות התקיפה, או באשר לאירועים ולנסיבות שקדמו לה, או בשאלה מי החל בתגרה, הצדדים שניהם לא טרחו להביא לעדות וממילא לא לצרף כל ראיות ביחס לכך, כך למשל, לא ברור מדוע לא הובאו למתן עדות שני העובדים הנוספים שהיו במקום, אשר לדידו של הנתבע מסרו עדויות בהליך הפלילי, שלא צורפו על ידי הנתבע להליך שלפני.

הנתבע לא טרח לפרט, לא במסגרת התצהיר שהוגש על ידו וממילא לא במסגרת מתן העדות בפניי, באילו פעולות נקט התובע כנגדו, אשר הביאו את הנתבע בסופו של דבר לתקיפה של התובע – כל זאת לעניין בחינת האחריות של הנתבע לאירוע והאשם התורם של התובע לאירוע.

במקרה שלפניי לא עלה בידי הנתבע להוכיח ולו אף בראשית ראייה כי דווקא התובע הוא שהחל לתקוף ראשון ובלהט היצרים ע"י התקיפה ו/או איומיו גרר את הנתבע לתקוף את התובע.

כאמור בפסק הדין הפלילי לא נקבעו ממצאים ביחס לכך ועל הצדדים להוכיח, כל אחד בתורו, את טענותיו בעוד שבמקרה שלפניי נראה כי עלה בידי התובע להוכיח שהותקף ע"י הנתבע, הרי שלא עלה בידי האחרון להוכיח כי עסקינן בהגנה עצמית בהתאם לסעיף 24 לפקודת הנזיקין.

למעלה מכך, הנתבע ניסה לתאר את התובע כאדם בעייתי במקום העבודה, בעל שם של מי שמנסה להתגרות בחבריו לעבודה בכוונה על מנת שיכו אותו לצורך הגשת תביעות כפי שעשה במקרה שלפני, אלא שמדובר בטענה חמורה המטילה דופי בתובע והנטל להוכחתה מוטל על הנתבע.

במקרה שלפניי לא זו בלבד שהטענה נטענה בשפה רפה, לא הוכח באלו מקרים נוספים היה מעורב התובע באירועי אלימות במקום העבודה עם הנתבע או אחרים, מה הייתה המניעה לצרף תצהיר ו/או למסור עדות ממקום העבודה של מי שהיה מעורב במקרים דומים, ממילא אם פני הדברים היו כפי שניסה הנתבע לתארם, ניכר כי ניתן היה להביא ממקום העבודה אישור בכתב, במיוחד יפים הדברים כאשר מדובר בעובד זמני אשר עבד מטעם חברת כוח אדם וחובת הדיווח הינה גם כלפי חברת כוח האדם וכל אישור כאמור לא הומצא ע"י הנתבע לצורך תמיכה בטענתו.

אם לא די בכך, ביהמ"ש של ערכאת הערעור ציין במסגרת פסק הדין כי בימ"ש קמא לא הכריע בשאלה העובדתית מי החל את הקטטה ואף סירב לשמוע עדותו של עד בשם ולדימיר בויצו'ק שביקש להעיד על מקרה שהתובע- המתלונן תקף אותו בעבר.

אם כך, מה יותר פשוט היה לנתבע מאשר לצרף תצהיר מטעם מר בויצו'ק במסגרת הראיות מטעמו, לחיזוק גרסתו ביחס לדופי שהוא מטיל בתובע לעניין נטייתו לאלימות במסגרת מקום העבודה עם עובדים נוספים – דבר שנמנע ממנו בביהמ"ש קמא במסגרת ההליך הפלילי ?

מבין שתי הגרסאות העדפתי את גרסתו של התובע על פני גרסת הנתבע לעניין הנסיבות עובר לאירוע התקיפה באשר גרסתו של התובע הייתה סדורה ואף בחלקה אושרה ע"י הנתבע בעצמו. כל זאת ביחס לנסיבות שהובילו לויכוח שככל הנראה פרץ בין הצדדים בטרם אירע האירוע.

מדובר באירוע שאירע בשעות הלילה המאוחרות כאשר התובע והנתבע עבדו כצוות עם עוד שני עובדים נוספים בעבודת כפיים במפעל לכיפוף ברזלים.

התובע העיד, כי מדובר בעבודה מתישה. באותו המועד לאחר שעבד מספר שעות לא מבוטל חש בעייפות וביקש לסיים את עבודתו בטרם הושלמה, לדבריו, בכל מקרה מדובר היה בפרק זמן של רבע שעה לערך.

