עניינו של פסק הדין שלפניי בתובענה שטרית לגביית 4 שיקים המשוכים מחשבונותיה של הנתבעת 2 (ולהלן: הנתבעת), על סך כולל של 77,250 ₪.

רקע עובדתי :

ראשיתו של הליך זה בתובענה שטרית לגביית 4 שיקים. השיקים, כאמור, משוכים מחשבונותיה של הנתבעת, האחד בבנק הבינלאומי הראשון והיתר בבנק הפועלים. סכום הקרן הכולל עומד על סך 77,250 ₪.

התובע, שהינו לדבריו קבלן לעבודות חקלאיות, עבד אצל הנתבעים החל מחודש פברואר 2006 ועד לחודש דצמבר 2006, ותמורת עבודתו נמסרו לו השיקים.

במסגרת תביעתו, עתר התובע לחייב את הנתבעים אף מכוח התחייבותם כלפיו על פי חוזה מפורש או מכללא, מכוח סע' 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979 ומכוח סע' 8 לחוק הערבות, תשכ"ז – 1967.

הנתבעים התגוננו בפני התביעה, ובין היתר טענו כי התובע הועסק אצל הנתבע 1 (ולהלן: הנתבע) משך שנים כקבלן בעבודות חקלאיות שונות. במשך השנים שולמו לו סכומי כסף רבים, לרבות בגין השיקים נשוא התובענה.

בשנת 2008 החל הנתבע דורש מהתובע לספק לו חשבוניות עבור עבודתו במהלך שנת 2007, על סך כולל של 168,000 ₪, אך התובע דחה דרישות אלה בטענות שונות. בנסיבות העניין, עומדת לנתבעים טענת קיזוז על סך 22,512 ₪, שהינו סך שווה ערך לזיכוי המע"מ אותו היו מקבלים לו הועברו לידיהם החשבוניות בגין עבודת התובע.

בסכום זה אף הוגשה תביעה שכנגד על ידי הנתבעים.

בכתב ההגנה לתביעה שכנגד, הכחיש התובע כי נדרש לספק חשבוניות, ואף טען כי עבד אצל הנתבע כשכיר. לפיכך, הסכומים ששולמו לא כללו מע"מ.

עוד הוסיף וטען, כי מבדיקה שערך נתברר לו כי קיים חוב, בנוסף לשיקים דלעיל, בסך של 118,365 ₪, ובגין חוב זה הוא עתיד להגיש תביעה נפרדת.

אכן, ביום 28.4.10 הוגשה תובענה נוספת על ידי התובע (ת.א. 37404-04-10 ולהלן: התביעה הנוספת), בגדרה עתר לחייב את הנתבעים בתשלום בסך 130,201 ₪ בגין עבודות שבוצעו על ידו עבור הנתבעים, בין השנים 2005 – 2008.

הנתבעים מצדם הכחישו את החוב.

במסגרת ק"מ מיום 11.5.10 בפני כב' סגן הנשיא (כתוארו אז) השופט בן חמו, אוחד הדיון בשתי התובענות. בהמשך נקבעו מועדים להגשת תצהירים והתיק נקבע לשמיעת ראיות.

במסגרת ישיבת ההוכחות מיום 15.5.11, ביקש התובע להגדיל פעם נוספת את סכום התביעה הכולל. זאת, לדבריו, בשל טעות בחישוב התביעה, כך שסכום התביעות (יחדיו) יעמוד על סך של 272,865.

בהסכמת ב"כ הנתבעים, תוקן הסכום.

התובע החל נחקר בחקירה נגדית. או אז נתברר, כי התביעה הנוספת הוגשה על ידו, לדבריו, כנציגם של עובדים נוספים (בני משפחתו) לקבלת שכר עבודתם אצל הנתבע. נוכח האמור, ובהתחשב בהעדר סמכות עניינית לבית משפט זה, הופסק הדיון. הצדדים הסכימו לפנות להליכי גישור. כן סיכמו כי במידה ולא יצלחו הליכים אלה, תבורר התובענה השטרית בלבד, והתביעה הנוספת תופנה לפורום המתאים (בית הדין לעבודה).

בהמשך הדברים הודיע התובע כי דרכם של הצדדים בגישור לא צלחה, ולפיכך עמד על דרישתו לנהל את ההליך השטרי. התיק צומצם לתובענה בגין ארבעת השיקים בלבד.