בקשתו זו של התובע עוררה את זעמו של הנתבע, דומני כי מכאן הרוחות התלהטו תחילה בחילופי דברים בלבד וכאשר התובע ניסה להתעלם מהם ותוך כדי כך בחר לסיים את העבודה ושם פעמיו לכיוון המקלחות, הנתבע שלא יכול היה להמשיך בעבודה לבדו, הלך מיד אחרי התובע למקלחות תוך שהוא ממשיך באותו ויכוח ומכאן הדרך לאלימות הפיזית והתקיפה שתקף הנתבע את התובע הייתה קצרה.

בחינת השתלשלות האירועים כפי שזו עולה עם גרסתו של התובע שהינה גרסה פוזיטיבית שמתארת את הלך הדברים, מתיישבת יותר עם התוצאה של מעשה האלימות מאשר עם גרסתו של הנתבע אשר לא זכר כמעט דבר למעט העובדה שהתובע ביקש לסיים את העבודה לפני הזמן בניגוד לדעתו, לאחר מכן פנה למקלחת ואחריו הנתבע ומכאן ואילך "נשתכחו" מהנתבע הנסיבות שהובילו, כך לגרסתו, דווקא את התובע להכות את הנתבע.

ניסיון החיים מלמד על כך שבני האדם אינם תוקפים אלא כאשר קודם לכן ישנו איזה קטליזטור שגורם ללהט יצרים אשר מוביל על פי רוב לאלימות פיזית, כאשר קדמה לה אלימות מילולית.

במקרה שלפניי, אין מחלוקת ביחס לעובדה שהתובע ביקש לסיים את העבודה לפני שהסתיימה המלאכה, דבר שהנתבע התנגד לו ואף הביע את מורת רוחו לאותה בקשה בכך שלמעשה לא נעתר לבקשתו של התובע לסיים את העבודה, דבר שגרם לתובע לפנות לכיוון המקלחות על מנת לסיים את יום העבודה.

עוד אין מחלוקת כי הנתבע הגיע למקלחת מיד לאחר התובע אלא שמכאן ואילך הנתבע אינו זוכר עוד את פרטי הנסיבות למעט העובדה שהתובע החל להכות אותו.

בחינת הנסיבות החל מהרגע שבו ביקש התובע לסיים את יום העבודה המתיש מהנתבע ועד לרגע האירוע, מעלה תהיות באשר למניע שהיה דווקא לתובע להכות את הנתבע.

בחינת גרסתו של הנתבע לבדה מעלה תהיות באשר לאמתותה וממילא באשר לקבלת הטענה להגנה עצמית, בין היתר משום שהנתבע אישר כי נתן שני אגרופים לפניו של התובע וכי האחרון נפל כתוצאה מכך נחבל בפניו ואף שותת דם.

לא ברור אם כך, מדוע לא הסתפק הנתבע באגרוף אחד וכיצד מתיישבת הטענה עם סוג החבלה החמורה שספג התובע?

נראה כי במתן האגרוף הנוסף, בהנחה שהייתי מקבלת את גרסת הנתבע במלואה

, יש כדי לשלול את טענת ההגנה במקרה הנוכחי וחיזוק לכך ניתן למצוא אף בעצמת הפגיעה המלמדת על הכוונה לבצע תקיפה דווקא כלפי התובע, באשר מדובר בחבלה חמורה אשר אינה מתיישבת עם מכת אגרוף אחת או שתיים בלבד.

לכל אלה, יש להוסיף את העובדה שהנתבע לא נזקק לטיפול ואף לא טרח לפרט אלו חבלות ו/או מכות קיבל מאת התובע, כאלה שהובילו אותו להתגונן מפניו.

למעלה מכך, אם לטענת הנתבע היה זה התובע שתקף אותו, דבר שלדידו הינו טבע שני ידוע במקום העבודה, מדוע לא הגיש כנגדו תלונה במשטרה על תקיפה או לכל הפחות תלונה בפני מי שאמון על כך אצל המעביד , אלא היה זה דווקא התובע שהגיש תלונה.

האם עומדת לנתבע ההגנה המנויה בסעיף 24 לפקודת הנזיקין לעניין עשיית מעשה בסבירות לצורך הגנה עצמית ?