אף בשלב זה לא תמו תלאותיו של התיק, שכן במועד שמיעת הראיות ביום 13.11.12, הוברר כי הנתבע מצוי בהליכי פשיטת רגל.

בהתחשב בכך עוכב ההליך כנגדו, לרבות (ולבקשתו) בתביעה שכנגד שהגיש, ממנה אף נמחקה התובעת שכנגד 2 כתובעת. 

בסופו של דבר, להכרעתי נותר עניין אחד והוא התובענה השטרית של התובע, וזאת בעניינה של נתבעת אחת בלבד, היא הגב' ברג (ולהלן: הנתבעת).

אציין כי טענת הקיזוז שנטענה בכתב ההגנה, נזנחה בסיכומים.

למען הסדר הטוב עסקינן בשיקים אלה:

שיק מס' 712 על סך 9,250 ₪ משוך מחשבונה של הנתבעת בבנק הבינלאומי הראשון, ז.פ. 10.2.06.

שיק מס' 333 על סך 9,000 ₪, משוך מחשבונה של הנתבעת בבנק הפועלים ז.פ. 15.2.07.

שיק מס' 334 על סך 9,000 ₪, משוך מחשבונה של הנתבעת בבנק הפועלים ז.פ. 10.3.07.

שיק מס' 689 על סך 50,000 ₪ משוך מחשבונה של הנתבעת בבנק הפועלים ז.פ. 7.10.07.

ואלה טענות התובע:

בתצהירו טען התובע כי הינו קבלן לעבודות חקלאיות. היכרותו עם הנתבע היא רבת שנים, בהן עבד עבורו. בעבר אף נאלץ לפתוח כנגד הנתבע ורעייתו הליכי הוצל"פ, בגין שיקים שלא נפרעו.

התובע טען, כי תפקידו היה לדאוג לגייס עובדים אשר יעבדו עמו אצל הנתבע, כאשר הוא משמש כנציגם מולו. הנתבע היה מקבל רשימת ימי עבודה ורשימת פועלים מהתובע. לאחר מכן, התובע היה מתחשבן עם הנתבע ומשלם לעובדים.

התובע הצהיר, כי במהלך חודש ספטמבר 2005 שיכנעו הנתבע לשוב לעבוד עמו, תוך שהוא מבטיח כי בזו הפעם לא יהיו תקלות בתשלום בגין ביצוע העבודות, וכי הסדיר את ענייניו הכספיים בסיוע שותפים בעסק. אחת מהם הינה בתו, הנתבעת.

בגין העבודות, מסר הנתבע לתובע את השיקים המפורטים לעיל מחשבונה של הנתבעת.

לפי בקשת הנתבעים, לא הופקדו שלושת השיקים הראשונים לפירעון בבנק, לאחר שהובטח כי תמורתם תשולם במזומן. בבוא מועד פירעונו של השיק הרביעי (ע"ס 50,000 ₪) הופקד השיק אך חולל, מחמת העדר כיסוי בחשבון.

טענות הנתבעת:

הנתבעת הינה שותפה עסקית עם אביה הנתבע במספר פרויקטים כלכליים. במסגרת זו נתנה שיקים לאביה לצורך מסירתם לתובע, לאור הקשרים העסקיים בין התובע לאביה.

הנתבעת מעולם לא הציגה עצמה בפני התובע כשותפה עסקית עם אביה במסגרת העבודה מולו, והתובע מעולם לא פנה אליה בעניין עסקי כלשהו.

שלושת השיקים שמספרם 712 ,333 ו – 334 (ולהלן: השיקים הראשונים) מעולם לא הוצגו לפירעון בבנק, וזאת לבקשת התובע לקבל תמורתם במזומן. ידוע לנתבעת כי אביה שילם לתובע כספים במזומן בעצמו ובאמצעות מר רפי חסן, אשר שימש כמנהל עבודה בשטחי הפלחה של הנתבע.

השיק ע"ס 50,000 ₪ הושב מחמת העדר כיסוי, עקב טעות מצדה בניהול החשבון. למחרת חזרתו שלחה הנתבעת באמצעות אביה 5 שיקים רצופים על סך של 10,000 ₪ כל אחד, לסילוק השיק שחזר.

תצהיר נוסף הוגש בשמו של מר רפאל חסן. לדברי חסן, מסר לתובע סך מזומן של 18,000 ₪, עקב בקשת התובע להמיר שיקים שקיבל במזומן.

עוד הוסיף וטען, כי בין התובע לנתבע שררו יחסי אמון וקירבה, ומעולם לא עלה חשש לגבי השיקים. כן טען, כי מעולם לא שמע מהתובע טענה כי הנתבע חייב לו כספים, ולמיטב ידיעתו שולמה לתובע מלוא התמורה בעד עבודתו.

דיון והכרעה :

לאחר ששמעתי את הצדדים אני מוצאת לקבל את התביעה בחלקה, ואנמק החלטתי.

תביעת התובע הוכתרה בכותרתה כתביעה שטרית, והיא מוגשת לשם פירעון חוב בגין 4 שיקים.

אין חולק כי השיקים נמשכו מחשבונה של הנתבעת, אין חולק כי נמשכו בתמורה לביצוע עבודות ואין חולק על הסכום הנקוב בהם. המחלוקת הינה על זכותו של התובע כ"אוחז" בהם.

בשלושת השיקים הראשונים לא מצוין שם הנפרע. משמעות העדר נפרע בשטרות, כנטען על ידי ב"כ הנתבעת, הינה כי אין עסקינן בשטר.

סע' 3 לפקודת השטרות [נוסח חדש] (ולהלן: הפקודה) מורה לאמור:

"3. (א) שטר-חליפין הוא פקודה ללא תנאי ערוכה בכתב מאת אדם אל חברו, חתומה בידי נותנה, בה נדרש האדם שאליו ערוכה הפקודה לשלם לאדם פלוני או לפקודתו, או למוכ"ז, סכום מסויים בכסף, עם דרישה או בזמן עתיד קבוע או ניתן לקביעה.

(ב) מסמך שלא נתקיימו בו תנאים אלה, או שיש בו פקודה לעשות מעשה בנוסף על פרעון כסף, איננו שטר-חליפין.

..."

ראה סע' 73 לפקודה המגדיר שיק כשטר חליפין.

כבר בע"א 80/65 דוידוביץ נ' טרטנר, פ"ד יט (2) 302 הביע בית המשפט דעתו כי שטר שחסר בו שם הנפרע לאו שטר הוא. וכך נאמרו הדברים באותו עניין:

"בתורף המודפס של כל השטרות נאמר "אני ----- מתחייב ----- לשלם נגד שטר זה לפקודת ה'----". שנים עשר מבין עשרים ושלושה השטרות (הם המוצגים ת/9 – ת/16, ו- ת/20 – ת/23) נשארו המקומות הפנויים בנוסח זה בלתי ממולאים עד עצם היום הזה. ברור שלפי סע' 19 (א) של פקודת השטרות   הייתה לאדם המחזיק בשטרות רשות לכאורה להשלים את שם הנפרע ; אך הדבר לא נעשה. כיום יש איפוא לראות מסמכים אלה כחסרים פרט מהותי, שהעדרו שולל מהם את מהות שטרי החוב במובן הפקודה , לפי סעיפים 84 (א), 3 (א), ו – 90 (א) ממנה.... בשאלה זו דן השופט זוסמן בע' 159 של ספרו, שם נאמר בסוף העמוד:

"אם לא נתקיימו במסמך יסודות השטר כאמור בסעיף 3 (א) לפקודה, לדוגמא, אם אינו מציין את שם הנפרע – אין זה שטר, וממילא אין למסמך אוחז כמשמעותו בפקודה והגדרתו בסעיף 1 לפקודה."

ראה גם הדברים שנאמרו בע"א 640/73 גלבנק נ' עזבון המנוח ניסן גלאי ואח', פ"ד כט (2) 701 :

"פרט מסוג שני שהיה חסר בשטרות שבפנינו היה שם הנפרע. מאחר וכאמור בסעיף 3 (א) לפקודה שם הנפרע הוא בגדר אחד מיסודותיו של שטר שאיננו בר-פרעון למוכ"ז על-פי נוסחו, הרי מסמך שאינו מציין שם הנפרע, לאו שטר הוא (ע"א 80/65, [2]);"

התובע לא ביקש להשלים את החסר בשיקים אלה כפי שמתיר לו סע' 19 לפקודה. משכך, הרי שאין לפנינו שטרות כלל, והתובע אינו יכול לתבוע בחזקת אוחז. ככל שעילת התביעה הייתה שטרית בלבד, הרי שדי היה בכך כדי לדחותה לעניין השיקים הללו, כבר בשלב זה.