עיון בפקודת הנזיקין בסעיף הרלוונטי בנוסחו החדש מעלה כי קיימת הרחבה של תחולת ההגנה העצמית בנזיקין, ההרחבה היא בכך שלפי הסעיף החדש הבחינה מתייחסת לנזק שסביר שייגרם לבין זה שנמנע ולא בין הנזק שנגרם בפועל לבין זה שנמנע. דהיינו, בוטל היסוד של השימוש בכוח ונקבע מפורשות כי הגנה על חירות ורכוש גם הן מתירות התגוננות לפי הסעיף.

נוכח ההגנה שהורחבה ונסיבות האירוע כפי שקבעתי לעיל, נחה דעתי כי הנתבע עשה את המעשה לא כדי להגן על עצמו באשר לא הוכח כי הנתבע עמד בפני סכנה של פגיעה בחייו או סכנה מוחשית לפגיעה בגופו עקב ה"מתקפה האלימה" הנטענת כלפיו כי אם ההיפך הוא הנכון. התובע הוא זה שספג את החבטות והמכות שהטיח בו הנתבע עד אשר נפל ושכב על הארץ מבלי שכל סכנה של ממש ולו גם באופן אובייקטיבי לא הייתה.

אדם סביר בנסיבות העניין היה שם קץ לויכוח המילולי שהתפתח בין הצדדים לכתחילה, כאשר התובע מבקש לסיים את עבודתו לפני הזמן, לא הוכח ע"י הנתבע כי מדובר בתובע אלים מעבר לאמירה בעלמא שנטענה בשפה רפה ע"י הנתבע, הרי שההתנהלות כולה הייתה כזו שדווקא הנתבע הלך אחרי התובע, לא הרפה ממנו, הכה אותו עד זוב דם שלא על מנת להגן על עצמו.

זה המקום לציין, את התהיות שהעלה כב' השופט המר במסגרת פסק דינה של ערכאת הערעור בהליך הפלילי שהגיש הנתבע, לפיהן טענת ההגנה העצמית הועלתה לראשונה על ידי הנתבע, אמנם בשפה לא משפטית, עוד בהודעתו במשטרה ואולם לא נטענה , לא בתשובה לכתב האישום ולא בסיכומי ב"כ בבימ"ש קמא.

אשר על כן, הגעתי למסקנה נוכח נסיבות האירוע ועדויות הצדדים שניהם, כי הנתבע תקף את התובע וביצע כנגדו את עוולת התקיפה, מבלי שניתן להטיל דופי בהתנהלות התובע או בתרומתו לאירוע וממילא מבלי שניתן לומר כי לתובע אשם תורם לקרות האירוע.

שאלת הנזק :

נוכח הפערים בחוות הדעת שצורפו ע"י הצדדים שניהם, הציע בית המשפט כי ייעשה מיצוע של הנכויות כך שנכותו של התובע תעמוד על שיעור של 5% בלבד. כל זאת על מנת לחסוך בעלות מינוי מומחה מטעם בית המשפט ואף חקירת המומחים מטעם הצדדים שניהם.

הסכמת הצדדים באה לידי ביטוי בפרוטוקולים שהתקיימו בפני כב' השופט ד"ר אבינור, בהתנהגות הצדדים לאחר מכן באשר כל אחד ויתר על חקירת המומחה מטעמו ביחס לחוות הדעת וכן על מינוי מומחה מטעם בית המשפט לצורך קביעת שיעור גובה הנכות הצמיתה.

בהתאם למסמכים הרפואיים נגרמו לתובע כתוצאה מאירוע התקיפה חבלות בשתי הלסתות בעטיין נמנע מלאכול במשך למעלה מחודשיים אוכל מוצק, פוטר ממקום עבודתו, בתקופה מאוחרת לאירוע החל להתלונן על כאבי ראש, סחרחורות עד כדי הפרעה במהלך התקין של העבודה, כזו שהובילה את המעסיק האחרון לפטר את התובע, כך לדבריו בפתח דיון ההוכחות.

על פי אישורי המחלה שצירף התובע ( תעודה רפואית ע"פ חוק ביטוח לאומי) היה התובע בתקופת אי כושר מלא מיום 18/6/03 ועד ליום 10/8/03 .

לטענת התובע, רק ביום 28/8/03 מצא מקום עבודה חדש, במפעל לרהיטים, בו הועסק כסבל במשכורת נטו של 4,300 ₪ לחודש.

התובע נבדק ע"י ד"ר יהושע רונס – מומחה לכירורגית הפה והלסת, אשר קבע לו נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הפרעה במנשך, עקב איחוי לא תקין של הלסת התחתונה.