גם בעניין שיק מס' 689 אשר הסך הנקוב בו הינו 50,000 ₪ (ולהלן: השיק הנוסף), לא מצאתי כי לתובע מעמד כתובע שטרי, ואבהיר:

גם שיק זה, כמו האחרים, נמסר לתובע כאשר שם הנפרע חסר בו. לגבי שיק זה פעל התובע בהתאם לרשות המוענקת לו בסע' 19 לפקודה והשלים את החסר, כך שכתב שם (הוא או אחר) כי הנפרע הינו "עבד שבלי" שהינו, לדברי התובע, חלפן כספים, שהיה מוכן לפרוע לתובע את השיק בתמורה לסך של 3,000 ₪ (ולעניין זה עוד אשוב בהמשך). 

השטר הופקד לפירעון אך חולל, בהעדר כיסוי מספיק בחשבון. בשלב זה, כך לטענת התובע, הושב לו השטר לצורך פירעונו מול הנתבעים.

מעמדו של התובע ביחס לשטר זה לא הוברר די צרכו, שכן לא הוצגה חתימת היסב ויש לבחון האם למצער קנה לו מעמד של "מחזיק בשיק", הזכאי אף הוא לתבוע מכוח עילה שטרית.

הלכה היא כי מחזיק, אף אם אינו "אוחז", רשאי אף הוא לתבוע על פי השטר.

בעניין ע"א 537/89 רמטקס ביח"ר לאריגה בע"מ כנגד Rainbow Window Fashion Inc קובע כב' השופט (כתוארו אז) ברק כדלקמן:

"מה דינו של מי שאינו אוחז? האם אחיזה היא תנאי חיוני לזכות על פי השטר? התשובה הינה כי הדין מכיר במצבים רבים, בהם מי שאינו אוחז הוא בעל זכות על פי השטר. המקרה הפשוט הוא יורש של הנפרע. היורש עצמו אינו אוחז (שכן השטר לא סוחר אליו). עם זאת, מכוח דיני הירושה, זכותו של המוריש – הנפרע הועברה אליו. בדומה, נפרע, שמכר שטר בלא להסב אותו, מעניק לנעבר את זכויותיו שלו על פי השטר (סע' 30(ד) לפקודת השטרות [נוסח חדש]). הנעבר, אף על פי שאינו אוחז, זכאי על פי השטר. במקרים אלה ואחרים חייב התובע שאינו אוחז לטעון ולהוכיח את הנתונים (העובדתיים והמשפטיים) המבססים את זכותו. כך, למשל, בדוגמת הירושה עליו לטעון ולהוכיח כי הוא יורש. בדוגמת המכר על הנעבר לטעון ולהוכיח, כי השטר נמכר לו וכי המוכר אחז בשטר. אכן, אחיזה אינה תנאי חיוני ואינה תנאי מספיק לזכות על פי השטר. האחיזה אינה תנאי חיוני, שכן גם מי שאינו אוחז זכאי על פיו. אחיזה אינה תנאי מספיק, שכן עשויות להיות לחייב הגנות טובות כנגד האוחז. עם זאת, לאוחז "מעמד" בדין מכוח אחיזתו שלו, ואין הוא צריך לטעון ולהוכיח מעבר לאחיזתו. מי שאינו אוחז צריך להוכיח ולטעון כי מתקיימים התנאים המעניקים לו זכות על פי השטר (חרף היעדר האחיזה)"

ראה גם ש. לרנר, דיני שטרות, מהדורה שנייה, עמ' 212

התובע טען כי השיק נמסר על ידו לחלפן עבד שיבלי לצורך פרעונו ומשלא נפרע, הושב השיק לידיו.

סבורני, כי אין די לעניין שלפניי בעצם ההחזקה בשיק, בהעדר כל ראיה נוספת כדי להוכיח כי לתובע בעלות בו. כזכור, בהתאם להלכה, עליו "לטעון ולהוכיח כי מתקיימים התנאים המעניקים לו זכות על פי השטר". למעט טענתו כי השיק הושב לו על ידי מר עבד שיבלי, לא נטען דבר. יתרה מכך, השיק הושב לאחר שהוצג לפירעון על ידי שיבלי וחולל.