כאמור לעיל, על פי חוות הדעת מטעם הנתבע לא נותרו לתובע נכויות כתוצאה מהאירוע.

לאור ההבדלים בין חוות הדעת, הוסכם על מיצוע הנכויות כך שבסופו של דבר נותרה לתובע נכות בתחום הפה ולסת בשיעור של 5%.

נכות תפקודית והפסדי שכר לעתיד:

הנכות שנקבעה במקרה דנן בהסכמה בשיעור של 5% מוגדרת כשלעצמה בהקשר התפקודי, אלא שנוכח הזמן שחלף מאז מקרה האירוע ועד היום, ניכר כי דווקא התובע לא סבל הפסד השתכרות בעבר, ההיפך הוא הנכון, התובע העיד כי לאחר שפוטר ממקום עבודתו בשל אותו אירוע, שם עבד באמצעות חברת כוח אדם תקופה של 11 חודשים בלבד, החל לעבוד כסבל עד למועד דיון ההוכחות והשתכר שכר שעלה על שכרו עובר למועד האירוע.

בנסיבות אלו, אינני מקבלת את טענת התובע כי יש לחשב את הפסדי השתכרותו לעתיד באופן אקטוארי מלא על פי הנכות התפקודית של 5%.

למרות זאת, שוכנעתי כי לנכות הרפואית יש השפעה תפקודית מסוימת ואפשרות לפגיעה עתידית בפוטנציאל השתכרותו של התובע.

התובע תיאר בעדותו את בעיות הסחרחורות המופיעות מעת לעת, כאלה שמשתקות אותו כך שבאותם הימים הוא מנצל את ימי המחלה והחופשה, הכל כתוצאה ותולדה מהאירוע וממילא לא ניתן לומר כי אינו יכול להשפיע על עבודתו השוטפת בעתיד.

התרשמתי מהתובע כי מדובר בתופעה חולפת, דהיינו התופעה של הסחרחורת אינה בבחינת חלק מחיי היומיום אלא באה והולכת בתקופות וממילא יכולה להישנות בעתיד בבחינת סיכון שאין לשלול אותו.

אינני מקבלת את טענת התובע כאלו אם היה ממשיך במקום עבודתו, אלמלא פוטר כתוצאה מהאירוע שלפניי, היה ממשיך לעבוד באותו מקום עבודה ומשתכר שכר גבוה בהרבה מזה שהשתכר עובר לאירוע, בשל המעבר מעובד חברת כוח אדם לעובד בחברת סולל בונה באשר טענה זו נטענה בעלמא מבלי שהוכחה בדרך כלשהי.

לאור כל האמור, בשים לב לתופעות מהן סובל התובע, גם אם לא באופן עקבי ומתמשך מאז אירוע התאונה, הזמן שחלף מהתאונה ללא ירידה עקבית בשכר, שיעור נכותו ואפשרות עתידית להחמרה ופגיעה בהכנסותיו ולאור מכלול השיקולים שפורטו לעיל, אני מעריכה את הפסדי השתכרותו של התובע לעתיד באופן גלובאלי בסכום של 15,000 ₪.

הפסדי שכר לעבר:

בהתאם לתעודות והאישורים הרפואיים שצורפו נקבעה לתובע תקופת אי כושר מלאה למשך חודשיים ימים בלבד, בסיס השכר עובר לאירוע העבודה המשעורך הינו בסכום של 5,000 ₪ ולפיכך, זכאי התובע לפיצוי בסכום כולל של 10,000 ₪ .

כאב וסבל:

על פי ההלכה, פיצוי בגין כאב וסבל בתביעות נזיקין שאינן לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינו מוגבל לסכום הקבוע בתקנות לעניין תאונת דרכים. הסכום בתביעות אלו נקבע לגופו בהתייחס לאופי הפגיעה, לנתונים הסובייקטיביים של הנפגע, ימי האשפוז, הליך שיקומו וכיוצ"ב.

עד האירוע היה התובע אדם פעיל ובריא.

כתוצאה מהתקיפה נגרמו לתובע חבלות פיזיות בפנים אשר הובילו לכך שהתובע נאלץ להתקיים מאכילת מאכלים נוזליים בלבד.

ניכר כי התובע חזר לעבודה פיזית כסבל, דהיינו המשיך בעבודת כפיים כפי שעשה קודם לכן עד היום.