לא הובא אישור ממר עבד שיבלי כי הזכות הינה לתובע, ולא ברור איזה הסדר נעשה בין השניים לצורך השבת הבעלות בשיק לידי התובע. שכן, בעוד שבכתב ההגנה לתביעה שכנגד טען התובע כי שילם למר עבד שיבלי 3,000 ₪ לצורך קבלת הסכום הנקוב בו (סע' 12), הרי שבעדותו בבית המשפט ולשאלה אם שילם לאותו חלפן כספים 3,000 ₪ השיב "לא. איך הוא יקבל אם לא נתן לי" (עמ' 18 לפרוטוקול ש' 32).

בנסיבות העניין, ובהינתן הגרסאות הסותרות ביחס להעברת השיק בין התובע למר שבלי, דומני כי יש לקבוע שלא הוכחו התנאים המעניקים לתובע זכות בשטר.

משכך, אין לפניי תביעה שטרית ואין התובע נהנה מהחזקות הקבועות בדין לעניין זה, ובעיקר בכל הנוגע לסוגיית נטלי ההוכחה. המשמעות הינה כי על התובע להוכיח כי נותר חוב שיש לפרוע לו.

בהקשר זה טובה בעיני טענתו של ב"כ הנתבעת דווקא, כי בשיקים יש משום ראיה לחוב, שהרי אין מחלוקת שנעשו על ידי הנתבעת. אף לדבריה שלה, ניתנו לאביה על מנת שישלם באמצעותם את שכרו של התובע.

הואיל ובתביעה נזכרות עילות נוספות כנגד הנתבעת - עילה חוזית, עילה מכוח ערבות ועילה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, אבחן כעת האם הוכח החוב ביחס לעילות אלה.

עיון בטענות התובע אינו מבסס תשתית של ממש לקיומם של יחסים חוזיים בינו לבין הנתבעת. אף לדבריו שלו, על השותפות בינה לבין אביה, לא למד ממנה אלא מאביה בלבד.

יחד עם זאת, אישורה של הנתבעת כי הייתה שותפה עסקית עם אביה ובמסגרת זו נתנה לו את השיקים לצורך תשלום לתובע (סע' 2 לתצהירה המאוחר), כמו גם הגשת התביעה שכנגד להשבת סכומים שהינם שווי ערך למע"מ שלכאורה שילמו היא ואביה בגין עסקי החקלאות (אף שלאחר מכן ביקשה למחוק את שמה מהתביעה), מבסס את ההנחה כי מכוח אותה שותפות חלה חובת התשלום על השניים.

אציין בהקשר זה, כי הנתבע הגיש תצהיר מטעמו. אולם, לאחר עיכוב ההליכים בעניינו, לא ביקש איש מהצדדים להעידו, ועל כן אתעלם מהאמור בו. עם זאת, אדגיש כי אי העדתו, הן לעניין אופי השותפות בינו לבין הנתבעת והן לעניין סוגיית הפירעון בה אעסוק להלן, נזקפת לחובת הנתבעת.

כאמור, הנתבעת אינה חולקת על העובדה כי השיקים ניתנו לתובע בתמורה לעבודות חקלאיות שביצע, ואינה חולקת על סכומם. המחלוקת היחידה הינה בטענה כי אלה נפרעו. משכך, למעשה הנטל עליה להוכיח כי פרעה את החוב.

בתצהירה טענה הנתבעת כי כל ההתחייבויות הכספיות מול התובע סוכמו על ידי אביה שהעסיקו.

השיקים הראשונים לא הוצגו לפירעון מפני שהתובע ביקש את תמורתם במזומן.

הנתבעת טוענת כי ביקשה מאביה לקבל את השיקים חזרה לידיה, אך אביה השיב כי התובע, אשר היה אצלם כבן בית, בוודאי יקרע אותם ועל כן לא דאגה.

אשר לשיק הנוסף שחזר בשל העדר כיסוי מספיק, הרי שמיד למחרת חזרתו נתנה בידי אביה 5 שיקים אחרים על סך של 10,000 ₪ כל אחד מאלה נפרע כראוי בבנק.