יחד עם זאת, אינני מקלה ראש בכך שאירוע תקיפה אלים משפיע ומותיר "צלקת" שמלווה אדם נורמטיבי למשך כל ימי חייו, כל זאת ביחס לרכיב הנזק של כאב וסבל.

לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי פיצוי בסכום של 30,000 ₪ יהיה סביר והולם בנסיבות.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים בעבר ובעתיד:

עיון בכתב התביעה מעלה, כי התובע לא ביקש פיצוי בגין רכיב זה למעט ההוצאה עבור עריכת חוו"ד לד"ר רונס בסכום של 3,000 ₪ .

התובע זכאי לשיפוי ביחס להוצאת חוו"ד מטעם הנתבע ובלבד שיציג אסמכתא לעניין התשלום שבוצע על ידו בפועל ולא מעבר לסכום שנתבע על ידו במסגרת כתב התביעה, בסך של 3,000 ₪ .

עזרת צד ג' עבר ועתיד:

התרשמתי כי התובע נזקק לעזרה מוגברת מקרובי משפחתו, מעבר לעזרה הרגילה שמעניק אדם לקרובי משפחתו, ביחס לתקופה של כחודשיים בלבד, מיד לאחר האירוע והנני מעריכה את ראש נזק זה בסכום גלובאלי של 2,000 ₪ .

בהתחשב במהות וגובה הנכות, אני סבורה שהתובע אף לא יזדקק לעזרה מהזולת בעתיד.

לאור כל האמור, אני פוסקת את נזקיו של התובע כדלקמן:

כאב וסבל – 30,000 ₪ .

הפסדי שכר לעבר – 10,000 ₪ .

הפסדי שכר לעתיד – 15,000 ₪ .

הוצאות רפואיות + הוצאות נסיעות לטיפולים רפואיים לעבר ולעתיד– 3,000 ₪ .

עזרת זולת לעבר- 2,000 ₪ .

סה"כ: 60,000 ₪ .

זה המקום לציין, כי הצדדים שניהם לא טענו לכך שמדובר בתאונת עבודה, חרף כך אין מחלוקת בין הצדדים לפיה נעשתה פנייה לביטוח לאומי והאירוע דווח ככל הנראה כתאונת עבודה, ראייה לכך ניתן למצוא בטענת התובע לקיזוז סכום של 5,590 ₪ כתקבול מהמל"ל.

הנתבע טען במסגרת כתב ההגנה שהוגש על ידו וב"כ חזרה על כך בסיכומים בעל פה, כי היה על הנתבע לפנות למל"ל , ברם לא נטענה טענה לקיזוז רעיוני ו/או קיזוז כל סכום אחר וממילא לא הוכחה הטענה על ידי הנתבע.

יחד עם זאת, יש לנכות מסכום הפיצוי כאמור לעיל את תקבולי המל"ל ששולמו לידי התובע בסך של 5,600 ₪ .

לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סכום כולל של 54,400 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20%.

בנוסף לכך, ישלם הנתבע לידי התובע אגרת בית המשפט ששילם התובע.

נוכח פנייתה של ב"כ הנתבע והעובדה, כי המחדל להעדר התייצבות הנתבע רובץ לפתחה, בשל טעות אנוש, מצאתי לנכון להורות על ביטול סכום ההוצאות שפסקתי לטובת התובע בבמסגרת הדיון הקודם בסכום של 3,500 ₪ .

תשלום כל הסכומים הנ"ל ייעשה בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

הואיל והנתבע הורשע בהליך הפלילי בבית משפט השלום, במסגרתו בין היתר חוייב לשלם לידי התובע פיצוי כספי בסכום של 10,000 ₪ ששולם על ידו והואיל והנתבע זוכה לאחר מכן ע"י בית המשפט המחוזי, הרי שהיה על התובע להשיב לידי הנתבע את מלוא הסכום.

הואיל והתובע לא השיב לידי הנתבע את הסכום ששולם לידו, נאלץ הנתבע לפתוח כנגד התובע תיק הוצל"פ לצורך גביית/השבת הסכום ששולם על ידו ומשכך, זכאי הנתבע לקזז את יתרת החוב כפי שזו מופיעה במסגרת תיק ההוצל"פ שפתח הנתבע כנגד התובע שמספרו 18-05252-09-6.

מזכירות תשלח עתק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום + א.מ.

ניתן היום, ט' ניסן תשע"ג, 20 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.