עוד טענה כי התובע לא פנה אליה מעולם בדרישות כספיות וכי התביעה נפלה עליה "כרעם ביום בהיר".

בעדותה בבית המשפט לא חזרה על טענתה כי השיקים לסילוק השיק הנוסף נפרעו כסדרם. כאשר נשאלה בעניין הפירעון, למעשה לא הייתה בפיה כל תשובה.

ש. בכתב ההגנה שלך את אומרת שלמחרת מסרת לתובע חמישה שיקים במקום השיק של 50,000 ₪, כל שיק על סך 10,000 ₪. זה נכון?

ת. כן.

ש. היה לך זמן מחודש מאי עד היום, הרי את טוענת שפרעת את החוב, אפילו בא כוחך ביקש ארכה וקיבל, להביא מהבנק חמישה צילומים של כל שיק ולהראות לנו אותם את מועד הפירעון. איפה החמישה שיקים האלה?

ת. אני יודעת להגיד לך שכשפנינו לבנק החשבון הזה נסגר, פנינו אליהם וזה בלתי אפשרי לקבל את השיקים האלה, צריך לנסוע לתל אביב ולהיכנס לארכיב.

ש. למה לא ביקשתם מביהמ"ש צו פורמאלי לתת לכם את המסמכים הנדרשים.

ת. אני לא מבינה בזה ולא ידעתי שזה מה שצריך לעשות.

ש. אני מציג בפנייך ארבעה שיקים, ראית אותם פעם?

ת. כן.

ש. שלושה לא הופקדו והאחרון הופקד וחזר אכ"ם. את טוענת שהחוב נפרע נשוא השיקים האלה

ת. אני לא יודעת מה חוב. אני יודעת שהיו הרבה מזומנים מול שיקים, לא יודעת מה סכום החוב, לא יודעת אם הכל נפרע או חלק נפרע, לא יודעת כלום. אם הייתי יושבת עם דף חשבון עם כל הניירת שהייתה לי אז הייתי אומרת לך. אני יכולה לדעת על סמך פירוט חשבון שהיה לי איזה שיקים נפרעו לי אבל אני לא יכולה לדעת אם השיקים שאתה מציג לי כרגע הם חוב או לא.

(עמ' 29 ש' 9 ואילך).

בהתחשב באמור, ולפי שהנתבעת עצמה אינה יודעת ואינה מתמצאת בחשבונות בין אביה לתובע, אך טבעי היה שאביה, אשר ניהל את העסק, אשר היה מודע לכל ההתחשבנות שנעשתה עם התובע ואשר אמור היה לדעת בוודאות אילו תשלומים שולמו מתי ועל חשבון אילו חובות,יובא כעד מטעמה.

הלכה היא, כי הימנעות מהבאת עד שיכול לכאורה לתמוך בגרסת בעל הדין, נזקפת לחובת מי שנמנע מהבאתו "דרך זו שנקט אותה המחוקק מקורה בכלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". ע"א 548/76 אלמונית נ' פלוני פ"ד לה (1) 736.

קשה לחלוק על חשיבות זימונו של הנתבע כמי שיכול להעיד על סוגיית הפירעון. משלא נעשה כך, וזאת ללא נימוק כלשהו, יש להסיק כי החוב לא נפרע.

בצד האמור, מטעם הנתבעת העיד מר רפאל חסן, שהיה מנהל העבודה אצל הנתבע.

לדברי מר חסן, הוא עצמו מסר לידי התובע סך מזומן של 18,000 ₪, על פי בקשת התובע להמיר את השיקים שקיבל למזומן.

עוד טען, כי ככל הידוע לו קיבל התובע את מלוא התמורה עבור עבודתו.

לא נעלמו מעיני הקשיים שנתלוו לעדות זו, ובראשם סוגיית חתימתו על התצהיר הנוסף שהוגש בשמו (ת/1). אולם, בדבריו אלה מצאתי ליתן אמון, וזאת בין היתר נוכח דברי התובע אליהם אדרש בהמשך, כי קיבל כספים במזומן וכי את שלושת השיקים הראשונים כלל לא הציג לפירעון בבנק.

עד זה, בדומה לנתבעת, העיד על יחסי האמון ששררו בין הצדדים (עמ' 15 ש' 2 ואילך). לדבריו, הם היו כמו בני משפחה, והוא לא התבקש לקבל חתימות על תשלומים שמסר לו ולא את השיקים בחזרה (עמ' 17 ש' 9 ואילך). כן העיד, כי יחסי הצדדים היו כלשונו "מעבר ליחסי אבן ובן. אמונה מלאה. הוא החזיק לו את כל העסק שם הוא הסתמך על התובע יותר מאשר סמך עלי" (שם ש' 22-23).

העד הוסיף וסיפר כי לתובע הייתה בעיה להפקיד שיקים וכי תמיד, טרם מועד הפירעון, היה מקבל את התשלום במזומן (עמ' 16 ש' 8 – 9).

עדות זו נמצאה בעיני מהימנה.

אין ספק כי לתובע שולמו על פני השנים תשלומים רבים ושונים בתמורה לעבודתו, ותשלומים כאלה אושרו על ידי התובע.

התשלומים ששולמו לתובע, כמו גם הסכום שהיה צריך הנתבע לשלם לו, לא תועדו בשום דרך (לכל הפחות לפניי לא הונחה על ידי מי מהצדדים, ראיה לתיעוד) אשר ניתן להסיק ממנה האם נותר חוב אם לאו.

התובע אישר בחקירתו כי הצדדים היו עורכים התחשבנות מידי תקופה:

ת. "פעם בחודש ופעם בחודש פלוס אבל כל פעם שהייתי מבקש כסף היה נותן לי גם במהלך החודש

ש. כמה פעמים בממוצע הוא נתן לך כסף במהלך החודש

ת. פעם

ש. ועוד התחשבנות בסוף החודש

ת. לפעמים גם פעם בחודשיים היינו מתחשבנים?.

ש. במהלך החודש הוא היה נותן לך לפעמים כסף לעזור ובסוף החודש הייתם מתחשבנים על כל התקופה?

ת.כן. יושבים עושים חשבון ואם יש לו הוא נותן לי ואם אין לו הוא מבקש ממני לחכות ושיהיה לו הוא ייתן לי"

(עמ' 20 ש' 30 ואילך).

התובע אף לא הכחיש כי קיבל כספים מהנתבע בשנת 2007. לשאלה אם קיבל שני שיקים אשר סכומם יחד 25,000 ₪ השיב כי קיבל את הכסף, אולם מדובר בכסף בתמורה לעבודה לפני 2007. לשאלה עבור אילו מועדי עבודה שולם הסכום, השיב כי אינו זוכר (ראה עמ' 22 ש' 3 ואילך).

התובע ערך חשבון (נספח ט' לתצהירו). מדובר, לכאורה, בסיכום חשבון משנת 2007, כאשר בראשו יתרת החשבון לחודש אפריל 2007 בסך 13,650 ₪. לאחר קבלת מפרעה באמצעות חסן על סך של 10,000 ₪ נותרה יתרת חוב של 3,150 ₪. משמעות הדבר, ככל שניתן להסיק מנספח זה מסקנות שכוחן יפה להליך שלפניי, הינה כי באפריל 2007 יתרת החוב מסתכמת לסך של 3,150 ₪. משכך, ממילא יש בכך כדי להעיד כי השיקים הראשונים (אשר מועדם מוקדם למועד עריכת החשבון) אכן נפרעו במלואם.

אציין, כי חשבון זה לא אושר על ידי הנתבע. על כן לא ניתן להסתמך עליו באשר ליתרת החוב לתשלום בכל הנוגע לעבודה בחודשים אלה, ובעיקר לסכומים הנקובים בתחתיתו. ואולם, משהתובע הציגו, יש לראות בו לכל הפחות הודאת בעל דין מצידו במצב החוב ביחס לחודש אפריל 2007.

בהמשך אישר התובע כי הוסיף וקיבל כספים גם בשנת 2007. כאשר נשאל השיב האם הוא עומד על טענתו כי לא קיבל כסף בשנת 2007 השיב "יכול להיות שקיבלתי ממנו כסף, קיבלתי כל הזמן כסף. שאלת אותי מאיפה חייתי, אני מראה שעל החשבון נספח ט' יש 50,000 ₪ שנפרעו בתקופה הזאת" (עמ' 23 ש' 8 – 9).

התובע אף הודה, כי באותה תקופה קיבל כסף ממר גולובנציץ (מי שהיה על פי הטענה שותף של הנתבע) וממר רפאל חסן. לא ברור אם תשלומים אלה מופיעים בנספח ט' (למצער ביחס לתשלום ממר גולובנציץ).

מחד גיסא, הלכה היא שכאשר התובע מודה כי קיבל כספים מהנתבע הטוען טענת פרעתי, עליו הנטל להוכיח כי קיים חוב נוסף "הלכה פסוקה היא כפי שנאמר על ידי חברי הנכבד מ"מ הנשיא (זוסמן) ב- ע"א 98/68, [1] בע' 507) כי – "מקום שהנתבע טוען 'פרעתי' והתובע מודה בכך שקיבל כסף לשם פרעון חוב, אבל טוען שקיבלו לשם פרעונו של חוב אחר ושונה מן החוב נושא התביעה, על התובע להוכיח שהנתבע היה חייב לו חוב אחר מזה עליו נזקף התשלום, שאם לא יעשה כן, ייחשב החוב נושא התביעה כחוב נפרע" ראה ע"א 103/71 יום טוב נורדיה נ' ברך בכר (פורסם במאגרים המשפטיים).

מאידך גיסא, החשבון נספח ט' הינו חשבון שערך התובע. מהחשבון עולה כי נותר חוב שיש לפרוע. הנתבע לא התמודד עם הטענה והנתבעת לא ניסתה לעשות כן.

בנסיבות העניין, מצאתי לקבוע כי הנטל שהיה על הנתבעת להוכיח כי פרעה את החוב בסך של 50,000 ₪, לא הורם.

כאמור, מצאתי להפריד בין עניינם של השיקים אשר לא הופקדו לפירעון לבין השיק הנוסף אשר הופקד.

סבורני, בהתחשב בעדותו של חסן ועדות הנתבעת, כי יש לקבל שעבור שיקים אלה קיבל התובע תשלום במזומן, ומשום כך אף לא הפקיד אותם. בין הצדדים שררו יחסי אמון ולכן השבת השיקים לא נתבקשה. בעניין השיק הנוסף, הרי ששיק זה כאמור הופקד וחולל, ואין הוכחה כלשהי לפירעונו.

בשולי הדברים מצאתי לציין כי לא נעלם מעיני שעדותו של התובע בדבר זכותו בכספים (כעובד שכיר או כקבלן) הייתה עמומה וזאת, כך להתרשמותי, במתכוון.

בראשית ההליך, עוד בכתב התביעה, טען התובע כי הינו קבלן לעבודות חקלאיות (סע' 1 לתביעה). מנגד, כאשר הנתבעים טענו שהיה עליו לספק להם חשבוניות בגין עבודה שביצע עבורם והוא לא עשה כן, שינה התובע טענתו, ובכתב ההגנה לתביעה שכנגד טען כי עבד אצל הנתבעים כעובד שכיר.

דברים אלה חזרו על עצמם גם בעדותו בבית המשפט.

במסגרת הדיון הראשון שהתנהל, הוסכם כי התביעה הנוספת לא תבורר בשל העובדה כי יש להגישה ככל הנראה לבית הדין לעבודה. גם במסגרת דיוני ההמשך עשה התובע כמיטב יכולתו כדי לעמעם את סוגיית מעמדו אצל הנתבע. לבסוף, לשאלת בית המשפט האם היה קבלן או שכיר השיב:

ת. אני עבדתי אצלו כל הזמן ואמרתי לו שאני רוצה משכורת. אני עבדתי קבלן.

(עמ' 26 ש' 3)

מדובר בגרסה עמומה באופן מגמתי, אשר מטרתה לחמוק מהצורך במתן תשובה לשאלות בכל הנוגע לחשבוניות שהיה עליו לספק.

חרף האמור, נוכח העובדה כי לא הוכח שעסקינן ביחסי עבודה שאינם בסמכותו של בית משפט זה, ולפי שאין המדובר בליבת המחלוקת בסוגיה שלפניי, שעניינה בתביעה כספית לסילוק חוב, לא מצאתי בכך בלבד, נימוק לדחיית התביעה.

אף על פי כן, אביא עניין זה בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות.

מכל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה.

אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 50,000 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.10.07 ועד למועד התשלום בפועל.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ב אדר תשע"ד, 22 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.